וּבְעִבְרִית | מה תעשה בדם הזה?

מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" שראתה אור לאחרונה

עידית לבבי גבאי, ללא כותרת, מתוך הסדרה "הברות פתוחות (שני מבטים באטלייה שמי)", שמן על בד, 50X40 ס"מ, 2015 (צילום: רן ארדה)

.

מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" / מיה ולנטיין (עורכת)

.

רצח העם הארמני

חזיונות נוספים / קֵיית׳ גָרֶבִּיאַן (Կեիտ Գարեբյան)

מאנגלית: מיה ולנטיין

.

חיזיון ראשון

הֵם הָיוּ רְאוּיִים לִקְבוּרָה בַּקֶּרַח אוֹ בַּכָּבוּל:

הָרוּחַ הָיְתָה זוֹכֶרֶת אֶת הַגּוּף בִּשְׁלֵמוּת –

.

אֵיךְ קָרְאָה הָאִשָּׁה לִבְנָהּ בַּפַּעַם הַהִיא

כְּשֶׁמִּלְּאָה עֲלֵי גֶּפֶן בְּאֹרֶז וֶאֱגוֹזִים –

.

אֵיךְ לָטְשָׁה הַנַּעֲרָה עֵינַיִם בַּנַּעַר

(צַוָּארָהּ נֶחְתַּךְ, זְרוֹעוֹ הַיְמָנִית בֻּתְּרָה) –

.

אֵיךְ נָשָׂא תְּפִלָּתוֹ הָאִישׁ הַזָּקֵן

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת אוֹכְלוֹת אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמִשְׂרֶפֶת הַכְּנֵסִיָּה –

.

אֵיךְ אֵם זוֹ, וּבְתוֹכָהּ הַפִּגְיוֹן,

הָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת הַתִּינוֹק בְּבִטְנָהּ

.

קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ לַכּוֹכָבִים

רוֹקֶדֶת בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה –

.

אֵיךְ הַיֶּלֶד הַזֶּה, רַךְ בַּשָּׁנִים, מֹחוֹ מְעַטֵּר סֶלַע,

הָיָה אוֹהֵב אֶת בֶּטְהוֹבֶן, מַעֲלֶה בְּרוּחוֹ סוֹנָטַת אוֹר־יָרֵחַ.

.

זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם הָיוּ הוֹפְכִים הִתְגַּלֻּיּוֹת,

תְּשׁוּקוֹתֵיהֶם הָיוּ נוֹתְנוֹת תֹּקֶף לְדִמְיוֹנָם.

.

רְצִיחָתָם הִיא סְטָטִיסְטִיקָה, וְלֹא מֶטָאפוֹרָה בְּשִׁיר.

נִשְׁמוֹתֵיהֶם מֻצְפָּנוֹת בְּזִרְמֵי אֲוִיר וּבְמִשְׁקְעֵי נָהָר.

.

חיזיון שני

שְׁקוּעִים עַד בִּרְכֵּיהֶם בַּמָּוֶת, הָרוֹצְחִים מַמְשִׁיכִים

לַהֲרֹג בִּשְׁאִיפָה עִקֶּשֶׁת לִשְׁלֵמוּת.

.

לְכָל טֶבַח קוֹדֶמֶת תְּפִלָּה –

קַנָּאוּת הִיא דָּת קְדוּמָה.

.

הֵם רוֹאִים אֶת הַדָּם הַמָּתוֹק־מָלוּחַ

זוֹרֵם כָּל הַדֶּרֶךְ לְדַמֶּשֶׂק

.

וְהֵם צוֹחֲקִים בְּשִׁגָּעוֹן

לְנֹכַח תִּלֵּי בָּשָׂר

עַל בּוֹרוֹת מְלֵאִים עֲצָמוֹת.

תַּכְשִׁיטֵיהֶם הָעֲצוּבִים שֶׁל הַמֵּתִים.

.

חיזיון שלישי

בְּמַעֲמַקֵּי נְהַר הַפְּרַת

צְרִיחֵי מִסְגָּד עֲשׂוּיִים גֻּלְגּוֹלוֹת

מְעֻטָּרוֹת בְּמַחְשָׁבוֹת אַחֲרוֹנוֹת

שֶׁדָּגִים מַחֲלִיקִים לְתוֹכָן.

.

מֵאַנְקָרָה וְעַד תְּקוּמַת זֵיתוּן,

א' עַד ת' שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה פִּתְאוֹמִית,

דּוֹרוֹת אוֹבְדִים בַּשְּׁמָמָה

מִתְעַוְּרִים מִכַּנְפֵי אַרְבֶּה.

.

לְאֵלֶּה שֶׁשָּׂרְדוּ

זֶהוּ הַסּוֹף לַיְקוּם

גִּבּוֹרִים מְגֻחָכִים שֶׁנִּצְּלוּ

וּשְׂכָרָם סִיּוּטֵי פַּלָּצוּת

.

עַל הַקַּלּוּת שֶׁבָּהּ נֻצַּחְנוּ,

וְהַפִּקְּחוֹת שֶׁבָּהּ הִשְׁמִידוּ אוֹתָנוּ.

.

אנקרה – עיר מרכזית ברמת אנטוליה, שבה חיו ארמנים אלפי שנים עד לרצח העם. כיום בירתה של טורקיה.
תקומת זייתון – מתייחסת להגנה העצמית של הקהילה הארמנית בזייתון בחורף 1895–1896, בזמן טבח חמידיאן. הארמנים הדפו את הכוחות העות׳מאניים וזכו לשקט יחסי עד לרצח העם.

.

.

רצח העם הרומי (הצוענים)

חיזיון מאושוויץ / רַיְקוֹ ג'וּרִיץ' (Rajko Ðurić)

מצרפתית: צביקה שטרנפלד

.

הַצְּעָקָה־שׁוֹר גָּרְרָה אֶת הָאֶבֶן־פַּחַד

מִבַּעַד לִשְׂדֵה אוֹשְׁוִיץ.

כָּאן הָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,

אֲפִלּוּ שְׁמֵי הָאֱלֹהִים אֵינָם שָׁמַיִם.

כָּאן הַמָּוֶת הֻגְלָה.

הַזְּמַן חִדֵּד אֶת הַחֶרֶב.

הָאֵינְסוֹף מְיֻשָּׁב, וְכָךְ אֲפִלּוּ לָרוּחַ

יֵשׁ מִסְפָּר מִשֶּׁלּוֹ, הוּא מַמְתִּין, מַעֲלֶה מֻגְלָה,

מְחַכֶּה לְתוֹרוֹ בַּמִּפְקָד.

צִלְלֵי נַעְלַיִם קְטַנּוֹת,

שֶׁהַדְּמָעוֹת הִרְקִיבוּ,

מְדַלְּגִים מֵעַל בּוֹרוֹת הָאֵפֶר.

הֶעָלִים הִתְעוֹפְפוּ

כִּי כָּאן לְמַטָּה אֵין לָהֶם מָקוֹם.

הָאוֹר נִגְרָר עַל בִּטְנוֹ

מִבַּעַד לְאוֹשְׁוִיץ.

כָּאן הָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,

אֲפִלּוּ שְׁמֵי הָאֱלֹהִים אֵינָם שָׁמַיִם

.

.

רצח העם הבנגלי

הדם הזה / אָלִי סארְדאר גַ׳עפְרִי (علی سردار جعفری)

מאנגלית: ירדן בן־צור

.

מַה תַּעֲשֶׂה בַּדָּם הַזֶּה?

הַדָּם הַזֶּה:

חַם כִּנְשִׁיקוֹת, אָדֹם כַּוֶּרֶד,

הַחִיּוּךְ עַל פְּנֵי יֶלֶד זַךְ,

תְּפִלָּה עַל שִׂפְתֵי זָקֵן,

כָּחֹל בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, חִינָה עַל יָדַיִם רַכּוֹת,

הַבִּיט שֶׁל הַמְתוֹפֵף, שִׁירוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר

שְׁבוּעַת הַדְּבֵקוּת, הָאַהֲבָה בְּטָהֳרָהּ

הַדָּם הַזֶּה אֵינוֹ בִּלְתִּי אָדוּק, לֹא אָתֵיאִיסְט

גַּם מֻסְלְמִי אֵינוֹ: הוּא הַמּוּזִיקָה

שֶׁל הַוֶּדָה וְהַגִּיטָה, גְּוִיל מֵהַסְּפָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים,

שִׁירָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּקָה,

שִׁירוֹ שֶׁל הַתָּנָ"ךְ הַקָּדוֹשׁ,

רוּחָם שֶׁל הַתּוֹרָה וּתְהִלִּים,

צִמְאוֹן הַחֶרֶב לֹא יִרְוֶה בַּלֶּהָבָה הַזּוֹ.

.

מַה תַּעֲשֶׂה בַּדָּם הַזֶּה

הַדָּם הַזֶּה

חַם, אָדֹם, נַעֲרִי,

אִם יִטֹּף עַל הָאָרֶץ,

יִצְרֹב אֶת רַחְמָהּ.

הַחֶסֶד לֹא יִפֹּל שֵׁנִית מֵהַשָּׁמַיִם!

וְלֹא יִצְמַח כָּאן שׁוּב וְלוּ גַּרְגֵּר אֶחָד!

לְעוֹלָם לֹא יְחַיֵּךְ פֹּה אַף נִצָּן!

רֵיחַ הַפְּרָחִים לֹא יִנָּשֵׂא עוֹד!

.

הַדָּם הַזֶּה:

רֵיחַ הַחַיִּים, מְאוֹר עֵינַיִם.

הַדָּם הַזֶּה:

צֶבַע הַפָּנִים, חֶדְוַת הַלֵּב,

שִׁמְשׁוֹ שֶׁל הַר פָּארָן, הַהוֹד הַשְּׁמֵימִי שֶׁל סִינַי,

לַהֶבֶת עוֹלַם אֱמֶת, מִכְוַת לֵב חֲסַר־מָנוֹחַ,

אוֹר מִלַּת הָאֵל, בָּבוּאָתוֹ

שֶׁל אוֹר נִצְחִי:

הַדָּם הַזֶּה

דָּמִי שֶׁלִּי, דָּמְךָ שֶׁלְּךָ, דָּמֵנוּ כֻּלָּנוּ.

.

.

רצח העם בגואטמלה

איך זה יהיה לעוף בכנפיים שאולות / מַריוֹ אָווילה (Mario Avila)

מספרדית: טל ניצן

.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לָעוּף בִּכְנָפַיִם שְׁאוּלוֹת

בְּעֵינַיִם לֹא־רוֹאוֹת, בְּאָזְנַיִם

לֹא־שׁוֹמְעוֹת.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לָדוּג בְּאֵין נְהָרוֹת

לִזְרֹעַ בְּאֵין אֲדָמָה.

לָרוּץ בְּאֵין דְּרָכִים, לֶאֱהֹב

בְּאֵין אַהֲבָה.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לְנַשֵּׁק יֶלֶד שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לִשְׁבֹּר אֶת הַקֶּרַח הֶעָשׂוּי מִפְּלָדָה.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ, אַרְצִי, שֶׁכָּעֵת אַתְּ גְּוִיָּה

שֶׁזֶּה עַתָּה הֵחֵל שׁוּב לְצַמֵּחַ

עוֹרֵךְ וְטַעֲמוֹ רֶצַח עַם.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לַחְלֹם עָלַיִךְ מָחָר, לְבוּשָׁה בְּנַהֲרוֹתַיִךְ הַכְּחֻלִּים

וְרַגלְיַךְ הָרִים.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לְנַשֵּׁק וּלַחֲבֹק שׁוּב

אֶת עוֹרֵךְ וְהוּא עָשׂוּי מִבֹּץ.

.

.

רצח העם בדארפור

נערך בידי מיה ולנטיין מתוך עדותו של אידריס איסמעיל (ɨdrɨ̂s Ismaîl)

.

"מִשְׁפַּחְתִּי הָלְכָה.

הֵם רָצְחוּ אֶת כֻּלָּם"

אוֹ

"הַתִּינוֹק הַזֶּה

שָׁם

הַיָּחִיד שֶׁשָּׂרַד בַּכְּפָר"

אוֹ

"חֲבֵרִי הַטּוֹב,

הָיָה לִי חָבֵר טוֹב

הוּא מֵת"

זֶה כָּל מַה

שֶּׁהָיהָ לךְ לְהַגִּיד

כְּשֶׁרָאִיתָ אָדָם שׁוֹכֵב

לֹא יַדַעְתָּ

הוּא יָשֵׁן?

.

.

רצח העם היזידי

נכתוב / מַהבּאד ח׳ליל (רוּדי ג׳אן) (مهباد خليل [رودي جان])

מערבית: עידן בריר

.

כָּל עוֹד מְבִינִים אָנוּ אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל הַכְּתִיבָה

נִכְתֹּב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים עַל תְּבוּסָתָם וּבְגִידָתָם.

נִכְתֹּב

בְּקֻלְמוּסֵינוּ הַפְּצוּעִים

נִכְתֹּב בְּדַם חֲֲלָלֵינוּ וּבְדִמְעוֹת הַשְּׁכוֹל.

דְּיוֹ קֻלְמוּסֵינוּ לֹא יִיבַשׁ

כָּל עוֹד אָנוּ חַלָּשִׁים

וְאֵין בְּעֶזְרֵנוּ זוּלַת אֱלֹהִים.

נִשְׁבֹּר אֶת כַּבְלֵי דִּכּוּיֵנוּ

נִכְתֹּב

בִּבְתוּלָיו שֶׁל הָהָר

עַל הָאָסוֹן שֶׁל שִׁינְגַאל

עַל הָעוֹלָל הַיּוֹנֵק

הַמִּזְדַּכֶּה עַל פִּקְדוֹן חַיָּיו

מִתְעַטֵּף בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ

בְּצִלּוֹ שֶׁל עָנָן הַמְפַלֵּחַ אֶת שָׁמָיו הַנִּרְחָבִים שֶׁל הָאֵל

אָנֶה וָאָנָה

וּנְסַפֵּר לִילָדֵינוּ

אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל מוֹלֶדֶת

שֶׁבָּנֶיהָ מְכָרוּנוּ

וֶאֱלֹהִים עֵדֵנוּ.

.

.

שואת העם היהודי

הַשִּׁיר עַל הָעָם הַיְּהוּדִי שֶׁנֶּהֱרַג / יצחק קצנלסון

מיידיש: מנחם זלמן ווֹלְפוֹבְסקי

.

ב. ואנגן

מְנַגֵּן אֲנִי, יָרַדְתִּי, יָשַׁבְתִּי עַל עָפָר,

וָאֲנַגֵּן, וּבְשִׁיר נוּגֶה: אֲהָהּ, עַמִּי, הָעָם!

מִילְיוֹנִים יְהוּדִים עָמְדוּ סְבִיבִי, הִקְשִׁיבוּ אֶל הַשָּׁר,

מִילְיוֹנִים הֲרוּגִים – מַחֲנֶה גָּדוֹל! – עָמְדוּ, הִטּוּ אָזְנָם.

.

מַחֲנֶה גָּדוֹל, עַם רָב הוֹי, הוֹי, מָה רָב! אוֹתָהּ בִּקְעָה, בִּקְעַת הָעֲצָמוֹת

שֶׁל יְחֶזְקֵאל בִּקְצֵה־פִּנָּה יָכְלָה פֹּה הִתְכַּנֵּס –

וְהוּא, יְחֶזְקֵאל עַצְמוֹ, לֹא עוֹד הָיָה מַרְהִיב בּוֹטֵחַ לַעֲמֹד

בְּדַבְּרוֹ אֶל הֲרוּגִים, כָּמוֹנִי אֶת יָדָיו הָיָה פּוֹרֵשׂ.

.

קְצַר־יָד כָּמוֹנִי יַעֲמֹד, כָּמוֹנִי רֹאשׁ יַפְשִׁיל, מַכְבִּיד,

יַבִּיט נָבוֹךְ בִּשְׁמֵי הָאֵפֶר, סָבִיב הַרְחֵק, שְׁמָמָה…

וּמַטָּה יוֹרִידֵהוּ שׁוּב כָּבֵד, יוֹרִיד, יוֹרִיד,

וְשַׁח אִלֵּם, עָמֹק, לָאָרֶץ, כְּאֶבֶן דְּמוּמָה.

.

הוֹי בֶּן בּוּזִי, הוֹי, יְהוּדִי, בְּבִקְעַת כַּשְׂדִּים,

רָאֹה רָאִיתָ אֶת עַצְמוֹת עַמְּךָ, אֶת הַיְבֵשׁוֹת, וַתְּהִי

כְּאִישׁ נִדְהָם… וְהָמוּם, כְּפֶסֶל־עֵץ נִתַּתָּ בְּיַד הָאֱלֹהִים,

אֵלְךָ זֶה, כִּי יַעֲבִיר אוֹתְךָ סָבִיב־סָבִיב שָׁם בַּבִּקְעָה הַהִיא.

.

וְנָתַתָּ אֹזֶן כִּי יִשְׁאַל עוֹד: "הֲתִחְיֶינָה?" הַעוֹד חֲזוֹן

חַיִּים לָעֲצָמוֹת? אֲהָהּ, לֹא הֵן אִם לָאו תֵּדַע –

אִם כֵּן, אֲנִי, מָה עוֹד אֲנִי אַגִּידָה? אוֹי לִי, אוֹיָה לָאָסוֹן!

כִּי מֵעַמִּי, מִן הֶהָרוּג, אַף עֶצֶם לֹא שָׂרְדָה!…

.

אֵין עֶצֶם כִּי יַעֲלֶה בָּשָׂר עָלֶיהָ, כִּי עוֹר יִקְרֹם,

וְאֵין דָּבָר לָפַחַת רוּחַ בּוֹ, כִּי עוֹד יָשׁוּב לִחְיוֹת,

רְאֵה, רְאֵה, פֹּה עָם הָרוּג כֻּלּוֹ, הָעָם, מוּמָת, עוֹמֵד פֹּה דֹּם,

מֶבָּט קָרוּשׁ יִלְטֹש אֵלֵינוּ, צוֹפֶה בָּנוּ בְּעֵינַיִם קְפוּאוֹת.

.

רְאֵה רָאשִׁים פּוֹנִים אֵלֵינוּ, מִילְיוֹנִים, יָדַיִם סְפֹר, הַאִם תּוּכַל!

רְאֵה שְׂפָתַיִם וּפָנִים, הַאִם תְּפִלָּה קָפְאָה בָּהֶם אוֹ זוֹ הִיא זַעֲקָתָם?

גְּשָׁה וְגַע בָּהֶם… אֵין מַשֶּׁהוּ לָגַעַת בּוֹ – חָלָל!

מִלֵּב בָּדִיתִי יְהוּדִים! מִלֵּב בָּדִיתִי עָם!

.

אֵינָם עוֹד! וְלֹא יוֹסִיפוּ פֹּה בָּאָרֶץ עוֹד לִהְיוֹת!

אֲנִי בְּדִמְיוֹנִי צַרְתִּים! וְכֹה יוֹשֵׁב אֲנִי, בּוֹדֶה אוֹתָם, בַּדַּאי! –

וְרַק יִסּוּרֵיהֶם אֱמֶת הֵם, הָעִנּוּיִים אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פֹּה רוֹאוֹת,

זֶה הָעִנּוּי שֶׁל הֵרָצְחָם אָמְנָם גָּדוֹל הוּא וּוַדַּאי…

.

רְאֵה, רְאֵה הָעָם סְבִיבִי, הַרְחֵק, לֹא יִסָּפֵר וְלֹא יִמַּד,

וּרְאֵה כֻּלָּם – בְּשָׂרִי יִסְמֹר וְחִיל בָּעֲצָמוֹת –

בְּעֵינֵי בֶּנְצִיּוֹן'קֶה יַבִּיטוּ, בְּעֵינָיו שֶׁל יוֹמֶק הַנֶּחֱרָד,

הִנֵּה הֵם מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּעֵינֵי אִשְׁתִּי הָעֲגוּמוֹת.

.

בְּעֵינֵי בֶּרְל, זֶה אָחִי, עֵינָיו הֵן, גְּדוֹלוֹת־כְּחֻלּוֹת – אָכֵן:

מִנַּיִן מֶבָּטוֹ לָהֶם? הִנֵּהוּ! הוּא עַצְמוֹ, הֲלֹא!

אֶת יְלָדָיו הוּא מְבַקֵּשׁ וְלֹא יֵדַע כִּי הֵם

בֵּין הַמִּילְיוֹנִים פֹּה… אַךְ לֹא אַגִּיד לוֹ, לֹא…

.

חַנָּה שֶׁלִּי וּשְׁנֵי בָּנֵינוּ – הֵן עִמָּם הִיא נִלְקְחָה!

חַנָּה שֶׁלִּי יוֹדַעַת: יַחַד נִלְכְּדוּ עִמָּהּ בָּנַי –

רַק לֹא תֵּדַע, הֵיכָן הוּא צְבִי? וַאֲנִי הֵיכָן, וְאֵיכָה

אֶת אֲסוֹנִי אֶשָּׂא, הָאָסוֹן אֲשֶׁר עוֹדֶנִּי חַי…

.

וְכֹה תָּרִים אֵלַי עֵינֶיהָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא עֵינַיִם דֹּם

הָעָם כֻּלּוֹ אֵלַי… וּכְמוֹ תַּבִּיט וְאֵינָהּ רוֹאָה –

הוֹי, בּוֹאִי, אַתְּ הַחֲרִישִׁית וְהַדּוֹבֶבֶת כֹּה, קִרְבִי, חַנָּה, הֲלוֹם,

הִתְבּוֹנְנִי, הַטִּי אָזְנֵךְ אֱלֵי קוֹלִי וְהַכִּירִינִי־נָא!

.

שְׁמַע, בֶּנְצִיקְ'ל, הָרַךְ גָּאוֹן שֶׁלִּי, הֲלֹא תָּבִין־תִּשְׁמַע

שְׂפַת יְהוּדִי אַחֲרוֹן־אַחֲרוֹן, קִינַת־אֵיכָה הָאַחֲרוֹנָה –

וְאַתָּה, נְיוֹמֶלֶה שֶׁלִּי, הָאוֹר הַצַּח שֶׁלִּי, הַנֶּחָמָה,

הוֹי, נְיוֹם, הֵיכָן בַּת־צְחוֹק שֶׁלְּךָ? הַסְתֵּר, הַסְתֵּר הַשְּׂחוֹק,

                                                          הוֹי, הַסְתִּירֵהוּ־נָא…

.

יָרֵאתִי, נְיוֹמֶלֶה, אֶת בַּת־הַצְּחוֹק הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר לִפְחֹד צָרִיךְ

מִפְּנֵי חִיּוּךְ שֶׁלִּי גַּם אָנִי… וְעַתָּה לַשִּׁיר הַקְשֵׁב –

הִנֵּה יָדִי כַּלֵּב עֲלֵי נִבְלִי אֶשָּׂא־אַשְׁלִיךְ,

לִסְפּוֹת מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבֵנוּ… כִּי יֶעְצַם וְגַם יֵמַר הַכְּאֵב!…

.

יְחֶזְקֵאל? לֹא הוּא; יִרְמְיָהוּ… לָאו, גַּם הוּא לִי לְמוֹתָר!

אֲנִי שִׁוַּעְתִּי אֲלֵיהֶם: עִזְרוּנִי־נָא, תְּנוּ יָד!

אַךְ לֹא אוֹסִיף חַכּוֹת לָהֶם בְּשִׁירִי, הָאַחֲרוֹן לַשָּׁר –

כִּי הֵם בִּנְבוּאָתָם, וַאֲנִי בְּמַכְאוֹבַי גְּדוֹלִים אֵחַד.

.

15.10.1943

.

מיה ולנטיין (עורכת), "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם", דרור לנפש, 2022.

.

 

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | אי בודד ברחוב הציפורים

"לא בכדי נשען סיפור הישרדותו של אלכס בגטו בזמן השואה על 'רובינזון קרוזו'. סיפורו של קרוזו הוא סיפור מכונן של תפיסת האדם המודרנית." רתם פרגר וגנר על קריאה, ספרים ורובינזון קרוזו בספר "האי ברחוב הציפורים" לאורי אורלב

ג'וזיאן ונונו, Navis, טכניקה מעורבת על קנווס, 40X30 ס"מ, 2020 (צילום: אבי אמסלם)

.

"והרי בסך הכֹל הייתי כמו רובינזון קרוזו": על "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב

רתם פרגר וגנר

.

"תמיד שמורה לי הצלה בין ספרי הילדים," כתב אורי אורלב ברשימה קצרה שהוקדשה לרובינזון קרוזו מאת דניאל דפו ולמקום המיוחד שספר זה ממלא בחייו ("רובינזון קרוזו", באתר דףדף). האי ברחוב הציפורים (כתר, 1981), ספרו עטור הפרסים ואחד מספרי הילדים היפים שנכתבו כאן, הוא בין שאר דברים ריאליזציה של האמירה הזו. אלכס, הילד־הגיבור המספר, הוא ילד אמיץ, סקרן ומלא תושייה, שמצליח לשרוד לבדו בגטו כחמישה חודשים. בין שאר סגולותיו הוא גם ילד קורא. ספרים מלווים אותו מילדותו, וגם בשעותיו הקשות במחבוא שבנה לעצמו, בחורבה ברחוב הציפורים 78, הוא מוסיף וקורא. ספרי הילדים, גם אלה שהוא קורא במהלכם של האירועים המתוארים בסיפור וגם אלה שקרא בעבר וחיים בזיכרונו ובדמיונו, מצילים אותו בבדידותו; גיבוריהם ועלילותיהם הם מעין ידידים משיאי עצה ומעוררי נחמה. הסיפור בנוי, במידה רבה, על חוויית הקריאה בילדות ועל האופן החי והמוחשי שבו היא חוקקת דימויים, אמות מידה, ידע ומושגים, שמשמשים אותנו בהבנת המציאות.

כל מיני ספרים נזכרים במהלך הסיפור – חלקם ספרי ילדות שהביאו לאלכס הוריו והיו חלק מילדותו שטרם המלחמה, חלקם ספרים שהוא לומד להכיר מתוך מפגש עם מבוגרים שנקרים בדרכו. כך למשל ברוך, ידידו הזקן שעובד עם אביו בבית החרושת לחבלים בגטו, מספר לו על היטלר, על נפוליאון ועל ההבדל ביניהם, מתוך קריאתו בספרים. לאחר שאלכס מאבד את הוריו ואת ברוך הוא בונה לעצמו מחסה ויוצא לחפש אוכל, בגדים ושמיכות בדירות שנעזבו, ובתוך כך אוסף גם ספרים ומציין לעצמו: "כנראה רק בדירה הראשונה היה ילד שאהב לקרוא" (עמ' 50).  כלומר, אלכס יודע משהו על השותפות שבין אוהבי  קריאה. ההישרדות כרוכה במעין רשת סמויה של קשרים בינו, השורד לבדו, לבין ילדים שנלקחו והשאירו אחריהם עקבות. לספרים ערך מיוחד ברשת הזו, הם גילויים של עולם שהתקיים לפני המלחמה ומשוקעת בהם רוח אוצרת חיים.

אלכס הוא לא רק ילד קורא, אדרבה, בימים ארוכים של המתנה במחבוא לפעמים נמאס לו מהספרים והוא מעדיף לשחק עם שלג, העכבר שלו:

אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו ימים שלמים, מהבוקר השכם ועד החשיכה, לבד במחבוא שלנו בעליית־הגג או למטה בבונקר, כמה אפשר לקרוא. גם לא תמיד הביא לי אבא ספרים חדשים שמצא. אפשר לקרוא ספרים יפים בפעם השניה והשלישית. כמו רובינזון קרוזו או המלך מתיא. אבל אי אפשר לקרוא כל יום כל היום. אז הייתי משחק עם שלג. (עמ' 16)

מאוחר יותר, כשהוא נתבע מדי יום להמציא את צורכי החיים הבסיסיים ביותר לבדו, הקריאה שוב אינה מצויה עבורו תמיד, אבל הספרים מנחים את פעולותיו, לעיתים הם מסייעים לו ולעיתים מכזיבים. כך למשל כשהוא מחפש דרך לבנות לעצמו מחסה חדש בקומת הבית ההרוס הוא חושב לעצמו:

הכרתי אגדות רבות  על אנשים וחיות. בדרך כלל על נסיכים או על בני איכרים עניים. אחד כזה היה עושה טובה לאיזו חיה, דבורה או דג, ואחר־כך כשהיה נקלע לצרות החיה היתה באה לעזור לו. מוצאת את המפתח על קרקעית הים, למשל. הסתכלתי בציפורים שהיו באות ומעופפות להן מעל הרצפה העליונה ולא עלתה בדעתי שום טובה שאני יכול לעשות להן.  ואם הייתי מעלה משהו בדעתי הרי גם אז זה לא היה עוזר." (עמ' 61–62)

גם הבדידות מפירה את ההשתקעות של אלכס בקריאה. הוא מספר שלעיתים קרובות היה ניתק מספריו, פותח בזהירות את חור האוורור ומציץ דרכו על הרחוב, בעזרת משקפת תאטרון קטנה. "הרגשתי כאילו אני גר על אי־בודד ורק במקום ים יכולתי להשקיף על בתים ואנשים שהיו כביכול קרובים מאד, אך למעשה היו רחוק בעולם אחר. כשלקחתי את המשקפת למטה, בבונקר, לא העליתי בדעתי שערכה שווה לזה של הספרים, ואף יותר מזה" (עמ' 89–90).

ובכל זאת ספרים מסוימים אהובים על אלכס במיוחד, בעיקר ספרי הרפתקאות שהוא מכיר היטב ומפענח באמצעותם את מחשבותיו שלו ואת ההתרחשויות שסביבו. כך למשל, בשעה שהוא מתבונן ברחוב הפולנים ועוקב אחר אב שחוזר לביתו שיכור מדי ערב ומכה את ילדיו ואת אשתו, הוא חושב: "מזל שהיהודים לא משתכרים. מה הייתי עושה אם אבא שלי היה טוב אלינו במשך היום ואחר כך בלילה הופך מפלצת? אולי כמו האיש שהיה שניים, ד"ר גֶ'קל ומר הַיְד" (עמ' 91).

על אף התנועה הערה של מחשבתו של אלכס בין הספרים לחיים והעדר הסנטימנטליות שמאפיין את ההתבוננות הישירה שלו במציאות, יש ספר אחד מובהק שמונח בתשתית של כל מפעל ההישרדות עז הרוח שלו, הספר היחיד שז'אן־ז'אק רוסו מוכן היה להתיר לחניכו הבדוי, אמיל, לקרוא:

לפי שנגזרו עלינו הספרים, ישנו ספר אחד הממציא לנו, לעניות דעתי, חיבור מעולה מאין כמותו על החינוך הטבעי. ספר זה יהא הספר הראשון שיקרא אמיל שלי; ספריתו תהא מורכבת לאורך זמן ממנו בלבד, ולעולם יישמר לו על מדפיה מקום של כבוד. הוא יהיה הטקסט, וכל שיחתנו על המדעים המדויקים לא יהיו אלא דברי פרשנות לו. הוא ישמש אבן בוחן למידת התקדמותה של יכולת השפיטה שלנו; וכל עוד לא נפגם טעמנו נתענג כל העת על הקריאה בו. מהו אפוא ספר מופלא זה? האם אריסטו הוא? האם פליניוס? האם בופון? לא; כי רובינזון קרוזו הוא.

רובינזון קרוזו באי שלו, בגפו, ללא סיועם של בני מינו, ללא כלים לכל מלאכה שהיא, המספק לעצמו, חרף כל זאת, כדי מחייתו, כדי הישרדותו, וממציא לעצמו אפילו סוג של חיי רווחה, הריהו נושא מעניין לכל גיל, ואלפי דרכים לנו להנעימו לילדים. …

הרומן הזה … יהיה לאמיל, בתקופת גיל זו שאנו עוסקים בה, לשעשוע וללימוד גם יחד. רוצה אני שראשו יסתחרר עליו בעטיו, שיעסוק בלי הרף בארמונו, בעדר עיזיו, במטעיו; שילמד בפרטנות, לא מן הספרים אלא דרך הדברים עצמם, את כל מה שיש לדעת במקרה כזה; שיחשוב עצמו לרובינזון בהתגלמותו …

(ז'אן־ז'אק רוסו, אמיל, או על החינוך, מאגנס וכנרת זמורה־ביתן דביר, 2009; תרגמה: ארזה טור־אפלרויט; עמ' 331–332).

רובינזון קרוזו נזכר מפורשות כמה פעמים במהלך הסיפור, ונוכח בתודעתו של אלכס: כך באזכור האי הבודד לעיל, ובסצנה שבה הוא פורץ בבכי כשהוא מבין שהרג חייל גרמני: "שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי" (עמ' 104). אבל עיקר הנוכחות של סיפורו של דפו אינה בתודעתו של אלכס הילד־המספר אלא במבנה העומק של הסיפור, ויש לייחסה למחבר המובלע. כך משתמע, ראשית לכול, מהכותרת, "האי ברחוב הציפורים", שמדמה את המחבוא שאלכס בונה לאי שאליו נקלע רובינזון קרוזו. אולי גם הציפורים נקשרות לכך: כשרובינזון מגיע לאי הוא מציין את הציפורים הרבות שאינו מכיר. הרמיזה לרובינזון קרוזו באמצעות הכותרת, שקשה לייחסה לאלכס עצמו, חולשת על הסיפור כולו. בצד הכותרת, האנלוגיה לסיפורו של קרוזו מונחת ביסודה של העלילה וניכרת בפרטים רבים: עצם ההישרדות לבד מתוך תושייה רבה ותבונת כפיים; בניית שני בתים – הראשון במרתף והשני על רצפה תלויה בבניין ההרוס – המקבילה לשני הבתים שבנה קרוזו; תיאור ההישרדות על כל פרטיה הטכניים – מציאת פתרונות לבניית הבתים והבטחתם, איסוף אוכל וצידה מהספינה שנטרפה או מהבונקר הנטוש; סימון הימים החולפים; המאבק של קרוזו בבני האי אוכלי האדם, המקביל למאבקו של אלכס בגרמנים; רובינזון שמדבר אל התוכי שלו פול, ואלכס שמדבר אל שלג העכבר; הציפייה של רובינזון לספינה שתחלצו מהאי, המקבילה לציפייתו של אלכס לאביו שישוב לאסוף אותו; חיפוש מוצא מהבדידות והמפגש המפתיע של קרוזו עם פריידי, הדומה במידת מה למפגש של אלכס עם אנשים שוחרי טוב בצד הפולני; ואולי גם שמו של הילד, אלכס, מאזכר את שמו של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שעל פי סיפורו כתב דפו את רובינזון קרוזו (רימה שיכמנטר ושהם סמיט עמדו על היבטים מסוימים בהקבלה זו במאמריהן על האי ברחוב הציפורים).

לא בכדי נשען סיפור הישרדותו של אלכס בגטו בזמן השואה על רובינזון קרוזו כפי שנשען עליו רוסו במסכתו על החינוך הטבעי. סיפורו של קרוזו הוא סיפור מכונן של תפיסת האדם המודרנית. גרעינו הוא יכולתו של אדם לבנות את חייו לבדו, הרחק מהציוויליזציה המשחיתה והמושחתת, ולהתחיל, לכאורה, מבראשית. גרעין זה התגלגל ליצירות רבות בעידן המודרני ויש לו מקום מיוחד בספרות הילדים. אורי אורלב נוטע בסיפור, אפוא, ממד אנושי־אוניברסלי, שחורג ממה שנהוג לראות כסיפור שואה לילדים: היכולת ליצור המשכיות וחיים גם מתוך תרבות שאיבדה את צלמה. בעולם הסיפורי שיצר אורלב יכולת זו מתממשת בדמות של ילד סקרן, מעשי ונטול פאתוס.

יש כמובן גם הבדלים ניכרים בין סיפורו של דפו לזה של אורלב, אבל מבנה העומק הרובינזוני שמונח בתשתיתו של האי ברחוב הציפורים הוא שממחיש לעינינו את חוויית הקריאה בספר ילדות כפי שתופס אותה אורי אורלב: יש לה נוכחות מופנמת, מתמשכת, שמיתרגמת לפעולה, לעשייה, להזדהות, להצדקה של מעשים קשים, וגם לנחמה. ספרי ילדות, אכן, יכולים להציל.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

אורי אורלב, "האי ברחוב הציפורים", כתר, 1981.

.

.

» רשימתו של אורי אורלב, "רובינזון קרוזו"

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מי־טל נדלר על המשוררת היהודייה־פולנייה זוזנה גינצ'נקה וספרה "קנטאורים"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מה עשיתם לעדן?

"היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה." סיפור מאת גליה ברס

אברהם אילת, לבירינת, דיו על נייר, 2004

מה עשיתם לעדן?

גליה ברס

.

מה עשיתם לעדן? עדן ישב על הספה ונרדם. עדן ישב על המושב בקולנוע ונרדם. על הספה בבית של הדסה הוא נרדם. על הכורסה אצל החברים שלו בשישי בערב הוא נרדם. עדן ישב על הכיסא במסעדה במתחם הגרוב בלוס אנג׳לס ונרדם. עדן ישב. עדן נרדם. עדן נרדם כל הזמן. עדן ישן כל הזמן. מה עשיתם לעדן? פעם עדן היה ערני. לאט־לאט עדן נרדם. ככל שעברו הימים נרדם לו משהו בעיניים. לא עצב. לא כעס. לא דיכאון, כן? כלומר, לא כבה הניצוץ בעיניו או משהו כזה. העפעפיים שלו התחילו ליפול. הוא פשוט הלך ונרדם. ישב ונרדם. אכל ונרדם. גמר ונרדם. וכל הזמן משפשף את העיניים. היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה. בלילה לפני כן ישבנו בסלון שלהם. אימא של עדן העמידה כיסא במרכז הסלון ועטפה את הכתפיים שלו במגבת כתומה. היא חיברה את מכונת הגילוח לחשמל, נעמדה מאחוריו וגילחה לו את הראש. התלתלים הצפופים של עדן נפלו ונערמו על הרצפה. זיפים קטנים שנחתכו מהם נחתו לו על הפנים ועל המגבת הכתומה. הוא ישב על הכיסא במרכז הסלון ובכה. בבוקר שאחרי הצטלמנו עם עדן בנקודת הגיוס בחיפה ונתַנּו לו לעלות על האוטובוס ולנסוע. עדן התקשר אליי מהטירונות בערד ובעט באבנים. כשהוא חזר הביתה ביום שישי הראשון אכלנו ארוחת צהריים עם ההורים שלו והאחים שלו. עדן ישב בראש השולחן. הוא תקע את המבט בצלחת, החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו שאל איך היה בצבא. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו שאלה אם יש לו משהו מעניין לספר. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו אמר אין מה לעשות ככה זה. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו אמרה בסוף זה עובר. גם זה נגמר בסוף. עדן החזיק את המזלג בכוח, הוא אמר שהוא סובל, ושהוא רוצה לעזוב את הצבא, ושהם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה. אבא של עדן אכל בשקט. עדן החזיק את המזלג בכוח ואמר, אני שונא את כולם שם, ואני שונא את הצבא, ואני שונא את הכול, ואני רוצה לעזוב את הצבא. אימא של עדן אכלה בשקט. עדן הרים את המבט מהצלחת. נמאס לי מזה. זה נורא. אני לא מבין למה אני צריך לעשות את זה. אני לא מבין למה יש צבא. אני לא רוצה להיות בצבא. אני רוצה לעזוב את הצבא. אבא של עדן תקע את העיניים בצלחת. עדן בכה. אימא של עדן תקעה את העיניים בצלחת. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם עדן עדין. היה הייתה פעם חממת בננות בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. החממה הייתה סגורה בבדים לבנים, כמעט שקופים. הרבה עצים של בננות צמחו בכל חממה. אור מאוחר של ערב קיץ האיר את החממה דרך חרירי הבדים בסגול. טיילנו בחממה בבגדים קצרים ובנעליים גבוהות. לא הייתה קרקע שעלי בננות שנשרו מהעץ לא נערמו עליה ומה שהדאיג אותנו היה נחש שעלול למצוא דרך אל קרסול אחד מקרסולינו. הרמתי יד לקטוף בננה אבל הבננות היו קטנות וירוקות ודחוסות באשכול. זה היה אחר צהריים קצר ויפה ברחם הבננות החם והסגול. צילמתי את עדן ליד אחד העצים. בצילום עדן ניגש לאחד העצים, הוא רזה וצעיר וחופשי וחמוץ כמו בוסר. תווי האף שלו ותווי הלחיים חדים ודוקרים אבל המבט רך ורגוע. עדן התעייף מאוד. עדן צריך לרדת רגע לנוח בחדר שלו. הלכתי אחריו. עדן ישב על קצה המיטה שלו. הפנים שלו שרופות מהשבוע הראשון במדבר. הוא נשכב אחורה והלך לישון. מה עשיתם לעדן? שלחתם את עדן לצפון. עדן הכין שקשוקות במוצב במטבחון. כל החיילים שכבו בבוץ והסתכלו על לבנון. עדן ישב על הג׳יפ ונסע בין המארבים. הוא עבר וחילק ארגזי אוכל לחיילים המפוזרים. וכל הדרך ליוותה את הג׳יפ נקודה אדומה מאירה מסומנת מהצד השני. עדן חזר הביתה בשישי בצהריים. בשישי בצהריים נפגשנו אחרי שבועיים. שכבנו על המיטה בחדר שלו ואחרי שעתיים עדן קיבל טלפון ובטלפון אמרו עדן חוזרים. מה עשיתם לעדן? לקחתם את עדן לחברון. עדן חובש וחובש. הוא היחיד בתפקיד בפלוגה. אז כל ערב נסע עדן עם חבורת פיקוד אחרת להסתובב בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה עדן חיפש נשקים בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה העירו את עדן לקראת חצות ועדן נשאר ער כל הלילה. עדן חיפש נשקים בפחי האשפה. נשקים בתוך ארונות המטבח. עדן חיפש סמים במגירות התחתונים. עדן הפך לנשים את הסדינים. עדן השתדל להעיר בעדינות את הילדים. עדן כיוון את הנשק על הבחור שהיה חייב להשתין. עדן נרדם כל לילה בדוד המשוריין בדרך. וכל פעם העירו את עדן ואמרו לו יאללה, תתעורר, מגיעים. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם יישוב יהודי קטן בשטחים וביישוב הקטן עמד מוצב ובמוצב שמרו שני חיילים. לילה אחד פרצו אל המוצב שני מחבלים, הם תקפו את שני השומרים, הם חטפו את הנשקים לשני השומרים ואז ברחו לתוך גבולות היישוב. כמה קילומטרים משם במערכת הכריזה של אחד הבסיסים באזור מישהו צעק ״פרש טורקי, פרש טורקי, פרש טורקי״, נהג וקשר וחובש ומ״פ עלו על הרכב ונסעו מהר על איזה מאה ומשהו קמ״ש ככה מהר. ממש מהר. כל כך מהר. אף אחד לא הספיק להירדם ברכב. הם הגיעו ראשונים ליישוב. היה שקט. היה ערפל. נהג וקשר וחובש ומ״פ התחילו לרוץ ברחבי היישוב, הם עברו בדממה בין חצרות הבתים, הם חיפשו בחורשה, הם סקרו את הגנים, היה שקט מוחלט והדופק גבוה, ומשהו משך אותם לכיוון הגבעה. הם פנו וטיפסו על גבעה נמוכה, מאחורי הגבעה היו על הדשא כמה שיחים ובאחד השיחים שכב צל. החובש אמר: וואו. הצל התרומם. הצל רץ קדימה עם אלה וסכין. הקשר והמ״פ שלפו את הרובים והתחילו לירות על הצל. — שוב שקט. המ״פ אמר לחובש לך תבדוק אם הוא חי. החובש התכופף ונגע בצוואר של הצל הדומם. מת. יש. יש. יש. זה נגמר די מהר. זה היה  שגרתי. לא נוראי. לא מלחמה. לא מת חבר. עדן חזר הביתה בשישי. הוא הגיע מחברון ישר לסמינר. כל הגרעין נשארו בשיחה. ישבנו על הדשא לבד. שמענו את הקולות הרחוקים של הקבוצות בכיתות. וחוץ מהזמזום הזה, החוץ של הקיבוץ היה שקט. חשוב להסביר, זה לא היה שקט מוחלט אלא שקט מושבים. שמענו מצוין את המשאיות מהכביש הראשי. את הציפורים על העצים. את המלמולים החלשים מהחדרים הנעולים. מישהי גוערת מהכניסה לחדר האוכל. ילדים בגילים של סוף היסודי צועקים ממגרש כדורגל. זה היה סוף האביב. נעים נעים. הכול נעים נעים. השמש זרחה רחוק בשמיים והדשא היה עדיין רטוב למרות שעברה כבר שעת צהריים. הישבנים שלנו נרטבו. הכתפיים של עדן נשמטו. הראש המגולח של עדן נפל והמבט שלו נתקע בדשא. ליטפתי את הקרקפת הקצוצה, היד המשיכה למטה עד הלחי הרזה ואז הרמתי לעדן את הראש. הוא הסתכל עליי שנייה. אחר כך הוא הזיז את העיניים לכיוון אחר. עדן סיפר מהתחלה את כל מה שהיה. הוא סיפר ואז אמר בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להיות כאן, אני עייף, אני נרדם.

.

גליה ברס, אמנית בין תחומית ומעצבת גרפית, חיה בתל אביב, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה מבית מקום לשירה בירושלים וסטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח והמגדר. יצירותיה פורסמו בכתבי עת שונים ובהם המוסך, כרמל, ננופואטיקה ומעלה.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "היזהרו בזקנים",סיפור מאת ענת שבח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | הים האדיש לכול

"תכף סוגרים הכול, ויהיה חושך ויהיה עצוב ויהיו טלאים צהובים בכל פינה, וקוצים של גדרות תיל וחרא גם ככה. הכול גואֶה. והבית רק הולך ומחשיך, וגם ככה מפחיד. מצאה לה יום להיפרד זאתי." סיפור קצר מאת אמיר ארנון

דנה יואלי, קריפטה, חרס, בד, נר ואור, מידות משתנות, מראה הצבה בגלריה שלוש, תל אביב, 2019 (צילום: סימה לנדא)

.

לים

אמיר ארנון

.

אז זה נראה לך? היא שואלת בניסיון להבין את בן שיחה. כן, זה בסדר, הוא עונה רפה. כמו מישהו שמגרף עלים במדשאה בלתי נגמרת הוא גורף את המילים אל פומית זעירה של טלפון מדור ישן, ואז שב ואומר, כאילו סיים איזה דיון פנימי, זה בסדר. הכול בסדר? היא שבה ושואלת.

כן, הוא עונה – בדיוק חלף על פני חנות הירקות בדרך הביתה – גם הוא שומע שמעל ה'כן' שלו מרחף סימן שאלה, כמו בייגלה של מלאך. זה מטריד גם אותו. יום השואה התחיל אצלי קצת מוקדם השנה, הוא אומר, היא צוחקת. הוא אפילו לא מחייך לאפרכסת, רק מסכם: אז כן, נתראה כמו שקבענו, במשרד שלך. שרק יעבור כבר הלילה הזה, הוא לוחש תוך כדי כך בלב. יופי, היא סוגרת עניין, תרגיש טוב.

הוא שונא שאומרים לו את זה. זה תמיד גורם לו להרגיש כמו קבצן של רחמים, כמו מישהו חולה. זה בסדר, הוא משיב לה, נתראה. וסוגר טלפון מדור ישן, וסוגר את הצעד וסוגר את דלת הבית – שפתאום כאן – מאחוריו.

שוב בתוך הכלוב, השקט והכהה, שהוא פתאום בתוכו, עכשיו. ובחוץ, כמו חיית מעמקים, אורב בדממה ערב יום השואה. מטפטף עצמו בכבדות – טיפות של דיו שחור – לרחובות. דווקא היום? אף פעם זה לא בזמן, אבל דווקא היום?!

תכף סוגרים הכול, ויהיה חושך ויהיה עצוב ויהיו טלאים צהובים בכל פינה, וקוצים של גדרות תיל וחרא גם ככה. הכול גואֶה. והבית רק הולך ומחשיך, וגם ככה מפחיד. מצאה לה יום להיפרד זאתי. בערב שלפני ערב יום השואה, ועוד אמרה לו שדרמות זה לא הקטע שלה. ושחררה אותו בחיוך החלטי וחומל של עיני התכלת שלה. לעזאזל. כאלו הוא עוד לא ראה.

חצי יום דווקא החזיק יפה, מחזיק מעצמו שככה. קם כמו גיבור והחליט שכן, דווקא היום, בכוח ובאומץ, ברגישות ונחישות, דווקא ילך. הוא כן ילך למכללה, ולא יישאר לרחם על עצמו במיטה. לא עוד כצאן לטבח. בכוח, בראש ערוף ומורם. בסוף גם יצא. אפילו הגיע. גם כמעט בזמן. קורס על טרגדיה יוונית, והיום בתוכנית – אגממנון. שפריצים של דם. מקסים. מי כותב את כל זה? זה מוגזם.

גם האביב כבר כאן, כוּס אימא של כל הפריחות האלה. ויש פתאום אור בחלונות גם בשיעור שמתחיל בארבע אחר הצהריים. וגם כשמצלים אותם בווילונות אקדמיים, אפור של פלסטיק איכותי עם חרוזים וגלילה, כדי לצפות בביצוע מופתי – בלי תרגום – מהבי־בי־סי, אי אפשר אפילו לשקוע בדיכאון האיכותי שבשחור לבן, כי נודף אור עמום מהחלונות, שמרמז שוב שהאביב דופק בחוץ. והאור הזה, לתוך האפלולית של הכיתה, שמסנוור את התמונה של הגלימות הטיפשיות של היוונים באנגליה, ייאוש. כזה ייאוש.

וגם בבית אפלולית לא נקייה, וכבר אוזלות שאריות האור. ובלי לראות, הוא כבר יכול לשמוע איך מכבים את כל אורות העיר שעוד לא נדלקו. ותריסי ברזל כבדים יורדים על בתי העסק, שבדרך כלל עכשיו רק מתעוררים לחיים של חושך. ותכף כבר מתחילים למלא את הטלוויזיה והרדיו ברוטב של שירי שואה ושירי משוררים וראיתי ציפור רבת יופי, אבל הציפור לא ראתה אותי – עיוורת! ומעטרים את כל הדפים של הרשת בצלבי קרס וגדרות תיל וטלאים. ואין שום פרפרים.

לים, הוא לואט, אני צריך לים וגם לקנות סיגריות ובירה. מהר מהר לפני שייסגר. ועוטף עצמו בטרנינג של התפרקות כללית ונעלי טיפוס הרים, כדי לטפס על הרים, וחולצה לבנה שדהתה מרוב כביסות והלבן שלה כבר כמו נייר ממוחזר, ואוזניות של מוזיקה שכופרת בשואה. וכלבה עם רצועה כחולה שלא אכפת לה שהיום ערב יום השואה, רק לצאת, ועוד לים, חגיגה. ממש חגיגה.

וכשהכול שרוך וקשור ומוחזק ברצועה ואטום באוזניים, אפשר כבר לרדת לרחוב – שקיבל פקודת מורשת לכבות את עצמו – ולצעוד בצעד כבד ומהיר, חיילי כמעט, בקו ישר לאורך שדרת החנויות הנסגרות למערב, ולהביט, כמעט בשמחה לאיד, בכל האורות הנעדרים. רק החנות של חב"ד מוארת, תמיד יושבים בה היפים מתחזקים ויין פטישים וחוזרות מפוקפקות בתשובה או תשובה מפוקפקת. ואלה, כאילו כלום. אין להם כבוד אלה לכלום, הוא יורק בכעס לצד השני, שואה נעשה להם כבר בשבת, וממשיך ללכת.

הנה הים. אדיש הים. אדיש לסבלם של בני אדם. כלום לא אכפת לו, רק עוד פעם ועוד פעם הגלים האלה לתוך החוף, והקצף שנמרח והרחש שלא נפסק אף פעם. אדיש הים. גם שישה מיליון לא אכפת לו.

.

אמיר ארנון, עובד בתחום בריאות הנפש, פרסם סיפורים בכתב העת קו נטוי.

.

» במדור "קצר" בגיליון הקודם של המוסך: נקודת מוצא, שיבוש ונקודת סיום בקטע קצר מאת עדי שורק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן