.
"והרי בסך הכֹל הייתי כמו רובינזון קרוזו": על "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב
רתם פרגר וגנר
.
"תמיד שמורה לי הצלה בין ספרי הילדים," כתב אורי אורלב ברשימה קצרה שהוקדשה לרובינזון קרוזו מאת דניאל דפו ולמקום המיוחד שספר זה ממלא בחייו ("רובינזון קרוזו", באתר דףדף). האי ברחוב הציפורים (כתר, 1981), ספרו עטור הפרסים ואחד מספרי הילדים היפים שנכתבו כאן, הוא בין שאר דברים ריאליזציה של האמירה הזו. אלכס, הילד־הגיבור המספר, הוא ילד אמיץ, סקרן ומלא תושייה, שמצליח לשרוד לבדו בגטו כחמישה חודשים. בין שאר סגולותיו הוא גם ילד קורא. ספרים מלווים אותו מילדותו, וגם בשעותיו הקשות במחבוא שבנה לעצמו, בחורבה ברחוב הציפורים 78, הוא מוסיף וקורא. ספרי הילדים, גם אלה שהוא קורא במהלכם של האירועים המתוארים בסיפור וגם אלה שקרא בעבר וחיים בזיכרונו ובדמיונו, מצילים אותו בבדידותו; גיבוריהם ועלילותיהם הם מעין ידידים משיאי עצה ומעוררי נחמה. הסיפור בנוי, במידה רבה, על חוויית הקריאה בילדות ועל האופן החי והמוחשי שבו היא חוקקת דימויים, אמות מידה, ידע ומושגים, שמשמשים אותנו בהבנת המציאות.
כל מיני ספרים נזכרים במהלך הסיפור – חלקם ספרי ילדות שהביאו לאלכס הוריו והיו חלק מילדותו שטרם המלחמה, חלקם ספרים שהוא לומד להכיר מתוך מפגש עם מבוגרים שנקרים בדרכו. כך למשל ברוך, ידידו הזקן שעובד עם אביו בבית החרושת לחבלים בגטו, מספר לו על היטלר, על נפוליאון ועל ההבדל ביניהם, מתוך קריאתו בספרים. לאחר שאלכס מאבד את הוריו ואת ברוך הוא בונה לעצמו מחסה ויוצא לחפש אוכל, בגדים ושמיכות בדירות שנעזבו, ובתוך כך אוסף גם ספרים ומציין לעצמו: "כנראה רק בדירה הראשונה היה ילד שאהב לקרוא" (עמ' 50). כלומר, אלכס יודע משהו על השותפות שבין אוהבי קריאה. ההישרדות כרוכה במעין רשת סמויה של קשרים בינו, השורד לבדו, לבין ילדים שנלקחו והשאירו אחריהם עקבות. לספרים ערך מיוחד ברשת הזו, הם גילויים של עולם שהתקיים לפני המלחמה ומשוקעת בהם רוח אוצרת חיים.
אלכס הוא לא רק ילד קורא, אדרבה, בימים ארוכים של המתנה במחבוא לפעמים נמאס לו מהספרים והוא מעדיף לשחק עם שלג, העכבר שלו:
אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו ימים שלמים, מהבוקר השכם ועד החשיכה, לבד במחבוא שלנו בעליית־הגג או למטה בבונקר, כמה אפשר לקרוא. גם לא תמיד הביא לי אבא ספרים חדשים שמצא. אפשר לקרוא ספרים יפים בפעם השניה והשלישית. כמו רובינזון קרוזו או המלך מתיא. אבל אי אפשר לקרוא כל יום כל היום. אז הייתי משחק עם שלג. (עמ' 16)
מאוחר יותר, כשהוא נתבע מדי יום להמציא את צורכי החיים הבסיסיים ביותר לבדו, הקריאה שוב אינה מצויה עבורו תמיד, אבל הספרים מנחים את פעולותיו, לעיתים הם מסייעים לו ולעיתים מכזיבים. כך למשל כשהוא מחפש דרך לבנות לעצמו מחסה חדש בקומת הבית ההרוס הוא חושב לעצמו:
הכרתי אגדות רבות על אנשים וחיות. בדרך כלל על נסיכים או על בני איכרים עניים. אחד כזה היה עושה טובה לאיזו חיה, דבורה או דג, ואחר־כך כשהיה נקלע לצרות החיה היתה באה לעזור לו. מוצאת את המפתח על קרקעית הים, למשל. הסתכלתי בציפורים שהיו באות ומעופפות להן מעל הרצפה העליונה ולא עלתה בדעתי שום טובה שאני יכול לעשות להן. ואם הייתי מעלה משהו בדעתי הרי גם אז זה לא היה עוזר." (עמ' 61–62)
גם הבדידות מפירה את ההשתקעות של אלכס בקריאה. הוא מספר שלעיתים קרובות היה ניתק מספריו, פותח בזהירות את חור האוורור ומציץ דרכו על הרחוב, בעזרת משקפת תאטרון קטנה. "הרגשתי כאילו אני גר על אי־בודד ורק במקום ים יכולתי להשקיף על בתים ואנשים שהיו כביכול קרובים מאד, אך למעשה היו רחוק בעולם אחר. כשלקחתי את המשקפת למטה, בבונקר, לא העליתי בדעתי שערכה שווה לזה של הספרים, ואף יותר מזה" (עמ' 89–90).
ובכל זאת ספרים מסוימים אהובים על אלכס במיוחד, בעיקר ספרי הרפתקאות שהוא מכיר היטב ומפענח באמצעותם את מחשבותיו שלו ואת ההתרחשויות שסביבו. כך למשל, בשעה שהוא מתבונן ברחוב הפולנים ועוקב אחר אב שחוזר לביתו שיכור מדי ערב ומכה את ילדיו ואת אשתו, הוא חושב: "מזל שהיהודים לא משתכרים. מה הייתי עושה אם אבא שלי היה טוב אלינו במשך היום ואחר כך בלילה הופך מפלצת? אולי כמו האיש שהיה שניים, ד"ר גֶ'קל ומר הַיְד" (עמ' 91).
על אף התנועה הערה של מחשבתו של אלכס בין הספרים לחיים והעדר הסנטימנטליות שמאפיין את ההתבוננות הישירה שלו במציאות, יש ספר אחד מובהק שמונח בתשתית של כל מפעל ההישרדות עז הרוח שלו, הספר היחיד שז'אן־ז'אק רוסו מוכן היה להתיר לחניכו הבדוי, אמיל, לקרוא:
לפי שנגזרו עלינו הספרים, ישנו ספר אחד הממציא לנו, לעניות דעתי, חיבור מעולה מאין כמותו על החינוך הטבעי. ספר זה יהא הספר הראשון שיקרא אמיל שלי; ספריתו תהא מורכבת לאורך זמן ממנו בלבד, ולעולם יישמר לו על מדפיה מקום של כבוד. הוא יהיה הטקסט, וכל שיחתנו על המדעים המדויקים לא יהיו אלא דברי פרשנות לו. הוא ישמש אבן בוחן למידת התקדמותה של יכולת השפיטה שלנו; וכל עוד לא נפגם טעמנו נתענג כל העת על הקריאה בו. מהו אפוא ספר מופלא זה? האם אריסטו הוא? האם פליניוס? האם בופון? לא; כי רובינזון קרוזו הוא.
רובינזון קרוזו באי שלו, בגפו, ללא סיועם של בני מינו, ללא כלים לכל מלאכה שהיא, המספק לעצמו, חרף כל זאת, כדי מחייתו, כדי הישרדותו, וממציא לעצמו אפילו סוג של חיי רווחה, הריהו נושא מעניין לכל גיל, ואלפי דרכים לנו להנעימו לילדים. …
הרומן הזה … יהיה לאמיל, בתקופת גיל זו שאנו עוסקים בה, לשעשוע וללימוד גם יחד. רוצה אני שראשו יסתחרר עליו בעטיו, שיעסוק בלי הרף בארמונו, בעדר עיזיו, במטעיו; שילמד בפרטנות, לא מן הספרים אלא דרך הדברים עצמם, את כל מה שיש לדעת במקרה כזה; שיחשוב עצמו לרובינזון בהתגלמותו …
(ז'אן־ז'אק רוסו, אמיל, או על החינוך, מאגנס וכנרת זמורה־ביתן דביר, 2009; תרגמה: ארזה טור־אפלרויט; עמ' 331–332).
רובינזון קרוזו נזכר מפורשות כמה פעמים במהלך הסיפור, ונוכח בתודעתו של אלכס: כך באזכור האי הבודד לעיל, ובסצנה שבה הוא פורץ בבכי כשהוא מבין שהרג חייל גרמני: "שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי" (עמ' 104). אבל עיקר הנוכחות של סיפורו של דפו אינה בתודעתו של אלכס הילד־המספר אלא במבנה העומק של הסיפור, ויש לייחסה למחבר המובלע. כך משתמע, ראשית לכול, מהכותרת, "האי ברחוב הציפורים", שמדמה את המחבוא שאלכס בונה לאי שאליו נקלע רובינזון קרוזו. אולי גם הציפורים נקשרות לכך: כשרובינזון מגיע לאי הוא מציין את הציפורים הרבות שאינו מכיר. הרמיזה לרובינזון קרוזו באמצעות הכותרת, שקשה לייחסה לאלכס עצמו, חולשת על הסיפור כולו. בצד הכותרת, האנלוגיה לסיפורו של קרוזו מונחת ביסודה של העלילה וניכרת בפרטים רבים: עצם ההישרדות לבד מתוך תושייה רבה ותבונת כפיים; בניית שני בתים – הראשון במרתף והשני על רצפה תלויה בבניין ההרוס – המקבילה לשני הבתים שבנה קרוזו; תיאור ההישרדות על כל פרטיה הטכניים – מציאת פתרונות לבניית הבתים והבטחתם, איסוף אוכל וצידה מהספינה שנטרפה או מהבונקר הנטוש; סימון הימים החולפים; המאבק של קרוזו בבני האי אוכלי האדם, המקביל למאבקו של אלכס בגרמנים; רובינזון שמדבר אל התוכי שלו פול, ואלכס שמדבר אל שלג העכבר; הציפייה של רובינזון לספינה שתחלצו מהאי, המקבילה לציפייתו של אלכס לאביו שישוב לאסוף אותו; חיפוש מוצא מהבדידות והמפגש המפתיע של קרוזו עם פריידי, הדומה במידת מה למפגש של אלכס עם אנשים שוחרי טוב בצד הפולני; ואולי גם שמו של הילד, אלכס, מאזכר את שמו של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שעל פי סיפורו כתב דפו את רובינזון קרוזו (רימה שיכמנטר ושהם סמיט עמדו על היבטים מסוימים בהקבלה זו במאמריהן על האי ברחוב הציפורים).
לא בכדי נשען סיפור הישרדותו של אלכס בגטו בזמן השואה על רובינזון קרוזו כפי שנשען עליו רוסו במסכתו על החינוך הטבעי. סיפורו של קרוזו הוא סיפור מכונן של תפיסת האדם המודרנית. גרעינו הוא יכולתו של אדם לבנות את חייו לבדו, הרחק מהציוויליזציה המשחיתה והמושחתת, ולהתחיל, לכאורה, מבראשית. גרעין זה התגלגל ליצירות רבות בעידן המודרני ויש לו מקום מיוחד בספרות הילדים. אורי אורלב נוטע בסיפור, אפוא, ממד אנושי־אוניברסלי, שחורג ממה שנהוג לראות כסיפור שואה לילדים: היכולת ליצור המשכיות וחיים גם מתוך תרבות שאיבדה את צלמה. בעולם הסיפורי שיצר אורלב יכולת זו מתממשת בדמות של ילד סקרן, מעשי ונטול פאתוס.
יש כמובן גם הבדלים ניכרים בין סיפורו של דפו לזה של אורלב, אבל מבנה העומק הרובינזוני שמונח בתשתיתו של האי ברחוב הציפורים הוא שממחיש לעינינו את חוויית הקריאה בספר ילדות כפי שתופס אותה אורי אורלב: יש לה נוכחות מופנמת, מתמשכת, שמיתרגמת לפעולה, לעשייה, להזדהות, להצדקה של מעשים קשים, וגם לנחמה. ספרי ילדות, אכן, יכולים להציל.
.
רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.
.
אורי אורלב, "האי ברחוב הציפורים", כתר, 1981.
.
.
» רשימתו של אורי אורלב, "רובינזון קרוזו"
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מי־טל נדלר על המשוררת היהודייה־פולנייה זוזנה גינצ'נקה וספרה "קנטאורים"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
