.

מרב מדינה קרניאל

המשמר עובר

לפאול צלאן

.

רְקִיעִים נֻפְּצוּ

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר.

.

שִׁלְטֵי חוּצוֹת יְשָׁנִים מְפַרְסְמִים אֶת קְרִיאוֹת הָאֲנָשִׁים

הַתּוֹבְעִים עֶלְבּוֹנָם בַּחֹשֶׁךְ,

זוֹרְקִים מַפְתְּחוֹת שָׁמַיִם.

בִּרְשִׁימַת הַנֶּעֱדָרִים הַמִּתְאָרֶכֶת נִתָּן לִמְצֹא אֶת אֱלֹהִים.

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר.

.

פְּלִיטֵי הַחֲשֵׁכָה מְחַפְּשִׂים סְדָקִים לְהִתְגַּנֵּב בָּהֶם.

תֻּפִּים הוֹלְמִים.

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר. כַּדִּים נִשְׁפָּכִים חָלָב

כֶּלֶב שֶׁנָּבַח אֶתְמוֹל מְלַקֵּק הַיּוֹם פְּצָעָיו בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר.

.

אֲנַחְנוּ בַּחֲדָרִים, מְכַסִּים עַל פְּצָעֵינוּ,

עוֹטְפִים בְּתַחְבּוֹשׁוֹת בּוּשַׁת נִצּוֹלִים.

.

צליינים

חֹרֶף, וְאִמֵּךְ מוֹרִידָה אֶת הַתְּרִיסִים בַּסָּלוֹן.

אִמֵּךְ וְאָבִיךְ רְחוֹקִים. מְחַכִּים.

.

כְּמוֹ צַלְיָן

בָּאת לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

עַל הָעֵץ,

לֹא פָּחַדְתְּ לִכְאֹב.

עַפְתְּ

.

חֲיֵה, אָמַרְתִּי לַגּוּף הַמְּבַקֵּשׁ שֶׁקֶט.

חֲיֵה, אָמְנָם הַסּוּפָה

בַּחוּץ.

.

אַתָּה כָּאן

פּוֹעֵם בַּיָּדַיִם

שְׁתֵּי צִפּוֹרִים.

אַל תְּבַקֵּשׁ לְךָ שֶׁקֶט.

.

אִמֵּךְ מוֹרִידָה אֶת הַתְּרִיסִים בַּסָּלוֹן.

אִמֵּךְ וְאָבִיךְ רְחוֹקִים. מְחַכִּים.

אַל תָּלִינוּ אֶת הַמֵּת. הָעִירוּ אוֹתוֹ

בְּבַקָּשָׁה

סַפְּרוּ לוֹ סִפּוּר אַהֲבָה.

הַבְטִיחוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְבַד

הַבְטִיחוּ לוֹ

שְׂדֵה חַרְצִיּוֹת.

.

אַתְּ שׁוֹמַעַת?

זוֹ אַתְּ בֶּהָרִים.

שׁוֹמַעַת?

בָּרוּחַ, צְעָקָה הוֹפֶכֶת לְשִׁיר

אַל תֵּלְכִי עֲדַיִן, חַכִּי

אַל תְּבַקְּשִׁי לָךְ שֶׁקֶט.

.

אָנָּא,

אָמְנָם הַסּוּפָה.

.

מרב מדינה קרניאל, כותבת שירה, מורה, לומדת וחוקרת את ספרות המדרש והזוהר. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 של המוסך.

.

.

גלית ארז

חסד נעורים

רָצוֹן אַחֵר, חַד כַּתַּעַר,

חֲתָךְ בִּבְשַׂר הָאֲדָמָה שֶׁלָּנוּ.

מֵאָז הַכֹּל זוֹרֵם בָּעִיר הַזּוֹ

בְּכִוּוּן אֶחָד.

רַק אַתָּה עוֹד מַצְלִיחַ

לַעֲלוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם,

נֶאֱחָז בְּשׁוּלֵי נַפְשִׁי

.

התעוררות

בִּנְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה בִּזְרוֹעוֹתֵינוּ

אָנוּ הָעוֹצְמִים אֶת עֵינֵי מֵתֵינוּ

אַךְ בְּמוֹתָם

הֵם הַפּוֹקְחִים אֶת עֵינֵינוּ

לִשְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

.

גלית ארז, משוררת ומחזאית ישראלית־צרפתייה, מטפלת, מורה ומנחת סדנאות כתיבה בבתי ספר. בוגרת לימודי תיאטרון ופסיכולוגיה בגישה פסיכואנליטית מאוניברסיטת סורבון, פריז 13. שוקדת בימים אלה על כתיבת ספר פרוזה ומחזה. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות. השירים שכאן – מתוך ספר בכתובים, העתיד לראות אור בעברית ובצרפתית.

.

.

איה סומך

קטעים מתוך "רשימות קטועות על זיכרונות מרצח וריאיון עם זוכה פרס נובל; שירים על גנבה אמנותית (אופוס 365)"

תִּרְאוּ אֵיךְ מָעַדְתִּי לְתוֹךְ חֲלוֹם אֵימִים, כָּתַבְתִּי.

תִּרְאוּ אֵיךְ הֶחְלַקְתִּי לְתוֹךְ חֲלוֹם בַּלָּהָה, הוּא כָּתַב.

.

תִּרְאוּ אֵיךְ הַיְּלָדִים לֹא יָשְׁנוּ בַּלַּיְלָה, וְגַם אֲנִי

שׁוֹקַעַת לְתוֹךְ אֵין שֵׁנָה שֶׁל פַּחַד, כָּתַבְתִּי.

תִּרְאוּ אֵיךְ הַיְּלָדִים עֵרִים הוּא כָּתַב. אֲנִי נוֹפֵל,

צוֹלֵל, לְתוֹךְ הָרִיק, לֹא מְסֻגָּל לְהֵרָדֵם.

.

תִּרְאִי מָה קָרָה לִי, כָּתַבְתִּי. תִּרְאִי כַּמָּה

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, הוּא כָּתַב, וְאֵיךְ הַכֹּל

נִכְשַׁל, כָּתַב. הוּא כְּבָר הִכִּיר אוֹתִי הֵיטֵב.

נָגְסוּ בִּי, כָּתַבְתִּי. נָגְשׂוּ בִּי, הוּא כָּתַב.

.

לִפְעָמִים, כָּתַבְתִּי, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִי טוֹב מִדַּי, אֲנִי

מַרְגִּישָׁה פִּתְאוֹם שֶׁכּוֹחִי אוֹזֵל, מֵהַיָּדַיִם מֵהַגּוּף.

זוֹהִי תְּבוּסְתָנוּת, נִחַשְׁתִּי. חֲוָיָה חֲדָשָׁה שֶׁל

תְּבוּסְתָנוּת, שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי קַלְגַסִּיּוֹת. תִּרְאִי

כַּמָּה הָיִיתִי רוֹצֶה אוֹתָךְ, הוּא כָּתַב, כַּמָּה גּוּפִי

חַלָּשׁ כְּשֶׁאֲנִי בָּא לָקַחַת, תִּרְאִי אֵיךְ עֵינָם צָרָה

בִּי, מִסָּבִיב.

.

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת, כָּתַבְתִּי, סֵדֶר יוֹם רָגִיל. חֲוָיוֹת

חַפּוֹת מֵהָרִשְׁעוּת הַזּוֹ, שֶׁמִּסָּבִיב, כָּתַבְתִּי.

הַכֹּל נִפְלָא, הוּא כָּתַב. בּוֹאִי אֵלַי. אֵין פֹּה

כְּלוּם, בִּלְעָדַיִךְ. אֲנִי מִתְכּוֹנֵן אֵלַיִךְ שָׁנִים.

אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֶבְכֶּה, הוּא כָּתַב.

.

(אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַיְּלָדוֹת בּוֹכוֹת? כָּתַבְתִּי.

הַיֶּלֶד שֶׁבִּי מְאֻשָּׁר, הוּא כָּתַב.)

.

אַל תְּבַקְּרִי אוֹתִי עַל הַדְּמָעוֹת. עַל הַשְּׂנָאוֹת, כָּתַבְתִּי.

הַפְּחָדִים. הוּא זָכָה בְּנוֹבֵּל, כָּתַבְתִּי.

אֲנִי מַבִּיט בָּךְ, הוּא כָּתַב, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא

אֶרְצֶה אַף פַּעַם, לַעֲזֹב. תֵּדְעִי שֶׁאֶפְשָׁר

לָדַעַת דְּבָרִים כָּאֵלֶּה מֵרֹאשׁ.

.

הוּא הִנִּיחַ אֶת הָעֵט, בְּלִבּוֹ לֹא הָיוּ פְּחָדִים.

בְּעֵינָיו עָמְדוּ דְּמָעוֹת.

.

איה דבורה סומך, משוררת, כותבת סיפורים קצרים ומסות, תסריטאית ובמאית. הייתה ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח", ערכה וביימה סרטים וסדרות לטלוויזיה. סרטה הקצר "שאלות של פועל מת" זכה בפרס השלישי בתחרות ה־Cinéfondation במסגרת פסטיבל קאן, וסרטה הקצר "אווה עוזבת" זכה בפרס הראשון בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל Cinemed במונפלייה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מיום 10.2.22.

.

 »במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גיא פרל, נדיה אייזנר, שחר־מריו מרדכי ורוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דמיונות שווא / לורנס סנדרוביץ'

מצרפתית: דורית שילה

לנעדרים

.

עמודות על עמודות. בעמודה הראשונה רשומים שמות המשפחה, אחריה השמות הפרטיים, שם הנעורים של הנשים הנשואות, מספר המשלוח, תאריך היציאה.

הספר עבה. כבד. בן יותר מאלף עמודים.

באמצע הספר, במרכז העמוד, במרכז העמודה, מופיע שמי, פעמיים. על פני שתי שורות.

רק השם הפרטי שונה.

משלוח מספר XI, יצא ממחנה המעבר מֵכֵלן ב־26 בספטמבר 1942.

הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם.

ההורים של אבי נקברו בתוך נייר.

מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה.

.

חשבתי שהכול ידוע לי ובתוך שעה נסגור עניינים. אני אשאל כמה שאלות, הוא יענה צ'יק צ'ק וגמרנו.

"כן ילדה שלי, מה את רוצה לדעת?"

מהנימה שבקולו הבנתי מיד שטעיתי. הישרתי אליו מבט: לא צריך שתיקח אותי ברצינות, אבא, ממש לא. אבל לא אמרתי כלום, ועכשיו אני כבר לא יכולה לסגת.

כמה זמן הוא ממתין לי כך עטוף בשתיקתו? שתיקה רווית הפרעות. אבא שלי אמנם מדבר בלי הפסקה, אבל האם ייתכן שהוא מעולם לא סיפר לנו את הדבר עצמו?

הם היו שני אחים. הארי האח הגדול, ומוריס הצעיר ממנו בשלוש שנים. בזמן המלחמה החביאו אותם בבית יתומים, ואז בעוד בית יתומים ואז בעוד אחד. המלחמה נגמרה, אבל לא בתי היתומים. אחר כך מוריס התחתן, הארי התחתן, בסדר הזה. למוריס נולדו שני ילדים, בן ובת, להארי נולדו שני ילדים, שתי בנות. בסדר הזה. לבנות של הארי נולדו שני ילדים, גם לבנו של מוריס, אבל לא לבתו.

וזה הכול, סיכום של חצי עמוד. מה לא ברור? מה אני לא יודעת?

מוריס התחתן ראשון ומת ראשון.

מה שאומר שאין שום דבר בטוח בחיים האלה.

ואיך הארי הרגיש?

הוא לא סיפר. אבא אף פעם לא מדבר כשכואב לו. הוא מתייסר בשקט ולא הולך לרופא שיניים. הכאב שיש לו בירך הולך וגובר ומעלה עווית על פניו – מראה קורע לב. אבל זה הלב שלנו שנקרע, לא שלו.

אבא! מוריס הוא לא חור בשן ולא מפרק ירך, מוריס הוא אחיך הקטן… אבל בבית הקברות הוא לא אמר דבר. זיגי דיבר בשם המשפחה. במבטא יידי כבד שמתאים יותר לבדיחות מלהספדים הוא סיפר עד כמה הוא אהב את הילדון הקטן, למרות התרגיל הזה שהוא עשה לנו עכשיו, כשמת ככה. התעלול האחרון שלו.

זיגי הירש אהב כמובן את כולם, את כל הילדים שאסף אל בית היתומים שניהל בתום המלחמה, אבל את מוריס הוא אהב יותר מכולם כי מוריס היה מוריס.

ולראיה, הקהל הרב שהתאסף סביב קברו. חברים רבים באו, ואנחנו, החמישה, עמדנו במרכז. חמישה סנדרוביצ'ים: אבא, בנו ובתו של מוריס, אחותי ואני. דור ההמשך היה צעיר מדי למעמד עצוב שכזה. החלטנו לגונן עליהם והפקדנו אותם בידי בייבי־סיטר.

אם כן, חמישה סנדרוביצ'ים. זה מעט? מעל למה שאפשר לצפות? תלוי את מי שואלים.

בנו של מוריס אמר קדיש. הנה, עכשיו אנחנו משפחה נורמלית, בן אומר קדיש על קבר אביו. קולו נסדק ונדמה לי שבאותו הרגע בדיוק הבחנתי בארון: הקברנים טמנו אותו בבור. ארון מעץ בהיר, לא גדול במיוחד, לוחית נחושת ממוסמרת אליו ועליה, באותיות גדולות ויפות, חרוט השם:

מ ו ר י ס  ס נ ד ר ו ב י ץ'

מה פתאום?

אסור למסמר דברים לארונות קבורה. ואולי מותר, מה אני מבינה בקבורות? לוחית נחושת שמזכירה שלט של רופא בכניסה לבניין. אני רואה אותה בעיני רוחי כל הזמן, חלקה ונוצצת, ושמו של דודי חרוט עליה. כאילו ביקש המוות להעניק לתלמיד הגרוע מוריס, ברגע האחרון, איזה ברק או תואר אקדמי.

אבא לא אמר דבר כשהקהל התפזר. התחלנו להתקדם לעבר היציאה, הוא ואני, ולצידנו כמה אנשים שלא הכרתי. לפתע הוא נעצר מול פסל גבוה של איש צבא ופצח בנאום על בּוּלַנזֶ'ה, הגנרל הידוע. גדוד שלם הוא היה צריך לגייס כדי לגרש מראות שוודאי צפו ועלו… איך יכולת? אתה הקטן, איך יכולת להשאיר אותו ככה לבד? למה לערער את סדר הדברים הטבעי?

מה אבא מבקש להרחיק מעליו, מה הוא רוצה לטאטא מתחת לשטיח? אילו רגשות הזדחלו החוצה מהתהום שהייתה חייהם – יחד עד גיל עשרים ואז פרידה לשלושה עשורים. משונה שדווקא כאשר הקימו משפחות הם כמעט לא התראו, עד לאיחוד הגדול שנמשך עשור, העשור האחרון, ובמהלכו לא התאפשר לאיש להציץ פנימה ולהבין מה באמת קורה שם ביניהם. בכל פעם שנפגשו זה היה אותו הדבר; אנחנו נשארנו לעמוד ולצפות בהם ממפתן הדלת, מחוץ לתמונה, אבל היינו מאושרים לראות אותם יחד. הם היו משוחחים שעות על גבי שעות על פילוסופיה או על המצב בעולם, כי בין כה וכה למילים עצמן לא הייתה חשיבות. הם היו מתרווחים על הספה, זה לצד זה, האחד מתקשה להיחלץ ממנה והשני מזנק כמו מתאגרף במשקל נוצה. שני אחים, שונים כל כך ודומים כל כך.

כאבו לי הכתפיים והזרועות. לאורך כל טקס הלוויה עמדתי מתוחה מאחורי אבי, מעל הקבר הפתוח, עיניי נעוצות בגבו, מוכנה בכל רגע לתפוס את מאה הקילוגרמים שלו אם יתמוטט.

הוא לא התמוטט. הוא אפילו לא בכה. גם אני לא, ממחטות הנייר סתם ניפחו את כיסי מעילי. כשהכול נגמר הוא הסתובב אליי וראיתי שעיניו יבשות. חששותיי התבדו: האבל הטרי לא עורר את האבל הישן, את האבל המקורי, את האבל המכונן שעיצב את מי שאנחנו היום ואת מי שאנחנו לא. האדמה לא פערה את פיה תחת רגלינו, שום סופת הוריקן לא החריבה את כדור הארץ. כל זה לא קרה.

המשכנו לצעוד אט־אט בשביל האספלט, תחת שמיים קודרים שכוסו אפור, ולצידנו צעדו מכרים רחוקים לבושי שחורים. אבי חנך את החליפה הכחולה הכהה היפה שלו, שנראית כמעט כמו חליפת ערב. מוריס קנה לו אותה כמה שנים קודם לכן כדי שיהיה לו מה ללבוש לאירועים שלא התקיימו מעולם. לא הקשבתי למה שאבא סיפר על גנרל בולנז'ה, אבל שמעתי היטב את האיש שהסתובב אלינו פתאום וקרא בקול, בנימת תנחומים: "טוב שקברתם את מוריס. כי למרות שזה אופנתי עכשיו, העם שלנו לא יכול להרשות לעצמו משרפות. כבר סיפקנו די והותר אפר לעולם. רק קבורה באדמה תוכיח שהיטלר הפסיד באמת."

"זהו, שאני דווקא לא רוצָה קבר," ענה לו קול נמוך אך נשי, "אני רוצה שישרפו אותי אחרי מותי כמו ששרפו את ההורים שלי, כמו את כל המיליונים."

ואני לא הצלחתי להתאפק ועניתי בליבי, "בשביל מה? בשביל לדעת מה ההרגשה?"

אחרי כמה דקות של שתיקה אבא כחכח בגרונו וחזר להרצאה שלו על ההיסטוריה של הרפובליקה השלישית והבולנז'ה הזה. ללא ספק נאום חוצב להבות הוא הרביץ שם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. השארנו את מוריס מאחורינו בבית הקברות והלכנו.

הארי המשיך בחייו. השנים חלפו, הוא אמנם הזדקן, אבל הוא יושב פה איתי עכשיו ולמרבה הפלא הוא גם צלול וזמין. לקח לו שבריר שנייה להבין את השאלה שלי.

למה אני מעלה את זה עכשיו?

ככה.

"אבא, ספר לי."

.

לורנס סנדרוביץ' היא מחזאית, שחקנית ומתרגמת. תרגמה לצרפתית מיצירותיהם של צרויה שלו, יורם קניוק, דרור משעני ורבים אחרים, ותרמה רבות להתקבלותו של חנוך לוין בצרפת, בזכות תרגומיה למחזותיו. זוכת פרס התרגום מטעם אגודת הסופרים הצרפתית לשנת 2012 ופרס ברנהיים לספרות יפה לשנת 2018. ספרה "דמיונות שווא" (Ils n'ont pas eu les gosses) מציג סיפור אלטרנטיבי לסיפורו של אביהּ, שמעולם לא סופר לה, על מקום מחבואו בבריסל, בילדותו בשנות המלחמה. הספר עתיד לראות אור בצרפת.

.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה "אחרי הספירה" (פרדס, 2020) זכה בפרס קרן גולדברג לספרי ביכורים לשנת 2021. מעורכות המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דינה עזריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"והרי בסך הכֹל הייתי כמו רובינזון קרוזו": על "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב

רתם פרגר וגנר

.

"תמיד שמורה לי הצלה בין ספרי הילדים," כתב אורי אורלב ברשימה קצרה שהוקדשה לרובינזון קרוזו מאת דניאל דפו ולמקום המיוחד שספר זה ממלא בחייו ("רובינזון קרוזו", באתר דףדף). האי ברחוב הציפורים (כתר, 1981), ספרו עטור הפרסים ואחד מספרי הילדים היפים שנכתבו כאן, הוא בין שאר דברים ריאליזציה של האמירה הזו. אלכס, הילד־הגיבור המספר, הוא ילד אמיץ, סקרן ומלא תושייה, שמצליח לשרוד לבדו בגטו כחמישה חודשים. בין שאר סגולותיו הוא גם ילד קורא. ספרים מלווים אותו מילדותו, וגם בשעותיו הקשות במחבוא שבנה לעצמו, בחורבה ברחוב הציפורים 78, הוא מוסיף וקורא. ספרי הילדים, גם אלה שהוא קורא במהלכם של האירועים המתוארים בסיפור וגם אלה שקרא בעבר וחיים בזיכרונו ובדמיונו, מצילים אותו בבדידותו; גיבוריהם ועלילותיהם הם מעין ידידים משיאי עצה ומעוררי נחמה. הסיפור בנוי, במידה רבה, על חוויית הקריאה בילדות ועל האופן החי והמוחשי שבו היא חוקקת דימויים, אמות מידה, ידע ומושגים, שמשמשים אותנו בהבנת המציאות.

כל מיני ספרים נזכרים במהלך הסיפור – חלקם ספרי ילדות שהביאו לאלכס הוריו והיו חלק מילדותו שטרם המלחמה, חלקם ספרים שהוא לומד להכיר מתוך מפגש עם מבוגרים שנקרים בדרכו. כך למשל ברוך, ידידו הזקן שעובד עם אביו בבית החרושת לחבלים בגטו, מספר לו על היטלר, על נפוליאון ועל ההבדל ביניהם, מתוך קריאתו בספרים. לאחר שאלכס מאבד את הוריו ואת ברוך הוא בונה לעצמו מחסה ויוצא לחפש אוכל, בגדים ושמיכות בדירות שנעזבו, ובתוך כך אוסף גם ספרים ומציין לעצמו: "כנראה רק בדירה הראשונה היה ילד שאהב לקרוא" (עמ' 50).  כלומר, אלכס יודע משהו על השותפות שבין אוהבי  קריאה. ההישרדות כרוכה במעין רשת סמויה של קשרים בינו, השורד לבדו, לבין ילדים שנלקחו והשאירו אחריהם עקבות. לספרים ערך מיוחד ברשת הזו, הם גילויים של עולם שהתקיים לפני המלחמה ומשוקעת בהם רוח אוצרת חיים.

אלכס הוא לא רק ילד קורא, אדרבה, בימים ארוכים של המתנה במחבוא לפעמים נמאס לו מהספרים והוא מעדיף לשחק עם שלג, העכבר שלו:

אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו ימים שלמים, מהבוקר השכם ועד החשיכה, לבד במחבוא שלנו בעליית־הגג או למטה בבונקר, כמה אפשר לקרוא. גם לא תמיד הביא לי אבא ספרים חדשים שמצא. אפשר לקרוא ספרים יפים בפעם השניה והשלישית. כמו רובינזון קרוזו או המלך מתיא. אבל אי אפשר לקרוא כל יום כל היום. אז הייתי משחק עם שלג. (עמ' 16)

מאוחר יותר, כשהוא נתבע מדי יום להמציא את צורכי החיים הבסיסיים ביותר לבדו, הקריאה שוב אינה מצויה עבורו תמיד, אבל הספרים מנחים את פעולותיו, לעיתים הם מסייעים לו ולעיתים מכזיבים. כך למשל כשהוא מחפש דרך לבנות לעצמו מחסה חדש בקומת הבית ההרוס הוא חושב לעצמו:

הכרתי אגדות רבות  על אנשים וחיות. בדרך כלל על נסיכים או על בני איכרים עניים. אחד כזה היה עושה טובה לאיזו חיה, דבורה או דג, ואחר־כך כשהיה נקלע לצרות החיה היתה באה לעזור לו. מוצאת את המפתח על קרקעית הים, למשל. הסתכלתי בציפורים שהיו באות ומעופפות להן מעל הרצפה העליונה ולא עלתה בדעתי שום טובה שאני יכול לעשות להן.  ואם הייתי מעלה משהו בדעתי הרי גם אז זה לא היה עוזר." (עמ' 61–62)

גם הבדידות מפירה את ההשתקעות של אלכס בקריאה. הוא מספר שלעיתים קרובות היה ניתק מספריו, פותח בזהירות את חור האוורור ומציץ דרכו על הרחוב, בעזרת משקפת תאטרון קטנה. "הרגשתי כאילו אני גר על אי־בודד ורק במקום ים יכולתי להשקיף על בתים ואנשים שהיו כביכול קרובים מאד, אך למעשה היו רחוק בעולם אחר. כשלקחתי את המשקפת למטה, בבונקר, לא העליתי בדעתי שערכה שווה לזה של הספרים, ואף יותר מזה" (עמ' 89–90).

ובכל זאת ספרים מסוימים אהובים על אלכס במיוחד, בעיקר ספרי הרפתקאות שהוא מכיר היטב ומפענח באמצעותם את מחשבותיו שלו ואת ההתרחשויות שסביבו. כך למשל, בשעה שהוא מתבונן ברחוב הפולנים ועוקב אחר אב שחוזר לביתו שיכור מדי ערב ומכה את ילדיו ואת אשתו, הוא חושב: "מזל שהיהודים לא משתכרים. מה הייתי עושה אם אבא שלי היה טוב אלינו במשך היום ואחר כך בלילה הופך מפלצת? אולי כמו האיש שהיה שניים, ד"ר גֶ'קל ומר הַיְד" (עמ' 91).

על אף התנועה הערה של מחשבתו של אלכס בין הספרים לחיים והעדר הסנטימנטליות שמאפיין את ההתבוננות הישירה שלו במציאות, יש ספר אחד מובהק שמונח בתשתית של כל מפעל ההישרדות עז הרוח שלו, הספר היחיד שז'אן־ז'אק רוסו מוכן היה להתיר לחניכו הבדוי, אמיל, לקרוא:

לפי שנגזרו עלינו הספרים, ישנו ספר אחד הממציא לנו, לעניות דעתי, חיבור מעולה מאין כמותו על החינוך הטבעי. ספר זה יהא הספר הראשון שיקרא אמיל שלי; ספריתו תהא מורכבת לאורך זמן ממנו בלבד, ולעולם יישמר לו על מדפיה מקום של כבוד. הוא יהיה הטקסט, וכל שיחתנו על המדעים המדויקים לא יהיו אלא דברי פרשנות לו. הוא ישמש אבן בוחן למידת התקדמותה של יכולת השפיטה שלנו; וכל עוד לא נפגם טעמנו נתענג כל העת על הקריאה בו. מהו אפוא ספר מופלא זה? האם אריסטו הוא? האם פליניוס? האם בופון? לא; כי רובינזון קרוזו הוא.

רובינזון קרוזו באי שלו, בגפו, ללא סיועם של בני מינו, ללא כלים לכל מלאכה שהיא, המספק לעצמו, חרף כל זאת, כדי מחייתו, כדי הישרדותו, וממציא לעצמו אפילו סוג של חיי רווחה, הריהו נושא מעניין לכל גיל, ואלפי דרכים לנו להנעימו לילדים. …

הרומן הזה … יהיה לאמיל, בתקופת גיל זו שאנו עוסקים בה, לשעשוע וללימוד גם יחד. רוצה אני שראשו יסתחרר עליו בעטיו, שיעסוק בלי הרף בארמונו, בעדר עיזיו, במטעיו; שילמד בפרטנות, לא מן הספרים אלא דרך הדברים עצמם, את כל מה שיש לדעת במקרה כזה; שיחשוב עצמו לרובינזון בהתגלמותו …

(ז'אן־ז'אק רוסו, אמיל, או על החינוך, מאגנס וכנרת זמורה־ביתן דביר, 2009; תרגמה: ארזה טור־אפלרויט; עמ' 331–332).

רובינזון קרוזו נזכר מפורשות כמה פעמים במהלך הסיפור, ונוכח בתודעתו של אלכס: כך באזכור האי הבודד לעיל, ובסצנה שבה הוא פורץ בבכי כשהוא מבין שהרג חייל גרמני: "שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי" (עמ' 104). אבל עיקר הנוכחות של סיפורו של דפו אינה בתודעתו של אלכס הילד־המספר אלא במבנה העומק של הסיפור, ויש לייחסה למחבר המובלע. כך משתמע, ראשית לכול, מהכותרת, "האי ברחוב הציפורים", שמדמה את המחבוא שאלכס בונה לאי שאליו נקלע רובינזון קרוזו. אולי גם הציפורים נקשרות לכך: כשרובינזון מגיע לאי הוא מציין את הציפורים הרבות שאינו מכיר. הרמיזה לרובינזון קרוזו באמצעות הכותרת, שקשה לייחסה לאלכס עצמו, חולשת על הסיפור כולו. בצד הכותרת, האנלוגיה לסיפורו של קרוזו מונחת ביסודה של העלילה וניכרת בפרטים רבים: עצם ההישרדות לבד מתוך תושייה רבה ותבונת כפיים; בניית שני בתים – הראשון במרתף והשני על רצפה תלויה בבניין ההרוס – המקבילה לשני הבתים שבנה קרוזו; תיאור ההישרדות על כל פרטיה הטכניים – מציאת פתרונות לבניית הבתים והבטחתם, איסוף אוכל וצידה מהספינה שנטרפה או מהבונקר הנטוש; סימון הימים החולפים; המאבק של קרוזו בבני האי אוכלי האדם, המקביל למאבקו של אלכס בגרמנים; רובינזון שמדבר אל התוכי שלו פול, ואלכס שמדבר אל שלג העכבר; הציפייה של רובינזון לספינה שתחלצו מהאי, המקבילה לציפייתו של אלכס לאביו שישוב לאסוף אותו; חיפוש מוצא מהבדידות והמפגש המפתיע של קרוזו עם פריידי, הדומה במידת מה למפגש של אלכס עם אנשים שוחרי טוב בצד הפולני; ואולי גם שמו של הילד, אלכס, מאזכר את שמו של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שעל פי סיפורו כתב דפו את רובינזון קרוזו (רימה שיכמנטר ושהם סמיט עמדו על היבטים מסוימים בהקבלה זו במאמריהן על האי ברחוב הציפורים).

לא בכדי נשען סיפור הישרדותו של אלכס בגטו בזמן השואה על רובינזון קרוזו כפי שנשען עליו רוסו במסכתו על החינוך הטבעי. סיפורו של קרוזו הוא סיפור מכונן של תפיסת האדם המודרנית. גרעינו הוא יכולתו של אדם לבנות את חייו לבדו, הרחק מהציוויליזציה המשחיתה והמושחתת, ולהתחיל, לכאורה, מבראשית. גרעין זה התגלגל ליצירות רבות בעידן המודרני ויש לו מקום מיוחד בספרות הילדים. אורי אורלב נוטע בסיפור, אפוא, ממד אנושי־אוניברסלי, שחורג ממה שנהוג לראות כסיפור שואה לילדים: היכולת ליצור המשכיות וחיים גם מתוך תרבות שאיבדה את צלמה. בעולם הסיפורי שיצר אורלב יכולת זו מתממשת בדמות של ילד סקרן, מעשי ונטול פאתוס.

יש כמובן גם הבדלים ניכרים בין סיפורו של דפו לזה של אורלב, אבל מבנה העומק הרובינזוני שמונח בתשתיתו של האי ברחוב הציפורים הוא שממחיש לעינינו את חוויית הקריאה בספר ילדות כפי שתופס אותה אורי אורלב: יש לה נוכחות מופנמת, מתמשכת, שמיתרגמת לפעולה, לעשייה, להזדהות, להצדקה של מעשים קשים, וגם לנחמה. ספרי ילדות, אכן, יכולים להציל.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

אורי אורלב, "האי ברחוב הציפורים", כתר, 1981.

.

.

» רשימתו של אורי אורלב, "רובינזון קרוזו"

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מי־טל נדלר על המשוררת היהודייה־פולנייה זוזנה גינצ'נקה וספרה "קנטאורים"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מה עשיתם לעדן?

גליה ברס

.

מה עשיתם לעדן? עדן ישב על הספה ונרדם. עדן ישב על המושב בקולנוע ונרדם. על הספה בבית של הדסה הוא נרדם. על הכורסה אצל החברים שלו בשישי בערב הוא נרדם. עדן ישב על הכיסא במסעדה במתחם הגרוב בלוס אנג׳לס ונרדם. עדן ישב. עדן נרדם. עדן נרדם כל הזמן. עדן ישן כל הזמן. מה עשיתם לעדן? פעם עדן היה ערני. לאט־לאט עדן נרדם. ככל שעברו הימים נרדם לו משהו בעיניים. לא עצב. לא כעס. לא דיכאון, כן? כלומר, לא כבה הניצוץ בעיניו או משהו כזה. העפעפיים שלו התחילו ליפול. הוא פשוט הלך ונרדם. ישב ונרדם. אכל ונרדם. גמר ונרדם. וכל הזמן משפשף את העיניים. היה היה פעם עדן ער. ואז עדן התגייס לצבא. עדן התגייס לצבא בחודש נובמבר. ההורים שלו והאחים שלו ואני שלחנו אותו באוטובוס מחיפה ועדן בכה. בלילה לפני כן ישבנו בסלון שלהם. אימא של עדן העמידה כיסא במרכז הסלון ועטפה את הכתפיים שלו במגבת כתומה. היא חיברה את מכונת הגילוח לחשמל, נעמדה מאחוריו וגילחה לו את הראש. התלתלים הצפופים של עדן נפלו ונערמו על הרצפה. זיפים קטנים שנחתכו מהם נחתו לו על הפנים ועל המגבת הכתומה. הוא ישב על הכיסא במרכז הסלון ובכה. בבוקר שאחרי הצטלמנו עם עדן בנקודת הגיוס בחיפה ונתַנּו לו לעלות על האוטובוס ולנסוע. עדן התקשר אליי מהטירונות בערד ובעט באבנים. כשהוא חזר הביתה ביום שישי הראשון אכלנו ארוחת צהריים עם ההורים שלו והאחים שלו. עדן ישב בראש השולחן. הוא תקע את המבט בצלחת, החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו שאל איך היה בצבא. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו שאלה אם יש לו משהו מעניין לספר. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אבא שלו אמר אין מה לעשות ככה זה. עדן החזיק את המזלג בכוח ואכל בשקט. אימא שלו אמרה בסוף זה עובר. גם זה נגמר בסוף. עדן החזיק את המזלג בכוח, הוא אמר שהוא סובל, ושהוא רוצה לעזוב את הצבא, ושהם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה. אבא של עדן אכל בשקט. עדן החזיק את המזלג בכוח ואמר, אני שונא את כולם שם, ואני שונא את הצבא, ואני שונא את הכול, ואני רוצה לעזוב את הצבא. אימא של עדן אכלה בשקט. עדן הרים את המבט מהצלחת. נמאס לי מזה. זה נורא. אני לא מבין למה אני צריך לעשות את זה. אני לא מבין למה יש צבא. אני לא רוצה להיות בצבא. אני רוצה לעזוב את הצבא. אבא של עדן תקע את העיניים בצלחת. עדן בכה. אימא של עדן תקעה את העיניים בצלחת. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם עדן עדין. היה הייתה פעם חממת בננות בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. החממה הייתה סגורה בבדים לבנים, כמעט שקופים. הרבה עצים של בננות צמחו בכל חממה. אור מאוחר של ערב קיץ האיר את החממה דרך חרירי הבדים בסגול. טיילנו בחממה בבגדים קצרים ובנעליים גבוהות. לא הייתה קרקע שעלי בננות שנשרו מהעץ לא נערמו עליה ומה שהדאיג אותנו היה נחש שעלול למצוא דרך אל קרסול אחד מקרסולינו. הרמתי יד לקטוף בננה אבל הבננות היו קטנות וירוקות ודחוסות באשכול. זה היה אחר צהריים קצר ויפה ברחם הבננות החם והסגול. צילמתי את עדן ליד אחד העצים. בצילום עדן ניגש לאחד העצים, הוא רזה וצעיר וחופשי וחמוץ כמו בוסר. תווי האף שלו ותווי הלחיים חדים ודוקרים אבל המבט רך ורגוע. עדן התעייף מאוד. עדן צריך לרדת רגע לנוח בחדר שלו. הלכתי אחריו. עדן ישב על קצה המיטה שלו. הפנים שלו שרופות מהשבוע הראשון במדבר. הוא נשכב אחורה והלך לישון. מה עשיתם לעדן? שלחתם את עדן לצפון. עדן הכין שקשוקות במוצב במטבחון. כל החיילים שכבו בבוץ והסתכלו על לבנון. עדן ישב על הג׳יפ ונסע בין המארבים. הוא עבר וחילק ארגזי אוכל לחיילים המפוזרים. וכל הדרך ליוותה את הג׳יפ נקודה אדומה מאירה מסומנת מהצד השני. עדן חזר הביתה בשישי בצהריים. בשישי בצהריים נפגשנו אחרי שבועיים. שכבנו על המיטה בחדר שלו ואחרי שעתיים עדן קיבל טלפון ובטלפון אמרו עדן חוזרים. מה עשיתם לעדן? לקחתם את עדן לחברון. עדן חובש וחובש. הוא היחיד בתפקיד בפלוגה. אז כל ערב נסע עדן עם חבורת פיקוד אחרת להסתובב בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה עדן חיפש נשקים בין הבתים של התושבים בחברון. כל לילה העירו את עדן לקראת חצות ועדן נשאר ער כל הלילה. עדן חיפש נשקים בפחי האשפה. נשקים בתוך ארונות המטבח. עדן חיפש סמים במגירות התחתונים. עדן הפך לנשים את הסדינים. עדן השתדל להעיר בעדינות את הילדים. עדן כיוון את הנשק על הבחור שהיה חייב להשתין. עדן נרדם כל לילה בדוד המשוריין בדרך. וכל פעם העירו את עדן ואמרו לו יאללה, תתעורר, מגיעים. מה עשיתם לעדן? היה היה פעם יישוב יהודי קטן בשטחים וביישוב הקטן עמד מוצב ובמוצב שמרו שני חיילים. לילה אחד פרצו אל המוצב שני מחבלים, הם תקפו את שני השומרים, הם חטפו את הנשקים לשני השומרים ואז ברחו לתוך גבולות היישוב. כמה קילומטרים משם במערכת הכריזה של אחד הבסיסים באזור מישהו צעק ״פרש טורקי, פרש טורקי, פרש טורקי״, נהג וקשר וחובש ומ״פ עלו על הרכב ונסעו מהר על איזה מאה ומשהו קמ״ש ככה מהר. ממש מהר. כל כך מהר. אף אחד לא הספיק להירדם ברכב. הם הגיעו ראשונים ליישוב. היה שקט. היה ערפל. נהג וקשר וחובש ומ״פ התחילו לרוץ ברחבי היישוב, הם עברו בדממה בין חצרות הבתים, הם חיפשו בחורשה, הם סקרו את הגנים, היה שקט מוחלט והדופק גבוה, ומשהו משך אותם לכיוון הגבעה. הם פנו וטיפסו על גבעה נמוכה, מאחורי הגבעה היו על הדשא כמה שיחים ובאחד השיחים שכב צל. החובש אמר: וואו. הצל התרומם. הצל רץ קדימה עם אלה וסכין. הקשר והמ״פ שלפו את הרובים והתחילו לירות על הצל. — שוב שקט. המ״פ אמר לחובש לך תבדוק אם הוא חי. החובש התכופף ונגע בצוואר של הצל הדומם. מת. יש. יש. יש. זה נגמר די מהר. זה היה  שגרתי. לא נוראי. לא מלחמה. לא מת חבר. עדן חזר הביתה בשישי. הוא הגיע מחברון ישר לסמינר. כל הגרעין נשארו בשיחה. ישבנו על הדשא לבד. שמענו את הקולות הרחוקים של הקבוצות בכיתות. וחוץ מהזמזום הזה, החוץ של הקיבוץ היה שקט. חשוב להסביר, זה לא היה שקט מוחלט אלא שקט מושבים. שמענו מצוין את המשאיות מהכביש הראשי. את הציפורים על העצים. את המלמולים החלשים מהחדרים הנעולים. מישהי גוערת מהכניסה לחדר האוכל. ילדים בגילים של סוף היסודי צועקים ממגרש כדורגל. זה היה סוף האביב. נעים נעים. הכול נעים נעים. השמש זרחה רחוק בשמיים והדשא היה עדיין רטוב למרות שעברה כבר שעת צהריים. הישבנים שלנו נרטבו. הכתפיים של עדן נשמטו. הראש המגולח של עדן נפל והמבט שלו נתקע בדשא. ליטפתי את הקרקפת הקצוצה, היד המשיכה למטה עד הלחי הרזה ואז הרמתי לעדן את הראש. הוא הסתכל עליי שנייה. אחר כך הוא הזיז את העיניים לכיוון אחר. עדן סיפר מהתחלה את כל מה שהיה. הוא סיפר ואז אמר בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להיות כאן, אני עייף, אני נרדם.

.

גליה ברס, אמנית בין תחומית ומעצבת גרפית, חיה בתל אביב, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה מבית מקום לשירה בירושלים וסטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח והמגדר. יצירותיה פורסמו בכתבי עת שונים ובהם המוסך, כרמל, ננופואטיקה ומעלה.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "היזהרו בזקנים",סיפור מאת ענת שבח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן