המעטפה קטנה, לבנה, ללא סימנים מזהים. רק שלוש מילים כתובות בעט כחול, בכתב יד זוויתי ואלגנטי: "לפתוח לפני מותי". בעל המעטפה שכתב את ההוראות האלה, יוסי בנאי, הלך לעולמו לפני 16 שנים ארוכות. המעטפה היא חלק יוצא דופן ושונה עד מאוד משאר ארכיונו הגדול – שורה ארוכה של מסמכים, פתקים, תמונות, כתבי יד וטיוטות – שהופקד למשמורת בספרייה הלאומית על ידי אלמנתו, אביבה בנאי, ובני משפחתו.
אז פתחנו. בפנים דף אחד, לבן, מינימליסטי. "מת עלייך". זה כל מה שכתוב שם. זה והתאריך – 6 בנובמבר 1990.
כזה היה חוש ההומור של יוסי בנאי. כזו הייתה אהבתו של בנאי לבני משפחתו. הפתק הזה, שהשאיר בנאי לאשתו אביבה, הוא רק אחד מבין עשרות פתקים קטנים וגדולים שמצאנו בארכיון. חלקם מרגשים, חלקם יפים, חלקם מצחיקים, וכולם כולם חושפים צד אישי ופרטי בחייו של בנאי, מדגימים לנו לראשונה איזה אב ובעל היה.
יוסי בנאי היה אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית. קשה לחלוק על הקביעה הנחרצת הזאת. יוסי, נציגה הבולט ביותר של משפחת בנאי שפיזרה את בניה ובנותיה בענפי התרבות הישראלית היה מפעל תרבות של איש אחד. הוא חלם על קריירת משחק מילדותו, ומהחלום הזה צמחו עוד ועוד חלומות שאותם ביקש בנאי להגשים. הוא אכן החל את הקריירה כשחקן במחזור הראשון של להקת הנח"ל, המשיך ללימודי משחק ושיחק על בימות התיאטרון ו"הבימה" בפרט. התיאטרון זרם בעורקיו והוא לא עצר שם: יחד עם ניסים אלוני ואבנר חזקיהו הקימו באמצע שנות השישים את "תיאטרון העונות" – צעד אמיץ ויוצא דופן באותה תקופה ובכלל.
סקרנותו שלא ידעה גבול שלחה אותו אל תחומי במה נוספים. הוא כתב וביים תוכניות בימה קלה שכבשו את הבמות, ובהן המציא "שפה חדשה" (שפת "הגששים") שהותירה חותם על השפה העברית עד היום. על אף שמעולם לא כינה את עצמו זמר ("אני מגיש פזמונים", אמר על עצמו), רובנו מכירים אותו בעיקר כמי שביצע כמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה בישראל – כי רצה לעבוד גם עם מוזיקה ופזמונים.
וזה לא הכל. כי בנאי גם כתב בעצמו פזמונים מוכרים ואהובים (כמו "אני וסימון ומואיז הקטן", "מרוב אהבה", "שיכור ולא מיין"), היה ממייבאי השאנסונים והמוזיקה הצרפתית לישראל וכתב ספרים וספרי ילדים. בהתאם לאישיותו המגשרת ומחברת – בין ירושלים לתל אביב, בין מזרח למערב – ועל אף שהיה חילוני אדוק, בחר גם להקליט בקולו את כל פרקי ספר תהילים. כך הפך בנאי לאחד מהקולות המזוהים ביותר בתרבות הישראלית.
וכעת, בין כל הטקסטים שכתב, אנחנו זוכים להציץ גם לאלו הקצרים יותר והבינאישיים יותר. אנחנו נחשפים לכינויי החיבה המשפחתיים, ולומדים גם קצת על החיים לצידו של אחד מהשחקנים והזמרים העסוקים ביותר במדינה.
כך למשל, בכמה פתקים מבקש יוסי מאשתו גם סליחה על היעדרותו, וגם להעירו כדי שיספיק להעיף מבט בשני בניו, אריאל ודניאל, לפני שימשיכו בעיסוקיהם. בפתק אחד, עם ציון הזמן "יום ראשון, לילה מאוד", מדגים בנאי את הפיוטיות האלגנטית שהוא מפזר בקלות לכל עבר אפילו בפתק בבית: "למרות יחסך הרשמי למחצה אליי בימים האחרונים, ולמרות האירוניה הדקה שבמבטך אליי בעוברי על פנייך אני כולי מלא הערכה וכבוד לגופך החמקמק והסלחני…אני נושק לדמותך יפתי ומניח זר של חלומות פורחים בליבך שם משכני הקבוע. אהובך…". מן העבר השני הוסיף: "אנא העירי אותי כדי לראות את צאצאיי השניים בטרם יפוצו איש איש לדרכו", וסיים: "נושק את כפות רגלייך כתמיד ומצפה בדריכות להתבונן בך שוב עת השחר יפצח ויאיר את חיקך יקירה. בוקר טוב ומבורך".
מקומם של הילדים לא נפקד מפתקים אחרים. היעדרותו של בנאי מהבית בשל העבודה הקשתה עליו, ובפתק אחד שרבט: "בוקר טוב לדניאל שלי ואריאל שלי. אני הרבה בעבודה ורואה אתכם מעט ומתגעגע!!! שלכם אבא". בנאי לא רצה לפספס רגעים חשובים בחיי ילדיו: "בא לי לתת נשיקה מחר בבוקר לדניאל לפני הטיול – זה חשוב לי", ובמקרה אחר ביקש להשאיר "נשיקות לאריאל ולדניאל וגם לך…הסדר יכול להיות גם הפוך…לא הנשיקות".
ערמת הפתקים בלתי נגמרת, ומכילה ברכות יום הולדת, עדכונים על הצגות ואפילו ברכה שהקריא יוסי לעצמו ביום הולדתו ה-70. קשה עד בלתי אפשרי הייתה מלאכת הברירה והבחירה, כשכמעט כל פתק מעלה חיוך על השפתיים. נציג רק עוד כמה דוגמאות בודדות לאהבה שנשפכת מכל מילה ומילה.
על חלק מהפתקים הוסיף בנאי גם שרבוטים מעשה ידיו למילים החמות. "לפרח חיי האחת", כתב בפתק ממאי 1998 לצד איור פרח סכמטי, "המבשמת את כל נשמתי האוהבת". לפעמים היה צריך לעדכן בפעולות הכי יומיומיות שנאלץ לעשות בנפרד ממשפחתו בשל העבודה מסביב לשעון: "אהובתי. אכלתי, זה טוב, אני עייף. הולך לישון. בבוקר נקום ויום חדש יפציע על הראש שלך ושלי ויהיה לנו טוב, גם, בלי נדר, מחר", כתב. "אל תלכי לפני שתתני לי לנשק לך ולילדים גם", הוסיף וחתם "יוסף".
בפעם אחרת שב כנראה בנאי מהצגה בשעה מאוחרת ומיהר להשאיר את רשמיו על דף שנתלש מיומן לשנת תשמ"ז, 1987. "יקירתי", כתב בראש הדף לצד הכיתוב "רשום" שיבטיח שהפתק יגיע רק לתעודתו. "אותו סיפור חוזר על עצמו", גילה לה. "נורא מעט קהל, 200 אולי קצת יותר, אבל מקבלים את ההצגה כאילו היו אלף ומאתיים איש". אבל בנאי שומר על אופטימיות: "במילים אחרות אני חוזר הביתה עם המון כבוד ועם מעט ממון", ולא שוכח גם את הדבר החשוב ביותר: "הצדק בסוף ינצח, והאמת תצא לאור – כי אני עדיין מת עלייך ועל הילדים וזה מה שחשוב הלא יותר מכל".
הפתקים הבלתי פוסקים מנכיחים את הגעגוע לאביבה ולילדים שליווה את יוסי גם בזמן שהסתובב בין הבמות והאולמות. דוגמה יפה אחת מראה איך גם בזמן שבנאי עבד, הוא מצא זמן לבטא את רגשותיו במילים. למזלנו, הוא העדיף עט ונייר על פני הודעה בוואטסאפ, ועל מפית של קפה "קקאו" מצאנו בארכיון שיר אהבה. "סונֶט", קרא לו בנאי:
"אני יושב לבד
בסינמטק
וחושב לי כך:
זה לא כמו
איתך
זה לא כמו
איתך.
הנוף יפה ומסחרר
אבל כשאת איתי
הרבה יותר
אישה שלי
הרבה יותר".
עכשיו נמתין לראות מי ירימו את הכפפה וילחינו את השיר הקצר והיפה הזה.
זוהי רק הצצה קטנה לצד נוסף בחייו של יוסי בנאי, הצד הפרטי והפחות מוכר עד עתה. מפתקים קטנים ואישיים נגלה לנו כאן יוסי איש המשפחה, מלא אהבה והומור. יוסי בנאי שכתב באגביות בקצה פתק קטן שהחיוך הדק עולה מכל מילה בו, מיד אחרי שביקש מאביבה שיחת השכמה כדי להגיע לרופא השיניים: "אם זה ככה יימשך בסוף השנה נוציא ספר מכל הפתקאות האלה ונקרא לספר 'מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר אחר עם השני'". נראה שיוסי בנאי ידע גם לכתוב מרוב אהבה.
לתגובות, הערות, הארות ותוספות, תוכלו לכתוב לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
