"ואת הנשמה המתוקה שלי
היחידה שמדליקה אותי
ואיתך אני כל העולם
ואיתך אני כל היקום
בלעדייך אני חצי בן אדם
בלעדייך אני בעצם כלום"
אם פתחת את הרדיו בישראל אפילו לזמן קצר בשנת 2000, כנראה ששמעת את השיר "לכל אחד יש" שכתב עוזי חיטמן ז"ל ושרו שלומי שבת וליאור נרקיס. הפזמון של השיר מדגיש את הרעיון הכולל שלו: בני אדם מחפשים בבני ובנות זוג את האדם המשלים שלהם – את החצי השני. בלעדי המיועד אנחנו רק חצי בן אדם.
יותר מאלפיים שנים לפני עוזי חיטמן, בעשור השני של המאה הרביעית לפני הספירה, הצטרף נער בן 13 בשם אפלטון לאירוע מכונן: כל חכמי יוון התכנסו כדי לדון במושג הארוס – רגשי האהבה והתשוקה. שיחותיהם תועדו על ידי אפלטון הצעיר בחיבורו "המשתה". כבר אז הם ביקשו למצוא תשובה לשאלה שמעסיקה את בני האדם עד היום: מה מקור האהבה?
בין הסבר אחד לאחר נמצא התיאור שמלווה את החברה האנושית עד היום, באופן שחוצה תרבויות וזמן: מיתוס החצי השני. המחזאי המהולל אריסטופאנס ביקש להסביר את הסיבה שבזכותה מחפשים בני אדם לקשור את נפשם לעד בנפשו של אדם אחר. את ההסבר הוא מבסס על המהות ההיסטורית הקדומה של האדם, ומתאר כיצד נראה כשרק נברא. שאול טשרניחובסקי תרגם את "המשתה" מיוונית עתיקה:
"קודם כל", פונה אריסטופנס אל חבריו, "צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו. כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה: אחר היה. מתחילה שלושה מינים באדם היו, ולא שניים כמונו עתה: זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האנדרוגינוס, שהיה אחד וכלל בתוכו שניים: את הזכר ואת הנקבה".

זכר, נקבה ואנדרוגינוס – שלושה מינים שונים של אדם. אם נתאר את צורתו הפיזית של האדם אז כפי שתיאר אותה אריסטופאנס, הוא ידמה בעינינו ליצור מהאגדות: היו לו ארבע ידיים, ארבע רגליים וארבע אוזניים, שני פרצופים מקבילים על אותו הראש ושני איברי מין. כוחו של האדם הכפול היה גדול, כמו אדם יחיד שכוחו הוכפל והשתכלל. מתוך אותו שיכרון כוח עתיק היצורים הקדומים ניסו להתעלות על האלים – ולמרוד בהם.
זאוס והאלים היוונים הזדעזעו מהאומץ ומהחוצפה של הברואים. הם לא יכלו להרוג את כל בני האדם, משום שלא רצו לאבד את הקורבנות שהקריבו להם. לכן בחרו בעונש אחר, שיחליש את כוחם – וגם יכאב לנצח: הם פיצלו את מיני האדם לשניים. מאז "נטועה האהבה באדם לאדם, מוכנת ומזומנת כל הימים לאחד את הטבע הקדום ושואפת לעשות את השניים לאחד – ולרפא את הטבע האנושי".
לפי אריסטופנס, מאז שזאוס החליט לחתוך את האדם לשניים, אנחנו נמצאים במצב של תחלואה מתמדת. הפכנו לחלשים יותר, שכן כוחנו קטן בחצי, ואנחנו מחפשים כל הימים את האדם השני שנקרע מאיתנו – כדי להתאחד איתו ולרפא את הפצע: "כל אדם הריהו בן זוג של אדם, שהרי נגזר לשניים. וכל אחד ואחד מבקש את בן-זוגו שלו המקביל לו…וכשנחלקו הגופים לשניים, היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השנייה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, והיו מתים ברעב, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה".

המיתוס הזה, שעל פי התיארוך נכתב כבר בשנת 416 לפני הספירה, מלווה את בני האדם עד היום. אבל הוא לא נשאר רק בגבולות הרעיוניים של הפילוסופיה היוונית – אלא נוכח גם במסורת היהודית. למשל, במדרש שמופיע בבראשית רבה (ח': א') מופיע היצור אנדרוגינוס, בוודאי בהשפעתם של אותם פילוסופים יווניים מ"המשתה":
"(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו), […]
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

המדרש מתייחס אל סיפור הבריאה, שגם בו אפשר לראות השלמה של שני חצאים נפרדים – עוד לפני פגישתם המפורסמת של חכמי יוון. במקרא מופיעות שתי גרסאות לסיפור בריאת אדם וחווה. לפי פרק א' נבראו הגבר והאישה יחד, במקביל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (כ"ז). את השורה הזאת פירשו מחברי בראשית רבה כמו במיתוס היווני. לעומת זאת, בסיפור הבריאה המקביל שמופיע בבראשית פרק ב' נבראו השניים בנפרד. קודם נברא הגבר, וכשאלוהים ראה כי "לא טוב היות האדם לבדו" נבראה האישה מצלעו. אחרי שנבראו שניהם מגיע השלב הבא ביחסים, דומה להפליא למטרתם של חצאי האדם של אריסטופאנס: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (כ"ד).

האהבה נמצאת בכל מקום – וכמוה גם הגלגולים המודרניים של ההסבר על מקורה. גם אלפי שנים אחרי שנכתב מיתוס החצי השני עוד זוכה לייצוגים חוזרים בתרבות. עוד דוגמה אחת לכך נמצאת בפסקה קצרה ממכתב שכתב הסופר פרנץ קפקא אל אהובתו פליצה, בה הוא מסביר במילותיו את הכאב הכרוך באותה היפרדות עתיקה מאהובתו: "הלוא את, פליצה, אינך יודעת מה כובל אותי ועושה אותי לאומלל באדם, אף על פי שאני קרוב כל כך אלייך – אלייך, תכליתי האחת עלי אדמות. אלוהים, הלוואי שלא היית קיימת בעולם אלא רק בי, ואף מוטב מזה, הלוואי שאני לא הייתי קיים בעולם כי אם רק בך. לבי אומר לי שאחד מאיתנו מיותר כאן, ההפרדה לשני אנשים היא בלתי נסבלת" (מתוך "מכתבים אל פליצה" בתרגומה של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1998).
גם במסורת העברית וגם בזו היוונית, גם בתרבות הגבוהה וגם בתרבות פופולרית – מאפלטון דרך טשרניחובסקי ועד לשלומי שבת – מיתוס החצי השני מופיע שוב ושוב בדרכים שונות בחיינו. מאז ועד היום אנחנו ממשיכים לנסות ולהסביר את הכמיהה התמידית למצוא את עצמנו בזרועותיו של אחר – פשוט כדי לחוש שלמים.