חצי בן אדם: למה אנחנו רודפים אחרי האהבה?

אפלטון, קפקא, חז"ל ועוזי חיטמן - כולם ניסו למצוא תשובה לשאלה מה מקורה של האהבה הרומנטית, ולמה בני האדם כל כך כמהים אליה. תשובה אחת שמתגלגלת כבר יותר מאלפיים שנה מסבירה אולי מה חסר לנו כל כך - ואיך קשורים לכך אלי יוון?

1

זוג אוהבים בנמל חיפה. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"ואת הנשמה המתוקה שלי

היחידה שמדליקה אותי

ואיתך אני כל העולם

ואיתך אני כל היקום

בלעדייך אני חצי בן אדם

בלעדייך אני בעצם כלום"

אם פתחת את הרדיו בישראל אפילו לזמן קצר בשנת 2000, כנראה ששמעת את השיר "לכל אחד יש" שכתב עוזי חיטמן ז"ל ושרו שלומי שבת וליאור נרקיס. הפזמון של השיר מדגיש את הרעיון הכולל שלו: בני אדם מחפשים בבני ובנות זוג את האדם המשלים שלהם – את החצי השני. בלעדי המיועד אנחנו רק חצי בן אדם.

יותר מאלפיים שנים לפני עוזי חיטמן, בעשור השני של המאה הרביעית לפני הספירה, הצטרף נער בן 13 בשם אפלטון לאירוע מכונן: כל חכמי יוון התכנסו כדי לדון במושג הארוס – רגשי האהבה והתשוקה. שיחותיהם תועדו על ידי אפלטון הצעיר בחיבורו "המשתה". כבר אז הם ביקשו למצוא תשובה לשאלה שמעסיקה את בני האדם עד היום: מה מקור האהבה?

בין הסבר אחד לאחר נמצא התיאור שמלווה את החברה האנושית עד היום, באופן שחוצה תרבויות וזמן: מיתוס החצי השני. המחזאי המהולל אריסטופאנס ביקש להסביר את הסיבה שבזכותה מחפשים בני אדם לקשור את נפשם לעד בנפשו של אדם אחר. את ההסבר הוא מבסס על המהות ההיסטורית הקדומה של האדם, ומתאר כיצד נראה כשרק נברא. שאול טשרניחובסקי תרגם את "המשתה" מיוונית עתיקה: 

"קודם כל", פונה אריסטופנס אל חבריו, "צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו. כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה: אחר היה. מתחילה שלושה מינים באדם היו, ולא שניים כמונו עתה: זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האנדרוגינוס, שהיה אחד וכלל בתוכו שניים: את הזכר ואת הנקבה".

1
אדם וחווה, ציור של מארק שגאל. מתוך ויקיפדיה

זכר, נקבה ואנדרוגינוס – שלושה מינים שונים של אדם. אם נתאר את צורתו הפיזית של האדם אז כפי שתיאר אותה אריסטופאנס, הוא ידמה בעינינו ליצור מהאגדות: היו לו ארבע ידיים, ארבע רגליים וארבע אוזניים, שני פרצופים מקבילים על אותו הראש ושני איברי מין. כוחו של האדם הכפול היה גדול, כמו אדם יחיד שכוחו הוכפל והשתכלל. מתוך אותו שיכרון כוח עתיק היצורים הקדומים ניסו להתעלות על האלים – ולמרוד בהם.

זאוס והאלים היוונים הזדעזעו מהאומץ ומהחוצפה של הברואים. הם לא יכלו להרוג את כל בני האדם, משום שלא רצו לאבד את הקורבנות שהקריבו להם. לכן בחרו בעונש אחר, שיחליש את כוחם – וגם יכאב לנצח: הם פיצלו את מיני האדם לשניים. מאז "נטועה האהבה באדם לאדם, מוכנת ומזומנת כל הימים לאחד את הטבע הקדום ושואפת לעשות את השניים לאחד – ולרפא את הטבע האנושי".

לפי אריסטופנס, מאז שזאוס החליט לחתוך את האדם לשניים, אנחנו נמצאים במצב של תחלואה מתמדת. הפכנו לחלשים יותר, שכן כוחנו קטן בחצי, ואנחנו מחפשים כל הימים את האדם השני שנקרע מאיתנו – כדי להתאחד איתו ולרפא את הפצע: "כל אדם הריהו בן זוג של אדם, שהרי נגזר לשניים. וכל אחד ואחד מבקש את בן-זוגו שלו המקביל לו…וכשנחלקו הגופים לשניים, היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השנייה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, והיו מתים ברעב, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה".

1
תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון גונן, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

המיתוס הזה, שעל פי התיארוך נכתב כבר בשנת 416 לפני הספירה, מלווה את בני האדם עד היום. אבל הוא לא נשאר רק בגבולות הרעיוניים של הפילוסופיה היוונית – אלא נוכח גם במסורת היהודית. למשל, במדרש שמופיע בבראשית רבה (ח': א') מופיע היצור אנדרוגינוס, בוודאי בהשפעתם של אותם פילוסופים יווניים מ"המשתה": 

"(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו), […]

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

1
זוג מתנשק בפסטיבל האהבה באילת. צילום: גדעון מרקוביץ, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המדרש מתייחס אל סיפור הבריאה, שגם בו אפשר לראות השלמה של שני חצאים נפרדים – עוד לפני פגישתם המפורסמת של חכמי יוון. במקרא מופיעות שתי גרסאות לסיפור בריאת אדם וחווה. לפי פרק א' נבראו הגבר והאישה יחד, במקביל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (כ"ז). את השורה הזאת פירשו מחברי בראשית רבה כמו במיתוס היווני. לעומת זאת, בסיפור הבריאה המקביל שמופיע בבראשית פרק ב' נבראו השניים בנפרד. קודם נברא הגבר, וכשאלוהים ראה כי "לא טוב היות האדם לבדו" נבראה האישה מצלעו. אחרי שנבראו שניהם מגיע השלב הבא ביחסים, דומה להפליא למטרתם של חצאי האדם של אריסטופאנס: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (כ"ד). 

1
למי שהתייאש מהחיפושים אחר חצי שני אנושי. צילום: צבי נהור, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האהבה נמצאת בכל מקום – וכמוה גם הגלגולים המודרניים של ההסבר על מקורה. גם אלפי שנים אחרי שנכתב מיתוס החצי השני עוד זוכה לייצוגים חוזרים בתרבות. עוד דוגמה אחת לכך נמצאת בפסקה קצרה ממכתב שכתב הסופר פרנץ קפקא אל אהובתו פליצה, בה הוא מסביר במילותיו את הכאב הכרוך באותה היפרדות עתיקה מאהובתו: "הלוא את, פליצה, אינך יודעת מה כובל אותי ועושה אותי לאומלל באדם, אף על פי שאני קרוב כל כך אלייך – אלייך, תכליתי האחת עלי אדמות. אלוהים, הלוואי שלא היית קיימת בעולם אלא רק בי, ואף מוטב מזה, הלוואי שאני לא הייתי קיים בעולם כי אם רק בך. לבי אומר לי שאחד מאיתנו מיותר כאן, ההפרדה לשני אנשים היא בלתי נסבלת" (מתוך "מכתבים אל פליצה" בתרגומה של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1998).

גם במסורת העברית וגם בזו היוונית, גם בתרבות הגבוהה וגם בתרבות פופולרית – מאפלטון דרך טשרניחובסקי ועד לשלומי שבת – מיתוס החצי השני מופיע שוב ושוב בדרכים שונות בחיינו. מאז ועד היום אנחנו ממשיכים לנסות ולהסביר את הכמיהה התמידית למצוא את עצמנו בזרועותיו של אחר – פשוט כדי לחוש שלמים.

הקיסר ששרד את הגטו: סיפורה של האופרה "קיסר אטלנטיס"

בזמן שהמוות נכח בכל רגע בטרזינשטאט ורכבות מלאות ביהודים נשלחו לאושוויץ, כתבו ויקטור אולמן ופטר קין אופרה שכולה ביקורת הומוריסטית ומכמירת לב על המציאות הבוערת באירופה. הם נשלחו לאושוויץ, אך מזוודת היצירות שניתנה לספרן הגטו שרדה לספר את סיפור הניצחון של רוח האדם על המוות

1

דיוקן עצמי של פטר קין ותמונתו של ויקטור אולמן. מתוך ויקיפדיה

בשנת 1943 בגטו טרזינשטאט, עת מחנות המוות והריכוז פעלו בחסות מפעל ההשמדה הנאצי ורכבות נשאו יהודים למותם, נכתבה בהיחבא על ידי שני אסירים בגטו, אופרה שכולה ביקורת נוקבת על המצב. השניים היו ויקטור אולמן, מלחין אוסטרי ממוצא פולני-יהודי שרק החל לפרוץ, ופטר קין, צייר, משורר ומחזאי. האופרה שלהם לא זכתה לעלות על בימת הגטו, בו מתוקף היותו "גטו לדוגמה" פעל תיאטרון שופע הפקות. כותביה ומשתתפיה נרצחו כולם, אך באורח נס היא שרדה, ובשנות ה-70 אפילו עלתה על הבמות. איך קרה הפלא הזה?

1
שטר כסף מגטו טרזינשטאט בעיצובו של אליעזר סקלרץ. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ויקטור אולמן ופטר קין: חלקו אותו תאריך יום הולדת ונשלחו אל אושוויץ יחד

ויקטור אולמן נולד ב-1 בינואר 1898 בטשן צ'כיה, אזור שהשתייך אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו התנצרו עוד לפני הולדתו. אביו היה קצין בצבא, וכשהיה בן 11 עברה המשפחה לווינה, שם המשיך הילד ויקטור בלימודי המוסיקה התיאורטית, יחד עם לימודי פסנתר. אחרי שירות צבאי קצר במלחמת העולם הראשונה, הוא שוחרר ב-1918 לטובת לימודי משפטים במקביל ללימודי הלחנה. שנה לאחר מכן עזב לפראג והקדיש את עצמו למוסיקה: הוא החל לנהל מקהלה ולשמש כנגן פסנתר בחזרות. הוא נדד באירופה בכובעיו אלה עד שחזר להתיישב בפראג ב-1933. אחרי הכיבוש הנאצי ב-1939, הוא הצליח להבריח שניים מילדיו בטרנספורט הילדים לאנגליה, אם כי שניהם מתו שם בגיל צעיר. בספטמבר 1942 הוא עצמו גורש לטרזינשטאט עם אשתו השלישית ובנם הקטן והתאחד שם עם בנו הבכור שכבר שהה במחנה. חלק מעבודותיו מתקופה זו נשמרו.

לא הרבה אחרי שהגיע לגטו הפך אולמן לאחת הדמויות המרכזיות בעולם המוסיקלי שהתפתח בטרזינשטאט. הוא כתב ביקורות מוסיקליות, ארגן קונצרטים וחיבר קומפוזיציות – 16 מהן נשמרו וארבע ככל הנראה אבדו לעד. בגטו החל אולמן לשלב מוטיבים יהודיים במוסיקה שלו ויש הטוענים שביצירותיו אפשר למצוא מעין זהות מוסיקלית שאימץ מחדש, כזו המשלבת את כל זהויותיו הלאומיות – יהודי, גרמני וצ'כי. את יצירותיו וכתביו שמר אולמן במזוודה ולפני גירושו לאושוויץ העביר אותה לספרן הגטו, פרופסור אמיל אוטיץ. אוטיץ שרד את המלחמה והגיע לאנגליה וכך הן ניצלו.

1
ויקטור אולמן באיור שרשם פטר קין. באדיבות מוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי

בצירוף מקרים מוזר גם פטר קין נולד ב1 בינואר אך בשנת 1919. משפחתו היהודית של קין התגוררה בוורנסדורף, שבגבול צ'כיה-גרמניה, וב-1929 עברה לברנו שבצ'כיה. כשרון הציור שלו נראה למרחוק – בגיל 14 כבר הוצגו ציוריו בתערוכה בעיר. הוא סיים את לימודי התיכון בהצטיינות תוך ציון לשבח של כישרונו בציור ובכתיבה, ומיד החל את לימודיו באוניברסיטה של פראג לאומנויות יפות. בשנת 1939 הוא הורחק מהאוניברסיטה בשל יהדותו והחל ללמד אומנות בקהילה היהודית. הוא אף ניסה לעלות לארץ ישראל אך לא קיבל את הסרטיפיקט המיוחל בשל מום בלב. ב-1940 הוא התחתן עם אילזה סטרנסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. הוא ניסה להגר עם משפחתו לארצות הברית ולטורקיה, אך ללא הועיל. 

בדצמבר 1941 הוא נשלח לטרזינשטאט, שם שובץ כסגן מנהל מחלקת השרטוט הטכני. העבודה הטכנית לא סיפקה את צרכיו, וקין סיכן את חייו וגנב דפים משרדיים לציור. מרבית הציורים שנותרו אחריו מצוירים משני צדדיהם. את ציוריו העביר להלגה וולפשטיין, מי שהייתה אז אהובתו מחוץ לנישואים, ושאיתה נהג לצייר בגטו. את מזוודת הציורים והרישומים, כ-500 במספר, היא שמרה במחלקה למחלות מדבקות במרפאת הגטו, בה עבדה אמה. לאחר המלחמה היא הביאה איתה את המזוודה לעיר הולדתה – ברנו, אך הרשויות הקומוניסטיות החרימו אותה והיא נמצאת היום בבית ההנצחה בטרזין.

קין ואולמן נשלחו שניהם בטרנספורט שיצא ב-16 באוקטובר לאושוויץ, לשם הגיעו יומיים לאחר מכן.

הקיסר מאטלנטיס – מחאה על-זמנית ממעמקי הגטו  

אבל לפני שנשלחו למחנה ההשמדה, כתבו השניים אופרה בשם "הקיסר מאטלנטיס". האופרה, שהלחין אולמן וכתב קין, בסך הכל בת מערכה אחת ובה ארבע תמונות בלבד, אך כל פרט מכיל משמעות וככל שמתעמקים בה יותר, מתרבים הרבדים. הטקסט והתווים נכתבו על ניירות של רשימות אסירים ועל בקשות של אסירים, שככל הנראה נגנבו מהמשרדים תוך חירוף נפש לא מבוטל. היא מתחילה כשכל הזמרים עולים לבמה עם מזוודות. קול ברמקולים, שמזכיר את הכריזה במחנות, פותח בקריאת "הלו, הלו" שמהדהדת את הקריאה הנאצית, נותן להם תפקידים והם הולכים להתלבש בהתאם. אם מצאתם בזה רמז למחיקת הזהות שהתרחשה במחנות, או לשרירותיות בקביעת גורלות של בני אדם רק על פי מוצאם, או אולי לרעיון שהרוע קיים בכל אדם, יש להניח שבדיוק לזה כיוונו היוצרים.  

מקום ההתרחשות דמיוני. אי שם באטלנטיס, הקיסר überall (ובתרגום חופשי – הקיסר מעלהכל, שם שמזכיר את ההמנון הנאצי "גרמניה מעל הכל") מחליט על מלחמה טוטאלית, של כולם בכולם. אך אז מתעוררת בעיה בלתי צפויה – מלאך המוות מחליט על שביתה בשל הניסיון של בני האדם לקחת לו את התפקיד, והוא מחליט שאף אחד לא ימות. ההוצאות להורג עליהן מורה הקיסר אינן צולחות, חייל ונערה שנלחמים זה בזה פוצעים אחת את השנייה כמעט עד מוות, בו בזמן שהם מתאהבים זה בזה, אבל אף אחד לא מת. בסופו של דבר כל הדמויות מבקשות את המוות, אפילו הקיסר שמסביר למוות שבני האדם אינם יכולים לחיות בלעדיו. 

1
דיוקנה של אילזה סטרנסקי, חלק מיצירה דו־צדדית של פטר קין שהוצגה ביד ושם. באדיבות אוסף המוזיאון לאמנות, יד ושם

במציאות של צפיפות בלתי נסבלת, מגפת דיזנטריה וטיפוס, רעב ועבודות כפייה, הסרקזם כתב את עצמו וכמוהו גם הביקורת כלפי רודנים – כל רודן בכל עת ובכל מקום. האופרה מסתיימת כאשר מלאך המוות מסכים לסיים את השביתה ולהרוג את הקיסר ראשון ולבסוף את כל הדמויות, שמתות בעודן שרות שאין לשאת את שם המוות לשווא. המוות ניצח – ואולי המנצחים היו גם בני האדם שביקשו את המוות וקיבלו אותו בגאון ומתוך כבוד עצמי. הידיעה שאף אחד מכותבי האופרה או מבצעיה לא נותר בחיים הופכת את הקרביים. אם המשאלה למות בכבוד היתה משאלתם, אפשר רק לקוות שהיא אכן נענתה.

גם בלב המאפליה היצירה בערה בעצמותיהם

טרזין, עיר המבצר הקטנה שנועדה לאכלס כ-7,000 בני אדם, הייתה לגטו היחיד במרכז אירופה ובשיא שהו בה כ-59,000 יהודים. גטו טרזינשטאט נודע כ"גטו לדוגמא", משום ששימש את התעמולה הנאצית. משלחת של הצלב האדום הובאה אליו כדי להראות שתנאי היהודים טובים, ולהזים את השמועות על השמדה המונית. בפועל היה זה גטו שנוהל כמו מחנה ריכוז על ידי הס"ס. כ-155,000 יהודים עברו בגטו, 35,440 מהם נספו בו ועוד כ-88,000 נשלחו ממנו למחנות המוות. 

את האופרה הזו החליטו אולמן וקין להעלות בגטו כנגד כל הסיכויים, או כמו שכתב אולמן באחד מכתביו ששרדו: "בכל מקרה לא ישבנו ובכינו על נהרות בבל, חתירתנו לאומנות משולה לרצוננו לחיות". כך אכן היה. בתוך הצפיפות של הגטו, עם הרעב, המוות, המחלות ועבודות הכפייה, היצירה לא פסקה לרגע – דבר לא עצר את הרצון ליצור גם בתוך המאפליה.

1
סנדלריה. איור של פטר קין, באדיבות מוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי

כמו סיפורם של היוצרים, גם סיפור העלאת האופרה בגטו לא נגמר בסוף טוב. במאי 1944 החלו החזרות בהשתתפות מספר זמרים ונגנים מצומצם. באוגוסט 1944 נכחו קציני ס"ס בחזרה של האופרה ובו במקום הודיעו כי היא לא תעלה. ב-16 באוקטובר נשלחו ויקטור אולמן ופטר קין לאושוויץ. אולמן נשלח לתאי הגזים מיד ולא ברור אם קין גם כן, או שנפטר לאחר מכן ממחלה.

אבל לפעמים מה שנראה כמו סוף אינו סוף. עותק של האופרה, היצירה שלא נוגנה מעולם בגטו, התגלגל לידיו של קרי וודוורד, מנהל תזמורת בריטית. ביוזמתו ובעידודו האופרה הועלתה לראשונה ב-1975, 31 שנים לאחר הירצחם של יוצריה. מאז היא מנוגנת ברחבי העולם וממשיכה להתריע מפני רודנים, מלחמות ורוע אנושי צרוף. 

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם: הסרט שהפגיש בין אוהבי ארץ ישראל, משני צידיה

כשמוטי קירשנבאום הפגיש בין נעמי שמר ועמוס קינן כדי לשמוע את דעתם על המצב במדינה, הוא לא ידע מה תהיה התוצאה. בצפייה חוזרת, 40 שנה אחרי, נראה ש"אל בורות המים" הוא סרט שהפך לשיר אהבה לארץ - סוערת ומורכבת ככל שתהיה. חזרנו לסיפור מאחורי הסרט, ולשיר שנכתב בעקבותיו. ומה הקשר ל"ירושלים של זהב?"

1

נעמי שמר ועמוס קינן מתוך הסרט "אל בורות המים"

מֵאַהֲבָתִי

הָלַכְתִּי אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

בְּדַרְכֵי מִדְבָּר

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

מֵאַהֲבָתִי

שָׁכַחְתִּי עִיר וּבַיִת

וּבְעִקְבוֹתֶיךָ –

בִּנְהִיָּה פְּרוּעָה –

מי שעקבו מעט אחרי פועלה של המוזיקאית המוכשרת רונה קינן, שמעו אותה ודאי מבצעת לא פעם את השיר שמצוטט כאן למעלה. את המילים האלה שרה רונה קינן למשל בהלוויתו של מוטי קירשנבאום, אחד מיוצרי הקולנוע הדוקומנטרי הגדולים שהיו בישראל, מעל קברו הפתוח. הבחירה הזאת לא הייתה מקרית. אפשר לומר שקירשנבאום הוא כנראה המנוע ליצירתו של השיר הזה, הוא הסיבה שנעמי שמר כתבה והלחינה את המילים המופלאות האלה.

1
מוטי קירשנבאום ב-1975. צילום מתוך העיתון "חדשות", 10 אוקטובר 1990

איך כל זה קרה?

השנה היא 1982. 15 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים שכוננה את הויכוח הגדול ביותר בציבוריות הישראלית מאז. החברה בישראל מקוטבת מתמיד וחלוקה בסוגיות מפתח: ברקע ויכוחים על יישום השלב האחרון בנסיגה מחצי האי סיני ופינוי חבל ימית; מספר חודשים לאחר מכן תפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, שמהרגע הראשון עוררה נגדה מחאה נרחבת. במאי הטלוויזיה והסרטים התיעודיים מרדכי קירשנבאום מחליט לצלם סרט שיתנגש בשסעים האלה ראש בראש.

הוא מחליט לתעד מפגש בין שניים: נעמי שמר, המשוררת והפזמונאית הלאומית, אישה שעיצבה מחדש את המושג שירי ארץ ישראל משנות השישים ואילך; ואת עמוס קינן, מהסופרים העבריים הגדולים של המאה ה-20, משורר, עיתונאי ואיש אשכולות. בשנות השבעים, פחות או יותר, חשפה נעמי שמר את עמדותיה המדיניות שמיקמו אותה בצד הימני של המפה הפוליטית. השורה "אל נא תעקור נטוע" משירה "על הדבש ועל העוקץ" הפכה להיות סיסמה של מתנגדי פינוי סיני. קינן, מצידו, עבר מהפך: בצעירותו היה חבר לח"י, המחתרת שהוציאה מתוכה גם את יצחק שמיר וגאולה כהן. אולם בשנות השמונים כבר היה קינן קול בולט בשמאל הישראלי וקרא להיפגש עם יאסר ערפאת כשזה עוד היה רעיון בלתי נסלח בציבוריות הישראלית.

1
נעמי שמר ועמוס קינן מטיילים במישור החוף. מתוך הסרט "אל בורות המים"

את שתי אושיות התרבות עם הדעות המנוגדות כל כך לקח קירשנבאום לסיור ברחבי הארץ. הם תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה ועברו גם בנחל כזיב, בחולות מישור החוף, במטעי הדקלים שלחופי הכנרת וכמובן בירושלים. על רקע נופי הארץ השניים מתווכחים על תולדות הארץ, על דת ומדינה, על מלחמה ושלום, ובין לבין משולבים קטעים מתוך דיון מצולם בו השתתפו גם חבר הכנסת אברהם יפה והסופר עמוס עוז.

אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם

כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה

וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

1
עמוס עוז. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחד הרגעים המפורסמים מתוך הסרט חוזר אל ההמנון הגדול הראשון של נעמי שמר, "ירושלים של זהב". עמוס עוז, שמשתתף גם בדיון המצולם, נהג לבקר את הבית השלישי של השיר, זה שמצוטט למעלה. על פי עוז, הבית מתעלם מאלו שדווקא כן הילכו בכיכר השוק וכן שאבו מים מן הבורות – ערביי מזרח ירושלים. שמר בסרט מגיבה בחריפות לביקורת. "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה", אמרה אז בסרט. "זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו […] ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותו…עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת…וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר

שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

1
נעמי שמר. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חדי וחדות העין שמו לב כנראה כבר מזמן לקשר הבולט בין שם השיר והסרט לשיר "ירושלים של זהב". בורות המים מככבים בשיר על עיר הבירה. הם סמל לעיר שהתרוקנה מיהודיה וגם המקום אליו הם חזרו. בשיר החדש יותר, "אל בורות המים", הבורות הם היעד, החלום והשאיפות, והם גם אולי סמל למדינה היהודית כולה. שמר מתארת את עזיבת הבית, חוויה שחוו רבים מאלו שהגיעו למדינת ישראל או נלחמו על הקמתה. שמר מספרת על ההליכה בארץ לא זרועה, ארמז מקראי לנביא ירמיהו שרומז אולי על המאבק להקמת המדינה.

אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם, אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם

אֶל הַמַּעְיָן אֲשֶׁר פּוֹעֵם בָּהָר

שָׁם אַהֲבָתִי תִּמְצָא עֲדַיִן

מֵי מַבּוּעַ

מֵי תְּהוֹם

וּמֵי נָהָר

1
עמוס קינן. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב"אל בורות המים" הבורות הם מקור החיים – שם נמצאים מי המבוע. הם גם המקום בו אהבתה של הדוברת תעצום את עיניה. ומיהי אותה אהבה? ככל הנראה גם אותה ארץ מולדת, הארץ שבנתה לה בית, הארץ שנרמזת גם בעזרת אזכורי התאנה, הזית והרימון – משבעת המינים בהם נתברכה ישראל.

כך נרקמים החוטים בין שני השירים המופתיים של שמר. בין השיר שהפך להמנון האלטרנטיבי של ישראלים רבים, שיר הגעגועים לירושלים שהפך לסמל, ובין שיר האהבה המפעפע כמו מים: אהבה אישית ולאומית. כך שבה שמר – וכך שבים גם אנחנו הצופים והמאזינים – אל בורות המים שלה ושלנו, אל הסיור בנופי הארץ ואל השאלות שמגדירות את חיינו כאן.

שנים לאחר מכן, כשתשיר את השיר מעל קברו של קירשנבאום, תשזור רונה קינן, בתו של עמוס קינן, עוד חוט לרקמה העדינה הזו, ותחבר בין שמאל לימין, בין אז והיום, בין מי התהום ומי הנהר.

התאבדותו של האיש שאהב את דוד בן גוריון

"תוכן חיי היה לשרת אותך": סיפור מותו הטרגי של נחמיה ארגוב, יד ימינו של דוד בן גוריון

דוד בן גוריון ומזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית בן-גוריון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

"בן גוריון היקר מאוד,

תוכן חיי היה לשרת אותך.

אני מאמין באמונה שלמה שעם ישראל לא היה מגיע לעצמאות, ולא היה מגיע למעמדו בעולם לולא אישיותך המופלאה"

כך מסתיים סיפורנו.

כך מתחיל מכתב הפרידה שכתב נחמיה ארגוב, שלישו של דוד בן גוריון, מהאיש שאותו העריץ. התאריך הכתוב על המכתב – 2 בנובמבר 1957 – אך האמת היא שיחלפו כמה ימים עד שבן גוריון יקרא את המכתב הממוען לו. כיצד ולמה? נגלה מיד.

נשוב מעט אחורה. הסיפור שלנו מתחיל ארבעה ימים קודם לכן, ב-29 באוקטובר. אדם מעורער בנפשו בשם משה דואק השליך רימון יד מיציע הכנסת הישנה בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים לתוך המליאה. ארבעה שרים נפצעו בתקרית, ויחד איתם גם ראש הממשלה דוד בן גוריון שנפגע מרסיסים והובהל לבית החולים "הדסה" בירושלים.

הכותרת בעיתון "הבקר". 30 באוקטובר, 1957

בן גוריון אמנם נפצע קל בלבד, אבל שלישו הצבאי הנאמן נחמיה ארגוב הוטרד מאוד ממצבו של "הזקן", ובמשך כמה ימים לא מש ממיטתו של ראש הממשלה. וכך כתב במכתב לידידה:

"'הזקן' יישאר בבית החולים עוד ימים מספר. הוא נפצע ברגלו ובידו. רק מחר יוציאו את הרסיס מהרגל. מצבו טוב, ואין שום חששות. אולם קשה לראות את הארי הזה שוכב במיטה…מקומו של הארי הזה אינו במיטה בבית החולים!"

ארבעה ימים אחרי הרימון בכנסת, ב-2 בנובמבר, יום שבת, יצא ארגוב מתל אביב לכיוון ירושלים כדי לבקר את "הזקן". ברגע אחד של אובדן קשב, הוא איבד שליטה על ההגה ופגע ברוכב אופניים בשם דוד קדוש. הוא הכניס את הפצוע למכוניתו ומיהר להגיע לבית החולים. הרופאים חששו בתחילה כי קדוש לא ישרוד את התאונה.

ארגוב השבור לא יכול היה לחיות לנוכח מעשיו. הוא הרגיש שבאשמתו נלקחו חיים. ביריית אקדח ברקתו בחר לסיים את חייו. שני מכתבים השאיר אחריו. מכתב אחד לחבריו ולמשפחתו, ומכתב אחד לדוד בן גוריון.

דוד בן גוריון עם מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במכתב לחבריו כתב:

"היום פגעתי במכונית, בה נסעתי מתל אביב לירושלים, ברוכב האופנים דוד קדוש. אני חושש שלא יחיה. לדוד קדוש אישה וארבעה ילדים. לא אוכל לסלוח לעצמי על הפגיעה שפגעתי במשפחה זו. גם אם דוד קדוש יחיה, מי יודע אם יוכל להמשיך לדאוג למשפחתו הקדושה?"

במכתב ביקש להוריש לנפגע התאונה את כספו ובסוף כתב:

"נדמה לי שיש לי חברים אשר אגרום להם צער בצעדי זה. בל יכעסו עלי לאחר שעשיתי את אשר עשיתי. איני ראוי כי יתאבלו עלי".

הידיעה שפורסמה ב"הבוקר". 4 בנובמבר, 1957

וכך הוא נפרד מבן גוריון:

"הייתי מאושר משך עשר שנים אשר זכיתי לשרתך בהן. אינני יודע זכותו של מי עמדה לי כי נקראתי לשמש אותך".

בסיום המכתב חתם "אוהבך, נחמיה".

סיום מכתבו של נחמיה ארגוב לדוד בן גוריון. ארכיון המדינה

אלא שבן גוריון לא קרא את המכתב ב-2 בנובמבר. וגם לא למחרת.

הרופאים ב"הדסה" חששו כי הידיעה על מותו של ארגוב תדרדר את מצבו של בן גוריון המשתקם גם ככה מאירועי זריקת הרימון.

בצעד חסר תקדים, העיתונים היומיים עשו דבר שלא נעשה עד אז מעולם: הם הוציאו כמה גליונות מיוחדים של העיתונים ללא הידיעה על מותו של ארגוב. את הגיליונות המצונזרים הביאו לבית החולים "הדסה", וכך דוד בן גוריון, שנהג לעיין כל יום בעיתונים, לא ידע על הטרגדיה כלל.

עשינו מאמצים גדולים לנסות לאתר את הגיליונות המיוחדים, אך לצערנו הם לא נשתמרו – לא בספרייה הלאומית ולא בארכיוני העיתונים היומיים.

ידיעה שפורסמה ב"מעריב". 4 בנובמבר, 1957

רק עוד יום אחד לאחר מכן קיבל בן גוריון את הבשורה הקשה. כצפוי, הוא זועזע ולבו נשבר. כעבור שבועיים, על דוכן הנואמים בכנסת, אמר:

"הדבר אשר ייחד את נחמיה הוא כי הייתה לו תכונה אחת בתכלית השלמות, וזוהי המסירות והנאמנות. נחמיה היה איש המסירות העליונה…נחמיה ניחן במתנת אלוהים יקרה ונדירה – במתנת האהבה הגדולה. זו הייתה שלהבת שבערה בנחמיה בלי הפסק, ובאש זו נטרף, תוך אהבה וייסורים.

ותרשו לי לעמוד פה לבדי, דום, רגע קט לזכרו".

ראש הממשלה דוד בן גוריון ישן על דשא בעת הפסקת צהריים בעת סיור לפני מלחמת סיני (מבצע קדש). מאחורי בן-גוריון שרוע מזכירו הצבאי אל"מ נחמיה ארגוב (קורא עיתון). רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

הנפגע בתאונה, רוכב האופניים דוד קדוש השתקם. מצבו הבריאותי השתפר, והוא חזר לאיתנו. כשעול התאבדותו של ארגוב על כתפיו, בחר גם הוא לשלוח מכתב לדוד בן גוריון מבית החולים:

"סלח לי וקבל את תנחומיי על האסון הגדול שנלקח ממך עוזרך הגדול, הדגול והישר עדין הלב נחמיה ארגוב ז"ל".

המכתב של דוד קדוש לדוד בן גוריון. ארכיון בן גוריון

ונסיים בדברי הפרידה של נתן אלתרמן לנחמיה ארגוב ב"טור השביעי":

"הטור השביעי" של נתן אלתרמן שפורסם ב"דבר", 8 בנובמבר, 1957

לקריאה נוספת:

בן-גוריון : ביוגרפיה / מיכאל בר-זהר

נחמיה ארגוב