כשמוטי קירשנבאום הפגיש בין נעמי שמר ועמוס קינן כדי לשמוע את דעתם על המצב במדינה, הוא לא ידע מה תהיה התוצאה. בצפייה חוזרת, 40 שנה אחרי, נראה ש"אל בורות המים" הוא סרט שהפך לשיר אהבה לארץ - סוערת ומורכבת ככל שתהיה. חזרנו לסיפור מאחורי הסרט, ולשיר שנכתב בעקבותיו. ומה הקשר ל"ירושלים של זהב?"
מֵאַהֲבָתִי
הָלַכְתִּי אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם
בְּדַרְכֵי מִדְבָּר
בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
מֵאַהֲבָתִי
שָׁכַחְתִּי עִיר וּבַיִת
וּבְעִקְבוֹתֶיךָ –
בִּנְהִיָּה פְּרוּעָה –
מי שעקבו מעט אחרי פועלה של המוזיקאית המוכשרת רונה קינן, שמעו אותה ודאי מבצעת לא פעם את השיר שמצוטט כאן למעלה. את המילים האלה שרה רונה קינן למשל בהלוויתו של מוטי קירשנבאום, אחד מיוצרי הקולנוע הדוקומנטרי הגדולים שהיו בישראל, מעל קברו הפתוח. הבחירה הזאת לא הייתה מקרית. אפשר לומר שקירשנבאום הוא כנראה המנוע ליצירתו של השיר הזה, הוא הסיבה שנעמי שמר כתבה והלחינה את המילים המופלאות האלה.
איך כל זה קרה?
השנה היא 1982. 15 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים שכוננה את הויכוח הגדול ביותר בציבוריות הישראלית מאז. החברה בישראל מקוטבת מתמיד וחלוקה בסוגיות מפתח: ברקע ויכוחים על יישום השלב האחרון בנסיגה מחצי האי סיני ופינוי חבל ימית; מספר חודשים לאחר מכן תפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, שמהרגע הראשון עוררה נגדה מחאה נרחבת. במאי הטלוויזיה והסרטים התיעודיים מרדכי קירשנבאום מחליט לצלם סרט שיתנגש בשסעים האלה ראש בראש.
הוא מחליט לתעד מפגש בין שניים: נעמי שמר, המשוררת והפזמונאית הלאומית, אישה שעיצבה מחדש את המושג שירי ארץ ישראל משנות השישים ואילך; ואת עמוס קינן, מהסופרים העבריים הגדולים של המאה ה-20, משורר, עיתונאי ואיש אשכולות. בשנות השבעים, פחות או יותר, חשפה נעמי שמר את עמדותיה המדיניות שמיקמו אותה בצד הימני של המפה הפוליטית. השורה "אל נא תעקור נטוע" משירה "על הדבש ועל העוקץ" הפכה להיות סיסמה של מתנגדי פינוי סיני. קינן, מצידו, עבר מהפך: בצעירותו היה חבר לח"י, המחתרת שהוציאה מתוכה גם את יצחק שמיר וגאולה כהן. אולם בשנות השמונים כבר היה קינן קול בולט בשמאל הישראלי וקרא להיפגש עם יאסר ערפאת כשזה עוד היה רעיון בלתי נסלח בציבוריות הישראלית.
את שתי אושיות התרבות עם הדעות המנוגדות כל כך לקח קירשנבאום לסיור ברחבי הארץ. הם תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה ועברו גם בנחל כזיב, בחולות מישור החוף, במטעי הדקלים שלחופי הכנרת וכמובן בירושלים. על רקע נופי הארץ השניים מתווכחים על תולדות הארץ, על דת ומדינה, על מלחמה ושלום, ובין לבין משולבים קטעים מתוך דיון מצולם בו השתתפו גם חבר הכנסת אברהם יפה והסופר עמוס עוז.
אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם
כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה
וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת
בָּעִיר הָעַתִּיקָה
אחד הרגעים המפורסמים מתוך הסרט חוזר אל ההמנון הגדול הראשון של נעמי שמר, "ירושלים של זהב". עמוס עוז, שמשתתף גם בדיון המצולם, נהג לבקר את הבית השלישי של השיר, זה שמצוטט למעלה. על פי עוז, הבית מתעלם מאלו שדווקא כן הילכו בכיכר השוק וכן שאבו מים מן הבורות – ערביי מזרח ירושלים. שמר בסרט מגיבה בחריפות לביקורת. "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה", אמרה אז בסרט. "זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו […] ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותו…עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת…וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".
חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם
לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר
שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת
בָּעִיר הָעַתִּיקָה
חדי וחדות העין שמו לב כנראה כבר מזמן לקשר הבולט בין שם השיר והסרט לשיר "ירושלים של זהב". בורות המים מככבים בשיר על עיר הבירה. הם סמל לעיר שהתרוקנה מיהודיה וגם המקום אליו הם חזרו. בשיר החדש יותר, "אל בורות המים", הבורות הם היעד, החלום והשאיפות, והם גם אולי סמל למדינה היהודית כולה. שמר מתארת את עזיבת הבית, חוויה שחוו רבים מאלו שהגיעו למדינת ישראל או נלחמו על הקמתה. שמר מספרת על ההליכה בארץ לא זרועה, ארמז מקראי לנביא ירמיהו שרומז אולי על המאבק להקמת המדינה.
אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם, אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם
אֶל הַמַּעְיָן אֲשֶׁר פּוֹעֵם בָּהָר
שָׁם אַהֲבָתִי תִּמְצָא עֲדַיִן
מֵי מַבּוּעַ
מֵי תְּהוֹם
וּמֵי נָהָר
ב"אל בורות המים" הבורות הם מקור החיים – שם נמצאים מי המבוע. הם גם המקום בו אהבתה של הדוברת תעצום את עיניה. ומיהי אותה אהבה? ככל הנראה גם אותה ארץ מולדת, הארץ שבנתה לה בית, הארץ שנרמזת גם בעזרת אזכורי התאנה, הזית והרימון – משבעת המינים בהם נתברכה ישראל.
כך נרקמים החוטים בין שני השירים המופתיים של שמר. בין השיר שהפך להמנון האלטרנטיבי של ישראלים רבים, שיר הגעגועים לירושלים שהפך לסמל, ובין שיר האהבה המפעפע כמו מים: אהבה אישית ולאומית. כך שבה שמר – וכך שבים גם אנחנו הצופים והמאזינים – אל בורות המים שלה ושלנו, אל הסיור בנופי הארץ ואל השאלות שמגדירות את חיינו כאן.
שנים לאחר מכן, כשתשיר את השיר מעל קברו של קירשנבאום, תשזור רונה קינן, בתו של עמוס קינן, עוד חוט לרקמה העדינה הזו, ותחבר בין שמאל לימין, בין אז והיום, בין מי התהום ומי הנהר.
תגובות על כתבה זו