"בן גוריון היקר מאוד,
תוכן חיי היה לשרת אותך.
אני מאמין באמונה שלמה שעם ישראל לא היה מגיע לעצמאות, ולא היה מגיע למעמדו בעולם לולא אישיותך המופלאה"
כך מסתיים סיפורנו.
כך מתחיל מכתב הפרידה שכתב נחמיה ארגוב, שלישו של דוד בן גוריון, מהאיש שאותו העריץ. התאריך הכתוב על המכתב – 2 בנובמבר 1957 – אך האמת היא שיחלפו כמה ימים עד שבן גוריון יקרא את המכתב הממוען לו. כיצד ולמה? נגלה מיד.
נשוב מעט אחורה. הסיפור שלנו מתחיל ארבעה ימים קודם לכן, ב-29 באוקטובר. אדם מעורער בנפשו בשם משה דואק השליך רימון יד מיציע הכנסת הישנה בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים לתוך המליאה. ארבעה שרים נפצעו בתקרית, ויחד איתם גם ראש הממשלה דוד בן גוריון שנפגע מרסיסים והובהל לבית החולים "הדסה" בירושלים.
בן גוריון אמנם נפצע קל בלבד, אבל שלישו הצבאי הנאמן נחמיה ארגוב הוטרד מאוד ממצבו של "הזקן", ובמשך כמה ימים לא מש ממיטתו של ראש הממשלה. וכך כתב במכתב לידידה:
"'הזקן' יישאר בבית החולים עוד ימים מספר. הוא נפצע ברגלו ובידו. רק מחר יוציאו את הרסיס מהרגל. מצבו טוב, ואין שום חששות. אולם קשה לראות את הארי הזה שוכב במיטה…מקומו של הארי הזה אינו במיטה בבית החולים!"
ארבעה ימים אחרי הרימון בכנסת, ב-2 בנובמבר, יום שבת, יצא ארגוב מתל אביב לכיוון ירושלים כדי לבקר את "הזקן". ברגע אחד של אובדן קשב, הוא איבד שליטה על ההגה ופגע ברוכב אופניים בשם דוד קדוש. הוא הכניס את הפצוע למכוניתו ומיהר להגיע לבית החולים. הרופאים חששו בתחילה כי קדוש לא ישרוד את התאונה.
ארגוב השבור לא יכול היה לחיות לנוכח מעשיו. הוא הרגיש שבאשמתו נלקחו חיים. ביריית אקדח ברקתו בחר לסיים את חייו. שני מכתבים השאיר אחריו. מכתב אחד לחבריו ולמשפחתו, ומכתב אחד לדוד בן גוריון.
במכתב לחבריו כתב:
"היום פגעתי במכונית, בה נסעתי מתל אביב לירושלים, ברוכב האופנים דוד קדוש. אני חושש שלא יחיה. לדוד קדוש אישה וארבעה ילדים. לא אוכל לסלוח לעצמי על הפגיעה שפגעתי במשפחה זו. גם אם דוד קדוש יחיה, מי יודע אם יוכל להמשיך לדאוג למשפחתו הקדושה?"
במכתב ביקש להוריש לנפגע התאונה את כספו ובסוף כתב:
"נדמה לי שיש לי חברים אשר אגרום להם צער בצעדי זה. בל יכעסו עלי לאחר שעשיתי את אשר עשיתי. איני ראוי כי יתאבלו עלי".
וכך הוא נפרד מבן גוריון:
"הייתי מאושר משך עשר שנים אשר זכיתי לשרתך בהן. אינני יודע זכותו של מי עמדה לי כי נקראתי לשמש אותך".
בסיום המכתב חתם "אוהבך, נחמיה".
אלא שבן גוריון לא קרא את המכתב ב-2 בנובמבר. וגם לא למחרת.
הרופאים ב"הדסה" חששו כי הידיעה על מותו של ארגוב תדרדר את מצבו של בן גוריון המשתקם גם ככה מאירועי זריקת הרימון.
בצעד חסר תקדים, העיתונים היומיים עשו דבר שלא נעשה עד אז מעולם: הם הוציאו כמה גליונות מיוחדים של העיתונים ללא הידיעה על מותו של ארגוב. את הגיליונות המצונזרים הביאו לבית החולים "הדסה", וכך דוד בן גוריון, שנהג לעיין כל יום בעיתונים, לא ידע על הטרגדיה כלל.
עשינו מאמצים גדולים לנסות לאתר את הגיליונות המיוחדים, אך לצערנו הם לא נשתמרו – לא בספרייה הלאומית ולא בארכיוני העיתונים היומיים.
רק עוד יום אחד לאחר מכן קיבל בן גוריון את הבשורה הקשה. כצפוי, הוא זועזע ולבו נשבר. כעבור שבועיים, על דוכן הנואמים בכנסת, אמר:
"הדבר אשר ייחד את נחמיה הוא כי הייתה לו תכונה אחת בתכלית השלמות, וזוהי המסירות והנאמנות. נחמיה היה איש המסירות העליונה…נחמיה ניחן במתנת אלוהים יקרה ונדירה – במתנת האהבה הגדולה. זו הייתה שלהבת שבערה בנחמיה בלי הפסק, ובאש זו נטרף, תוך אהבה וייסורים.
ותרשו לי לעמוד פה לבדי, דום, רגע קט לזכרו".
הנפגע בתאונה, רוכב האופניים דוד קדוש השתקם. מצבו הבריאותי השתפר, והוא חזר לאיתנו. כשעול התאבדותו של ארגוב על כתפיו, בחר גם הוא לשלוח מכתב לדוד בן גוריון מבית החולים:
"סלח לי וקבל את תנחומיי על האסון הגדול שנלקח ממך עוזרך הגדול, הדגול והישר עדין הלב נחמיה ארגוב ז"ל".
ונסיים בדברי הפרידה של נתן אלתרמן לנחמיה ארגוב ב"טור השביעי":
לקריאה נוספת:
בן-גוריון : ביוגרפיה / מיכאל בר-זהר
