חשיפה: נסיונות הכתיבה הראשונים של א. ב. יהושע

עד גיל 18 חיבר הנער אברהם יהושע שורה של מערכונים כדי לבדר את החברים לכיתה או לתנועה. אחר כך הבין בולי שהוא עתיד להיות לסופר. עם פטירתו מגישה הספרייה הלאומית את הטקסטים הראשונים הללו, יחד עם הסיפור הקצר הראשון שהשלים מי שיהיה אחד מגדולי סופרינו

חן מלול
15.06.2022
א. ב. יהושע הצעיר על רקע סיפורו הראשון

בגיל 85 ולאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן נפטר הסופר א. ב. יהושע. ארכיונו העשיר הופקד בספרייה הלאומית כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת. חוקרי הספרות מוזמנים לעיין בפריטי אותו ארכיון של הסופר הנערץ, שם יוכלו לקרוא את טיוטות הרומנים הגדולים של יהושע ואת טיוטות הסיפורים הקצרים שפרסמו את שמו כסופר צעיר ומצליח, ולהשוות אותם עם הגרסאות הסופיות שלמדנו להכיר ולאהוב. אנחנו מצידנו בחרנו לחזור אל תחילת דרכו של בולי, אל ראשית הכתיבה של הנער שייעשה לאחד מגדולי סופרינו.

כשהתבקש לסכם את חייו תיאר א. ב. יהושע את ילדותו ונעוריו כמאבק של הישרדות, ואמר שאיננו אדם נוסטלגי. עוד טען שהביוגרפיה האישית שלו לא שימשה חומר חשוב שממנו עשה את הספרות שלו. אבל מה עם הדברים הראשונים שכתב? האם שם נמצא את החוטים שיימשכו לכל אורך יצירתו הבוגרת?

תעודת הבגרות של אברהם גבריאל יהושע, בוגר המגמה הספרותית בגימנסיה

גם בדרמות הגדולות שחיבר תמיד כיכב ההומור – לפעמים תופס את הבמה ולפעמים מספק תשתית לדרמה. ביקור בארכיון הסופר מלמד שכבר גישושי הכתיבה הראשונים של יהושע היו גישושים בכתיבה הומוריסטית. אברהם בן ה-15 התחיל את דרכו בחיבור פיליטונים. היום הסוגה הזאת נעלמה ממחוזותינו, אבל בתקופת נעוריו של יהושע, וכמורשת מהתיאטרון הבידורי שקם בארץ ישראל המנדטורית שבה נולד, עדיין שגשגה ופרחה. אברהם יהושע כתב והעלה את אותם מערכונים הומוריסטיים קצרים בתנועת הצופים, בטקס הסיום של הגימנסיה בשכונת רחביה שבירושלים וגם סתם – כדי לשעשע את החבר'ה.

המוטיב המרכזי של המערכונים הקצרים הללו הוא השאיפה לחופש והרצון להשתמט מעת לעת מהלימודים, שאיפה המייחדת את כל תלמידי ישראל והעולם באשר הם. דוגמה משעשעת במיוחד היא "פורצי גדר", פיליטון המוקדש לנושא החשוב: כיצד להבריז מבית ספר כשאתה כבר בתוך בית ספר? מה שבטוח, אין לתלות תקוות בשומר יהודה, שהרי "הוא עקשן כמו פרד. אומרים לו שסבתא שלך הולכת ללכת והוא לא מוכן לתת לך לצאת. מכתבים בדואר שנתקבלו בשבילך מנשיא ארה"ב, ארוחת בוקר שלא אכלת זה שלושה ימים – לא מועיל. אין סיבות בשבילו".

פורצי הגדר

עד גיל 18 לא ידע אברהם יהושע שייעודו בחיים הוא להיעשות לסופר. בריאיון מאוחר סיפר כיצד בכיתה השמינית (כיתה י"ב) "נגעתי במילים ודרכן באתי לספרות". בגיל הזה, ולכבוד מסיבת הסיום של הגימנסיה בשכונת רחביה הירושלמית, חיבר וביצע את "שירת הברבור של הכיסאות". והנה, גם בפיליטונים המוקדשים לנושאים האבסורדיים ביותר התחיל להתגבש הסגנון הספרותי של הסופר לעתיד.

הפיליטון הזה מספק הצצה לא רק לכתיבתו, אלא גם לתקופה שבה נכתב – תחילת שנות החמישים במדינת ישראל הצעירה. "שירת הברבור של הכיסאות" עוסק בפרידת התלמיד מהגימנסיה. כבר בהתחלה מדגיש אברהם בן ה-18 שהפרידה היא לא מהמורים ש"הרי אלה כלים ועוברים, שזה דרך מורים בגימנסיה: להיות עפים, מועפים או מתים", וגם לא מהתלמידים ש"הרי אלה באים והולכים", גם לא "מהכתלים ומהקירות שבגימנסיה…שכבר נגזרה גזירה במדינה זו שאין אדם שוהה בביתו יותר משנה, אלא הולך ועוקר הולך ועוקר מדירה לדירה, מצריפון לפחון, לבדון לשיכון לווילה וחוזר חלילה". לכן, החליט הנער המסיים להיפרד מהכיסא שעליו ישב – שהרי כיסא בבית הספר לא מתחלף לעולם ועובר לירושה.

כך נחתם הקטע על הכיסא, בסגנון המזכיר משהו מסגנונו של הסופר הבוגר:

וכבר ירדה החמה לבין ההרים ורק נשארו זהרורי אורה שלה מתחטאים ומתחבטים בקירות כמבקשים רחמים וסליחה על העול שעשו בצהרי היום – כי חמים היא מאוד.

וגמר כסאי ונאנק קצת על שומני הרב, ועיניו היו נוגות. ואפשר שתאמרו אולי מצטער אותו כיסא עלוב שאתה פורש והולך לשירות, מקום עינויים וסבל, אין אתם יודעים נפש כיסא, להפך שמח הוא שהולך אני לצבא שיודע הוא שאין אני רואה שם צורת כיסא וכל היום אין אני אלא רץ…

ובעוד אני מספר לכם כל זה נשתקע כיסא בנמנום…וראיתי שחמה שקעה ועקרתי ללכת הנה.

שירת הברבור של כסאות, פיליטון למסיבת סיום של השמינית בגימנסיה

מהפיליטונים שנשא מול קהל חבריו לכיתה או לתנועה עבר א. ב. יהושע אל הכתיבה הספרותית. "מכתב של גשמים" היה סיפורו הראשון, כך כתב על עותק הסיפור שנשמר בארכיון, עותק שהוקלד במכונת הכתיבה. הסיפור נכתב ככל הנראה בשנת 1953 או 1954, וכתוב בסגנון עגנוני כל כך, עד כי אהרן מגד שהיה עורך כתב העת הספרותי "משא" כתב בחזרה לפרח הסופרים הנלהב: "כן, לא רע, יש משהו, אבל איך אפשר לכתוב בחיקוי שלם כזה של עגנון?".

הסיפור מספר על מכתב חשוב שכמעט ולא מגיע ליעדו ועל כותב המכתב שמתקשה לקבל את רוע הגזרה. גללו לסוף הכתבה כדי לקרוא את הסיפור המתומלל במלואו.

מכתב של גשמים, פתיחת סיפורו הראשון של א. ב. יהושע

 

המעבר אל הספרות היה חד, אבל גם לא מלא. ועל זאת יעידו פיליטונים מאוחרים שהמשיכו להיכתב בידי יהושע, ואפילו בעת שירותו בצבא. "יום שבת בחרמון" – שהכותרת המשנית שלו היא לא פחות מ"פרק נוסף מספר מלחמות היהודים", מספר על הפעם ההיא שסילקה הפלוגה שבה שירת רב"ט אברהם יהושע את הישראלים המטיילים בחרמון עבור בדיקות שגרתיות ביטחוניות ביום שבת אחד, עמוס במיוחד על ההר.

יום שבת בחרמון (פרק נוסף מספר "מלחמות היהודים")

בשנת 1963 יפרסם א. ב. יהושע את ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם "מות הזקן". הרומן הראשון שלו יהיה "המאהב", שיראה אור בשנת 1977. בשנות השמונים יתרום את ארכיונו לספרייה הלאומית, מה שסייע בשימור הטיוטות של יצירותיו – מרבית טיוטות הסיפורים הקצרים שחיבר לא נשמרו מסיבה זאת.

למרות זאת, הארכיון השופע הוא עדות עשירה לפועלו של אחד מעמודי התווך של הספרות העברית. השיטוט בין נבכי הארכיון הוביל אותנו גם אל תיק אחד שהכיל "כמה אמרות שלקחתי מהלוח היומי שלי", על פי יהושע. האמרה השנייה הייתה "האמנות אינה משלח יד אלא גזר דין", ועליה הוסיף א. ב. יהושע המנוח את פרשנותו שלו:

כשהאדם נתקף ברצון היצירה, אין הוא רואה זאת כמשלוח יד אלא כגזר דין. אנו מכירים את שמות האומנים הידועים והמצליחים, אבל לידם פועלים אלפי אומנים שאינם זוכים להכרה ואינם זוכים לתגמול כספי, ואף על פי כן הם לא ירפו ממסירותם לאומנותם, שגוזלת את זמנם ואת ממונם ולפעמים גם מחבלת בחיי משפחתם. כאילו נגזר עליהם גזר דין. גזר דין קשה ומתיש. אבל גזר דין בעל משמעות עמוקה. וגם אם פירות יצירותיהם נראים בעיני אחרים, ולפעמים אף בעיני היוצרים עצמם, עלובים ולא ראויים, הם לא ירפו לעולם מן התקווה שאולי יבוא היום ומתוך מסירותם וחיפושיהם במקום שבו הם כלאו מרצונם את עצמם, תאיר להם בשורה שאותם הם יתנו מיד כמתנה לעולם.


לזכרו של א. ב. יהושע אנו מצרפים כאן את סיפורו הראשון מתומלל במלואו.

מכתב של גשמים

א

כבר אין אצלי הפוגה, יצאו השמים משתיקת אפרוריותם, והעננים מעצמם, ובא גשם – טפות קלוחים ומטרות. כל שסדורים הגשמים במרומים משהם מגיעים לארץ משבשים את העולם כולו. כל שאינו גשם אובד עד שיאבד הגשם. נבקעים מים כמוסים, נשברים מעינות חתומים, והכל ממטירים – ארץ, עצים, אבנים ובני אדם. הכל רטוב אם צריך שיהיה רטוב ואם לאו, הכל קודר אם צריך שיהיה קודר ואם לאו.

אין אנשים מישובה של עיר שמחין על הגשם, מפני שהוא משבש עליהם דרכם ומשעולם, חופר בהם מהמורות וממלאם שלוליות, אבל ברי דעת הם משיהיו מתריסים כנגדו בעוד אוכלה ומימיה של המדינה דחוקים. וכובשים הם רוגזם בקרבם, ורק תמהים על ברכה זו שהיא קדורנית כל כך.

אלא לא כן אני. אין בליבי כלום על הגשם כיוון שאין אני יוצא מפתח ביתי. סומא אני וצריך לבני אדם שיביאוני ויוציאוני בכל דרכי העולם.

 

ב

לפנים היו עיני פקוחות להלך בין בני האדם, משנתרחקתי מחברת בני אדם נסתתמו עיני סתימה גדולה, והייתי סומא לבריות. ככל שרבו השנים נתמעטו בתבל אוהבי עד שלא נותר לי אלא אוהב אחד ויחיד שהיה גר בעירי במקום נדח ורחוק.

הרבה פעמים הייתי מעלה לפני את ענין אוהבי יחידי זה שנותר לי בעירי. לביתו שבעירי לא ידעתי כיצד אני מגיע שכן סומא אני ואיני רשאי לעבור ברחוב סואן של בני אדם. בעיקר היה לבי נטרף והמה בי בראשית עונות השנה.

באביב רציתי לאמר מילות שמחה, בחום הקיץ דברי מהות, עם עלי הסתיו הרהורים של כפירה, ועל הגשם שירה של עצבות.

אבל מעולם לא כתבתי דבר, ואת שכתבתי הטמנתי במגרת שולחני ולא שלחתי לאוהבי – אהובי זה שנותר בעירי ושלא ראיתיו מאז שסומא הייתי לבריות.

השנה עם שבא הגשם ראיתי שלא נותרו לפני חיים הרבה. הוצאתי ראשי החוצה מבעד לחלון וראיתי גשם ובוץ ושלוליות ורוחות קרות מנשבות וטורדות את העולם כולו. ישבתי ליד האח הבוערת וכתבתי מכתב של עצבות גדולה ושלחתי אותו דרך בית הדואר לאוהבי היחיד והמיוחד שנותר לי בעירי.

מעולם לא היה נושא מכתבים בא אצלי. מעולם לא היה אדם כותב אלי מכתב. דלת ביתי סגורה היתה כל אותן שנים שבהן נסתמאתי לבריות, ולא היה אדם נכנס ובא בביתי כל שכן נושא מכתבים שלא בשביל עצמו בא אלא בשביל אחרים.

אותו יום גשמים קודר שבו שלחתי את מכתבי דפק על דלתי. נחפזתי לפתוח לו. עם שנפתחה הדלת באו טפות גשם עלי.

הסתכל עלי כדרך שבני אדם מסתכלים על סומים לראות אם עינים שלהם סתומות-סומות או פקוחות-סומות, לאחר שראה מה שראה נענע לי ראשו מתוך רחמים גדולים ואמר כדרך שאנשים אומרים על פורענות ידועה.

  • אדוני מר… (תמה הייתי כיצד ידע זאת, שכן אין שלט על שמי קבוע בדלתי).
  • הן.
  • גשמים עזים. קבל.
  • הן.
  • ופרנסה שלי קשה ובזויה.
  • קשה אבל לא בזויה. אמרתי בלחש.

קשר על עצמו שתיקה ארוכה.

פתאום עקר ממקומו ונכנס בצעדים גדולים וכבדים לבית כשהוא מבוצץ מים מנעליו על כל המסדרון והחדר, בדרכו נטלני בזרועי והוליכני לחדר האורחים והושיבני על שרפרף מעשה מורה. תהה ארוכות בחדר על מקומו של כל חפץ וחפץ, ולבסוף נמלך ועקר תמונה מהקיר וקבעה במקום אחר לפי טעמו. טלטל את הכורסה היחידה שבחדר מזוית אחת לאחרת. הוציא מיני יינות יקרים מן המזוה ובחנם, וגרף לעצמו סיגריות לעשון. משראה אותי יושב נכלם הרים את ילקוטו הבלה ממקומו וחטט בו שעה קלה והוציא ערימות של מכתבים. הפך והפך בהן עד שמצא מכתב אחד שהיה מפוספס בקוים אדומים וכחולים כדרך שמפספסים בבית הדואר.

פשטו פניו ארשת של טרדה ולבשו ארשת של עצבות.

  • מר כתב אתמול מכתב שאינו מובן.

פרס את המעטפה בעדינות והוציא את הניר גופו. עיין בו שנית ונענע ראשו כדרך אדם שדברים שחשב ושער מתאשרים לו יותר ויותר. הפך בו הלוך והפוך ופתאום נתכרכמו פניו והציא עפרון אדום מכיסו כדי לתקן שם שגיאה של סגנון.

פשטתי ידי וקראתי – אדוני!…

נענה לי בזעה – וכי אדון אני? אדם פעוט ודל אני. נושא מכתבים שבקושי נושא את מכתביו שלו עצמו.

קבלתי עליו – וכי מה הוא עושה במכתבי? הרי אין אדם ראשי לפשפש בדבריו של אחר.

תמה – הרי שולח אדוני מכתב זה בידי. והרי כל עיקרו של מכתב – מסירתו, וכי אין אני רשאי לבדוק מכתב זה ולראות אם ראוי הוא לבוא לפני בני האדם, שמא לא יבינו בו כלום וימצאו נכשלים.

ליקק קצות העפרון בלשונו כמזומן להכנס לעבודה קשה בתקון מכתבי. נתבלעה לשוני בפי ולא ידעתי מה אשיב ומה אומר.

הציץ בי נושא המכתבים ברחמים, והטריח עצמו לשבר לי טענות ומוסכמות ישנים.

  • הרי בחברה של בני אדם אנו חיים, וכל איש ואיש רוצה להבין את שפת רעהו, מחשבותיו, רצונותיו והגיגיו. דברי סתרים ורמזים למה לנו?

באה חמה כבושה בלבי.

  • וכי מה אעשה? – שאלתי.
  • אין עליך לעשות מאומה שכן טרחה זו עלינו היא נופלת. מיד אנו משנים את מכתבך ומתקינים אותו לצבור הגדול והרחב.

נתמתח בהרחבה בכורסה שכן עיף ויגע היה לאין שעור מעבודות יומו הגשום.

נכנסה בי מרדות גדולה וחשקתי שפתי באמירת לא.

נתאנח נושא המכתבים אנחה גדולה של צער. העלה תרמילו על גבו אחר שאסף לתוכו את ערימות המכתבים, והלך לו עד למפתן הבית.

  • אדוני יביא את המכתב לתעודתו בעצמו?

נענעתי ראשי להן.

פתח את הדלת. עם שפתחה באה רוח גדולה של גשמים וקרה. באה המית הגשמים באוזני.

חזרתי לחדרי וראיתי שנותר המכתב פרוס על השולחן. באו חששות גדולים ללבי כיצד אהיה מביא מכתב זה לתעודתו ואין אני יודע לבוא ולצאת בכל דרכי העולם, כל שכן שאיני יודע מקום מגוריו של אותו אוהב – אהובי.

עטפתי עצמי כסות של חורף.

בקשתי ידיד מידידי שמלוני בדרכי ולא נמצא לי אחד. נטלתי מקלי שהוא נמצא לי תמיד. סומא אני וצריך להם – לבני אדם או למקל שיביאוני ויציאוני בכל דרכי העולם.

 

ג

משיצאתי מביתי היתה שעת ערבית ממשמשת לבוא. חמה קודרת של חורף הרכינה עצמה בשיפולי ההר. העולם היה סוער כולו. מטרות היו מקלחים בעוצמה גדולה. לפעמים היתה הרוח החזקה גורפת מערבולות גשם ורוח. ערפל דק כסה את הבתים הלבנים נוטפי המים ונתמזג לאפלה הממשמשת ובאה. אילנות היו משלחים בדיהם וענפיהם בשורותיהם לסירוגין לכפיפת הרוח. ברק היה מרטיט לפעמים את האויר והרעם שעה ארוכה אחריו מתגלגל במרחקים הקרובים.

כלתה רגל מן הרחוב. אנשים כנסו עצמם בביתם או במקומות כנוס ומחבוא. לפעמים היה אדם עובר בריצה כברת דרך ברחוב השומם, ומיד חוזר ונחבא.

הלכתי באמצעיתו של הכביש, מגשש בשלוליות במקלי ומהדס בהן. נכנסו קילוחים לבגדי ופשטו לגופי. הלכו שטפונות על פני. הייתי מהלך ללא מחסה וללא בקשת מחסה ולא יצאה שעה קלה עד שנסתפגתי בכל גופי והייתי רטוב ללא שיור.

בקשתי אדם שיראני את דרכי, משהייתי נתקל באחד הייתי מראה לו את המכתב. מכל אותם שפגשתי לא ידע איש על מקום דירתו של אוהבי – אהובי דבר וחצי דבר, כל כך היה רחוק אותו מקום ונדח, ואפילו ידע אדם כלום לא היה טורד עצמו בגשמים אלו ועוצר ומשהה עצמו לאמר לי מלה.

שוטטתי ברחובות ללא ידיעה וללא סדר. שב על עקבי ביודעין ושלא ביודעין, מסובב עצמי ומעקל דרכי. עד שיצאה שעה ארוכה ולא פגו המטרות ולא הגעתי לתכלית וחצי תכלית, ועלו דמעות בעיני הכבויות.

מתוך שהייתי הולך וגושש במקלי מצאו אותי מר כך וכך ומר כך וסתם אדם שאפילו לא היינו קוראים לו מר.

היו הם הולכים במעילים גדולים מכוסים בכסות גשם, אוחזים במטריות שחורות ומגפים ארוכים לרגליהם. כשראו אותי סטו ממהלכם תפסו בזרועותי מלטוני מזרם מים שהייתי נתון בו, תקנו מקלי ונטלוני לפאת המדרכה.

אחר קרא אלי מר כך וכך כדי לגבור בקולו על הגשמים.

  • היאך הוא הולך לבדו?

קרא מר כך גם הוא.

  • זקן וסומא.

נזכר מר כך וכך.

  • ובגשמים קשים אלו.

נתאנח מר כך.

  • שטורדים עד כלות הנשמה.

משמש מר כך וכך את בגדי, ומר כך קרא.

  • הרי הוא רטוב ללא שיור!

שאלתי – סתם אדם שאפילו אינו קוראים לו מר עמכם?

  • הן.
  • שמא אתה אומר לי מה היא הדרך לביתו של אדם זה?

הוצאתי את המכתב מכיסי.

לקח מר כך וכך את המכתב ואמר – איך אפשר לדעת?

לקח מר כך את המכתב ואמר – איך אפשר לדעת?

לקח סתם אדם את המכתב התבונן יפה ואמר בצער – איך אפשר לדעת?

שאלו אותי מה כך וכך ומר כך – למה לך זה?

בלמתי את פי.

משראו שתיקתי קפצו ואמרו.

  • נו, איך אפשר לדעת ככה?

באותו רגע הבריק ברק גדול ונתיראו אלה. בדקו כברת דרך לפני ונזדרזו להיפרד ממני. דפקתי במקלי על הקיר.

סומא אני וצריך לו למקל שיביאני ויוציאני בכל דרכי העולם.

 

ד

גברו הגשמים.

פגע בי נושא המכתבים כשהוא ממהר לביתו. עצרני והעמידני בזוית הרחוב.

  • היאך מר? בשעת כזאת?

שתקתי.

  • אפשר מכתב שלו הוא הולך להביא? שאל בתמהון רוגז.
  • הן. הפטרתי בלחש.
  • ולא יכול היה להמתין לאביב שיבוא, שעה שהדרכים מתוקנות והאנשים מפויסים להראות לו את הדרך.
  • דוחק הוא לי. אמרתי פשוטות.
  • כבר עלטה גמורה על הארץ, והגשמים עוד יוסיפו לרדת בחוזקה. כלתה רגל מן העיר, והמקום נידח מאד מאד, אפילו אני – נושא-מכתבים מתקשה בו. מכתב זה אדוני אינו מובן, סכנה להלך עמו בימים שכאלו שאין האנשים פנויים להרהר בדברים זרים וקשים. ישוב, ישוב לביתו!
  • לא נותרו לפני הרבה חיים. אמרתי בקול צרוד. דוחק הוא לי.

ספק כפיו ביאוש. בדק לפני כברת דרך והניחני ללכת.

 

הלכתי עד סופו של רחוב והמשכתי מאחורי סופו. יצאתי אל קרפיף והלכתי עד סופו והמשכתי מאחורי סופו. באתי אל חצר והלכתי בה עד סופה והמשכתי מאחורי סופה. נקלעתי אל שדה והלכתי בו עד סופו והמשכתי מאחורי סופו. עליתי אל הר והגעתי לסופו והמשכתי מאחורי סופו.

הגעתי למקום של דירות הרחק מחוץ לעיר. נוהגת העיר לפזר דיריה בין השדות הרבים והרחבים כדי שיהנו מן הבדידות בעל כורחם ומן האויר הטוב והצח ברצונם.

אדם אחד עצרני לשאול לרצוני.

באו רחמים וצער בליבי על אותו אדם שמטריח עצמו במקום שומם זה ובשעה זו של גשמים עזים לשאלני לחפצי. הוצאתי את המכתב מכיסי. כבר הפך הוא רטוב ואבד את צורתו. הכתובת נשתבשה שכן נתפרס הדיו במים שהיו מקלחים עליו. לא היתה תקנה למכתב, לא לכתובתו ולא למה שמונח בפנים. מסרתי לו את המכתב שאני מסיר מעליו טפות של גשם ומכפיל טשטושו.

  • זהו המקום, אדוני, שאני מחפש!

לקח האיש את המכתב נער מעליו את המם ושלש טשטושו.

  • זהו המקום. קרא.

מחיתי את הגשם מעל פני, מחיתי את ידי ונתתי לו שלום בשמחה רבה.

 

ה

נכנסתי לבית גדול שעוד לא נשלם בנינו. ריח סיד כבוי היה נודף מכל מקום. נתקל הייתי בערימות אבנים ושיירי קרשים משומשים שלא מצאו להם תקון בבית.

טפסתי במדריגות ללא מעקה, באתי למרפסות שהיו תלויות על פי תהומות, עליתי לגג שלא היה לו סוף. נחבטתי בראשי ובגופי, והרוח מפרצות החלונות והדלתות היתה מנהמת באוזני. אדם שעיניו בראשו היה מתבהל במקומות שכאלה, אני שסומא אני נשארתי שלו.

עוד אני סובב ומסתבך באתי אל דלת אחת שהיתה סתומה לפני, שאין עליה לא שלט ולא ציון, לא מצילה ולא פעמון.

הקשתי במקלי עליה.

פתחה אותה אשה צעירה ונאה שתלתלים לה זהובים ועינים שאין צבעם ניכר מחמת יופים.

הסתכלה בי בסקרנות שכן כל חזותי היתה עלובה עד למאד. כובעי מעוך מחמת הגשמים. מעילי חולצתי ומכנסי שאבדו צורתם נוטפים מים. נעלי ושולי מכנסי מטויחים בבוץ רב שדבק בי בשדות.

שאלתי – אוהבי זה וזה דר פה?

  • הן. נענתה לי רכות וממושכות.
  • מכתב יש לי למסור לו.
  • אדוני נושא מכתבים חדש?
  • לא.
  • אולי נער של מברקים ושליחויות?
  • לא.
  • אלא…?
  • אלא אוהב אני לאוהבי – אהובי זה ומכתב כתבתי לו עם הגשמים, אלא שלא רצו בבית הדואר לשלוח מכתב זה הנה.
  • כלום כל כך נדח מקום זה. תמהה.
  • חלילה! אמרתי. אלא שמכתבי לא היה מובן לבריות.

 

פשטה את ידה לקחת את המכתב.

הוצאתי אותו גוש ניר, שאבד צורתו כל שכן צורות של דיו שנמרחו עליו, ונתתי לה.

  • זה הוא המכתב שאינו מובן?
  • הן. ומיד נזדרזתי להוסיף לזכותי. אין לי תיק של נושא מכתבים אשר משמר מכתבים מפני גשם, ואינני יודע את הדרך כנושאי המכתבים ולכן ארכה לי דרכי.

הציצה בי בעין יפה.

  • אדוני סומא?

נענעתי בראשי.

  • וכבר זקן למדי.

נענעתי שוב בראשי.

נכנסה בפנים ונשתהתה שם זמן מרובה. כל אותה שעה רגלי כואבות עלי מכל אותן הליכי הליכות שהלכתי. לבסוף יצאה אלי ובשרה לי כי אוהבי – אהובי – אהובינו טרוד כעת ברוב מכתבים אשר הגיעו לעת הצהרים, אבל הספיק לעיין במכתבי ומצאו נאה ויפה. ושלח לי שלומו, ואחל לי אריכות ימים.

נפטרתי ממנה והלכתי לדרכי.

כבר היתה שעת חצות. הגשם הוסיף לקלח באיטיות ולא הראה על פסיקה כל שהיא. בתים רבים מסביבי היו מוארים ומחוממים בחום טוב. תקפה אותי חולשה גדולה מחמת שלא ראיתי היכן דרכי מובילה וכיצד אני חוזר לביתי. שטוף הייתי במים רבים וקרים. החלו דמעות של יאוש מקלחות על פני אלא שלא ניכרו מחמת הגשם הטורדני שהיה יורד.

באותה שעה עברה מכונית גדולה של בית הדואר ובה סיעה של נושאי-מכתבים. אספוני אלו למכוניתם והביאוני לביתי האחרון.

 

סוף

 

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation