מאירה ברנע-גולדברג: "הידיעה שבכל רגע זה יכול להיפסק דוחפת אותי קדימה"

מאירה ברנע-גולדברג יודעת לנצל הזדמנויות. כשנתקלה במקרה במו"לית הכי גדולה בישראל היא לא היססה לתת לה את כתב היד של ספר הביכורים שלה שבמקרה היה לה בתיק. גם זה שאותה מו"לית שכחה את כתב היד מאחור לא ריפה את ידיה. ומאז שוצף מידיה שפע ספרים, לילדים, לנוער ולמבוגרים, ובראשם סדרת "כראמל" האהובה - שכבר הפכה לסדרת טלוויזיה, ותהפוך בקרוב גם להצגה

1

מאירה ברנע גולדברג בחברת דמויותיה האהובות. באדיבות המצולמת

בני נוער רבים בישראל לא היו יכולים לדמיין את הילדות שלהם בלי כראמל וחבורתו. אבל זה בהחלט היה תרחיש אפשרי, לו מאירה ברנע-גולדברג לא הייתה משוכנעת ביכולת שלה ליצור ולגעת בקוראיה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. בתשובה לשאלתנו אם התעוררו קשיים בתהליך היצירה, מספרת הסיפורים המיומנת ידעה מיד את התשובה.

"באופן לא מפתיע, הסיפור הראשון הוא על הספר הראשון שלי, ספר למבוגרים שנקרא 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'. באותה תקופה עבדתי ב'צומת ספרים' ובפגישת עבודה נכחו שני המו"לים הכי גדולים בארץ. בכלל לא תכננתי לפנות אליהם, אבל כבר סיימתי את הספר והסתובבתי עם עותקים שלו בתיק, אז הרגשתי אינטואיטיבית שזה מה שאני צריכה לעשות. ניגשתי לערן זמורה ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר לי שהוא לא מבטיח שום דבר, שאין לו קשר לזה ושלא אקח את זה אישית אם אקבל תשובה שלילית. המו"לית השנייה שאלה אותי על מה כתב היד ואחרי שעניתי לה, היא אמרה שהיא לא חושבת שזה מתאים ולא נראה לה שזה יצליח. היא לקחת את כתב היד המודפס ואחרי כן ראיתי אותה משאירה אותו בצד. שנים לאחר מכן, כש'כראמל' הפך לרב מכר חזק, היא פנתה אליי ושאלה מדוע לא הצעתי להם אותו. עניתי שאני זוכרת שהיא לא התייחסה ברצינות לספר הראשון שלי. היא הכחישה, אבל אני זוכרת אפילו שלקחתי את העותק שהשאירה בחזרה כי לא רציתי שהוא יסתובב שם. זה לא משהו ששוכחים, זו דחייה שהייתה מאוד נוכחת עבורי".

זה לא ריפה את ידייך?
"זה ליווה אותי וחשבתי מה לעשות, אבל אחרי חודשיים התקשרה נועה מנהיים, מהוצאת 'כנרת-זמורה-ביתן' ואמרה שהיא זיהתה בי קול מיוחד ומעניין, ושהסיפור ממש מעולה. היא נתנה לי כמה טיפים לתיקונים שצריך לעשות, ישבתי וכתבתי מחדש והספר יצא וזכה להצלחה. מאז, כל הספרים שלי יצאו בהוצאה הזאת. בגלל שהספר הראשון מאוד הצליח, למעשה בכלל לא עלתה שאלה איפה להוציא את כתביי. ככה נחסכה ממני הדרמה הזו של משלוח להוצאות שונות, שלא מעט סופרים חווים".

1
מאירה ברנע-גולדברג וכראמל. באדיבות המצולמת ו"כנרת-זמורה-ביתן"

אלוהי הספרים שמר עליי

שנים ספורות אחרי שיחת הטלפון הזו ממנהיים, וכשרומן הביכורים שלה החל לצבור תאוצה ולמכור עותקים, ברנע-גולדברג שינתה לפתע כיוון והחלה לכתוב גם לילדים. ב-2014 יצא הספר הראשון בסדרת ספרי "כראמל" המצליחה – על חתול ששמו מורכב מראשי התיבות של אותו ספר שכתב היד שלו נשאר מיותם בצד.

"'כראמל' היה סיפור אחר וקצת מוזר", מספרת ברנע-גולדברג. "הספר יצא בדיוק כשהוחל חוק הסופרים. זו הייתה תקופה מבלבלת – הציבור לא היה מוכן לזה נפשית וגם עובדי חנויות הספרים לא כל כך ידעו איך להתמודד. התוצאה הייתה שלא קנו אז ספרי ילדים ונוער חדשים, אלא רק ספרים במבצע. מבוגרים אולי ראו הצדקה לקנות לעצמם ספרים במחיר מלא, אבל לילדים שלהם הם קנו רק במבצעים. כל סגנון הספרות הזה כמעט נעלם מהחנויות, והמכירות היו בהתאם – 100, 200 עותקים וזהו, גם אם ספר יצא בהוצאה ענקית. כראמל יצא באווירה כזו, היה בסדר, מכר בסדר, אבל לא משהו דרמטי – יחסית לתקופת חוק הסופרים הוא עשה את המקסימום שאפשר לעשות, אבל יחסית למה שהספר עשה אחר כך וכל ההיסטריה שהייתה סביבו, אי אפשר היה לנבא שזה שמה שיקרה".

חשבת מיד שהספר יהפוך לסדרה?
"הוא יצא ב-2014 ואני זוכרת שמיד שאלתי אם לכתוב את ההמשך. העורכת ענתה שהמצב לא כזה מדהים ושלא כדאי להזדרז לכתוב המשך. ואז הספר יצא מההגנה של חוק הסופרים, ותוך חודש מכר את כל מה שהוא מכר בשנה וחצי שלפני כן. הייתה היסטריה ופתאום אמרו לי שאני מוכרחה לכתוב את הספר הבא בדחיפות. בסוף זה לקח שלוש שנים, שזה הפרש מאוד גדול בסדרת ספרים, ורק בגלל שאמרו לי שזה לא ילך ושאין מה לנסות. אבל לשמחתי זה לא פגע. אלוהי הספרים שמר עליי ולמרות חוק הסופרים, ולמרות הפער הגדול בזמנים בין כראמל הראשון לכראמל 2, איכשהו הכל הסתדר. עכשיו כל שנה בחנוכה, כמו שעון, יוצא כראמל חדש ואין יותר פחדים. הוא מכר יותר מ-200,000 עותקים, יש סדרת טלוויזיה, בקרוב גם הצגת ילדים וגם קומיקס."

1
מאירה ברנע-גולדברג. באדיבות המצולמת

אם תצליחי למכור 1,000 עותקים זה יהיה נס

היום "כראמל" הוא כבר אימפריה: סדרה של שישה ספרים, קומיקס ואפילו סדרת טלוויזיה חדשה. ברנע-גולדברג מגלה שגם על הצגת ילדים בכיכובו של החתול הג'ינג'י חובב עוגות הגבינה עובדים כבר. אבל מתברר שגם ההצלחה הגדולה והביטחון היחסי שהיא הביאה איתה, לא העלימו את כל הקשיים שכרוכים בהוצאת ספר חדש.

"אחרי ש'כראמל' הצליח יפה יחסית וגם ספרי המבוגרים, משום מה דווקא את הספר 'הילדה שניסתה' אף אחד לא הצליח להבין", ברנע-גולדברג משחזרת. "אני זוכרת שאפילו בעלי אמר שהוא לא מבין מה אני מנסה להגיד. גם בהוצאה הוא התעכב במשך שנתיים. אבל לי הייתה תחושת בטן – ידעתי שהוא יצליח. מסביבי כולם אמרו שספרות ילדים לא ממש הולכת, ושאם אמכור 1,000 עותקים זה יהיה נס, ולמרות שהשם שלי מוכר זאת לא ערובה להצלחה, משום שהרבה סופרים גדולים כותבים ספרי ילדים ולא מצליחים. בסוף הוא יצא ומכר אלפי עותקים, והוא אחד מספרי הילדים הכי נמכרים שלי. מאז אני לא נותנת לשום ספר שלי לחכות כל כך הרבה שנים. יש לי תאריכים קבועים לכל ספר. זה ספר שאף אחד לא האמין בו והוא הפך למשהו מאוד גדול שנמכר עד היום – וזו הצלחה מאוד גדולה".

1
כראמל. איור: רמי טל. עיצוב דמות: קרן מאי מטקלף. באדיבות כנרת-זמורה-ביתן

איך העזת להתעקש על תחושות הבטן שלך מול ההוצאה?
"אני תמיד הולכת עם התחושות הפנימיות שלי ולפעמים הן מנוגדות למה שבדרך כלל קורה בתעשייה. כשרציתי להוציא ב-2018 את 'כראמל 3' באותו זמן עם 'מסעותיי עם חמותי', ספר נוער וספר מבוגרים ביחד, אמרו לי לא לעשות את זה. נתנו לי דוגמא של עשרות סופרים שניסו להוציא גם וגם ולא הצליחו, ואני התעקשתי שהספרים יצאו רק ביחד, ושאני יודעת טוב מאוד ששניהם יצליחו. ובאמת 'מסעותיי עם חמותי' הוא ספר המבוגרים הכי מצליח שלי ו'כראמל' השלישי נכנס לרשימת רבי המכר כבר בשבוע הראשון. מאז בכל פעם שיש לי הזדמנות להוציא ספרים ביחד, אני עושה את זה".

נשמע שאת לא מפסיקה להציב לעצמך יעדים.
"עקרונית בכל שנה אני מתכננת להוציא שלושה ספרים – שניים ביוני ואחד בחנוכה. זו החלטה שלי, ישבתי עם המו"ל ואמרתי לו מה התוכניות שלי לעשור הקרוב ולשמחתי זה התאים לתוכניות שלהם וככה זה מעכשיו. ביוני הקרוב יצא ספר ילדים וקומיקס 'כראמל' ובכל חנוכה יוצא 'כראמל' חדש באופן קבוע".

את עוד במתח לקראת כל ספר חדש?
"עד 2018 עם כל ספר שהגשתי להוצאה, הייתי במתח נוראי. אבל מאז נהיה ברור יותר שהספרים שלי מצליחים ושיש קהל שמחכה לי. אז כבר אין לי את המתח של 'האם ההוצאה תקבל אותי או לא', אבל יש לי מתח בשאלה האם הספר יצליח או לא".

איך אפשר להגביר את הסיכוי להצלחה לדעתך?
"לכל ספר אני מתייחסת כאילו הוא הספר הראשון שלי. אני שוכחת את כל ההצלחות שהיו עד עכשיו ומתלבטת בנוגע אליו ברמות הכי גבוהות שאפשר, כי הצלחה היא לא דבר מובן מאליו. זה שהמו"ל נותן לי הזדמנות זה נראה לי הגיוני כי בינתיים אני מצליחה, אבל הקהל – עבורו אני יודעת שאני צריכה להיות הכי טובה תמיד, ובזה אני אף פעם לא בטוחה. בכל פעם אני צריכה להוכיח את עצמי מהתחלה, ובגלל זה אני גם ממשיכה עם הביקורים בחנויות, עם ההרצאות, מפגשי הזום והמפגשים הפיזיים – הכל. אני חושבת שסוד ההצלחה מקורו בתחושה שלי שבכל רגע זה יכול להיפסק, אז אני בלחץ ותמיד במקסימום של עשייה. אני רואה מה קורה כשמורידים רגל מהגז ולי יש תוכנית לטווח ארוך שעוד לא הגעתי אפילו לאמצע שלה. אם זה יצליח או לא, אדע רק בעוד חמש שנים. כרגע אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשם. זה קשה".

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

כמו בלדה: שיר האהבה שהפך לשיר זיכרון

כשנכתב השיר, בחורף 1973, הוא נכתב כשיר אהבה. מי לא יודע עד כמה האהבה מרגישה לעתים כמו "זר של קוצים"? אך כאשר בנו של נתן יונתן, ליאור, נהרג מאוחר יותר באותה שנה במלחמת יום הכיפורים, שיר האהבה הפך למשהו אחר לגמרי

ליאור יונתן ז"ל (מתוך הספר "וזרח השמש ובא השמש") לצד השיר "כמו בלדה" בכתב ידו של נתן יונתן (ארכיון גנזים)

לשלושה חלקים חילק נתן יונתן את קובץ שיריו שזכה לשם הפשוט "שירים".

החלק הראשון קרוי "ליאור" והוא נפתח בתמונתו של ליאור יונתן ז"ל, בנו של נתן, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור", נכתב שחור על גבי נייר צהבהב, "לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים".

דפדוף של עמוד נוסף חושף את השיר הראשון בספר. "כמו בלדה" שמו.

המהדורה הראשונה של "שירים" הודפסה בספטמבר 1974. קצת פחות משנה אחרי מותו של ליאור.

שיר על כאב. שיר על מילים החקוקות על אבן, שיר על אהבה, עם מילים שהן יפות מבכי ואושר. במבט ראשון כמעט ברור שמדובר בשיר פרידה. שיר זיכרון.

 

ואכן, כאשר ארכיון גנזים חשף את השיר בכתב ידו של נתן יונתן, לא מפתיע היה למצוא לצדו גם פתק קצר: "לזכר בני ליאור. בגזרה הצפונית של התעלה, 6.10.73".

אבל נסיבות כתיבתו של השיר היו שונות לגמרי. שיר זיכרון? "כמו בלדה" בכלל לא ידע שהוא כזה.

שיר אהבה

לא תמיד אנחנו יודעים מדוע ולמה נכתב שיר. לא תמיד המשורר רוצה לחשוף את סיפורו של השיר. הרי כאשר נולד שיר, האם הוא בכלל נשאר של המשורר? האין הוא פורש כנפיו ועובר מהמשורר לקורא?

נתן יונתן החליט לספר. החליט לשתף אותנו הקוראים בסיפורו של השיר. מתברר שהשיר נכתב בכלל בחורף 1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפורים, לפני הטרגדיה שפקדה את המשפחה מקיבוץ שריד. "זה שיר אהבה שמשוררים כותבים אותו כשהם חשוכי אהבה", חשף יונתן.

ועם המידע הזה, מפיו של המשורר עצמו, קריאה נוספת של השיר, חושפת את הברור מאליו – שזהו אכן שיר אהבה. האם האהבה אינה "זר קוצים כואב", יפה כל כך, אך גם מכאיבה כל כך? ואהבה גדולה איננה כתובה באבן? והאוהב אינו צמא כל כך לשמוע מאהובתו מילים שהן יפות מבכי ואושר? והאהובה? היא שומעת, מקשיבה, ומבינה שהוא "כנראה אהב אותי, האיש הזה".

שיר זיכרון

נתן יונתן כותב את השיר, שולח אותו ל"מעריב", ושוכח ממנו.

ואז פורצת המלחמה.

ואז נופל ליאור בקרב.

ואז חולפים כמה חודשים, ועורך הספרות ב"מעריב" מוצא במגירה במשרדו את השיר, ומבקש מנתן להדפיס אותו. "אם זה ראוי בעיניך, תדפיס", משיב לו נתן. וכאשר המילים פוגשות את הנייר, השיר כבר איננו רק שיר אהבה פשוט. "זה טבעי ככה בשירים", מקבל נתן בהכנעה את גזירת השיר, "ככה זה בשירים. לשיר יש הרבה פנים, אז הוא פנה אל עבר הזיכרון".

והלחן?

"אם יש שירים שהם לא קלים להלחנה, השיר הזה כמו הלחין את עצמו.", סיפר לימים גידי קורן, שהלחן שלו לשיר נוגע בנו פעם אחר פעם. "כשצירף אליו גידי קורן את המנגינה שלו", סיפר נתן יונתן, "אז זה נקבע במסמרות כבר להיות שיר זיכרון".

שיר אהבה

ואולי זה בכלל לא משנה.

כי זה היופי של השיר. הוא יכול להיות גם וגם. ומה שחשוב באמת זה לא "מה התכוון המחבר". השאלה היא מה השיר הזה הוא עבורנו.

"השנים חולפות ואני קורא את השיר הזה מדי פעם, ואני מגלה בו שיש פה עוד דבר מה", סיפר נתן. "זה גם שיר אהבה וגם שיר זיכרון. אבל זה גם שיר שמבטא את העמוק שבהרהורי הלב של המשורר. אותה שפה שבהם הם כותבים, שפת השיר האוניברסלית שבכל שפות האדם שחוצה את כל הגבולות של הלאום, הגיל, המין והגזע וגם הזמן. ועם זאת אין לך שפה כל כך אינטימית כמו שפת השיר. והחלום הזה שיש בלב משורר, שיום אחד מישהי תקרא את שיר האהבה הזה שהיא רוכנת עליו ובוכה איזו דמעה רגשנית ואומרת 'האיש הזה אהב אותי'.  אף שיר לא יודע את מי יפגוש. ובכל זאת, שאתה קורא שיר שמרגש אותך מאוד אתה יכול לומר האיש הזה אהב אותי. זה אישי ביותר. השפה האוניברסלית ביותר היא גם השפה האינטימית ביותר".

השיר "כמו בלדה" בלחן הפחות מוכר של שלמה גרוניך, מתוך סרט ההנצחה "ליאור".

רות המואביה – האישה הכי יפה שמעולם לא ראיתם

מגילת רות היא סיפור יוצא דופן בין סיפורי המקרא. היא מציבה במרכז חברות אמיצה בין נשים, שמובילה להצלחה מסחררת ולהקמת שושלת בית דוד, וגיבורה שתכונות האופי שלה הפכו אותה לסמל יופי, גם אלפי שנים אחרי מותה

1

נעמי ורות, רפרודוקציה של האמן הצרפתי הקטור לה-רו שהופקה כחלק מסדרת 100 הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

מכל סיפורי התנ"ך, מגילת רות מציעה רוח רעננה שאין כמוה בתנ"ך כולו. זה סיפור שאין בו טובים ורעים, חטא ועונש, מלחמה ושלום, אלא רק החיים עצמם מגולמים בדמות שתי גיבורות: רות ונעמי. מעטות הנשים שקיבלו מקום בסיפורי התנ"ך, שלא לדבר על מגילה שלמה. חלקן אפילו לא זכו ששמן יצוין בטקסט, ואלה שמתוארות בו לרוב יזכו גם באזכור מראן החיצוני. כולן מלבד רות.

רות היא גיבורה שמעשיה הם שמציירים קווים לדמותה – המסירות לחמותה נעמי, שאינה יכולה להציע לה דבר מלבד חברות; המוכנות לעזוב את חייה המוכרים ולעבור למדינה זרה ללא כסף, רכוש או ביטחון; צניעותה, תושייתה והחברות האמיצה והלא מובנת מאליה בין האלמנה הגרה לחמות. כל אלה הופכים את רות ליפה, פנימית וחיצונית, ומבלי שנדע דבר על דמותה ומראיה.

1
רות מחזיקה אלומת שיבולים, רפרודוקציה של האמן הצרפתי אלכסנדר קאבאנל משנת 1886 שהופקה כחלק מסדרת 100 הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

תכונות האופי הללו יכולות להסביר מדוע רות שבתה את דמיונם של כל כך הרבה אומנים, והייתה מודל יופי בלא מעט ציורים מקראיים, בעיקר כאלו מהתקופה הרומנטית. זה לא מפליא שבסדרות הגלויות שהוציא בית ההוצאה לאור "לבנון" בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מככבות לא מעט רפרודוקציות של ציורים על מגילת רות. 

סיפור אגדות מקראי: שתי נשים כנגד כל הסיכויים

רות אינה גיבורה קלאסית. היא מגיעה משולי החברה של אותם ימים: זרה, אלמנה, ענייה. אך כמו בסיפור אגדות, סיפורה מסתיים לא רק כשהיא נשואה באושר לאדם מכובד, בן העם הנבחר, אלא גם זוכה לגמול – להקים את השושלת של המלך דוד. ההצלחה הזו אינה מובנת מאליה בעולם הפטריארכלי המקראי. למעשה, סיפור כזה על מערכת יחסים נשית וחיובית כמו זו של רות ונעמי אין בשום מקום אחר בתנ"ך.

1
שדה בועז, רפרודוקציה של אמן לא ידוע, גלויה שהוצאה על ידי הוצאת "יודישר פרלג" (Jüdischer Verlag), הספרייה הלאומית

בארבעה פרקים בלבד במגילת רות מצליח המחבר המקראי לתת לנו תמונת עולם שלמה על גיבורותיה, ולשרטט מערכת יחסים עדינה ומלאת אהבה שמצליחה, כנגד כל הסיכויים, לשנות גורלות – ולטובה. הדיאלוג הקצר בפרק הראשון בין נעמי לכלותיה האלמנות, עורפה ורות, פורש בפנינו עלילה גדולה הרבה יותר. נעמי בגדלות נפש מבקשת מכלותיה לשוב לקהילתן כדי לשקם את חייהן, ואילו רות,, בוחרת בשותפות גורל עם חמתה, למרות הקשיים הרבים שגלומים בבחירה זו,ומצהירה הצהרת אהבה חזקה: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." (מגילת רות, פרק א', פסוקים 16-17).

על הקשיים שלהן לומדים הקוראים רק במרומז מהסיפור. בשלב שבו הן הכי פגיעות וחיות ללא הגנה, הן גם מוצאות פתרון חכם שנסמך על תכונותיהן הטובות. רות יוצאת ללקט שיבולים שנפלו מאחורי הקוצרים בניסיון לדאוג להן במחסורן. נעמי, שאינה מצטרפת לרות בשדה, טווה תוכנית להצלת חיי כלתה האמיצה באמצעות חוכמת חיים וחושים חדים. הנכונות להקשיב אחת לשנייה והניסיון של כל אחת לשפר את חייהן הוא מה שהופך את שיתוף הפעולה הזה להצלחה. נעמי יודעת שאישה צעירה ומרשימה כמו רות מעוררת תשומת לב ולכן היא יוצרת את התנאים לפתרון, שבעולמן התנ"כי של השתיים הוא נישואים ומעמד.

1
רות בשדה בועז, רפרודוקציה של האמן ההונגרי לאיוש (לודביג) ברוק שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

בחלק הבא של הסיפור רב הנסתר על הגלוי. על פניו הסופר המקראי משאיר את הסיפור תמים. למרות זאת, בתפאורת הגורן בלילה יחד עם כל הפעלים שמופיעים בפרק ג' – כמו "שכב", "גאל" ו"ידע" – ניתן לחוש במתח המיני. לעולם לא נדע מה היה באותו לילה בגורן, בין רות לבועז, אך הסיפור מסתיים בטוב – בועז גואל את רות, הנוכרייה הענייה ונישואיהם הופכים אותה לאישה עשירה ומכובדת. גם נעמי זוכה לעדנה, כאשר נולד לזוג בנם עובד והיא זוכה במשרת האומנת ובחוויית סבתאות שכמעט נשללה ממנה. בזכות שתיהן נולדה שושלתו של דוד המלך ותהילתן נחרטה בספר הספרים.

1
רות ובועז, רפרודוקציה של האמן הצרפתי אנרי פרדריק שופן שהופקה כחלק מסדרת גלויות בהוצאת חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

שותפות נשית ראשונה מסוגה 

מגילת רות אמנם לא מנתצת את תקרות הזכוכית בעזרת פמיניזם מהפכני, אבל היא סודקת אותן. בסופו של דבר אלה מעשיהם של הגברים שמשנים את גורלן של רות ונעמי, אבל הם פועלים בהתאם להנעה ולניווט נשי שנטווה בחוכמה. ניתן למצוא בסיפור אמביוולנטיות מוכרת גם מהעידן המודרני – נשים שמניעות את המרחב הפרטי וגברים שמניעים את המרחב הציבור ומחזיקים בזכויות יתר. 

שלושת הפרקים הראשונים מתארים אחווה נשית יוזמת ואמיצה של שתי נשים מיוחדות במינן. רות אסרטיבית, עצמאית וגם נאמנה לנעמי. היא פועלת בצניעות ומתוך אמונה מלאה בשיקול דעתה של האישה הבוגרת יותר. נעמי החכמה מנווטת את חיי הנערה כדי להבטיח לה חיים טובים, כגמול על נאמנותה וליבה הטוב. יחד, נעמי ורות, מוכיחות אוטונומיה וחוכמה נשית שלא מתוארת בשום מקום אחר בתנ"ך. יחד הן פועלות בתוך המוסכמות החברתיות לטובתן, מבלי לפגוע בשמן הטוב ולהשגת תוצאה מיטיבה לכולם.

1
רות אוחזת אלומת שיבולים, רפרודוקציה של האמן האנגלי הנרי רילאנד שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

מערכת היחסים השיתופית וההדדית הזו יוצרת כוח עבור נטולות הכוח. בתוך עולם קשוח עם גבולות נוקשים, השותפות הזו מצליחה להפוך גורלות, לא בזכות יופי או תרגילים ערמומיים, אלא בזכות תעוזה, פירגון ושיתוף פעולה. יחד הן מביאות לתוצאה מיטבית, שלא הייתה מתרחשת אחרת. והנה לנו סיפור על אביב נשי ומעורר השראה בתוך עולם גברי, סיפור שכולו אופי, חברות ואהבה נשית, שמשנה עולמות מאז רות ונעמי ולמעשה עד עצם היום הזה.

"עדיין לי יש צב והוא הצב שלי"

דברי הפרידה המרגשים שנשא אורן מאיר, גיבור הספר "הצב של אורן", מאמו הסופרת מירה מאיר

מירה מאיר ובנה אורן יחד עם הצב מ"הצב של אורן" (איירה: אורה איל)

יש ספרים שהם קסם. ספרים שמלווים דור אחר דור. ספרים שהעלו אצלנו דמעה וחיוך כשאנחנו היינו ילדים, וספרים שממשיכים לעשות זאת גם היום כשאנחנו ממשיכים לקרוא אותם לילדינו ולנכדינו.

כזה הוא "הצב של אורן" מאת הסופרת המופלאה מירה מאיר. הספר שמספר על צב שמוצאת אימו של אורן, ועל הפרידה ממנו בסוף הסיפור.

וכמו בכל סיפוריה של מאיר גם פה יש אמת בסיפור. מתברר שכשנה לפני שיצא הספר, באמת מצאה מירה צב והביאה אותו לגן של בנה אורן. וכמו בסיפור, הצב ברח מהגן, ואורן היה עצוב על כך מאוד.

לזכרה של מירה מאיר, ביקשנו וקיבלנו את הסכמתו של הבן אורן לפרסם פה אצלנו את דברי הפרידה המרגשים שלו מאימו כפי שנשא בהלווייתה ב-8 בינואר 2016 – בליווי תמונות נפלאות באדיבות המשפחה:

אימא,

אימא שלי הייתה קודם כל אימא. רבים הכירו את מירה הסופרת, המשוררת, העורכת, המתרגמת, הפעילה, המורה, המחנכת, מדריכת חברת הנוער, רכזת ועדת תרבות ופעמיים מזכירת הקיבוץ. אבל היא הייתה קודם כל אימא. אימא שאוהבת אהבה בלתי מותנית. כמו בספרים, רק על אמת…

תמיד ידעתי שלא משנה איזו שטות עשיתי (ועשיתי) או לאיזו צרה נכנסתי (ונכנסתי) יש מישהי בעולם הזה שבכל מקרה תהיה בעדי ותבין אותי. לפעמים אולי יותר מדי…יש שיראו בזה חוסר גבולות, אבל אני יודע מה זה נתן לי ומה זה בנה בי.

מירה מאיר

היה בה משהו בודהיסטי להכעיס, באימא. היא תמיד הצליחה לראות רק את הטוב בכולם. תמיד דנה את כולם לכף זכות, תוך שהיא מראה לנו שוב ושוב שתמיד יש עוד צדדים לתמונה.

בשלב מסוים היא התחילה להיות קצת סלבריקה במונחים של אז…מחפשים את המטמון, פסטיבלי הזמר, שירים רבים שלה שהולחנו ובוצעו בידי טובי הזמרים, ההצלחה של ספרי הילדים. הביקורות מהנשמות הטובות בקיבוץ לא אחרו לבוא ואימא, שמעולם לא היתה מונעת מאגו אבל כן הייתה זקוקה להכרה, נאלצה לבחור בדין התנועה על פני המשך הצמיחה האישית. למרות זאת היא מעולם לא התייחסה לעצמה כקורבן ותמיד לקחה אחריות על בחירותיה. גם זה היווה לאורך כל השנים סוג של מגדלור עבורי בצמתי החלטה רבים בחיי.

ואיך אפשר בלי להזכיר את הצב שלי…לאורך כל השנים היו לי יחסי אהבה-שנאה עם זה. מצד אחד זה ניג'ס בטירוף…ההקנטות הרגילות וכולי, אך בעיקר העובדה שלאן שלא הייתי מגיע, הייתי קודם כל אורן של הצב ורק אז, אולי, לפעמים, מישהו בפני עצמו. מצד שני, לא היה דבר יקר ערך יותר עבור ילד בקיבוץ מאשר משהו שמבדל אותך. שעושה אותך מיוחד. שלמרות שכולנו חולקים את אותם ״בגדי בוקר״, עדיין לי יש צב והוא הצב שלי. בכלל, עצם זה שזה היה לגיטימי שיהיה לך משהו פרטי משלך, גם אם ווירטואלי, גם אם רק בספר, גם אם רק עד שהוא בורח, היה הישג.

מירה ואורן מאיר

גם את הסיפור עצמו לקח לי שנים להבין בעצם. כילד וכנער מעולם לא הבנתי את סוד קסמו של הספר. "סתם סיפור", הייתי אומר. רק כשהפכתי לאבא והתחלתי לקרוא אותו לילדיי פתאום נפל לי האסימון. אימא תמיד אמרה שספרות ילדים חייבת להיות אמיתית. הילדים הם הראשונים לזהות זיוף ולהתרחק ממנו. היא לא סבלה את הספרים "המחנכים" והפדגוגיים שרוב מטרתם, אם לא כולה, היא להעביר מסר. היא חשבה שספר צריך לספר סיפור. סיפור מעניין. ואל לו להתיילד או להתנשא מעל הילד. רק ספר שנותן לילד את הכבוד הראוי לו יהיה ראוי בעיני הילד לכבודו שלו. "הצב של אורן" הוא בדיוק זה. ויש בו מקצב מיוחד רק לו. אבל יש בו גם את כל האובדן שהלך עם אימא לכל מקום, את כל האבל וחוסר השליטה על דברים, אבל גם את הכמיהה לחופש (אולי יצירתי), וגם את היכולת הבודהיסטית לשחרר ולהבין שמה שהיה בשלב מסוים שלך לא בהכרח יהיה כזה לעד.

הטיוטה המקורית של פתיחת הסיפור, כפי שהקלידה אותו מירה מאיר

"אצלנו במשפחה כולם חולים לפעמים. רק סבתא שלי אף פעם לא חולה". אמרה נמי (אחייניתי המקסימה) בשיחה על מחלות בגן רקפת. זה היה כבר עמוק בתוך הטרשת. אימא אף פעם לא התייחסה לעצמה כאדם חולה, אלא כאדם בריא עם מגבלה. ומכיוון שכך, זה בדיוק מה שהיא הייתה. בשבילי היא היתה הגיבורה האולטימטיבית. נלחמה ללא לאות ובלי תלונות על כל טיפת עצמאות, על המשך תפקוד קרוב ככל הניתן לרגיל. שוב, היו שאמרו שהיא מכחישה את מצבה ורק פוגעת בעצמה. רק השנים הראו כמה צדקה כשלא מיהרה לעבור לקלנועית או לכיסא ועשתה זאת רק כאשר לא היתה ברירה.

גם עכשיו, באשפוז האחרון, היא לא התלוננה אף לרגע אחד. שוכבת ללא ניע, שלשה שבועות, במצב מתדרדר והולך, עם קול הולך ונאלם, עם יכולת דיבור הולכת ופוחתת. עם יכולת כתיבה הולכת ונגמרת ובעצם בלי יכולת לזוז. אף אדם נורמלי לא היה נשאר כזה לאורך זמן במצב הזה. אבל כששאלנו אותה אם כואב לה משהו, תמיד הייתה התשובה "לא". וכששאלנו אם נוח לה תמיד נענינו ב"כן".

הילד אורן מאיר

הבית של אימא ואבא היה תמיד פתוח ומלא בחברים, תמיד ידענו כמה הם אהובים וחשובים עבור אנשים כה רבים. אבל רק כשהתחלנו להודיע לאנשים על מותה הבנו עד כמה עמוק היא נגעה ובכמה אנשים. אני מאוד מקווה (אם כי לא בטוח) שהיא ידעה והבינה את זה באמת.

מאז מותו של אבא, איבדה אמא בהדרגה גם את הרצון שלה לחיות. ועל אף שקינן בה תמיד יצר חיים עוצמתי, ליבה פשוט נשבר. בתקופה זאת הלך הקשר שלנו איתה והעמיק. בעיקר הקשר שלה עם מיטל, שתמיד הדהים אותי באהבה העצומה שהייתה בו. ההידרדרות האחרונה במצבה, זו שהביאה לבסוף למותה, נבעה מבעיית לב, שהופיעה רק עכשיו, בגיל 83. מאז לא יצא לי מהראש שיר אחד. דווקא לא של אימא; של יעקב אורלנד:

אשיר לך שיר עתיק, נושן
אשיר לך זמר על שושן.
היה היו לפני שנים
שני שושנים, שני שושנים.
היה זה כבר, רחוק היום,
אחד לבן, שני אדום.

בני גן אחד, כשני אחים,
צמחו עלה, צמחו חוחים.
עת בא הבוקר צחור גוון
פקח עיניים הלבן,
וערב בא ורד היום
עצם עיניים האדום.

ובלילות ובלילות
נשבו רוחות בם קלילות.
כה לבלבו עד באה יד,
יד שקטפה שושן אחד,
ואין יודע עד היום –
את הלבן או האדום.

ורק יודעים, כי הנותר
ליבו נשבר, ליבו נשבר…
היה היו לפני שנים
שני שושנים, שני שושנים.
היה זה כבר, רחוק היום,
אחד לבן, שני אדום.

אימא – נתת לי כל כך הרבה. הלוואי ולכולם הייתה אימא כמו שאת היית בשבילי. תודה!

אוהב הכי שיש,
אורן