אחת השאלות המרתקות בהיסטוריה היהודית והעולמית היא השאלה על אוריינות נשית בתקופות קדומות. ומעת לעת אנחנו נתקלים בתיעודים מעניינים לתופעה, כמו התיעוד המרגש הזה – שיר אהבה שחיברה אשתו עלומת השם של דונש בן לברט, שמוכיח שגם אשת ראשון משוררינו הספרדים חיברה שירה יפה בעצמה.
הֲיִזְכּוֹר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ
בְּיוֹם פֵּירוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ
וְשָׂם חוֹתַם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָהּ
וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ
בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ
וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ –
הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד
וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ?
את השיר הקצרצר הזה, שמונה שורות בסך הכל, חיברה אשת דונש לכבוד בעלה, כתפילה וכבקשה שיחזור אליה מהר ובשלום ממסעותיו. השיר מתוארך לסוף המאה העשירית. כלומר לפני יותר מאלף שנה. מדובר בשירה הראשונה הידועה שכתבה אישה בעברית מאז ימי דבורה הנביאה.
מי הייתה אשת דונש בן לברט? כל שנוכל להגיד הוא מי היה בעלה. במאמרו של עזרא פליישר, מחשובי החוקרים של שירת ספרד, "על דונש בן לברט ואשתו ובנו" אנו למדים ש"כיוון שהאיש [הכוונה לדונש בן לברט] בעל מחלוקת היה, זכה שקצת דברים מחייו יירשמו על ידי בני דורות ובני הדורות שלאחריו. אנו יודעים בדיוק מסוים את מקום לידתו ואת מקום לימודיו, ויודעים אנו אצל מי למד".
מקום לידתו של דונש הוא ככל הנראה פאס שבמרוקו, ואת לימודיו עשה המבשר הגדול של שירת ספרד בעיר בגדד – למרות שקיימים מקורות שהופכים את סדר הערים. הוא למד והתחנך אצל רבי סעדיה גאון, ומלבד שירתו הגדולה – שלא נאספה בידי בני דורות ולכן אבדה ברובה – הוא היה גם בלשן ומדקדק חשוב. אך אם בעזרת המידע הקיים ניתן להרכיב ביוגרפיה של דונש בן לברט – גם בקווים כללים ביותר, על אשתו לא נוכל להגיד דבר. אפילו שמה לא ידוע לנו, ובשיר שכתבה לאהוב שנסע נכתב רק: "לזוגת דונש בן לבארט אליה". ובעברית מודרנית: לאשתו של דונש בן לברט, אליו.
כל שנותר מאשת דונש בן לברט הוא השיר שחיברה, והרגש העמוק והעצוב המפעם בו. השיר המרגש התגלה בין מסמכי גניזת קהיר בידי עזרא פליישר. הוא מדבר אלינו ממרחק מאות של שנים. האוהבים בשיר משאירים מתנות זיכרון אחד לשנייה – האהוב משאיר את הטבעת שלו אצלה, והיא שמה לו את הצמיד. המתנות מהדהדות את הטקסט של שיר השירים. הרדיד הוא רמז לפסוק "נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" (שיר השירים ה, ז). והחותם: "שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך" (שיר השירים ח, ו). והצמיד – שלא נזכר בשיר האהבה הגדול של התנ"ך, נושא עמו קשר לעושר האצילי שיובטח לאוהב אם יישאר.
ד"ר עודד זינגר, שסייע לנו בחיבור הכתבה, תיאר את חילופי המתנות הללו כמעין חידוש הקידושין, הפעם בצורה הדדית. "חילופי החפצים ההדדיים הללו אמורים להוות כבלים שיחברו את הנוסע לאשתו גם בעת הפרידה", הוא מסביר. ולמרות זאת, הפרידה מרגישה בלתי נמנעת. והאהוב נותר בשלו. הוא לא יישאר עם אהובתו גם אם תינתן לו חצי מלכות ספרד, גם אם ימונה לנגידה.
בעמוד שמאחורי שירה של אשת דונש סיפק בעלה שיר תשובה:
הַיּוֹם מוֹתִי אֲהַבְְתֶּם עֵת כְּתַבְתֶּם
'הָבגַדְתָּה וְהֵפַרְתָּה אֲסָרִים'
וְאֵיך אֶבְגּוֹד בְּמַשְׂכֶּלֶת כְּמוֹתָך
וְאֵל צִוָּה עֲלֵי אֵשֶׁת נְעוּרִים
וְלוּ זָמַם עֲזוֹב אוֹתְךָ לְבָבִי
גְזַרְתִּיהוּ עֲלֵי אֶלֶף גְּזָרִים
יְמַגֵּר אֵל אֲשֶׁר יִבְגּוֹד בְּרֵיעַ
בְּגוֹד צָרִים וְאַכְזָרִים וְזָרִים
וַיֹאכְלוּ אֶת לחומו הַנְּמֵרִים
וְאֶת דָּמוֹ יְעַלְעוּ הַנְּשָׁרִים
וּמִי דּוֹמֶה לְכוֹכְבֵי הַשְּׁחָרִים…
כתב-היד נפסק במקום זה. ברור מהטקסט ששיר התשובה נכתב ממרחקים. בבית הראשון המשורר פגוע מהאשמה של אהובתו. האם מדובר בהאשמה שהואשם בה בעל-פה, כיוון שאין לה זכר בשיר? רק בבית השני הוא מתעשת ופונה אליה ישירות, כדי להבטיח לה את נאמנותו ואת חזרתו.
פתחתנו ואמרנו שבעזרת המעט שידוע על דונש בן לברט ניתן לחבר ביוגרפיה כללית וצנועה. ואכן שיר נוסף, שכתב דונש בן לברט למעסיקו חסדאי אבן שפרוט מספר על כאב הפרידה. אמנם טיב השליחות של דונש לא ידועה לאשורו, ובכל זאת מבהיר השיר שהיציאה לנדודים לא הייתה לגמרי מבחירה אישית. בשיר לאשתו כתב דונש כי "בשר הבוגד יאכל על ידי נמרים". בשיר למעסיקו הוא מודה, "בגדתי באשת נעורים".
בּֽיָגוׄן לְעָבֽדֽךָ כִּי אִם סֽחוֹרַת יָד [גּֽ]אוּלָה
בִּתבוּאוׄת ל̇א אֲעוׄלֵל וֽל̇̇א אֶקְטוׄף מְלֽילָה
בָּגַדֽתִּי בְּאֵ̇שֶת נְעוּרִים סֵפֶר כּֽרִיתוּת לֽ̇שַלְּ[חָ]ה
נָטַ̇שְתִּי נַחֲלָתִי וְעָזַבֽתִּי בְנִי אֲ̇שֶר יָלְדָה
ומה עם השאלה הכללית אשר הובילה אותנו אל שיר הגעגוע הזה, שאלת אוריינות נשית בתקופות עבר? השאלה הזאת הובילה אותנו אל תהייה חדשה, תחומה ומצומצמת ממנה, אך חשובה לא פחות: כמה שירים נוספים שכתבו נשים – שירי געגוע לאהובן, או "סתם" שירים על ומתוך חייהן הפרטיים – אבדו לנו ואינם עוד?
הפריט שמור באוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'.
תודה לד"ר עודד זינגר על עזרתו בחיבור הכתבה.
לקריאה נוספת
"על דונש בן לברט ואשתו ובנו", מתוך: השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, עזרא פליישר (כרך ב', הוצאת מכון בן-צבי. בעריכת שולמית אליצור וטובה בארי)