שיר הגעגועים של המשוררת העברית הראשונה מאז דבורה הנביאה

תור הזהב של שירת ספרד ידוע במשורריו הגברים: שמואל הנגיד, יהודה הלוי ואחרים. אבל בגניזת קהיר מצאנו ראיות לשיר שכתבה דווקא אישה. "הֲיִזְכּוֹר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ" הוא שיר הפרידה של המשוררת הראשונה בעברית אחרי דבורה הנביאה, שהתגעגעה לאהובה שעזב את ספרד ויצא לשליחות

שיר הגעגועים של אשת דונש בן לברט בגניזת קהיר

אחת השאלות המרתקות בהיסטוריה היהודית והעולמית היא השאלה על אוריינות נשית בתקופות קדומות. ומעת לעת אנחנו נתקלים בתיעודים מעניינים לתופעה, כמו התיעוד המרגש הזה – שיר אהבה שחיברה אשתו עלומת השם של דונש בן לברט, שמוכיח שגם אשת ראשון משוררינו הספרדים חיברה שירה יפה בעצמה.

 

הֲיִזְכּוֹר יַעֲלַת הַחֵן יְדִידָהּ
בְּיוֹם פֵּירוּד וּבִזְרוֹעָהּ יְחִידָהּ
וְשָׂם חוֹתַם יְמִינוֹ עַל שְׂמֹאלָהּ
וּבִזְרוֹעוֹ הֲלֹא שָׂמָה צְמִידָהּ

בְּיוֹם לָקְחָה לְזִכָּרוֹן רְדִידוֹ
וְהוּא לָקַח לְזִכָּרוֹן רְדִידָהּ –
הֲיִשָּׁאֵר בְּכָל אֶרֶץ סְפָרַד
וְלוּ לָקַח חֲצִי מַלְכוּת נְגִידָהּ?

 

את השיר הקצרצר הזה, שמונה שורות בסך הכל, חיברה אשת דונש לכבוד בעלה, כתפילה וכבקשה שיחזור אליה מהר ובשלום ממסעותיו. השיר מתוארך לסוף המאה העשירית. כלומר לפני יותר מאלף שנה. מדובר בשירה הראשונה הידועה שכתבה אישה בעברית מאז ימי דבורה הנביאה.

מי הייתה אשת דונש בן לברט? כל שנוכל להגיד הוא מי היה בעלה. במאמרו של עזרא פליישר, מחשובי החוקרים של שירת ספרד, "על דונש בן לברט ואשתו ובנו" אנו למדים ש"כיוון שהאיש [הכוונה לדונש בן לברט] בעל מחלוקת היה, זכה שקצת דברים מחייו יירשמו על ידי בני דורות ובני הדורות שלאחריו. אנו יודעים בדיוק מסוים את מקום לידתו ואת מקום לימודיו, ויודעים אנו אצל מי למד".

מקום לידתו של דונש הוא ככל הנראה פאס שבמרוקו, ואת לימודיו עשה המבשר הגדול של שירת ספרד בעיר בגדד – למרות שקיימים מקורות שהופכים את סדר הערים. הוא למד והתחנך אצל רבי סעדיה גאון, ומלבד שירתו הגדולה – שלא נאספה בידי בני דורות ולכן אבדה ברובה – הוא היה גם בלשן ומדקדק חשוב. אך אם בעזרת המידע הקיים ניתן להרכיב ביוגרפיה של דונש בן לברט – גם בקווים כללים ביותר, על אשתו לא נוכל להגיד דבר. אפילו שמה לא ידוע לנו, ובשיר שכתבה לאהוב שנסע נכתב רק: "לזוגת דונש בן לבארט אליה". ובעברית מודרנית: לאשתו של דונש בן לברט, אליו.

 

כל שנותר מאשת דונש בן לברט הוא השיר שחיברה, והרגש העמוק והעצוב המפעם בו. השיר המרגש התגלה בין מסמכי גניזת קהיר בידי עזרא פליישר. הוא מדבר אלינו ממרחק מאות של שנים. האוהבים בשיר משאירים מתנות זיכרון אחד לשנייה – האהוב משאיר את הטבעת שלו אצלה, והיא שמה לו את הצמיד. המתנות מהדהדות את הטקסט של שיר השירים. הרדיד הוא רמז לפסוק "נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" (שיר השירים ה, ז). והחותם: "שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך" (שיר השירים ח, ו). והצמיד – שלא נזכר בשיר האהבה הגדול של התנ"ך, נושא עמו קשר לעושר האצילי שיובטח לאוהב אם יישאר.

ד"ר עודד זינגר, שסייע לנו בחיבור הכתבה, תיאר את חילופי המתנות הללו כמעין חידוש הקידושין, הפעם בצורה הדדית. "חילופי החפצים ההדדיים הללו אמורים להוות כבלים שיחברו את הנוסע לאשתו גם בעת הפרידה", הוא מסביר. ולמרות זאת, הפרידה מרגישה בלתי נמנעת. והאהוב נותר בשלו. הוא לא יישאר עם אהובתו גם אם תינתן לו חצי מלכות ספרד, גם אם ימונה לנגידה.

בעמוד שמאחורי שירה של אשת דונש סיפק בעלה שיר תשובה:

 

הַיּוֹם מוֹתִי אֲהַבְְתֶּם עֵת כְּתַבְתֶּם
'הָבגַדְתָּה וְהֵפַרְתָּה אֲסָרִים'
וְאֵיך אֶבְגּוֹד בְּמַשְׂכֶּלֶת כְּמוֹתָך
וְאֵל צִוָּה עֲלֵי אֵשֶׁת נְעוּרִים
וְלוּ זָמַם עֲזוֹב אוֹתְךָ לְבָבִי
גְזַרְתִּיהוּ עֲלֵי אֶלֶף גְּזָרִים
יְמַגֵּר אֵל אֲשֶׁר יִבְגּוֹד בְּרֵיעַ
בְּגוֹד צָרִים וְאַכְזָרִים וְזָרִים
וַיֹאכְלוּ אֶת לחומו הַנְּמֵרִים
וְאֶת דָּמוֹ יְעַלְעוּ הַנְּשָׁרִים
וּמִי דּוֹמֶה לְכוֹכְבֵי הַשְּׁחָרִים…

 

 

כתב-היד נפסק במקום זה. ברור מהטקסט ששיר התשובה נכתב ממרחקים. בבית הראשון המשורר פגוע מהאשמה של אהובתו. האם מדובר בהאשמה שהואשם בה בעל-פה, כיוון שאין לה זכר בשיר? רק בבית השני הוא מתעשת ופונה אליה ישירות, כדי להבטיח לה את נאמנותו ואת חזרתו.

פתחתנו ואמרנו שבעזרת המעט שידוע על דונש בן לברט ניתן לחבר ביוגרפיה כללית וצנועה. ואכן שיר נוסף, שכתב דונש בן לברט למעסיקו חסדאי אבן שפרוט מספר על כאב הפרידה. אמנם טיב השליחות של דונש לא ידועה לאשורו, ובכל זאת מבהיר השיר שהיציאה לנדודים לא הייתה לגמרי מבחירה אישית. בשיר לאשתו כתב דונש כי "בשר הבוגד יאכל על ידי נמרים". בשיר למעסיקו הוא מודה, "בגדתי באשת נעורים".

 

בּֽיָגוׄן לְעָבֽדֽךָ כִּי אִם סֽחוֹרַת יָד [גּֽ]אוּלָה
בִּתבוּאוׄת ל̇א אֲעוׄלֵל וֽל̇̇א אֶקְטוׄף מְלֽילָה
בָּגַדֽתִּי בְּאֵ̇שֶת נְעוּרִים סֵפֶר כּֽרִיתוּת לֽ̇שַלְּ[חָ]ה
נָטַ̇שְתִּי נַחֲלָתִי וְעָזַבֽתִּי בְנִי אֲ̇שֶר יָלְדָה

 

ומה עם השאלה הכללית אשר הובילה אותנו אל שיר הגעגוע הזה, שאלת אוריינות נשית בתקופות עבר? השאלה הזאת הובילה אותנו אל תהייה חדשה, תחומה ומצומצמת ממנה, אך חשובה לא פחות: כמה שירים נוספים שכתבו נשים – שירי געגוע לאהובן, או "סתם" שירים על ומתוך חייהן הפרטיים – אבדו לנו ואינם עוד?

 

הפריט שמור באוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'.

 

תודה לד"ר עודד זינגר על עזרתו בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת

"על דונש בן לברט ואשתו ובנו", מתוך: השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, עזרא פליישר (כרך ב', הוצאת מכון בן-צבי. בעריכת שולמית אליצור וטובה בארי)

מאירה ברנע-גולדברג: "הידיעה שבכל רגע זה יכול להיפסק דוחפת אותי קדימה"

מאירה ברנע-גולדברג יודעת לנצל הזדמנויות. כשנתקלה במקרה במו"לית הכי גדולה בישראל היא לא היססה לתת לה את כתב היד של ספר הביכורים שלה שבמקרה היה לה בתיק. גם זה שאותה מו"לית שכחה את כתב היד מאחור לא ריפה את ידיה. ומאז שוצף מידיה שפע ספרים, לילדים, לנוער ולמבוגרים, ובראשם סדרת "כראמל" האהובה - שכבר הפכה לסדרת טלוויזיה, ותהפוך בקרוב גם להצגה

1

מאירה ברנע גולדברג בחברת דמויותיה האהובות. באדיבות המצולמת

בני נוער רבים בישראל לא היו יכולים לדמיין את הילדות שלהם בלי כראמל וחבורתו. אבל זה בהחלט היה תרחיש אפשרי, לו מאירה ברנע-גולדברג לא הייתה משוכנעת ביכולת שלה ליצור ולגעת בקוראיה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. בתשובה לשאלתנו אם התעוררו קשיים בתהליך היצירה, מספרת הסיפורים המיומנת ידעה מיד את התשובה.

"באופן לא מפתיע, הסיפור הראשון הוא על הספר הראשון שלי, ספר למבוגרים שנקרא 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'. באותה תקופה עבדתי ב'צומת ספרים' ובפגישת עבודה נכחו שני המו"לים הכי גדולים בארץ. בכלל לא תכננתי לפנות אליהם, אבל כבר סיימתי את הספר והסתובבתי עם עותקים שלו בתיק, אז הרגשתי אינטואיטיבית שזה מה שאני צריכה לעשות. ניגשתי לערן זמורה ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר לי שהוא לא מבטיח שום דבר, שאין לו קשר לזה ושלא אקח את זה אישית אם אקבל תשובה שלילית. המו"לית השנייה שאלה אותי על מה כתב היד ואחרי שעניתי לה, היא אמרה שהיא לא חושבת שזה מתאים ולא נראה לה שזה יצליח. היא לקחת את כתב היד המודפס ואחרי כן ראיתי אותה משאירה אותו בצד. שנים לאחר מכן, כש'כראמל' הפך לרב מכר חזק, היא פנתה אליי ושאלה מדוע לא הצעתי להם אותו. עניתי שאני זוכרת שהיא לא התייחסה ברצינות לספר הראשון שלי. היא הכחישה, אבל אני זוכרת אפילו שלקחתי את העותק שהשאירה בחזרה כי לא רציתי שהוא יסתובב שם. זה לא משהו ששוכחים, זו דחייה שהייתה מאוד נוכחת עבורי".

זה לא ריפה את ידייך?
"זה ליווה אותי וחשבתי מה לעשות, אבל אחרי חודשיים התקשרה נועה מנהיים, מהוצאת 'כנרת-זמורה-ביתן' ואמרה שהיא זיהתה בי קול מיוחד ומעניין, ושהסיפור ממש מעולה. היא נתנה לי כמה טיפים לתיקונים שצריך לעשות, ישבתי וכתבתי מחדש והספר יצא וזכה להצלחה. מאז, כל הספרים שלי יצאו בהוצאה הזאת. בגלל שהספר הראשון מאוד הצליח, למעשה בכלל לא עלתה שאלה איפה להוציא את כתביי. ככה נחסכה ממני הדרמה הזו של משלוח להוצאות שונות, שלא מעט סופרים חווים".

1
מאירה ברנע-גולדברג וכראמל. באדיבות המצולמת ו"כנרת-זמורה-ביתן"

אלוהי הספרים שמר עליי

שנים ספורות אחרי שיחת הטלפון הזו ממנהיים, וכשרומן הביכורים שלה החל לצבור תאוצה ולמכור עותקים, ברנע-גולדברג שינתה לפתע כיוון והחלה לכתוב גם לילדים. ב-2014 יצא הספר הראשון בסדרת ספרי "כראמל" המצליחה – על חתול ששמו מורכב מראשי התיבות של אותו ספר שכתב היד שלו נשאר מיותם בצד.

"'כראמל' היה סיפור אחר וקצת מוזר", מספרת ברנע-גולדברג. "הספר יצא בדיוק כשהוחל חוק הסופרים. זו הייתה תקופה מבלבלת – הציבור לא היה מוכן לזה נפשית וגם עובדי חנויות הספרים לא כל כך ידעו איך להתמודד. התוצאה הייתה שלא קנו אז ספרי ילדים ונוער חדשים, אלא רק ספרים במבצע. מבוגרים אולי ראו הצדקה לקנות לעצמם ספרים במחיר מלא, אבל לילדים שלהם הם קנו רק במבצעים. כל סגנון הספרות הזה כמעט נעלם מהחנויות, והמכירות היו בהתאם – 100, 200 עותקים וזהו, גם אם ספר יצא בהוצאה ענקית. כראמל יצא באווירה כזו, היה בסדר, מכר בסדר, אבל לא משהו דרמטי – יחסית לתקופת חוק הסופרים הוא עשה את המקסימום שאפשר לעשות, אבל יחסית למה שהספר עשה אחר כך וכל ההיסטריה שהייתה סביבו, אי אפשר היה לנבא שזה שמה שיקרה".

חשבת מיד שהספר יהפוך לסדרה?
"הוא יצא ב-2014 ואני זוכרת שמיד שאלתי אם לכתוב את ההמשך. העורכת ענתה שהמצב לא כזה מדהים ושלא כדאי להזדרז לכתוב המשך. ואז הספר יצא מההגנה של חוק הסופרים, ותוך חודש מכר את כל מה שהוא מכר בשנה וחצי שלפני כן. הייתה היסטריה ופתאום אמרו לי שאני מוכרחה לכתוב את הספר הבא בדחיפות. בסוף זה לקח שלוש שנים, שזה הפרש מאוד גדול בסדרת ספרים, ורק בגלל שאמרו לי שזה לא ילך ושאין מה לנסות. אבל לשמחתי זה לא פגע. אלוהי הספרים שמר עליי ולמרות חוק הסופרים, ולמרות הפער הגדול בזמנים בין כראמל הראשון לכראמל 2, איכשהו הכל הסתדר. עכשיו כל שנה בחנוכה, כמו שעון, יוצא כראמל חדש ואין יותר פחדים. הוא מכר יותר מ-200,000 עותקים, יש סדרת טלוויזיה, בקרוב גם הצגת ילדים וגם קומיקס."

1
מאירה ברנע-גולדברג. באדיבות המצולמת

אם תצליחי למכור 1,000 עותקים זה יהיה נס

היום "כראמל" הוא כבר אימפריה: סדרה של שישה ספרים, קומיקס ואפילו סדרת טלוויזיה חדשה. ברנע-גולדברג מגלה שגם על הצגת ילדים בכיכובו של החתול הג'ינג'י חובב עוגות הגבינה עובדים כבר. אבל מתברר שגם ההצלחה הגדולה והביטחון היחסי שהיא הביאה איתה, לא העלימו את כל הקשיים שכרוכים בהוצאת ספר חדש.

"אחרי ש'כראמל' הצליח יפה יחסית וגם ספרי המבוגרים, משום מה דווקא את הספר 'הילדה שניסתה' אף אחד לא הצליח להבין", ברנע-גולדברג משחזרת. "אני זוכרת שאפילו בעלי אמר שהוא לא מבין מה אני מנסה להגיד. גם בהוצאה הוא התעכב במשך שנתיים. אבל לי הייתה תחושת בטן – ידעתי שהוא יצליח. מסביבי כולם אמרו שספרות ילדים לא ממש הולכת, ושאם אמכור 1,000 עותקים זה יהיה נס, ולמרות שהשם שלי מוכר זאת לא ערובה להצלחה, משום שהרבה סופרים גדולים כותבים ספרי ילדים ולא מצליחים. בסוף הוא יצא ומכר אלפי עותקים, והוא אחד מספרי הילדים הכי נמכרים שלי. מאז אני לא נותנת לשום ספר שלי לחכות כל כך הרבה שנים. יש לי תאריכים קבועים לכל ספר. זה ספר שאף אחד לא האמין בו והוא הפך למשהו מאוד גדול שנמכר עד היום – וזו הצלחה מאוד גדולה".

1
כראמל. איור: רמי טל. עיצוב דמות: קרן מאי מטקלף. באדיבות כנרת-זמורה-ביתן

איך העזת להתעקש על תחושות הבטן שלך מול ההוצאה?
"אני תמיד הולכת עם התחושות הפנימיות שלי ולפעמים הן מנוגדות למה שבדרך כלל קורה בתעשייה. כשרציתי להוציא ב-2018 את 'כראמל 3' באותו זמן עם 'מסעותיי עם חמותי', ספר נוער וספר מבוגרים ביחד, אמרו לי לא לעשות את זה. נתנו לי דוגמא של עשרות סופרים שניסו להוציא גם וגם ולא הצליחו, ואני התעקשתי שהספרים יצאו רק ביחד, ושאני יודעת טוב מאוד ששניהם יצליחו. ובאמת 'מסעותיי עם חמותי' הוא ספר המבוגרים הכי מצליח שלי ו'כראמל' השלישי נכנס לרשימת רבי המכר כבר בשבוע הראשון. מאז בכל פעם שיש לי הזדמנות להוציא ספרים ביחד, אני עושה את זה".

נשמע שאת לא מפסיקה להציב לעצמך יעדים.
"עקרונית בכל שנה אני מתכננת להוציא שלושה ספרים – שניים ביוני ואחד בחנוכה. זו החלטה שלי, ישבתי עם המו"ל ואמרתי לו מה התוכניות שלי לעשור הקרוב ולשמחתי זה התאים לתוכניות שלהם וככה זה מעכשיו. ביוני הקרוב יצא ספר ילדים וקומיקס 'כראמל' ובכל חנוכה יוצא 'כראמל' חדש באופן קבוע".

את עוד במתח לקראת כל ספר חדש?
"עד 2018 עם כל ספר שהגשתי להוצאה, הייתי במתח נוראי. אבל מאז נהיה ברור יותר שהספרים שלי מצליחים ושיש קהל שמחכה לי. אז כבר אין לי את המתח של 'האם ההוצאה תקבל אותי או לא', אבל יש לי מתח בשאלה האם הספר יצליח או לא".

איך אפשר להגביר את הסיכוי להצלחה לדעתך?
"לכל ספר אני מתייחסת כאילו הוא הספר הראשון שלי. אני שוכחת את כל ההצלחות שהיו עד עכשיו ומתלבטת בנוגע אליו ברמות הכי גבוהות שאפשר, כי הצלחה היא לא דבר מובן מאליו. זה שהמו"ל נותן לי הזדמנות זה נראה לי הגיוני כי בינתיים אני מצליחה, אבל הקהל – עבורו אני יודעת שאני צריכה להיות הכי טובה תמיד, ובזה אני אף פעם לא בטוחה. בכל פעם אני צריכה להוכיח את עצמי מהתחלה, ובגלל זה אני גם ממשיכה עם הביקורים בחנויות, עם ההרצאות, מפגשי הזום והמפגשים הפיזיים – הכל. אני חושבת שסוד ההצלחה מקורו בתחושה שלי שבכל רגע זה יכול להיפסק, אז אני בלחץ ותמיד במקסימום של עשייה. אני רואה מה קורה כשמורידים רגל מהגז ולי יש תוכנית לטווח ארוך שעוד לא הגעתי אפילו לאמצע שלה. אם זה יצליח או לא, אדע רק בעוד חמש שנים. כרגע אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשם. זה קשה".

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

גלויות ממלחמת לבנון הראשונה: החייל יובל בנאי מרגיע את אבא יוסי

שלוש גלויות ששלח החייל הצעיר יובל בנאי לאביו, מספרות סיפור של מלחמה שלמה: פחד, בלבול וזעם. מלחמת לבנון הראשונה שעוד תצוץ ביצירתו של מייסד להקת משינה, מתגלה כאן בזעיר אנפין בכתב ידו: "אנחנו קצת מפחדים, אבל משתדלים שלא"

יובל בנאי בהופעה של משינה, 1986. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר

שלושה ימים מפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ויובל בנאי שולח גלויה ראשונה לאבא יוסי. "דווקא היום ביום [ה]הולדת שלי אני נמצא כאן (רחוק!). מנצל איזה רגע של הפוגה וכותב לכם". בארץ זרה ובתחילתה של מלחמה שתשנה את מסלול חייו ניצל החייל בן ה-20 את ההפוגה מהקרבות כדי להרגיע את המשפחה.

בשנים הבאות לאחר שחרורו יספר על שראה ועבר במלחמה – תחילה בתמצות רב ומתוך התחמקות מסוימת. אך המסרים ששלח בכל הגלויות שנשמרו בארכיון יוסי בנאי הם מסרים של הרגעה. למרות הניסיון הטבעי הזה של חייל בחזית להרגיע את המשפחה המודאגת בעורף, מן השורות עולה גם טון אחר.

"אין לי הרבה מה לספר", הוא כותב, "כי אסור לי, אבל אתם בטח שומעים חדשות ומבינים את העניין". ועוד הוסיף, כמו כדי לשכנע את עצמו לא פחות מאותם: "יהיה בסדר. מקוה שאני יחזור כמה שיותר מהר" (כך במקור – ח.מ.).

את הגלויה הקצרה סיים ב"אבא! תבדוק מה עם אמא שלא תכנס יותר מדי ללחץ!"

בגלויה הבאה, שאיננה מתוארכת, כתב יובל בנאי לאביו עוד מסר שמנסה להרגיע. הטון נשאר מבולבל. את הגלויה הזאת חתם באותה תקווה – שהכל ייגמר מהר והוא יחזור הביתה מוקדם.

אצלי בסדר. הרבה רעש ובלגן, קורעים את התחת חזק. קצת מפחדים אבל משתדלים שלא. אני מרגיש קצת מוזר במצב הזה אבל עובד כמו חיה.

אני מסיים כי כל החיילים שלי גם רוצים לכתוב (יש רק עט אחד). מקוה שזה יגמר מהר ואני יחזור מוקדם.

שלכם,

יובל.

הגלויה האחרונה ששמורה בארכיון יוסי בנאי בספרייה נשלחה לא מלבנון, אלא מכלא 6. אל הכלא נשלח בנאי לאחר שסטר לקצין. בגלויה הזאת מבקש בנאי מאביו לבקרו בכלא. "אל תקח ללב. זה לא נורא", כתב יובל, "זה הצבא".

מי שבקיא בהיסטוריה של להקת משינה יודע ששני מייסדי הלהקה – יובל בנאי ושלומי ברכה – הקימו אותה כבר במהלך שירותם הצבאי בבסיס טירונים של חיל התותחנים בשבי שומרון. לאחר שעזב את לבנון הוצב בנאי בתור מפקד טירונים בבסיס אז פגש בברכה, שותפו לחדר.

בנאי וברכה אמנם נפגשו לראשונה בנעוריהם, אך הייתה זאת היכרות שטחית בסך הכל. בבסיס הטירונים הם חלקו לא רק חדר, אלא גם אהבה משותפת לרוקנרול. מהר מאוד החלו לחבר כמה מהשירים שיופיעו באלבומה הראשון של המשינה. כמובן שלא כולם עשו את דרכם אל האלבום, בייחוד הראשונים. אלו שלא נכנסו היו על פי עדותו של יובל בנאי "שירי ייאוש כאלה: מתי נשתחרר, מתי המלחמה תיגמר…".

חצי שנה מהשחרור מצה"ל נשאל יובל בנאי בן ה-21 בריאיון לעיתון חדשות על השירות בלבנון. כאן היה הטון מריר יותר, אך עדיין מתחמק ברובו: "חשבתי שלא אהיה. חשבתי שאמות. הייתי בלבנון וזהו. לא רוצה לשמוע יותר על צבא ועל שום דבר דומה. כשנלחמים בשביל משהו שלא אומר כלום…זה לא נעים לראות אנשים מתים. חברים מתים…כולה ילדים".

את מה שלא היה יכול לספר בגלויות לאבא, ואולי בכלל, הצליח להתקרב, לכתוב ברמזים, בעזרת האמנות. בשנת 1997 הוציא בנאי אלבום סולו ראשון בשם יובל בנאי. אחד השירים הזכורים מאותו אלבום היה השיר "לא יכול לעצור את זה". שיר עם מילים שמהדהדות את אותו חוסר אונים ובלבול שנמצא כבר בגלויות ששלח לאבא יוסי מהימים הראשונים של המלחמה. הפעם כבר יכול היה להזכיר שמות, את גילי ופרנקו, שני חיילים שהיו תחת פיקודו במהלך המלחמה.

 

שְׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם בַּגְּבָעוֹת שֶׁל בֵּירוּת

פְרַנְקוֹ אוֹמֵר – אֲנַחְנוּ יוֹרִים בְּטָעוּת

לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר אֶת זֶה

לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר אֶת זֶה

 

 

 

כמו בלדה: שיר האהבה שהפך לשיר זיכרון

כשנכתב השיר, בחורף 1973, הוא נכתב כשיר אהבה. מי לא יודע עד כמה האהבה מרגישה לעתים כמו "זר של קוצים"? אך כאשר בנו של נתן יונתן, ליאור, נהרג מאוחר יותר באותה שנה במלחמת יום הכיפורים, שיר האהבה הפך למשהו אחר לגמרי

ליאור יונתן ז"ל (מתוך הספר "וזרח השמש ובא השמש") לצד השיר "כמו בלדה" בכתב ידו של נתן יונתן (ארכיון גנזים)

לשלושה חלקים חילק נתן יונתן את קובץ שיריו שזכה לשם הפשוט "שירים".

החלק הראשון קרוי "ליאור" והוא נפתח בתמונתו של ליאור יונתן ז"ל, בנו של נתן, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור", נכתב שחור על גבי נייר צהבהב, "לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים".

דפדוף של עמוד נוסף חושף את השיר הראשון בספר. "כמו בלדה" שמו.

המהדורה הראשונה של "שירים" הודפסה בספטמבר 1974. קצת פחות משנה אחרי מותו של ליאור.

שיר על כאב. שיר על מילים החקוקות על אבן, שיר על אהבה, עם מילים שהן יפות מבכי ואושר. במבט ראשון כמעט ברור שמדובר בשיר פרידה. שיר זיכרון.

 

ואכן, כאשר ארכיון גנזים חשף את השיר בכתב ידו של נתן יונתן, לא מפתיע היה למצוא לצדו גם פתק קצר: "לזכר בני ליאור. בגזרה הצפונית של התעלה, 6.10.73".

אבל נסיבות כתיבתו של השיר היו שונות לגמרי. שיר זיכרון? "כמו בלדה" בכלל לא ידע שהוא כזה.

שיר אהבה

לא תמיד אנחנו יודעים מדוע ולמה נכתב שיר. לא תמיד המשורר רוצה לחשוף את סיפורו של השיר. הרי כאשר נולד שיר, האם הוא בכלל נשאר של המשורר? האין הוא פורש כנפיו ועובר מהמשורר לקורא?

נתן יונתן החליט לספר. החליט לשתף אותנו הקוראים בסיפורו של השיר. מתברר שהשיר נכתב בכלל בחורף 1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפורים, לפני הטרגדיה שפקדה את המשפחה מקיבוץ שריד. "זה שיר אהבה שמשוררים כותבים אותו כשהם חשוכי אהבה", חשף יונתן.

ועם המידע הזה, מפיו של המשורר עצמו, קריאה נוספת של השיר, חושפת את הברור מאליו – שזהו אכן שיר אהבה. האם האהבה אינה "זר קוצים כואב", יפה כל כך, אך גם מכאיבה כל כך? ואהבה גדולה איננה כתובה באבן? והאוהב אינו צמא כל כך לשמוע מאהובתו מילים שהן יפות מבכי ואושר? והאהובה? היא שומעת, מקשיבה, ומבינה שהוא "כנראה אהב אותי, האיש הזה".

שיר זיכרון

נתן יונתן כותב את השיר, שולח אותו ל"מעריב", ושוכח ממנו.

ואז פורצת המלחמה.

ואז נופל ליאור בקרב.

ואז חולפים כמה חודשים, ועורך הספרות ב"מעריב" מוצא במגירה במשרדו את השיר, ומבקש מנתן להדפיס אותו. "אם זה ראוי בעיניך, תדפיס", משיב לו נתן. וכאשר המילים פוגשות את הנייר, השיר כבר איננו רק שיר אהבה פשוט. "זה טבעי ככה בשירים", מקבל נתן בהכנעה את גזירת השיר, "ככה זה בשירים. לשיר יש הרבה פנים, אז הוא פנה אל עבר הזיכרון".

והלחן?

"אם יש שירים שהם לא קלים להלחנה, השיר הזה כמו הלחין את עצמו.", סיפר לימים גידי קורן, שהלחן שלו לשיר נוגע בנו פעם אחר פעם. "כשצירף אליו גידי קורן את המנגינה שלו", סיפר נתן יונתן, "אז זה נקבע במסמרות כבר להיות שיר זיכרון".

שיר אהבה

ואולי זה בכלל לא משנה.

כי זה היופי של השיר. הוא יכול להיות גם וגם. ומה שחשוב באמת זה לא "מה התכוון המחבר". השאלה היא מה השיר הזה הוא עבורנו.

"השנים חולפות ואני קורא את השיר הזה מדי פעם, ואני מגלה בו שיש פה עוד דבר מה", סיפר נתן. "זה גם שיר אהבה וגם שיר זיכרון. אבל זה גם שיר שמבטא את העמוק שבהרהורי הלב של המשורר. אותה שפה שבהם הם כותבים, שפת השיר האוניברסלית שבכל שפות האדם שחוצה את כל הגבולות של הלאום, הגיל, המין והגזע וגם הזמן. ועם זאת אין לך שפה כל כך אינטימית כמו שפת השיר. והחלום הזה שיש בלב משורר, שיום אחד מישהי תקרא את שיר האהבה הזה שהיא רוכנת עליו ובוכה איזו דמעה רגשנית ואומרת 'האיש הזה אהב אותי'.  אף שיר לא יודע את מי יפגוש. ובכל זאת, שאתה קורא שיר שמרגש אותך מאוד אתה יכול לומר האיש הזה אהב אותי. זה אישי ביותר. השפה האוניברסלית ביותר היא גם השפה האינטימית ביותר".

השיר "כמו בלדה" בלחן הפחות מוכר של שלמה גרוניך, מתוך סרט ההנצחה "ליאור".