כשנכתב השיר, בחורף 1973, הוא נכתב כשיר אהבה. מי לא יודע עד כמה האהבה מרגישה לעתים כמו "זר של קוצים"? אך כאשר בנו של נתן יונתן, ליאור, נהרג מאוחר יותר באותה שנה במלחמת יום הכיפורים, שיר האהבה הפך למשהו אחר לגמרי
לשלושה חלקים חילק נתן יונתן את קובץ שיריו שזכה לשם הפשוט "שירים".
החלק הראשון קרוי "ליאור" והוא נפתח בתמונתו של ליאור יונתן ז"ל, בנו של נתן, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור", נכתב שחור על גבי נייר צהבהב, "לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים".
דפדוף של עמוד נוסף חושף את השיר הראשון בספר. "כמו בלדה" שמו.
המהדורה הראשונה של "שירים" הודפסה בספטמבר 1974. קצת פחות משנה אחרי מותו של ליאור.
שיר על כאב. שיר על מילים החקוקות על אבן, שיר על אהבה, עם מילים שהן יפות מבכי ואושר. במבט ראשון כמעט ברור שמדובר בשיר פרידה. שיר זיכרון.
ואכן, כאשר ארכיון גנזים חשף את השיר בכתב ידו של נתן יונתן, לא מפתיע היה למצוא לצדו גם פתק קצר: "לזכר בני ליאור. בגזרה הצפונית של התעלה, 6.10.73".
אבל נסיבות כתיבתו של השיר היו שונות לגמרי. שיר זיכרון? "כמו בלדה" בכלל לא ידע שהוא כזה.
לא תמיד אנחנו יודעים מדוע ולמה נכתב שיר. לא תמיד המשורר רוצה לחשוף את סיפורו של השיר. הרי כאשר נולד שיר, האם הוא בכלל נשאר של המשורר? האין הוא פורש כנפיו ועובר מהמשורר לקורא?
נתן יונתן החליט לספר. החליט לשתף אותנו הקוראים בסיפורו של השיר. מתברר שהשיר נכתב בכלל בחורף 1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפורים, לפני הטרגדיה שפקדה את המשפחה מקיבוץ שריד. "זה שיר אהבה שמשוררים כותבים אותו כשהם חשוכי אהבה", חשף יונתן.
ועם המידע הזה, מפיו של המשורר עצמו, קריאה נוספת של השיר, חושפת את הברור מאליו – שזהו אכן שיר אהבה. האם האהבה אינה "זר קוצים כואב", יפה כל כך, אך גם מכאיבה כל כך? ואהבה גדולה איננה כתובה באבן? והאוהב אינו צמא כל כך לשמוע מאהובתו מילים שהן יפות מבכי ואושר? והאהובה? היא שומעת, מקשיבה, ומבינה שהוא "כנראה אהב אותי, האיש הזה".
נתן יונתן כותב את השיר, שולח אותו ל"מעריב", ושוכח ממנו.
ואז פורצת המלחמה.
ואז נופל ליאור בקרב.
ואז חולפים כמה חודשים, ועורך הספרות ב"מעריב" מוצא במגירה במשרדו את השיר, ומבקש מנתן להדפיס אותו. "אם זה ראוי בעיניך, תדפיס", משיב לו נתן. וכאשר המילים פוגשות את הנייר, השיר כבר איננו רק שיר אהבה פשוט. "זה טבעי ככה בשירים", מקבל נתן בהכנעה את גזירת השיר, "ככה זה בשירים. לשיר יש הרבה פנים, אז הוא פנה אל עבר הזיכרון".
והלחן?
"אם יש שירים שהם לא קלים להלחנה, השיר הזה כמו הלחין את עצמו.", סיפר לימים גידי קורן, שהלחן שלו לשיר נוגע בנו פעם אחר פעם. "כשצירף אליו גידי קורן את המנגינה שלו", סיפר נתן יונתן, "אז זה נקבע במסמרות כבר להיות שיר זיכרון".
ואולי זה בכלל לא משנה.
כי זה היופי של השיר. הוא יכול להיות גם וגם. ומה שחשוב באמת זה לא "מה התכוון המחבר". השאלה היא מה השיר הזה הוא עבורנו.
"השנים חולפות ואני קורא את השיר הזה מדי פעם, ואני מגלה בו שיש פה עוד דבר מה", סיפר נתן. "זה גם שיר אהבה וגם שיר זיכרון. אבל זה גם שיר שמבטא את העמוק שבהרהורי הלב של המשורר. אותה שפה שבהם הם כותבים, שפת השיר האוניברסלית שבכל שפות האדם שחוצה את כל הגבולות של הלאום, הגיל, המין והגזע וגם הזמן. ועם זאת אין לך שפה כל כך אינטימית כמו שפת השיר. והחלום הזה שיש בלב משורר, שיום אחד מישהי תקרא את שיר האהבה הזה שהיא רוכנת עליו ובוכה איזו דמעה רגשנית ואומרת 'האיש הזה אהב אותי'. אף שיר לא יודע את מי יפגוש. ובכל זאת, שאתה קורא שיר שמרגש אותך מאוד אתה יכול לומר האיש הזה אהב אותי. זה אישי ביותר. השפה האוניברסלית ביותר היא גם השפה האינטימית ביותר".
השיר "כמו בלדה" בלחן הפחות מוכר של שלמה גרוניך, מתוך סרט ההנצחה "ליאור".
תגובות על כתבה זו