על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת
מי כתב את השיר גבעת התחמושת?
הסיפור מוכר אך נחזור עליו בקצרה:
מפקד פיקוד מרכז רצה שיר שיהלל את פועלם של הצנחנים במלחמת ששת הימים. הוא רתם את יורם טהרלב למשימה. טהרלב נתקל כמעט במקרה בכתבה בעיתון "במחנה" על גבורתם של החיילים בקרב על גבעת התחמושת, לקח ציטוטים מהעדויות, וחיבר שיר. יאיר רוזנבלום הלחין, להקת פיקוד מרכז שרה, והשאר היסטוריה.
וכך סיפר טהרלב על כתיבת השיר:
[זה] השיר ה"קרבי" ביותר שכתבתי והשיר היחידי עד אותו יום שממש השתמש בחומרים אמיתיים מהחיים והפך אותם לשיר. כל הציטוטים המופיעים בשיר לקוחים מתוך השבועון "במחנה" שבו רואיינו לוחמים מהקרב על גבעת התחמושת. אני חושב שאת כוחו שאב השיר מהריאיונות האלה, הרבה יותר מאשר מהטקסט שאני כתבתי. האותנטיות של הטקסטים האלה, אני חושב, שומרת על השיר הזה מהתיישנות גם לאחר ארבעים שנה, כאשר רבים מהרעיונות המובעים בשירי המלחמה איבדו גובה. המוסיקה של יאיר רוזנבלום, שותפי לעשרות שירים, ממשיכה לצמרר אותי גם היום.
אבל מי באמת כתב את השיר?
במידה מסוימת הכתבים הצבאיים של "במחנה" שאספו ורשמו שחור על גבי לבן את העדויות, הם הכותבים האמיתיים של השיר. הם שבחרו מה להכניס ומה להשמיט. הם שבחרו מה ייכנס לפסקול של חיינו על הקרב העקוב מדם.
אחד הכתבים האלו אחראי לבית השני של "גבעת התחמושת" המספר על איתן והמקלעון שטיהר את הבונקרים מלמעלה ושילם על כך בחייו. יוסי ארגמן, שבזמן המלחמה היה כתב קרבי צעיר ב"במחנה", הוצמד לחפ"ק של מוטה גור, וליווה את הכוחות הלוחמים בשחרור ירושלים. כמה חודשים אחר כך, הוא נשלח מטעם "במחנה" לכתוב את סיפור גבורתו של זוכה הצל"ש איתן נאוה ז"ל שנפל בקרב. את הריאיון שערך, חתם בשם "ישראל פאליק", ולא בשמו האמיתי. הסיבה לכך היא ש"במחנה" היו נבוכים מצוות הכתבים המצומצם שהיה ברשותם, והוא התבקש להשתמש בכמה שמות כדי לתת הרגשה שהמערכת גדולה מכפי שהייתה במציאות.
לצורך כך הוא ראיין את מפקדו של איתן, סרן ניר ניצן. "הצנחנים לא מתפייטים, הם מספרים את העבודות כפי שקרו", מספר לנו ארגמן, "אני שמח שעדויות החיילים מהקרבות נכנסו לשיר".
"באותו רגע", משחזר ארגמן את הריאיון שלו שהפך להיסטוריה, "אתה פשוט עסוק בלעשות את המשימה שקיבלת. לי היה קל יותר לכתוב על איתן נאוה כי הכרתי את הקרבות מקרוב. זו לא סתם הייתה שיחה סתמית, היא הייתה מבוססת על ההיכרות המוקדמת שלי על הקרבות והחיילים. כשאתה כותב בעיתון, זה ודאי יכול להפוך גם לכלי לשמירת ההיסטוריה".
אבל מי באמת באמת כתב את השיר?
בסופו של יום אלו שכתבו באמת את השיר היו הלוחמים עצמם. סרן ניצן ניר שסיפר על גבורת חיילו איתן נאוה ז"ל, ושני זוכי הצל"ש דוד שלום ויעקב חיימוביץ שעדותם נכנסה גם היא לתוך השיר.
"בסיום הקרב הרגשתי ייאוש", מספר לנו יעקב חיימוביץ שעדותו ועדות חברו דוד שלום היו הבסיס לבית השלישי והאחרון של השיר. "שנה שלמה לא יכולתי לשמוע רדיו, כל פעם ששמעתי את 'ירושלים זהב' כיביתי את הרדיו. עבורנו מלחמת ששת הימים הייתה כמו מלחמת יום הכיפורים. למזלי הטוב, שנה אחר כך פגשתי את אשתי לעתיד והיא החזירה אותי לחיים".
איך ההרגשה שהמילים והגבורה הפכו לשיר שמרטיט את הלבבות של מאות אלפים? "אמרתי ליורם טהרלב", משיב חיימוביץ, "שבזכות השיר שלו הקרב הונצח לדורי דורות. השיר הזה מנציח את החללים ומחזק את ההנצחה של הלוחמים".
העדויות כלשונתן וככתבן
לקח לנו קצת זמן למצוא את העדויות המקוריות שאותן ראה טהרלב, אך לאחר חיפושים קדחתניים, הצלחנו לאתר את הגיליון המיוחד של "במחנה" ב-30 באוקטובר 1967, שכולו הוקדש ל-51 החיילים (אלו ששרדו את הקרבות, ואילו ששילמו בחייהם) שזכו לצל"ש הרמטכ"ל על חלקם במלחמת ששת הימים. מאוחר יותר יצא הגיליון גם כספר, ואפשר לקרוא אותו במלואו.
ועכשיו אנחנו מציגים את העדויות המלאות כפי שפורסמו בזמן אמת, ושמהן נלקחו מילות השיר. צרפנו גם את מילות השיר לפני כל עדות רלוונטית, מוזמנים להשוות.
היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים.
האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם מזה שלוש שעות.
התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות.
זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד.
עלינו משם בכח של שתי פלוגות.
לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו.
חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים.
מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון.
לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי.
ככה עברנו איזה שלושים מטר.
איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.
ניר ניצן מספר על גבורתו של איתן נאוה. "במחנה" – גיליון הצל"שים, אוקטובר 1967
"שלמה בחיפוי מלמעלה", צעקתי, "חסל כל מי שמחוץ לתעלה"
כמות אש שגעונית
"איתן", אמר סרן ניר, "היה איכר. אתה יודע מה זה איכר שורשי. הר שצמח מן האדמה. בן מושב מן הסוג הטוב ביותר שיש לנו במדינה הזאת. הוא היה חייל למופת, צנחן קלאסי".
כאן השתתק, הוסיף, אחר אתנחתא: "הייתי המ"פ שלו. אני שלחתו אותו למשימה, שתוך כדי ביצועה המופתי – נהרג".
ניר השתתק שוב – אח"כ המשיך:
"היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים. האופק החוויר במזרח. היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת. לחמנו שם מזה שלוש שעות. התנהל קרב קשה, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסויים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד. עלינו לשם בכוח של שתי פלוגות. לא ידעתי היכן האחרים. הקשר עם דודיק המ"פ ניתק לחלוטין עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו. עצרתי לרגע. היתה אש קטלנית. החלטתי לאסוף את האנשים שהיו פזורים בשטח. צעקתי: 'כולם אלי'. אחרי כמה דקות התאספו לידי בתעלה עוד חמישה, ביניהם היה איתן נאוה עם המקלעון שלו. ראיתו אותו עוד קודם לכן. הוא השתתף בהסתערות, שאירגן סג"מ יואב צרי על אחד הקטעים הקשים ביותר של היעד. הוא היה בין ששת האנשים שהלכו עם יואב. יואב נהרג לאחר שהצליח להגיע אל קצה היעד שלו. מרבית אנשיו נפגעו. איתן נותר עם המקלעון. אספתי אותו.
היינו תשעה אנשים. שלושה עוזיסטים. נעצרנו בתעלה להתארגנות קצרה. באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. הוא התפוצץ ובנס לא נפגענו. היינו בתוך התעלה ההקפית. חששתי שהירדנים יזרקו פנימה רימונים מבחוץ. דבר כזה היה מרסק את כולנו לגזרים. את ה'פטנטים' האלה ידעתי מתוך הנסיון של פעולות התגמול, עוד בטרם סיני".
כמות עצומה של תחמושת
"היינו צריכים להכשיל אותם. מישהו צריך היה לרוץ מלמעלה ולהשגיח. שלחתי את איתן. 'אתה בחיפוי מלמעלה', צעקתי לו, 'אתה מחסל כל מי שאתה רואה מחוץ לתעלה'.
ידעתי ששלחתי אותו למשימה הקשה ביותר. באותו רגע לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. איתן לא היסס אף לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. התחלנו להתקדם במהירות. הוא מלמעלה ואנחנו בתוך התעלה העמוקה. זאת היתה משימת התאבדות. השטח שמחוץ לתעלות היה נתון לשליטתם הקטלנית של המקלעים של הירדניים. הם ריססו את האוויר ללא הפוגה, אבל איתן רץ קדימה כמו מטורף. חשבתי שמימיני פועל מקלע כבד. כמות האש שהוא ייצר היתה ממש שגעונית וקצב החלפת המחסניות שלו היה מהיר ביותר.
באותו רגע נזכרתי, שעוד בזמן הכוננות הוא לא נתן לי מנוח עד שאשיג לו כלי ניקוי למקלעון. 'ניר', אמר אז, 'המקלעון לא יעבוד'. לבסוף כשהשגתי לו כלים, שאלתי: איתן, יעבוד?' אז הוא הרים את האגודל ואמר: 'עוד איך!' אני זוכר אז שכולם הלכו לשק"ם והוא נשאר לנקות את המקלעון, אחר כך לקח אתו כמות עצומה של תחמושת.
איתן המשיך לרוץ. לפעמים היה עובר איתי והייתי צריך לצעוק לו שישאר בקו שלי.
התעלות היו מפותלות והוא ירה מן המותן צרורות ארוכים ומדוייקים. הוא כיוון את האש החוצה וגם לתוך הבונקרים. כך שכאשר הייתי מגיע אל פתח של בונקר ראיתי לגיונרים הרוגים וברגע הראשון לא הבנתי מי עשה את זה. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים בפנים. ואז פתאום הפסקתי לשמוע את המקלעון שלו.
צעקתי: איתן להמשיך! ואז אמר לי אחד הבחורים שאיתן נפגע. משכנו אותו פנימה. הוא קיבל כדור בראש ומת מיד.
אחר כך, כשכבשנו כבר את גבעת התחמושת הסתבר, שעלינו על המערך הצפון-מערבי של היעד, שבו התרכזו מרבית הלגיונרים. בבונקרים מצאנו לאחר-מכן, 27 גוויות. רבות אחרות התגוללו על הגדרות בחוץ, אלה היו האנשים שחוסלו על ידי איתן. הסתבר שהוא מנע קטל רציני."
הפאתוס של העובדות
"איתן היה גבר יפה תואר. גבוה, בלונדיני ומוצק. הוא היה בן למשפחה ציונית גדולה ומושרשת שהתנחלה במושב בני-ברית. איתן היה עובד אדמה בכל רמ"ח אבריו.
באימונים לקח כל דבר ברצינות ועשה את הכל על הצד הטוב ביותר. פעם שוחחתי עליו עם דודיק המ"פ. והוא אמר לי: 'ניר, את הבחור הזה צריך לטפח, יש לו יכולת של מפקד ואפשר למצות ממנו הרבה'.
אחרי המלחמה, כשנסעתי עם דודיק לבקר את המשפחות השכולות, התלבטנו רבות כיצד לספר למשפחות על הדרך שבה נפלו יקיריהן. כשהגענו לביתו של איתן נאוה, במושב בני-ברית, שוב לא היו קיימים הלבטים. כאן העובדות הפשוטות אודות מותו היוו את פאתוס הגבורה המרשים ביותר.
הייתי רוצה שהדור הבא יתחנך על דמויות כמו איתן."
אברהם פאליק
החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה.
הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון.
החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ.
הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח
הבונקר שלהם.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו.
אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי.
היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום.
עדותם של דוד שלום ויעקב חיימוביץ. "במחנה" – גיליון הצל"שים, אוקטובר 1967
ידעתי שמוכרחים לקחת את העמדה. התחלתי להתעצבן ופתאום צץ רעיון
לא היה זמן לפחד
למרות שסיפור הקרב האכזרי במיתחמיה המבוצרים של גבעת התחמשת עשוי להישמע כיום כעלילת גבורה המתאימה לתסריט הוליוודי, קשה מאוד למצוא קווי דמיון בין יעקב חיימוביץ, 22, איש חטיבת הצנחנים, שהשתתף בקרבות על העיר העתיקה ומבואותיה, ובין גיבוריה של תעשיית הגבורה המוסרטת.
הצעיר הצנום, תלמיד השנה השנייה בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון החיפאי, המקבל ציון לשבח מהרמטכ"ל על גילוי אומץ לב ודבקות במטרה בקרב על גבעת התחמושת, רחוק מאוד מדמותו של גיבור הוליוודי. בתארו את קרב האימים, שהתחולל בין פיתולי התעלות של גבעת התחמושת, שבה וניבטת מעיניו אימת הקרב.
"באותה שעה עצמה", אומר יעקב, "לא היה זמן לפחד. לא היה זמן לחשוב. כשהסתערנו על העמדות והתעלות של גבעת התחמושת דחינו את הפחד בכמה שעות. באותו רגע לא היה זמן לחשוב על זה".
מאוחר יותר, כאשר הפלוגה השותת דם, שהותירה בגבעת התחמושת את מיטב לוחמיה, הסתערה על מיתחמי אוגוסטה ויקטוריה, הרהר יעקב בפעם הראשונה במוות. מיטב חבריו נהרגו בגבעת התחמושת. אם יתחולל קרב דומה באוגוסטה ויקטוריה – חשב – רבים הסיכויים, שגם הוא לא יצא חי.
כיום, מדי פעם שהסטודנט-הצנחן משחזר את אותו קרב שהביא לו את הציון לשבח, שב ומשתלט עליו הפחד. הצעיר שלא פחד בקרב, מפחד עתה רטרואקטיבית. "כשאני חושב כמה הייתי קרוב למוות – קשה קצת להתגבר על הפחד".
בודד מול עמדה
כשהוטלה פלוגתו אל תוך המערכה, הזדנב יעקב בסוף מחלקתו. הוא עבר אל חוליית החוד זמן קצר לאחר-מכן, כאשר נפגע הבזוקאי ופונה לאחור, נטל יעקב את הבזוקה, תפס את מקומו בראש, אחרי מיכה המ"מ והמקלען.
כשהגיעה חוליית החוד אל תעלה הקפית, נפגע המ"מ. לרגע השתררה מבוכה. הקרב היה בעיצומו. אש מכלים שונים ניתכה על הפלוגה שניסתה לטהר את העמדות הירדניות – כאשר לפתע נשארה בלי המפקד. עד שהגיע למקום צביק'ה, מפקדה של של מחלקה אחרת, שנטל על עצמו את הפיקוד, הוביל יעקב את חוליית החוד. הוא תפס את מקומו בראש, אותת לחבריו: "אחרי!"
נזכר יעקב: "התקדמתי לאט-לאט ובזהירות. במשך כל הדרך היו חילופי אש. המשכנו לטהר את התעלה ובכל פעם שהייתי נתקל בהתנגדות חזקה, ביקשתי שיעבירו לי רימון". התקדמותו האיטית של הכוח נבלמה מעוצמת האש שניתכה עליו מפתח קטן, שהסתמן בשולי התעלה. היה זה, כפי שהסתבר לאחר-מכן, פתחה של עמדה מבוצרת היטב.
למזלו של יעקב, נגמרה לו בשלב זה המחסנית האחרונה. "מחסנית!" צעק לעבר חבריו, שעברו אותו תוך כדי הסתערות על העמדה. עד שהחליף מחסנית, נפגעו מרבית האנשים. המ"מ צביקה ומיכאל, בראש, נפגעו ראשונים. יעקב פנה אל תעלת קשר צדדית, המסתעפת מן התעלה ההקפית, חיפש שם רימונים בתוך הנרתיקים הריקים שהתגלגלו בה. הוא לא מצא. גם מקלע 0.3 שמצא שם לא היה כשר לפעולה. כשחזר כדי לסייע לחבריו, מצא את מרביתם הרוגים. הפצועים זחלו לאחור בשארית כוחותיהם. אל מול פתח העמדה הירדנית, שפלטה אש תופת, נשאר יעקב בודד.
משחזר יעקב: "הפתח הצר היה בקצה השמאלי של התעלה. אני עמדתי בצומת. שממנו הסתעפה תעלה קשר. באותה תעלה תפסתי מחסה ועקבתי אחרי מסלול הירי שלהם. מדי פעם שיצאתי החוצה, הם גילגלו אלי רימון. הבחנתי ברימונים – וקפצתי הצידה".
למעלה מעשרים רימונים נזרקו אל יעקב, אבל הצעיר העירני לא איבד את עשתונותיו, קפץ הצידה מדי פעם, תפס מחסה, שם לב תוך כדי כך, כי הרימונים שנזרקו לעברו דומים בצורתם החיצונית לרימונים מתוצרת ישראל.
"אולי יש כאן טעות", חלפה במוחו מחשבה, "אולי אלה חבר'ה שלנו, שחושבים אותנו בטעות לירדנים?"
הוא יצא מן המחסה, קרא בקול את הסיסמא. התגובה: שני רימונים שנזרקו אליו בזה-אחר-זה וכמה צרורות פסקניים של המקלע. יעקב מיהר לתפוס מחסה, יצא כעבור כמה דקות, ניסה את מזלו שנית, הפעם באנגלית: "אנדס אפ!" צעק, "כדאי לכם להיכנע", הוסיף בערבית.
הירדנים המשיכו לירות בחמת זעם.
הרימונים לא הועילו
יעקב הציץ בשעונו. השעה היתה 5:00 לפנות בוקר. עתה היטיב לראות את לוע המקלע הירדני, שהמטיר עליו אש. "תפסתי מיד את הטעות שלנו", נזכר הוא, "כל הזמן ירינו אל מרכז הפתח – בעוד שהם היו, למעשה, בצידו השמאלי". בינתיים הגיעו למקום דוד ויהודה. השלושה ערכו התייעצות מאולתרת, חילקו ביניהם את המשימה. יעקב קרב לפתחה של העמדה הירדנית כדי לשמור שאנשיה לא יצאו, בעוד דוד מאבטח אותו מאחור ויהודה זוחל מלמעלה כדי להשחיל לתוכה שני רימוני זרחן.
כעבר דקה נשמעה התפוצצות עזה. עשן סמיך אפף את העמדה. יהודה זינק אל תוך העשן, עבר את העמדה, המשיך להתקדם. יעקב שעט אחריו, ואילו דוד שהיה מאחוריהם התעכב שם לשנייה, ירה צרור אל תוך הפתח, ומיהר להדביק את חבריו שנכנסו למגע עם עמדה אחרת.
על מה שקרה לאחר-מכן סיפר יעקב: "כדי להתגבר על העמדה השנייה היינו זקוקים לכמה רימונים. פניתי לאחור, אל העמדה הקודמת שזה עתה חיסלנו, כי חשבתי, שנשארו להם שם כמה רימונים. סוף סוף הטילו עליו משם כמות לא קטנה – והייתי בטוח, שהם השאירו כמה ברזרבה. נכנסתי בזהירות דרך הפתח – ולא הספקתי לעשות צעד אחד, כשלפני עמדה דמות. הכנסתי לו את הקנה לתוך הבטן ולחצתי על ההדק".
לפני-כן הספיק הירדני לפלוט צרור, שחלף, ממרחק של עשרים סנטימטרים לכל היותר, סמוך לראשו של יעקב.
עכשיו הבין יעקב מדוע לא נכבשה אותה עמדה ומדוע לא הועילו שני הרימונים שהושחלו לתוכה: בתוך העמדה הירדנית המבוצרת היטב היו כמה אגפים. באגף הקיצוני היו עדיין חצי תריסר לגיונרים, שתפסו בה מחסה מפני הרימונים שהוטלו עליהם. הוא ניצל את המהומה שהשתררה במקום, מיהר החוצה, נמלט אל המקום ממנו ניהל שעות אחדות לפני-כן את המגע הראשון עם אותה עמדה. שני חבריו נשארו מלפנים, מנותקים ממנו על-ידי העמדה הבלתי נכנעת. בצעקות ובתנועות ידיים הזהיר אותם לא לעבור דרך העמדה, שהללו היו בטוחים, כי חוסלה. יהודה לא הבין את פשר הצעקות. הוא חלף על פני העמדה בריצה, כשצרור מקלע רודף אחריו. בדרך נס לא נפגע. דוד נשאר מנותק בצד השני.
הבזוקה שרטה את הקיר
אילו היו לו רימונים, היה יעקב חוזר על מבצעו של יהודה, הפעם ביתר הצלחה. עתה ידע בבירור לאיזה כיוון עליו להטיל את הרימונים, ויתכן, כי היה מצליח לחסל סופית את העמדה. אבל לרשותו לא עמד אף רימון.
בינתיים הגיע למקום יוסי מפלוגת התגבורת. הוא נשא בזוקה. יעקב הזהיר בצעקה את דוד, שתפס מחסה מאחורי העמדה הירדנית, ועזר ליוסי להפעיל את הבזוקה. שתי יריות מטווח קרוב – שתי שריטות קלות בבטון המזויין שממנו היתה עשויה העמדה הירדנית. "התחלתי להתעצבן", מספר יעקב, "ידעתי שמוכרחים לקחת את העמדה הזאת ויהי-מה, אבל לא ידעתי איך עושים את זה".
עברו כמה דקות ועופר, מ"מ מפלוגת הסיוע הגיע למקום. "ידעתי שיש לו חומר נפץ", נזכר יעקב. באותו רגע עלה במוחו הרעיון: לפוצץ את העמדה. הוא זרק שק חומר נפץ לדוד, שעמד מאחורי העמדה, אבל הניסיון הראשון לפוצץ אותה לא עלה יפה, בגלל אי הבנה: דוד הניח את החומר במקום לא מתאים והנזק שנגרם לעמדה הירדנית היה אפסי.
יעקב החליט לעשות נסיון נוסף. הוא זחל כמעט עד פתח העמדה, מסר את החומר לדוד, שהצמיד אותו היטב אל קיר הבטון, סמוך לפתח. אל שני השקים הוסיפו השניים כמה לבני חבלה וחיברו את הפתיל. תוך כדי ריתקו באשם את הירדנים אל תוך העמדה, לא איפשרו להם להציץ מתוכה על הנעשה בחוץ. דקות אחדות לאחר שתפסו מחסה נשמע קול נפץ אדיר. יעקב הרים את ראשו, והתקשה להאמין למראה עיניו: העמדה היתה עדיין במקומה, כאילו דבר לא אירע. עודו מתקשה לעכל את המראה נשמע פיצוץ אדיר. ההדף הלם בו, השכיב אותו במקום ועשן סמיך מעורב בחול כיסה את עיניו. התברר, כי הפיצוץ הראשון שהקפיץ אותו מהמחסה היה פיצוץ אחר, ואילו הפיצוץ השני העיף את העמדה.
המום מעוצמת הפיצוץ, כשיבבה צורמנית מחרישה את אוזניו, זינק יעקב לעבר העמדה. הירדנים הפצועים ירו עדיין וצעקו תוך כדי בהיסטריה. יעקב הסתער, חדר לעמדה, וחיסל את שרידי הכוח הירדני שהיו בתוכה. נתיב ההתקדמות של הכוח הפורץ היה עתה פתוח.
חברו של יעקב לחיסול הבונקר, דוד שלום, קיבל גם הוא ציון לשבח מאת הרמטכ"ל. הוא מספר:
"היה צורך לצאת מהבונקר שלנו ולנסות להיכנס לתעלה של הבונקר שלהם, וכך לחסל את הכוח שירה עלינו. לא היה היתה שום דרך אחרת: הם היו מבוצרים יוצא מהכלל. יצא לי להיות זה שנכנס לתעלה שלהם. מה זאת אומרת יצא לי? יצא לי. היה בלגן, שלם, ומישהו הרי היה צריך לעשות את זה, אז אני עשיתי את זה.
אנחנו היינו בבונקר גבוה, הירדנים היו בבונקר נמוך. לא ראינו איפה הבונקר שלהם: הם היו מוסווים היטב. הבונקר שלהם היה משוריין בשכבה עבה של בטון. כך שלנו לא היה מושג איפה הם בדיוק, אבל הם פיקחו על כל תנועה שלנו וירו בכל מי שהוציא את האף.
נתתי צרור וקפצתי מהבונקר שלנו לתעלה שלהם. נכנסתי לבונקר של בזוקאי שלהם, שהיה הרוג. אחרי כמה זמן הצטרפו אלי עוד שני חבר'ה. הירדנים התחילו לירות עלינו ולהתקדם בתעלה לכיוון שלנו. אחד מהמחבר'ה קפץ והשליך רימון מעל הבונקר שלהם, וכשחזר, הסתערנו שלושתנו, כשאני במאסף, מחפה עליהם. התקדמנו קצת בתעלה, אבל בלי רימונים נוספים לא יכולנו לטהר אותם מהלגיונרים, ולנו נגמרו הרימונים. אז החלטנו בינינו שאני אשאר באבטחה והם ילכו להשיג תחמושת.
אחרי כמה זמן ראיתי שהחבר'ה לא מגיעים, והבינותי שהם כבר לא יגיעו. התקדמתי קצת לכיוון הובנקר שלהם לראות מה קורה שם. אחד החבר'ה שלנו הזהיר אותי בצעקות, מן הבונקר שלנו ממול, שלא כל הירדנים נהרגו מן הרימון שהשלכנו לפני-כן. למעשה, הייתי מוקף משני צדדים. דיברתי עם הבחור בבונקר שלנו בצעקות, והחלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר בבזוקה. הבזוקה עשתה כמה שריטות לבונקר. אחר זה החלטנו לפוצץ אותו בחומר נפץ, והבחור שדיברתי אתו בצעקות הלך להביא חומר נפץ.
בין צרור לרימון
"חכיתי. אחר-כך הוא חזר והתחיל לזרוק לי חבילות של חומר נפץ. אני הייתי לוקח את החבילות אחת אחת, ומניח בפתח הבונקר שלהם. להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר-כך הרביצו צרור, אחר-כך נחו. אז בין צרור לרימון הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם את חומר הנפץ. ככה הנחתי שם שלושה שקים של חומר נפץ ושתי לבני חבלה. סך הכל 16 קילו חומר נפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי מהמקום כמה שיכולתי – בסך הכל היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים. שכבתי בין חומר הנפץ לבין הלגיונרים שבתעלה וחיכיתי. אחרי עשר שניות היה פיצוץ נוראי, מלווה עשן ואבק. אני נהדפתי אל דופן התעלה. שמעתי גניחות נוראות עולות מן הבונקר, משהו מזעזע. קמתי והלכתי לראות מה נעשה שם. הצטרף אלי כוח, נכנסנו לבונקר, וראינו שהוא מחוסל.
כמה זמן שכבתי שם, בתעלה? אני לא יודע. כשקראו לי לוועדה אחרי שהמליצו עלי לצל"ש, אמרתי: חצי שעה. אבל האמת היא שאני לא יודע. אולי עשר דקות ואולי עשרים שעות.
בחיים שלי לא הייתי חולם שאני מסוגל לעשות דבר כזה. בסך הכל רציתי להגיע בשלום הביתה. טוב, אז אני מקבל צל"ש. מה זה נותן, צל"ש? העיקר שנשארים בריאים וחוזרים בשלום הביתה. היה לי מזל. יצאתי בשלום. רק העיניים כואבות קצת, אני חושב מן הפיצוץ. התחלתי להרכיב משקפיים".
רון טל
