שלושה ימים מפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ויובל בנאי שולח גלויה ראשונה לאבא יוסי. "דווקא היום ביום [ה]הולדת שלי אני נמצא כאן (רחוק!). מנצל איזה רגע של הפוגה וכותב לכם". בארץ זרה ובתחילתה של מלחמה שתשנה את מסלול חייו ניצל החייל בן ה-20 את ההפוגה מהקרבות כדי להרגיע את המשפחה.
בשנים הבאות לאחר שחרורו יספר על שראה ועבר במלחמה – תחילה בתמצות רב ומתוך התחמקות מסוימת. אך המסרים ששלח בכל הגלויות שנשמרו בארכיון יוסי בנאי הם מסרים של הרגעה. למרות הניסיון הטבעי הזה של חייל בחזית להרגיע את המשפחה המודאגת בעורף, מן השורות עולה גם טון אחר.
"אין לי הרבה מה לספר", הוא כותב, "כי אסור לי, אבל אתם בטח שומעים חדשות ומבינים את העניין". ועוד הוסיף, כמו כדי לשכנע את עצמו לא פחות מאותם: "יהיה בסדר. מקוה שאני יחזור כמה שיותר מהר" (כך במקור – ח.מ.).
את הגלויה הקצרה סיים ב"אבא! תבדוק מה עם אמא שלא תכנס יותר מדי ללחץ!"
בגלויה הבאה, שאיננה מתוארכת, כתב יובל בנאי לאביו עוד מסר שמנסה להרגיע. הטון נשאר מבולבל. את הגלויה הזאת חתם באותה תקווה – שהכל ייגמר מהר והוא יחזור הביתה מוקדם.
אצלי בסדר. הרבה רעש ובלגן, קורעים את התחת חזק. קצת מפחדים אבל משתדלים שלא. אני מרגיש קצת מוזר במצב הזה אבל עובד כמו חיה.
אני מסיים כי כל החיילים שלי גם רוצים לכתוב (יש רק עט אחד). מקוה שזה יגמר מהר ואני יחזור מוקדם.
שלכם,
יובל.
הגלויה האחרונה ששמורה בארכיון יוסי בנאי בספרייה נשלחה לא מלבנון, אלא מכלא 6. אל הכלא נשלח בנאי לאחר שסטר לקצין. בגלויה הזאת מבקש בנאי מאביו לבקרו בכלא. "אל תקח ללב. זה לא נורא", כתב יובל, "זה הצבא".
מי שבקיא בהיסטוריה של להקת משינה יודע ששני מייסדי הלהקה – יובל בנאי ושלומי ברכה – הקימו אותה כבר במהלך שירותם הצבאי בבסיס טירונים של חיל התותחנים בשבי שומרון. לאחר שעזב את לבנון הוצב בנאי בתור מפקד טירונים בבסיס אז פגש בברכה, שותפו לחדר.
בנאי וברכה אמנם נפגשו לראשונה בנעוריהם, אך הייתה זאת היכרות שטחית בסך הכל. בבסיס הטירונים הם חלקו לא רק חדר, אלא גם אהבה משותפת לרוקנרול. מהר מאוד החלו לחבר כמה מהשירים שיופיעו באלבומה הראשון של המשינה. כמובן שלא כולם עשו את דרכם אל האלבום, בייחוד הראשונים. אלו שלא נכנסו היו על פי עדותו של יובל בנאי "שירי ייאוש כאלה: מתי נשתחרר, מתי המלחמה תיגמר…".
חצי שנה מהשחרור מצה"ל נשאל יובל בנאי בן ה-21 בריאיון לעיתון חדשות על השירות בלבנון. כאן היה הטון מריר יותר, אך עדיין מתחמק ברובו: "חשבתי שלא אהיה. חשבתי שאמות. הייתי בלבנון וזהו. לא רוצה לשמוע יותר על צבא ועל שום דבר דומה. כשנלחמים בשביל משהו שלא אומר כלום…זה לא נעים לראות אנשים מתים. חברים מתים…כולה ילדים".
את מה שלא היה יכול לספר בגלויות לאבא, ואולי בכלל, הצליח להתקרב, לכתוב ברמזים, בעזרת האמנות. בשנת 1997 הוציא בנאי אלבום סולו ראשון בשם יובל בנאי. אחד השירים הזכורים מאותו אלבום היה השיר "לא יכול לעצור את זה". שיר עם מילים שמהדהדות את אותו חוסר אונים ובלבול שנמצא כבר בגלויות ששלח לאבא יוסי מהימים הראשונים של המלחמה. הפעם כבר יכול היה להזכיר שמות, את גילי ופרנקו, שני חיילים שהיו תחת פיקודו במהלך המלחמה.
שְׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם בַּגְּבָעוֹת שֶׁל בֵּירוּת
פְרַנְקוֹ אוֹמֵר – אֲנַחְנוּ יוֹרִים בְּטָעוּת
לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר אֶת זֶה
לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר אֶת זֶה
