בשנת 1943 בגטו טרזינשטאט, עת מחנות המוות והריכוז פעלו בחסות מפעל ההשמדה הנאצי ורכבות נשאו יהודים למותם, נכתבה בהיחבא על ידי שני אסירים בגטו, אופרה שכולה ביקורת נוקבת על המצב. השניים היו ויקטור אולמן, מלחין אוסטרי ממוצא פולני-יהודי שרק החל לפרוץ, ופטר קין, צייר, משורר ומחזאי. האופרה שלהם לא זכתה לעלות על בימת הגטו, בו מתוקף היותו "גטו לדוגמה" פעל תיאטרון שופע הפקות. כותביה ומשתתפיה נרצחו כולם, אך באורח נס היא שרדה, ובשנות ה-70 אפילו עלתה על הבמות. איך קרה הפלא הזה?
ויקטור אולמן ופטר קין: חלקו אותו תאריך יום הולדת ונשלחו אל אושוויץ יחד
ויקטור אולמן נולד ב-1 בינואר 1898 בטשן צ'כיה, אזור שהשתייך אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו התנצרו עוד לפני הולדתו. אביו היה קצין בצבא, וכשהיה בן 11 עברה המשפחה לווינה, שם המשיך הילד ויקטור בלימודי המוסיקה התיאורטית, יחד עם לימודי פסנתר. אחרי שירות צבאי קצר במלחמת העולם הראשונה, הוא שוחרר ב-1918 לטובת לימודי משפטים במקביל ללימודי הלחנה. שנה לאחר מכן עזב לפראג והקדיש את עצמו למוסיקה: הוא החל לנהל מקהלה ולשמש כנגן פסנתר בחזרות. הוא נדד באירופה בכובעיו אלה עד שחזר להתיישב בפראג ב-1933. אחרי הכיבוש הנאצי ב-1939, הוא הצליח להבריח שניים מילדיו בטרנספורט הילדים לאנגליה, אם כי שניהם מתו שם בגיל צעיר. בספטמבר 1942 הוא עצמו גורש לטרזינשטאט עם אשתו השלישית ובנם הקטן והתאחד שם עם בנו הבכור שכבר שהה במחנה. חלק מעבודותיו מתקופה זו נשמרו.
לא הרבה אחרי שהגיע לגטו הפך אולמן לאחת הדמויות המרכזיות בעולם המוסיקלי שהתפתח בטרזינשטאט. הוא כתב ביקורות מוסיקליות, ארגן קונצרטים וחיבר קומפוזיציות – 16 מהן נשמרו וארבע ככל הנראה אבדו לעד. בגטו החל אולמן לשלב מוטיבים יהודיים במוסיקה שלו ויש הטוענים שביצירותיו אפשר למצוא מעין זהות מוסיקלית שאימץ מחדש, כזו המשלבת את כל זהויותיו הלאומיות – יהודי, גרמני וצ'כי. את יצירותיו וכתביו שמר אולמן במזוודה ולפני גירושו לאושוויץ העביר אותה לספרן הגטו, פרופסור אמיל אוטיץ. אוטיץ שרד את המלחמה והגיע לאנגליה וכך הן ניצלו.
בצירוף מקרים מוזר גם פטר קין נולד ב1 בינואר אך בשנת 1919. משפחתו היהודית של קין התגוררה בוורנסדורף, שבגבול צ'כיה-גרמניה, וב-1929 עברה לברנו שבצ'כיה. כשרון הציור שלו נראה למרחוק – בגיל 14 כבר הוצגו ציוריו בתערוכה בעיר. הוא סיים את לימודי התיכון בהצטיינות תוך ציון לשבח של כישרונו בציור ובכתיבה, ומיד החל את לימודיו באוניברסיטה של פראג לאומנויות יפות. בשנת 1939 הוא הורחק מהאוניברסיטה בשל יהדותו והחל ללמד אומנות בקהילה היהודית. הוא אף ניסה לעלות לארץ ישראל אך לא קיבל את הסרטיפיקט המיוחל בשל מום בלב. ב-1940 הוא התחתן עם אילזה סטרנסקי, שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. הוא ניסה להגר עם משפחתו לארצות הברית ולטורקיה, אך ללא הועיל.
בדצמבר 1941 הוא נשלח לטרזינשטאט, שם שובץ כסגן מנהל מחלקת השרטוט הטכני. העבודה הטכנית לא סיפקה את צרכיו, וקין סיכן את חייו וגנב דפים משרדיים לציור. מרבית הציורים שנותרו אחריו מצוירים משני צדדיהם. את ציוריו העביר להלגה וולפשטיין, מי שהייתה אז אהובתו מחוץ לנישואים, ושאיתה נהג לצייר בגטו. את מזוודת הציורים והרישומים, כ-500 במספר, היא שמרה במחלקה למחלות מדבקות במרפאת הגטו, בה עבדה אמה. לאחר המלחמה היא הביאה איתה את המזוודה לעיר הולדתה – ברנו, אך הרשויות הקומוניסטיות החרימו אותה והיא נמצאת היום בבית ההנצחה בטרזין.
קין ואולמן נשלחו שניהם בטרנספורט שיצא ב-16 באוקטובר לאושוויץ, לשם הגיעו יומיים לאחר מכן.
הקיסר מאטלנטיס – מחאה על-זמנית ממעמקי הגטו
אבל לפני שנשלחו למחנה ההשמדה, כתבו השניים אופרה בשם "הקיסר מאטלנטיס". האופרה, שהלחין אולמן וכתב קין, בסך הכל בת מערכה אחת ובה ארבע תמונות בלבד, אך כל פרט מכיל משמעות וככל שמתעמקים בה יותר, מתרבים הרבדים. הטקסט והתווים נכתבו על ניירות של רשימות אסירים ועל בקשות של אסירים, שככל הנראה נגנבו מהמשרדים תוך חירוף נפש לא מבוטל. היא מתחילה כשכל הזמרים עולים לבמה עם מזוודות. קול ברמקולים, שמזכיר את הכריזה במחנות, פותח בקריאת "הלו, הלו" שמהדהדת את הקריאה הנאצית, נותן להם תפקידים והם הולכים להתלבש בהתאם. אם מצאתם בזה רמז למחיקת הזהות שהתרחשה במחנות, או לשרירותיות בקביעת גורלות של בני אדם רק על פי מוצאם, או אולי לרעיון שהרוע קיים בכל אדם, יש להניח שבדיוק לזה כיוונו היוצרים.
מקום ההתרחשות דמיוני. אי שם באטלנטיס, הקיסר überall (ובתרגום חופשי – הקיסר מעלהכל, שם שמזכיר את ההמנון הנאצי "גרמניה מעל הכל") מחליט על מלחמה טוטאלית, של כולם בכולם. אך אז מתעוררת בעיה בלתי צפויה – מלאך המוות מחליט על שביתה בשל הניסיון של בני האדם לקחת לו את התפקיד, והוא מחליט שאף אחד לא ימות. ההוצאות להורג עליהן מורה הקיסר אינן צולחות, חייל ונערה שנלחמים זה בזה פוצעים אחת את השנייה כמעט עד מוות, בו בזמן שהם מתאהבים זה בזה, אבל אף אחד לא מת. בסופו של דבר כל הדמויות מבקשות את המוות, אפילו הקיסר שמסביר למוות שבני האדם אינם יכולים לחיות בלעדיו.
במציאות של צפיפות בלתי נסבלת, מגפת דיזנטריה וטיפוס, רעב ועבודות כפייה, הסרקזם כתב את עצמו וכמוהו גם הביקורת כלפי רודנים – כל רודן בכל עת ובכל מקום. האופרה מסתיימת כאשר מלאך המוות מסכים לסיים את השביתה ולהרוג את הקיסר ראשון ולבסוף את כל הדמויות, שמתות בעודן שרות שאין לשאת את שם המוות לשווא. המוות ניצח – ואולי המנצחים היו גם בני האדם שביקשו את המוות וקיבלו אותו בגאון ומתוך כבוד עצמי. הידיעה שאף אחד מכותבי האופרה או מבצעיה לא נותר בחיים הופכת את הקרביים. אם המשאלה למות בכבוד היתה משאלתם, אפשר רק לקוות שהיא אכן נענתה.
גם בלב המאפליה היצירה בערה בעצמותיהם
טרזין, עיר המבצר הקטנה שנועדה לאכלס כ-7,000 בני אדם, הייתה לגטו היחיד במרכז אירופה ובשיא שהו בה כ-59,000 יהודים. גטו טרזינשטאט נודע כ"גטו לדוגמא", משום ששימש את התעמולה הנאצית. משלחת של הצלב האדום הובאה אליו כדי להראות שתנאי היהודים טובים, ולהזים את השמועות על השמדה המונית. בפועל היה זה גטו שנוהל כמו מחנה ריכוז על ידי הס"ס. כ-155,000 יהודים עברו בגטו, 35,440 מהם נספו בו ועוד כ-88,000 נשלחו ממנו למחנות המוות.
את האופרה הזו החליטו אולמן וקין להעלות בגטו כנגד כל הסיכויים, או כמו שכתב אולמן באחד מכתביו ששרדו: "בכל מקרה לא ישבנו ובכינו על נהרות בבל, חתירתנו לאומנות משולה לרצוננו לחיות". כך אכן היה. בתוך הצפיפות של הגטו, עם הרעב, המוות, המחלות ועבודות הכפייה, היצירה לא פסקה לרגע – דבר לא עצר את הרצון ליצור גם בתוך המאפליה.
כמו סיפורם של היוצרים, גם סיפור העלאת האופרה בגטו לא נגמר בסוף טוב. במאי 1944 החלו החזרות בהשתתפות מספר זמרים ונגנים מצומצם. באוגוסט 1944 נכחו קציני ס"ס בחזרה של האופרה ובו במקום הודיעו כי היא לא תעלה. ב-16 באוקטובר נשלחו ויקטור אולמן ופטר קין לאושוויץ. אולמן נשלח לתאי הגזים מיד ולא ברור אם קין גם כן, או שנפטר לאחר מכן ממחלה.
אבל לפעמים מה שנראה כמו סוף אינו סוף. עותק של האופרה, היצירה שלא נוגנה מעולם בגטו, התגלגל לידיו של קרי וודוורד, מנהל תזמורת בריטית. ביוזמתו ובעידודו האופרה הועלתה לראשונה ב-1975, 31 שנים לאחר הירצחם של יוצריה. מאז היא מנוגנת ברחבי העולם וממשיכה להתריע מפני רודנים, מלחמות ורוע אנושי צרוף.
