פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר
יָפָה שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ לְלֵב עָצוּב
צִיַּרְתִּי לוֹ עֵץ וְכִבְשָׂה עַל נְיָר
וְהוּא הִבְטִיחַ לִי שֶׁיָּשׁוּבהַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו הֵן קוֹצִים כָּעֵת
וְלִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כַּקֶּרַחוְאִם אֵי פַּעַם תַּגִּיעוּ לְכָאן
תֵּדְעוּ שֶׁכָּאן הוּא חֶרֶשׁ צָנַח
וְקוֹל הַנְּפִילָה מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע
בִּגְלַל הַחוֹל הָרַךְוְהָיָה אִם יוֹפִיעַ שָׁם יֶלֶד קָטָן
שֶׁפָּנָיו שׁוֹתְקוֹת וְשֵׂעָר לוֹ זָהָב
תֵּדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְהוֹשִׁיטוּ לוֹ יָד
וְלַטְּפוּ אֶת אֲבַק הַמִּדְבָּר מֵעֵינָיווְאָז תַּעֲשׂוּ עִמִּי חֶסֶד קָטָן
כִּתְבוּ נָא מַהֵר לְכָל אִמּוֹתֵינוּ
שֶׁיִּרְוַח לָהֶן קְצָת וְיָפוּג צַעֲרָן
הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּהַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'
לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח
וְכָל שׁוֹשָׁנָיו מִתְיַפְּחוֹת כָּעֵת
כִּי לִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כְּקֶרַחפָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּלֵב הַמִּדְבָּר…
(הנסיך הקטן, מילים: יהונתן גפן, לחן: שם טוב לוי)
"הנסיך הקטן מפלוגה ב'" הוא אחד השירים האהובים והנוגים ביותר בזמר העברי. ולמרות ההתרעמות של מחברו, יהונתן גפן – שהדגיש ששיריו נכתבו לחיים ולא למתים, והיה מעדיף שהשיר יושר בכל יום, או ביום האהבה למשל – הוא גם מהשירים המושמעים ביותר בכל יום זיכרון. גפן לקח קלאסיקה עולמית ונטע אותה במציאות הישראלית העצובה באופן שמעורר הזדהות בכל אחד מאיתנו. השאלה שנותרה בלב השומעים מאז פרסום השיר המולחן בשנת 1975 ועד היום היא מיהו אותו נסיך קטן. מה היה שמו, ואיך נראו פניו?
היו לו עינים כחולות. לא, אפורות. אפור-כחול, כחול-אפור. כשהוא היה צוחק… הוא היה צוחק? כן, הוא היה צוחק. הוא היה חי. מה שבטוח זה שהן לא היו חומות, העינים. חומות הייתי זוכר. או אפור או כחול. אמא שלו, השכולה, לה יש עינים לבנות. זה מוזר, אשה יפה, לא זקנה, עם עינים לבנות.
(מתוך "ציפציף", סיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)
סליחה על הספוילר, אבל גם בסוף הכתבה הזאת זהותו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' תישאר עלומה. מה שכן, נוכל להציע לכם סיפור קצר – ספק בדוי, ספק אמיתי (ככל הנראה גם וגם) – שפרסם גפן לפני חמישים שנה ושופך מעט אור על התעלומה המסקרנת. מדובר בסיפור בשם ציפציף, שכתב גפן במסגרת טורו הקבוע בעיתון מעריב ב-21 באפריל 1972, שנה וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים שבה איבד חברים רבים.
אבל גם ציפציף לא הפיג לגמרי את המסתורין. רק בזכות טור שכתב גפן 35 שנה לאחר מכן, באוגוסט 2007, גם הוא במעריב, למדנו שציפציף היה כינויו של חייל כחוש ששירת עם גפן בפלוגה ונהרג מאש כוחותינו באחד מאימוני הקיץ. בזכות הטור המאוחר הצלחנו לקשור בין ציפציף ובין הנסיך הקטן מפלוגה ב', גיבור שירו של גפן. ציפציף, מתברר, הוא הוא הנסיך.
הסיפור ציפציף קשה לקריאה, ולכן ניסינו לסכם עבורכם את עיקרו. הסיפור נפתח בהאשמה המוטחת אל מיכה הקצין. לא ברור מיהו המאשים, ייתכן שזו אימו של ציפציף: "אני רוצה אותו בחזרה. למה לקחתם אותו?". למיכה אין תשובה מלבד "לא לקחנו אותו. הוא היה גיבור. הוא מת על ראש הגבעה".
בביתו של ציפציף נפתחת תערוכה שלא נגמרת לעולם: "תמונות מהטירונות ומהצניחה הראשונה. הכומתה שלו תלויה על הקיר, מעל הפסנתר". המספר מתרגז על כך שציפציף, שעכשיו נחשב לגיבור, לא היה בחייו אלא בחור צעיר שכתב שירים ולא התאים לחיי הצבא. "אילו הם ידעו כמה מגוחך נראה עם הכומתה הענקית הזאת שכיסתה לו את האזניים – בודאי היו מורידים אותה מזמן. אבל הם לא יודעים. לא אומרים להם שום דבר, רק הוא היה גיבור הוא היה גיבור הוא היה גיבור".
המסר הזה שציפציף היה גיבור הסתדר היטב עם מה שהאמינו וקיוו הוריו של ציפציף הצנום לפני גיוסו: "אחרי הצבא הוא יהיה גבר!" אמרו הוריו זה לזו. "הצבא יעשה ממנו בן אדם". "הוא יכיר אנשים". "הוא יצא עם בחורות". "הוא ילמד סדר ומשמעת". "הוא יחזור איש". "בן אדם". "גבר".
בסיפור של גפן נהרג ציפציף בקרב יחד עם חבריו: "כולם נפלו על תל אבו-חרא. גבעה מטורשת ברמה". גופתו של ציפציף לא אותרה, ולכן חבריו חולמים שברח לארגנטינה או ברזיל, ושהוא חי, רחוק מהמלחמה: "יושב מול מדורה קטנה, בלי אצבעות ובלי דיסקית, משכל רגליו ומביט בגחלים".
הסיפור מסתיים כשאקים רוזנבלאט, חייל מפלוגה ב', היחיד מהחבורה שנותר בחיים, אוזר אומץ לטלפן לאימו של ציפציף ומגלה שהמשפחה עזבה את ביתה והיגרה לדרום אמריקה. והסיפור נחתם בתקווה עמומה, מרירה ופנטסטית: "לדרום אמריקה? חשב אקים. אז אולי הוא עוד חי. אולי מצאו אותו. אולי הוא כתב מכתב ואמר: אני כאן, תקטפו קצת שסק ותבואו. גרבים לא צריך. יש לי מספיק, רק תבואו".
בסיפור של גפן אנחנו מקבלים כמה פרטים ביוגרפיים על ציפציף, אך מרביתם כנראה רק מטשטשים את זהותו האמיתית. השם שניתן לציפציף בסיפור הוא אהרון (רוני) אלקלעי, וצוין שגדל בהרצליה. לא מצאנו תיעוד באתר יזכור על חלל בשם זה.
טוראי 956707 אהרון אלקלעי (ציפציף) היה ילד שהתגייס לצבא. מכנסי העבודה היו תלויים עליו כשק וכל חולצה מנומרת נראתה עליו כשמלת ערב ארוכה. תמיד היה טורח ומהדק את הבגדים לגופו בחגורות, חבלים, חוטי ברזל וכל שבא לידו. עד שמצא באפסנאות קסדה שלא תסתיר את עיניו, התחילה המלחמה. ילד תמים. פעם כמעט נהרג באימונים כשהאמין שלתותח ללא רתע באמת אין רתע.
(קטע נוסף מתוך "ציפציף", הסיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)
חזרה לחיים האמיתיים: את החייל ציפציף פגש גפן בשירותו הצבאי. בטור המאוחר משנת 2007 סיפר כי ציפציף, שנקרא כך משום קומתו הנמוכה, "היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר". אותו, את החלל שלא התאים לצבא הקשוח, ליהק גפן בדמותו של הנסיך הקטן, גיבור ספר הילדים האהוב של הסופר והטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי.
השיר "הנסיך הקטן", שלימים יהפוך לקלאסיקה, התפרסם אף הוא בטור של גפן במעריב, כשנתיים לאחר שפורסם הסיפור ציפציף. בטור הזה נתקל המוזיקאי שם טוב לוי, והשיר תפס לו את העין ואת הלב. לוי הלחין את השיר וצירף אותו לאלבומה הראשון והיחידי של להקת "קצת אחרת", שיצא בשנת 1975.
את הטור שבו פורסם לראשונה השיר "הנסיך הקטן" לא הצלחנו לאתר. לדברי גפן, הוא התפרסם לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל במהלך החיפושים אחרי השיר גילינו את הסיפור שקדם לשיר. הסיפור על ציפציף.
מכיוון שהסיפור ציפציף קרוב יותר לכאב הנפילה והושפע מההלם שהותיר, נעדר ממנו לחלוטין טון ההשלמה שאפשר לזהות בשיר "הנסיך הקטן".
כששאלנו את גפן אם יסכים לשתף אותנו בזהות הנופל ששימש השראה לשירו, כתב לנו רק שהוא "מעדיף שלא לנקוב בשמו של החייל". אך גם אם היה נודע לנו שמו, והיינו יכולים לראות את פניו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' – הצעיר הרגיש והתמים שהלך מאיתנו לפני חמישים שנה לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. וגם, לפי הסיפור שכתב גפן מייד לאחר נפילת חברו, לא יכתוב עוד שירים.
