"הנסיך הקטן מפלוגה ב'" הוא אחד השירים האהובים והנוגים ביותר בזמר העברי. ולמרות ההתרעמות של מחברו, יהונתן גפן – שהדגיש ששיריו נכתבו לחיים ולא למתים, והיה מעדיף שהשיר יושר בכל יום, או ביום האהבה למשל – הוא גם מהשירים המושמעים ביותר בכל יום זיכרון. גפן לקח קלאסיקה עולמית ונטע אותה במציאות הישראלית העצובה באופן שמעורר הזדהות בכל אחד מאיתנו. השאלה שנותרה בלב השומעים מאז פרסום השיר המולחן בשנת 1975 ועד היום היא מיהו אותו נסיך קטן. מה היה שמו, ואיך נראו פניו?
היו לו עינים כחולות. לא, אפורות. אפור-כחול, כחול-אפור. כשהוא היה צוחק… הוא היה צוחק? כן, הוא היה צוחק. הוא היה חי. מה שבטוח זה שהן לא היו חומות, העינים. חומות הייתי זוכר. או אפור או כחול. אמא שלו, השכולה, לה יש עינים לבנות. זה מוזר, אשה יפה, לא זקנה, עם עינים לבנות.
(מתוך "ציפציף", סיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)
סליחה על הספוילר, אבל גם בסוף הכתבה הזאת זהותו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' תישאר עלומה. מה שכן, נוכל להציע לכם סיפור קצר – ספק בדוי, ספק אמיתי (ככל הנראה גם וגם) – שפרסם גפן לפני חמישים שנה ושופך מעט אור על התעלומה המסקרנת. מדובר בסיפור בשם ציפציף, שכתב גפן במסגרת טורו הקבוע בעיתון מעריב ב-21 באפריל 1972, שנה וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים שבה איבד חברים רבים.
אבל גם ציפציף לא הפיג לגמרי את המסתורין. רק בזכות טור שכתב גפן 35 שנה לאחר מכן, באוגוסט 2007, גם הוא במעריב, למדנו שציפציף היה כינויו של חייל כחוש ששירת עם גפן בפלוגה ונהרג מאש כוחותינו באחד מאימוני הקיץ. בזכות הטור המאוחר הצלחנו לקשור בין ציפציף ובין הנסיך הקטן מפלוגה ב', גיבור שירו של גפן. ציפציף, מתברר, הוא הוא הנסיך.
הסיפור ציפציף קשה לקריאה, ולכן ניסינו לסכם עבורכם את עיקרו. הסיפור נפתח בהאשמה המוטחת אל מיכה הקצין. לא ברור מיהו המאשים, ייתכן שזו אימו של ציפציף: "אני רוצה אותו בחזרה. למה לקחתם אותו?". למיכה אין תשובה מלבד "לא לקחנו אותו. הוא היה גיבור. הוא מת על ראש הגבעה".
בביתו של ציפציף נפתחת תערוכה שלא נגמרת לעולם: "תמונות מהטירונות ומהצניחה הראשונה. הכומתה שלו תלויה על הקיר, מעל הפסנתר". המספר מתרגז על כך שציפציף, שעכשיו נחשב לגיבור, לא היה בחייו אלא בחור צעיר שכתב שירים ולא התאים לחיי הצבא. "אילו הם ידעו כמה מגוחך נראה עם הכומתה הענקית הזאת שכיסתה לו את האזניים – בודאי היו מורידים אותה מזמן. אבל הם לא יודעים. לא אומרים להם שום דבר, רק הוא היה גיבור הוא היה גיבור הוא היה גיבור".
המסר הזה שציפציף היה גיבור הסתדר היטב עם מה שהאמינו וקיוו הוריו של ציפציף הצנום לפני גיוסו: "אחרי הצבא הוא יהיה גבר!" אמרו הוריו זה לזו. "הצבא יעשה ממנו בן אדם". "הוא יכיר אנשים". "הוא יצא עם בחורות". "הוא ילמד סדר ומשמעת". "הוא יחזור איש". "בן אדם". "גבר".
בסיפור של גפן נהרג ציפציף בקרב יחד עם חבריו: "כולם נפלו על תל אבו-חרא. גבעה מטורשת ברמה". גופתו של ציפציף לא אותרה, ולכן חבריו חולמים שברח לארגנטינה או ברזיל, ושהוא חי, רחוק מהמלחמה: "יושב מול מדורה קטנה, בלי אצבעות ובלי דיסקית, משכל רגליו ומביט בגחלים".
הסיפור מסתיים כשאקים רוזנבלאט, חייל מפלוגה ב', היחיד מהחבורה שנותר בחיים, אוזר אומץ לטלפן לאימו של ציפציף ומגלה שהמשפחה עזבה את ביתה והיגרה לדרום אמריקה. והסיפור נחתם בתקווה עמומה, מרירה ופנטסטית: "לדרום אמריקה? חשב אקים. אז אולי הוא עוד חי. אולי מצאו אותו. אולי הוא כתב מכתב ואמר: אני כאן, תקטפו קצת שסק ותבואו. גרבים לא צריך. יש לי מספיק, רק תבואו".
בסיפור של גפן אנחנו מקבלים כמה פרטים ביוגרפיים על ציפציף, אך מרביתם כנראה רק מטשטשים את זהותו האמיתית. השם שניתן לציפציף בסיפור הוא אהרון (רוני) אלקלעי, וצוין שגדל בהרצליה. לא מצאנו תיעוד באתר יזכור על חלל בשם זה.
טוראי 956707 אהרון אלקלעי (ציפציף) היה ילד שהתגייס לצבא. מכנסי העבודה היו תלויים עליו כשק וכל חולצה מנומרת נראתה עליו כשמלת ערב ארוכה. תמיד היה טורח ומהדק את הבגדים לגופו בחגורות, חבלים, חוטי ברזל וכל שבא לידו. עד שמצא באפסנאות קסדה שלא תסתיר את עיניו, התחילה המלחמה. ילד תמים. פעם כמעט נהרג באימונים כשהאמין שלתותח ללא רתע באמת אין רתע.
(קטע נוסף מתוך "ציפציף", הסיפור שפרסם יהונתן גפן במעריב באפריל 1972)
חזרה לחיים האמיתיים: את החייל ציפציף פגש גפן בשירותו הצבאי. בטור המאוחר משנת 2007 סיפר כי ציפציף, שנקרא כך משום קומתו הנמוכה, "היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר". אותו, את החלל שלא התאים לצבא הקשוח, ליהק גפן בדמותו של הנסיך הקטן, גיבור ספר הילדים האהוב של הסופר והטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי.
השיר "הנסיך הקטן", שלימים יהפוך לקלאסיקה, התפרסם אף הוא בטור של גפן במעריב, כשנתיים לאחר שפורסם הסיפור ציפציף. בטור הזה נתקל המוזיקאי שם טוב לוי, והשיר תפס לו את העין ואת הלב. לוי הלחין את השיר וצירף אותו לאלבומה הראשון והיחידי של להקת "קצת אחרת", שיצא בשנת 1975.
את הטור שבו פורסם לראשונה השיר "הנסיך הקטן" לא הצלחנו לאתר. לדברי גפן, הוא התפרסם לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל במהלך החיפושים אחרי השיר גילינו את הסיפור שקדם לשיר. הסיפור על ציפציף.
מכיוון שהסיפור ציפציף קרוב יותר לכאב הנפילה והושפע מההלם שהותיר, נעדר ממנו לחלוטין טון ההשלמה שאפשר לזהות בשיר "הנסיך הקטן".
כששאלנו את גפן אם יסכים לשתף אותנו בזהות הנופל ששימש השראה לשירו, כתב לנו רק שהוא "מעדיף שלא לנקוב בשמו של החייל". אך גם אם היה נודע לנו שמו, והיינו יכולים לראות את פניו של הנסיך הקטן מפלוגה ב' – הצעיר הרגיש והתמים שהלך מאיתנו לפני חמישים שנה לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח. וגם, לפי הסיפור שכתב גפן מייד לאחר נפילת חברו, לא יכתוב עוד שירים.
חשיפה: נסיונות הכתיבה הראשונים של א. ב. יהושע
עד גיל 18 חיבר הנער אברהם יהושע שורה של מערכונים כדי לבדר את החברים לכיתה או לתנועה. אחר כך הבין בולי שהוא עתיד להיות לסופר. עם פטירתו מגישה הספרייה הלאומית את הטקסטים הראשונים הללו, יחד עם הסיפור הקצר הראשון שהשלים מי שיהיה אחד מגדולי סופרינו
כמו כן, בימי הפסטיבל יוקרנו עשרות סרטי דוקו מובחרים מהארץ ומהעולם בבניין הספרייה הלאומית. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים לחצו כאן.
בגיל 85 ולאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן נפטר הסופר א. ב. יהושע. ארכיונו העשיר הופקד בספרייה הלאומית כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת. חוקרי הספרות מוזמנים לעיין בפריטי אותו ארכיון של הסופר הנערץ, שם יוכלו לקרוא את טיוטות הרומנים הגדולים של יהושע ואת טיוטות הסיפורים הקצרים שפרסמו את שמו כסופר צעיר ומצליח, ולהשוות אותם עם הגרסאות הסופיות שלמדנו להכיר ולאהוב. אנחנו מצידנו בחרנו לחזור אל תחילת דרכו של בולי, אל ראשית הכתיבה של הנער שייעשה לאחד מגדולי סופרינו.
כשהתבקש לסכם את חייו תיאר א. ב. יהושע את ילדותו ונעוריו כמאבק של הישרדות, ואמר שאיננו אדם נוסטלגי. עוד טען שהביוגרפיה האישית שלו לא שימשה חומר חשוב שממנו עשה את הספרות שלו. אבל מה עם הדברים הראשונים שכתב? האם שם נמצא את החוטים שיימשכו לכל אורך יצירתו הבוגרת?
תעודת הבגרות של אברהם גבריאל יהושע, בוגר המגמה הספרותית בגימנסיה
גם בדרמות הגדולות שחיבר תמיד כיכב ההומור – לפעמים תופס את הבמה ולפעמים מספק תשתית לדרמה. ביקור בארכיון הסופר מלמד שכבר גישושי הכתיבה הראשונים של יהושע היו גישושים בכתיבה הומוריסטית. אברהם בן ה-15 התחיל את דרכו בחיבור פיליטונים. היום הסוגה הזאת נעלמה ממחוזותינו, אבל בתקופת נעוריו של יהושע, וכמורשת מהתיאטרון הבידורי שקם בארץ ישראל המנדטורית שבה נולד, עדיין שגשגה ופרחה. אברהם יהושע כתב והעלה את אותם מערכונים הומוריסטיים קצרים בתנועת הצופים, בטקס הסיום של הגימנסיה בשכונת רחביה שבירושלים וגם סתם – כדי לשעשע את החבר'ה.
המוטיב המרכזי של המערכונים הקצרים הללו הוא השאיפה לחופש והרצון להשתמט מעת לעת מהלימודים, שאיפה המייחדת את כל תלמידי ישראל והעולם באשר הם. דוגמה משעשעת במיוחד היא "פורצי גדר", פיליטון המוקדש לנושא החשוב: כיצד להבריז מבית ספר כשאתה כבר בתוך בית ספר? מה שבטוח, אין לתלות תקוות בשומר יהודה, שהרי "הוא עקשן כמו פרד. אומרים לו שסבתא שלך הולכת ללכת והוא לא מוכן לתת לך לצאת. מכתבים בדואר שנתקבלו בשבילך מנשיא ארה"ב, ארוחת בוקר שלא אכלת זה שלושה ימים – לא מועיל. אין סיבות בשבילו".
פורצי הגדר
עד גיל 18 לא ידע אברהם יהושע שייעודו בחיים הוא להיעשות לסופר. בריאיון מאוחר סיפר כיצד בכיתה השמינית (כיתה י"ב) "נגעתי במילים ודרכן באתי לספרות". בגיל הזה, ולכבוד מסיבת הסיום של הגימנסיה בשכונת רחביה הירושלמית, חיבר וביצע את "שירת הברבור של הכיסאות". והנה, גם בפיליטונים המוקדשים לנושאים האבסורדיים ביותר התחיל להתגבש הסגנון הספרותי של הסופר לעתיד.
הפיליטון הזה מספק הצצה לא רק לכתיבתו, אלא גם לתקופה שבה נכתב – תחילת שנות החמישים במדינת ישראל הצעירה. "שירת הברבור של הכיסאות" עוסק בפרידת התלמיד מהגימנסיה. כבר בהתחלה מדגיש אברהם בן ה-18 שהפרידה היא לא מהמורים ש"הרי אלה כלים ועוברים, שזה דרך מורים בגימנסיה: להיות עפים, מועפים או מתים", וגם לא מהתלמידים ש"הרי אלה באים והולכים", גם לא "מהכתלים ומהקירות שבגימנסיה…שכבר נגזרה גזירה במדינה זו שאין אדם שוהה בביתו יותר משנה, אלא הולך ועוקר הולך ועוקר מדירה לדירה, מצריפון לפחון, לבדון לשיכון לווילה וחוזר חלילה". לכן, החליט הנער המסיים להיפרד מהכיסא שעליו ישב – שהרי כיסא בבית הספר לא מתחלף לעולם ועובר לירושה.
כך נחתם הקטע על הכיסא, בסגנון המזכיר משהו מסגנונו של הסופר הבוגר:
וכבר ירדה החמה לבין ההרים ורק נשארו זהרורי אורה שלה מתחטאים ומתחבטים בקירות כמבקשים רחמים וסליחה על העול שעשו בצהרי היום – כי חמים היא מאוד.
וגמר כסאי ונאנק קצת על שומני הרב, ועיניו היו נוגות. ואפשר שתאמרו אולי מצטער אותו כיסא עלוב שאתה פורש והולך לשירות, מקום עינויים וסבל, אין אתם יודעים נפש כיסא, להפך שמח הוא שהולך אני לצבא שיודע הוא שאין אני רואה שם צורת כיסא וכל היום אין אני אלא רץ…
ובעוד אני מספר לכם כל זה נשתקע כיסא בנמנום…וראיתי שחמה שקעה ועקרתי ללכת הנה.
שירת הברבור של כסאות, פיליטון למסיבת סיום של השמינית בגימנסיה
מהפיליטונים שנשא מול קהל חבריו לכיתה או לתנועה עבר א. ב. יהושע אל הכתיבה הספרותית. "מכתב של גשמים" היה סיפורו הראשון, כך כתב על עותק הסיפור שנשמר בארכיון, עותק שהוקלד במכונת הכתיבה. הסיפור נכתב ככל הנראה בשנת 1953 או 1954, וכתוב בסגנון עגנוני כל כך, עד כי אהרן מגד שהיה עורך כתב העת הספרותי "משא" כתב בחזרה לפרח הסופרים הנלהב: "כן, לא רע, יש משהו, אבל איך אפשר לכתוב בחיקוי שלם כזה של עגנון?".
הסיפור מספר על מכתב חשוב שכמעט ולא מגיע ליעדו ועל כותב המכתב שמתקשה לקבל את רוע הגזרה. גללו לסוף הכתבה כדי לקרוא את הסיפור המתומלל במלואו.
מכתב של גשמים, פתיחת סיפורו הראשון של א. ב. יהושע
המעבר אל הספרות היה חד, אבל גם לא מלא. ועל זאת יעידו פיליטונים מאוחרים שהמשיכו להיכתב בידי יהושע, ואפילו בעת שירותו בצבא. "יום שבת בחרמון" – שהכותרת המשנית שלו היא לא פחות מ"פרק נוסף מספר מלחמות היהודים", מספר על הפעם ההיא שסילקה הפלוגה שבה שירת רב"ט אברהם יהושע את הישראלים המטיילים בחרמון עבור בדיקות שגרתיות ביטחוניות ביום שבת אחד, עמוס במיוחד על ההר.
יום שבת בחרמון (פרק נוסף מספר "מלחמות היהודים")
בשנת 1963 יפרסם א. ב. יהושע את ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם "מות הזקן". הרומן הראשון שלו יהיה "המאהב", שיראה אור בשנת 1977. בשנות השמונים יתרום את ארכיונו לספרייה הלאומית, מה שסייע בשימור הטיוטות של יצירותיו – מרבית טיוטות הסיפורים הקצרים שחיבר לא נשמרו מסיבה זאת.
למרות זאת, הארכיון השופע הוא עדות עשירה לפועלו של אחד מעמודי התווך של הספרות העברית. השיטוט בין נבכי הארכיון הוביל אותנו גם אל תיק אחד שהכיל "כמה אמרות שלקחתי מהלוח היומי שלי", על פי יהושע. האמרה השנייה הייתה "האמנות אינה משלח יד אלא גזר דין", ועליה הוסיף א. ב. יהושע המנוח את פרשנותו שלו:
כשהאדם נתקף ברצון היצירה, אין הוא רואה זאת כמשלוח יד אלא כגזר דין. אנו מכירים את שמות האומנים הידועים והמצליחים, אבל לידם פועלים אלפי אומנים שאינם זוכים להכרה ואינם זוכים לתגמול כספי, ואף על פי כן הם לא ירפו ממסירותם לאומנותם, שגוזלת את זמנם ואת ממונם ולפעמים גם מחבלת בחיי משפחתם. כאילו נגזר עליהם גזר דין. גזר דין קשה ומתיש. אבל גזר דין בעל משמעות עמוקה. וגם אם פירות יצירותיהם נראים בעיני אחרים, ולפעמים אף בעיני היוצרים עצמם, עלובים ולא ראויים, הם לא ירפו לעולם מן התקווה שאולי יבוא היום ומתוך מסירותם וחיפושיהם במקום שבו הם כלאו מרצונם את עצמם, תאיר להם בשורה שאותם הם יתנו מיד כמתנה לעולם.
לזכרו של א. ב. יהושע אנו מצרפים כאן את סיפורו הראשון מתומלל במלואו.
מכתב של גשמים
א
כבר אין אצלי הפוגה, יצאו השמים משתיקת אפרוריותם, והעננים מעצמם, ובא גשם – טפות קלוחים ומטרות. כל שסדורים הגשמים במרומים משהם מגיעים לארץ משבשים את העולם כולו. כל שאינו גשם אובד עד שיאבד הגשם. נבקעים מים כמוסים, נשברים מעינות חתומים, והכל ממטירים – ארץ, עצים, אבנים ובני אדם. הכל רטוב אם צריך שיהיה רטוב ואם לאו, הכל קודר אם צריך שיהיה קודר ואם לאו.
אין אנשים מישובה של עיר שמחין על הגשם, מפני שהוא משבש עליהם דרכם ומשעולם, חופר בהם מהמורות וממלאם שלוליות, אבל ברי דעת הם משיהיו מתריסים כנגדו בעוד אוכלה ומימיה של המדינה דחוקים. וכובשים הם רוגזם בקרבם, ורק תמהים על ברכה זו שהיא קדורנית כל כך.
אלא לא כן אני. אין בליבי כלום על הגשם כיוון שאין אני יוצא מפתח ביתי. סומא אני וצריך לבני אדם שיביאוני ויוציאוני בכל דרכי העולם.
ב
לפנים היו עיני פקוחות להלך בין בני האדם, משנתרחקתי מחברת בני אדם נסתתמו עיני סתימה גדולה, והייתי סומא לבריות. ככל שרבו השנים נתמעטו בתבל אוהבי עד שלא נותר לי אלא אוהב אחד ויחיד שהיה גר בעירי במקום נדח ורחוק.
הרבה פעמים הייתי מעלה לפני את ענין אוהבי יחידי זה שנותר לי בעירי. לביתו שבעירי לא ידעתי כיצד אני מגיע שכן סומא אני ואיני רשאי לעבור ברחוב סואן של בני אדם. בעיקר היה לבי נטרף והמה בי בראשית עונות השנה.
באביב רציתי לאמר מילות שמחה, בחום הקיץ דברי מהות, עם עלי הסתיו הרהורים של כפירה, ועל הגשם שירה של עצבות.
אבל מעולם לא כתבתי דבר, ואת שכתבתי הטמנתי במגרת שולחני ולא שלחתי לאוהבי – אהובי זה שנותר בעירי ושלא ראיתיו מאז שסומא הייתי לבריות.
השנה עם שבא הגשם ראיתי שלא נותרו לפני חיים הרבה. הוצאתי ראשי החוצה מבעד לחלון וראיתי גשם ובוץ ושלוליות ורוחות קרות מנשבות וטורדות את העולם כולו. ישבתי ליד האח הבוערת וכתבתי מכתב של עצבות גדולה ושלחתי אותו דרך בית הדואר לאוהבי היחיד והמיוחד שנותר לי בעירי.
מעולם לא היה נושא מכתבים בא אצלי. מעולם לא היה אדם כותב אלי מכתב. דלת ביתי סגורה היתה כל אותן שנים שבהן נסתמאתי לבריות, ולא היה אדם נכנס ובא בביתי כל שכן נושא מכתבים שלא בשביל עצמו בא אלא בשביל אחרים.
אותו יום גשמים קודר שבו שלחתי את מכתבי דפק על דלתי. נחפזתי לפתוח לו. עם שנפתחה הדלת באו טפות גשם עלי.
הסתכל עלי כדרך שבני אדם מסתכלים על סומים לראות אם עינים שלהם סתומות-סומות או פקוחות-סומות, לאחר שראה מה שראה נענע לי ראשו מתוך רחמים גדולים ואמר כדרך שאנשים אומרים על פורענות ידועה.
אדוני מר… (תמה הייתי כיצד ידע זאת, שכן אין שלט על שמי קבוע בדלתי).
הן.
גשמים עזים. קבל.
הן.
ופרנסה שלי קשה ובזויה.
קשה אבל לא בזויה. אמרתי בלחש.
קשר על עצמו שתיקה ארוכה.
פתאום עקר ממקומו ונכנס בצעדים גדולים וכבדים לבית כשהוא מבוצץ מים מנעליו על כל המסדרון והחדר, בדרכו נטלני בזרועי והוליכני לחדר האורחים והושיבני על שרפרף מעשה מורה. תהה ארוכות בחדר על מקומו של כל חפץ וחפץ, ולבסוף נמלך ועקר תמונה מהקיר וקבעה במקום אחר לפי טעמו. טלטל את הכורסה היחידה שבחדר מזוית אחת לאחרת. הוציא מיני יינות יקרים מן המזוה ובחנם, וגרף לעצמו סיגריות לעשון. משראה אותי יושב נכלם הרים את ילקוטו הבלה ממקומו וחטט בו שעה קלה והוציא ערימות של מכתבים. הפך והפך בהן עד שמצא מכתב אחד שהיה מפוספס בקוים אדומים וכחולים כדרך שמפספסים בבית הדואר.
פשטו פניו ארשת של טרדה ולבשו ארשת של עצבות.
מר כתב אתמול מכתב שאינו מובן.
פרס את המעטפה בעדינות והוציא את הניר גופו. עיין בו שנית ונענע ראשו כדרך אדם שדברים שחשב ושער מתאשרים לו יותר ויותר. הפך בו הלוך והפוך ופתאום נתכרכמו פניו והציא עפרון אדום מכיסו כדי לתקן שם שגיאה של סגנון.
פשטתי ידי וקראתי – אדוני!…
נענה לי בזעה – וכי אדון אני? אדם פעוט ודל אני. נושא מכתבים שבקושי נושא את מכתביו שלו עצמו.
קבלתי עליו – וכי מה הוא עושה במכתבי? הרי אין אדם ראשי לפשפש בדבריו של אחר.
תמה – הרי שולח אדוני מכתב זה בידי. והרי כל עיקרו של מכתב – מסירתו, וכי אין אני רשאי לבדוק מכתב זה ולראות אם ראוי הוא לבוא לפני בני האדם, שמא לא יבינו בו כלום וימצאו נכשלים.
ליקק קצות העפרון בלשונו כמזומן להכנס לעבודה קשה בתקון מכתבי. נתבלעה לשוני בפי ולא ידעתי מה אשיב ומה אומר.
הציץ בי נושא המכתבים ברחמים, והטריח עצמו לשבר לי טענות ומוסכמות ישנים.
הרי בחברה של בני אדם אנו חיים, וכל איש ואיש רוצה להבין את שפת רעהו, מחשבותיו, רצונותיו והגיגיו. דברי סתרים ורמזים למה לנו?
באה חמה כבושה בלבי.
וכי מה אעשה? – שאלתי.
אין עליך לעשות מאומה שכן טרחה זו עלינו היא נופלת. מיד אנו משנים את מכתבך ומתקינים אותו לצבור הגדול והרחב.
נתמתח בהרחבה בכורסה שכן עיף ויגע היה לאין שעור מעבודות יומו הגשום.
נכנסה בי מרדות גדולה וחשקתי שפתי באמירת לא.
נתאנח נושא המכתבים אנחה גדולה של צער. העלה תרמילו על גבו אחר שאסף לתוכו את ערימות המכתבים, והלך לו עד למפתן הבית.
אדוני יביא את המכתב לתעודתו בעצמו?
נענעתי ראשי להן.
פתח את הדלת. עם שפתחה באה רוח גדולה של גשמים וקרה. באה המית הגשמים באוזני.
חזרתי לחדרי וראיתי שנותר המכתב פרוס על השולחן. באו חששות גדולים ללבי כיצד אהיה מביא מכתב זה לתעודתו ואין אני יודע לבוא ולצאת בכל דרכי העולם, כל שכן שאיני יודע מקום מגוריו של אותו אוהב – אהובי.
עטפתי עצמי כסות של חורף.
בקשתי ידיד מידידי שמלוני בדרכי ולא נמצא לי אחד. נטלתי מקלי שהוא נמצא לי תמיד. סומא אני וצריך להם – לבני אדם או למקל שיביאוני ויציאוני בכל דרכי העולם.
ג
משיצאתי מביתי היתה שעת ערבית ממשמשת לבוא. חמה קודרת של חורף הרכינה עצמה בשיפולי ההר. העולם היה סוער כולו. מטרות היו מקלחים בעוצמה גדולה. לפעמים היתה הרוח החזקה גורפת מערבולות גשם ורוח. ערפל דק כסה את הבתים הלבנים נוטפי המים ונתמזג לאפלה הממשמשת ובאה. אילנות היו משלחים בדיהם וענפיהם בשורותיהם לסירוגין לכפיפת הרוח. ברק היה מרטיט לפעמים את האויר והרעם שעה ארוכה אחריו מתגלגל במרחקים הקרובים.
כלתה רגל מן הרחוב. אנשים כנסו עצמם בביתם או במקומות כנוס ומחבוא. לפעמים היה אדם עובר בריצה כברת דרך ברחוב השומם, ומיד חוזר ונחבא.
הלכתי באמצעיתו של הכביש, מגשש בשלוליות במקלי ומהדס בהן. נכנסו קילוחים לבגדי ופשטו לגופי. הלכו שטפונות על פני. הייתי מהלך ללא מחסה וללא בקשת מחסה ולא יצאה שעה קלה עד שנסתפגתי בכל גופי והייתי רטוב ללא שיור.
בקשתי אדם שיראני את דרכי, משהייתי נתקל באחד הייתי מראה לו את המכתב. מכל אותם שפגשתי לא ידע איש על מקום דירתו של אוהבי – אהובי דבר וחצי דבר, כל כך היה רחוק אותו מקום ונדח, ואפילו ידע אדם כלום לא היה טורד עצמו בגשמים אלו ועוצר ומשהה עצמו לאמר לי מלה.
שוטטתי ברחובות ללא ידיעה וללא סדר. שב על עקבי ביודעין ושלא ביודעין, מסובב עצמי ומעקל דרכי. עד שיצאה שעה ארוכה ולא פגו המטרות ולא הגעתי לתכלית וחצי תכלית, ועלו דמעות בעיני הכבויות.
מתוך שהייתי הולך וגושש במקלי מצאו אותי מר כך וכך ומר כך וסתם אדם שאפילו לא היינו קוראים לו מר.
היו הם הולכים במעילים גדולים מכוסים בכסות גשם, אוחזים במטריות שחורות ומגפים ארוכים לרגליהם. כשראו אותי סטו ממהלכם תפסו בזרועותי מלטוני מזרם מים שהייתי נתון בו, תקנו מקלי ונטלוני לפאת המדרכה.
אחר קרא אלי מר כך וכך כדי לגבור בקולו על הגשמים.
היאך הוא הולך לבדו?
קרא מר כך גם הוא.
זקן וסומא.
נזכר מר כך וכך.
ובגשמים קשים אלו.
נתאנח מר כך.
שטורדים עד כלות הנשמה.
משמש מר כך וכך את בגדי, ומר כך קרא.
הרי הוא רטוב ללא שיור!
שאלתי – סתם אדם שאפילו אינו קוראים לו מר עמכם?
הן.
שמא אתה אומר לי מה היא הדרך לביתו של אדם זה?
הוצאתי את המכתב מכיסי.
לקח מר כך וכך את המכתב ואמר – איך אפשר לדעת?
לקח מר כך את המכתב ואמר – איך אפשר לדעת?
לקח סתם אדם את המכתב התבונן יפה ואמר בצער – איך אפשר לדעת?
שאלו אותי מה כך וכך ומר כך – למה לך זה?
בלמתי את פי.
משראו שתיקתי קפצו ואמרו.
נו, איך אפשר לדעת ככה?
באותו רגע הבריק ברק גדול ונתיראו אלה. בדקו כברת דרך לפני ונזדרזו להיפרד ממני. דפקתי במקלי על הקיר.
סומא אני וצריך לו למקל שיביאני ויוציאני בכל דרכי העולם.
ד
גברו הגשמים.
פגע בי נושא המכתבים כשהוא ממהר לביתו. עצרני והעמידני בזוית הרחוב.
היאך מר? בשעת כזאת?
שתקתי.
אפשר מכתב שלו הוא הולך להביא? שאל בתמהון רוגז.
הן. הפטרתי בלחש.
ולא יכול היה להמתין לאביב שיבוא, שעה שהדרכים מתוקנות והאנשים מפויסים להראות לו את הדרך.
דוחק הוא לי. אמרתי פשוטות.
כבר עלטה גמורה על הארץ, והגשמים עוד יוסיפו לרדת בחוזקה. כלתה רגל מן העיר, והמקום נידח מאד מאד, אפילו אני – נושא-מכתבים מתקשה בו. מכתב זה אדוני אינו מובן, סכנה להלך עמו בימים שכאלו שאין האנשים פנויים להרהר בדברים זרים וקשים. ישוב, ישוב לביתו!
לא נותרו לפני הרבה חיים. אמרתי בקול צרוד. דוחק הוא לי.
ספק כפיו ביאוש. בדק לפני כברת דרך והניחני ללכת.
הלכתי עד סופו של רחוב והמשכתי מאחורי סופו. יצאתי אל קרפיף והלכתי עד סופו והמשכתי מאחורי סופו. באתי אל חצר והלכתי בה עד סופה והמשכתי מאחורי סופה. נקלעתי אל שדה והלכתי בו עד סופו והמשכתי מאחורי סופו. עליתי אל הר והגעתי לסופו והמשכתי מאחורי סופו.
הגעתי למקום של דירות הרחק מחוץ לעיר. נוהגת העיר לפזר דיריה בין השדות הרבים והרחבים כדי שיהנו מן הבדידות בעל כורחם ומן האויר הטוב והצח ברצונם.
אדם אחד עצרני לשאול לרצוני.
באו רחמים וצער בליבי על אותו אדם שמטריח עצמו במקום שומם זה ובשעה זו של גשמים עזים לשאלני לחפצי. הוצאתי את המכתב מכיסי. כבר הפך הוא רטוב ואבד את צורתו. הכתובת נשתבשה שכן נתפרס הדיו במים שהיו מקלחים עליו. לא היתה תקנה למכתב, לא לכתובתו ולא למה שמונח בפנים. מסרתי לו את המכתב שאני מסיר מעליו טפות של גשם ומכפיל טשטושו.
זהו המקום, אדוני, שאני מחפש!
לקח האיש את המכתב נער מעליו את המם ושלש טשטושו.
זהו המקום. קרא.
מחיתי את הגשם מעל פני, מחיתי את ידי ונתתי לו שלום בשמחה רבה.
ה
נכנסתי לבית גדול שעוד לא נשלם בנינו. ריח סיד כבוי היה נודף מכל מקום. נתקל הייתי בערימות אבנים ושיירי קרשים משומשים שלא מצאו להם תקון בבית.
טפסתי במדריגות ללא מעקה, באתי למרפסות שהיו תלויות על פי תהומות, עליתי לגג שלא היה לו סוף. נחבטתי בראשי ובגופי, והרוח מפרצות החלונות והדלתות היתה מנהמת באוזני. אדם שעיניו בראשו היה מתבהל במקומות שכאלה, אני שסומא אני נשארתי שלו.
עוד אני סובב ומסתבך באתי אל דלת אחת שהיתה סתומה לפני, שאין עליה לא שלט ולא ציון, לא מצילה ולא פעמון.
הקשתי במקלי עליה.
פתחה אותה אשה צעירה ונאה שתלתלים לה זהובים ועינים שאין צבעם ניכר מחמת יופים.
הסתכלה בי בסקרנות שכן כל חזותי היתה עלובה עד למאד. כובעי מעוך מחמת הגשמים. מעילי חולצתי ומכנסי שאבדו צורתם נוטפים מים. נעלי ושולי מכנסי מטויחים בבוץ רב שדבק בי בשדות.
שאלתי – אוהבי זה וזה דר פה?
הן. נענתה לי רכות וממושכות.
מכתב יש לי למסור לו.
אדוני נושא מכתבים חדש?
לא.
אולי נער של מברקים ושליחויות?
לא.
אלא…?
אלא אוהב אני לאוהבי – אהובי זה ומכתב כתבתי לו עם הגשמים, אלא שלא רצו בבית הדואר לשלוח מכתב זה הנה.
כלום כל כך נדח מקום זה. תמהה.
חלילה! אמרתי. אלא שמכתבי לא היה מובן לבריות.
פשטה את ידה לקחת את המכתב.
הוצאתי אותו גוש ניר, שאבד צורתו כל שכן צורות של דיו שנמרחו עליו, ונתתי לה.
זה הוא המכתב שאינו מובן?
הן. ומיד נזדרזתי להוסיף לזכותי. אין לי תיק של נושא מכתבים אשר משמר מכתבים מפני גשם, ואינני יודע את הדרך כנושאי המכתבים ולכן ארכה לי דרכי.
הציצה בי בעין יפה.
אדוני סומא?
נענעתי בראשי.
וכבר זקן למדי.
נענעתי שוב בראשי.
נכנסה בפנים ונשתהתה שם זמן מרובה. כל אותה שעה רגלי כואבות עלי מכל אותן הליכי הליכות שהלכתי. לבסוף יצאה אלי ובשרה לי כי אוהבי – אהובי – אהובינו טרוד כעת ברוב מכתבים אשר הגיעו לעת הצהרים, אבל הספיק לעיין במכתבי ומצאו נאה ויפה. ושלח לי שלומו, ואחל לי אריכות ימים.
נפטרתי ממנה והלכתי לדרכי.
כבר היתה שעת חצות. הגשם הוסיף לקלח באיטיות ולא הראה על פסיקה כל שהיא. בתים רבים מסביבי היו מוארים ומחוממים בחום טוב. תקפה אותי חולשה גדולה מחמת שלא ראיתי היכן דרכי מובילה וכיצד אני חוזר לביתי. שטוף הייתי במים רבים וקרים. החלו דמעות של יאוש מקלחות על פני אלא שלא ניכרו מחמת הגשם הטורדני שהיה יורד.
באותה שעה עברה מכונית גדולה של בית הדואר ובה סיעה של נושאי-מכתבים. אספוני אלו למכוניתם והביאוני לביתי האחרון.
סוף
מאירה ברנע-גולדברג: "הידיעה שבכל רגע זה יכול להיפסק דוחפת אותי קדימה"
מאירה ברנע-גולדברג יודעת לנצל הזדמנויות. כשנתקלה במקרה במו"לית הכי גדולה בישראל היא לא היססה לתת לה את כתב היד של ספר הביכורים שלה שבמקרה היה לה בתיק. גם זה שאותה מו"לית שכחה את כתב היד מאחור לא ריפה את ידיה. ומאז שוצף מידיה שפע ספרים, לילדים, לנוער ולמבוגרים, ובראשם סדרת "כראמל" האהובה - שכבר הפכה לסדרת טלוויזיה, ותהפוך בקרוב גם להצגה
מאירה ברנע גולדברג בחברת דמויותיה האהובות. באדיבות המצולמת
בני נוער רבים בישראל לא היו יכולים לדמיין את הילדות שלהם בלי כראמל וחבורתו. אבל זה בהחלט היה תרחיש אפשרי, לו מאירה ברנע-גולדברג לא הייתה משוכנעת ביכולת שלה ליצור ולגעת בקוראיה. לרגל חודש הקריאה, ביקשנו לשמוע מסופרות ומסופרים על קשיים שחוו בניסיון להוציא ספר לאור. בתשובה לשאלתנו אם התעוררו קשיים בתהליך היצירה, מספרת הסיפורים המיומנת ידעה מיד את התשובה.
"באופן לא מפתיע, הסיפור הראשון הוא על הספר הראשון שלי, ספר למבוגרים שנקרא 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'. באותה תקופה עבדתי ב'צומת ספרים' ובפגישת עבודה נכחו שני המו"לים הכי גדולים בארץ. בכלל לא תכננתי לפנות אליהם, אבל כבר סיימתי את הספר והסתובבתי עם עותקים שלו בתיק, אז הרגשתי אינטואיטיבית שזה מה שאני צריכה לעשות. ניגשתי לערן זמורה ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר לי שהוא לא מבטיח שום דבר, שאין לו קשר לזה ושלא אקח את זה אישית אם אקבל תשובה שלילית. המו"לית השנייה שאלה אותי על מה כתב היד ואחרי שעניתי לה, היא אמרה שהיא לא חושבת שזה מתאים ולא נראה לה שזה יצליח. היא לקחת את כתב היד המודפס ואחרי כן ראיתי אותה משאירה אותו בצד. שנים לאחר מכן, כש'כראמל' הפך לרב מכר חזק, היא פנתה אליי ושאלה מדוע לא הצעתי להם אותו. עניתי שאני זוכרת שהיא לא התייחסה ברצינות לספר הראשון שלי. היא הכחישה, אבל אני זוכרת אפילו שלקחתי את העותק שהשאירה בחזרה כי לא רציתי שהוא יסתובב שם. זה לא משהו ששוכחים, זו דחייה שהייתה מאוד נוכחת עבורי".
זה לא ריפה את ידייך? "זה ליווה אותי וחשבתי מה לעשות, אבל אחרי חודשיים התקשרה נועה מנהיים, מהוצאת 'כנרת-זמורה-ביתן' ואמרה שהיא זיהתה בי קול מיוחד ומעניין, ושהסיפור ממש מעולה. היא נתנה לי כמה טיפים לתיקונים שצריך לעשות, ישבתי וכתבתי מחדש והספר יצא וזכה להצלחה. מאז, כל הספרים שלי יצאו בהוצאה הזאת. בגלל שהספר הראשון מאוד הצליח, למעשה בכלל לא עלתה שאלה איפה להוציא את כתביי. ככה נחסכה ממני הדרמה הזו של משלוח להוצאות שונות, שלא מעט סופרים חווים".
שנים ספורות אחרי שיחת הטלפון הזו ממנהיים, וכשרומן הביכורים שלה החל לצבור תאוצה ולמכור עותקים, ברנע-גולדברג שינתה לפתע כיוון והחלה לכתוב גם לילדים. ב-2014 יצא הספר הראשון בסדרת ספרי "כראמל" המצליחה – על חתול ששמו מורכב מראשי התיבות של אותו ספר שכתב היד שלו נשאר מיותם בצד.
"'כראמל' היה סיפור אחר וקצת מוזר", מספרת ברנע-גולדברג. "הספר יצא בדיוק כשהוחל חוק הסופרים. זו הייתה תקופה מבלבלת – הציבור לא היה מוכן לזה נפשית וגם עובדי חנויות הספרים לא כל כך ידעו איך להתמודד. התוצאה הייתה שלא קנו אז ספרי ילדים ונוער חדשים, אלא רק ספרים במבצע. מבוגרים אולי ראו הצדקה לקנות לעצמם ספרים במחיר מלא, אבל לילדים שלהם הם קנו רק במבצעים. כל סגנון הספרות הזה כמעט נעלם מהחנויות, והמכירות היו בהתאם – 100, 200 עותקים וזהו, גם אם ספר יצא בהוצאה ענקית. כראמל יצא באווירה כזו, היה בסדר, מכר בסדר, אבל לא משהו דרמטי – יחסית לתקופת חוק הסופרים הוא עשה את המקסימום שאפשר לעשות, אבל יחסית למה שהספר עשה אחר כך וכל ההיסטריה שהייתה סביבו, אי אפשר היה לנבא שזה שמה שיקרה".
חשבת מיד שהספר יהפוך לסדרה? "הוא יצא ב-2014 ואני זוכרת שמיד שאלתי אם לכתוב את ההמשך. העורכת ענתה שהמצב לא כזה מדהים ושלא כדאי להזדרז לכתוב המשך. ואז הספר יצא מההגנה של חוק הסופרים, ותוך חודש מכר את כל מה שהוא מכר בשנה וחצי שלפני כן. הייתה היסטריה ופתאום אמרו לי שאני מוכרחה לכתוב את הספר הבא בדחיפות. בסוף זה לקח שלוש שנים, שזה הפרש מאוד גדול בסדרת ספרים, ורק בגלל שאמרו לי שזה לא ילך ושאין מה לנסות. אבל לשמחתי זה לא פגע. אלוהי הספרים שמר עליי ולמרות חוק הסופרים, ולמרות הפער הגדול בזמנים בין כראמל הראשון לכראמל 2, איכשהו הכל הסתדר. עכשיו כל שנה בחנוכה, כמו שעון, יוצא כראמל חדש ואין יותר פחדים. הוא מכר יותר מ-200,000 עותקים, יש סדרת טלוויזיה, בקרוב גם הצגת ילדים וגם קומיקס."
מאירה ברנע-גולדברג. באדיבות המצולמת
אם תצליחי למכור 1,000 עותקים זה יהיה נס
היום "כראמל" הוא כבר אימפריה: סדרה של שישה ספרים, קומיקס ואפילו סדרת טלוויזיה חדשה. ברנע-גולדברג מגלה שגם על הצגת ילדים בכיכובו של החתול הג'ינג'י חובב עוגות הגבינה עובדים כבר. אבל מתברר שגם ההצלחה הגדולה והביטחון היחסי שהיא הביאה איתה, לא העלימו את כל הקשיים שכרוכים בהוצאת ספר חדש.
"אחרי ש'כראמל' הצליח יפה יחסית וגם ספרי המבוגרים, משום מה דווקא את הספר 'הילדה שניסתה' אף אחד לא הצליח להבין", ברנע-גולדברג משחזרת. "אני זוכרת שאפילו בעלי אמר שהוא לא מבין מה אני מנסה להגיד. גם בהוצאה הוא התעכב במשך שנתיים. אבל לי הייתה תחושת בטן – ידעתי שהוא יצליח. מסביבי כולם אמרו שספרות ילדים לא ממש הולכת, ושאם אמכור 1,000 עותקים זה יהיה נס, ולמרות שהשם שלי מוכר זאת לא ערובה להצלחה, משום שהרבה סופרים גדולים כותבים ספרי ילדים ולא מצליחים. בסוף הוא יצא ומכר אלפי עותקים, והוא אחד מספרי הילדים הכי נמכרים שלי. מאז אני לא נותנת לשום ספר שלי לחכות כל כך הרבה שנים. יש לי תאריכים קבועים לכל ספר. זה ספר שאף אחד לא האמין בו והוא הפך למשהו מאוד גדול שנמכר עד היום – וזו הצלחה מאוד גדולה".
כראמל. איור: רמי טל. עיצוב דמות: קרן מאי מטקלף. באדיבות כנרת-זמורה-ביתן
איך העזת להתעקש על תחושות הבטן שלך מול ההוצאה? "אני תמיד הולכת עם התחושות הפנימיות שלי ולפעמים הן מנוגדות למה שבדרך כלל קורה בתעשייה. כשרציתי להוציא ב-2018 את 'כראמל 3' באותו זמן עם 'מסעותיי עם חמותי', ספר נוער וספר מבוגרים ביחד, אמרו לי לא לעשות את זה. נתנו לי דוגמא של עשרות סופרים שניסו להוציא גם וגם ולא הצליחו, ואני התעקשתי שהספרים יצאו רק ביחד, ושאני יודעת טוב מאוד ששניהם יצליחו. ובאמת 'מסעותיי עם חמותי' הוא ספר המבוגרים הכי מצליח שלי ו'כראמל' השלישי נכנס לרשימת רבי המכר כבר בשבוע הראשון. מאז בכל פעם שיש לי הזדמנות להוציא ספרים ביחד, אני עושה את זה".
נשמע שאת לא מפסיקה להציב לעצמך יעדים. "עקרונית בכל שנה אני מתכננת להוציא שלושה ספרים – שניים ביוני ואחד בחנוכה. זו החלטה שלי, ישבתי עם המו"ל ואמרתי לו מה התוכניות שלי לעשור הקרוב ולשמחתי זה התאים לתוכניות שלהם וככה זה מעכשיו. ביוני הקרוב יצא ספר ילדים וקומיקס 'כראמל' ובכל חנוכה יוצא 'כראמל' חדש באופן קבוע".
את עוד במתח לקראת כל ספר חדש? "עד 2018 עם כל ספר שהגשתי להוצאה, הייתי במתח נוראי. אבל מאז נהיה ברור יותר שהספרים שלי מצליחים ושיש קהל שמחכה לי. אז כבר אין לי את המתח של 'האם ההוצאה תקבל אותי או לא', אבל יש לי מתח בשאלה האם הספר יצליח או לא".
איך אפשר להגביר את הסיכוי להצלחה לדעתך? "לכל ספר אני מתייחסת כאילו הוא הספר הראשון שלי. אני שוכחת את כל ההצלחות שהיו עד עכשיו ומתלבטת בנוגע אליו ברמות הכי גבוהות שאפשר, כי הצלחה היא לא דבר מובן מאליו. זה שהמו"ל נותן לי הזדמנות זה נראה לי הגיוני כי בינתיים אני מצליחה, אבל הקהל – עבורו אני יודעת שאני צריכה להיות הכי טובה תמיד, ובזה אני אף פעם לא בטוחה. בכל פעם אני צריכה להוכיח את עצמי מהתחלה, ובגלל זה אני גם ממשיכה עם הביקורים בחנויות, עם ההרצאות, מפגשי הזום והמפגשים הפיזיים – הכל. אני חושבת שסוד ההצלחה מקורו בתחושה שלי שבכל רגע זה יכול להיפסק, אז אני בלחץ ותמיד במקסימום של עשייה. אני רואה מה קורה כשמורידים רגל מהגז ולי יש תוכנית לטווח ארוך שעוד לא הגעתי אפילו לאמצע שלה. אם זה יצליח או לא, אדע רק בעוד חמש שנים. כרגע אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשם. זה קשה".
הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט
גלויות ממלחמת לבנון הראשונה: החייל יובל בנאי מרגיע את אבא יוסי
שלוש גלויות ששלח החייל הצעיר יובל בנאי לאביו, מספרות סיפור של מלחמה שלמה: פחד, בלבול וזעם. מלחמת לבנון הראשונה שעוד תצוץ ביצירתו של מייסד להקת משינה, מתגלה כאן בזעיר אנפין בכתב ידו: "אנחנו קצת מפחדים, אבל משתדלים שלא"
יובל בנאי בהופעה של משינה, 1986. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר
שלושה ימים מפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ויובל בנאי שולח גלויה ראשונה לאבא יוסי. "דווקא היום ביום [ה]הולדת שלי אני נמצא כאן (רחוק!). מנצל איזה רגע של הפוגה וכותב לכם". בארץ זרה ובתחילתה של מלחמה שתשנה את מסלול חייו ניצל החייל בן ה-20 את ההפוגה מהקרבות כדי להרגיע את המשפחה.
בשנים הבאות לאחר שחרורו יספר על שראה ועבר במלחמה – תחילה בתמצות רב ומתוך התחמקות מסוימת. אך המסרים ששלח בכל הגלויות שנשמרו בארכיון יוסי בנאי הם מסרים של הרגעה. למרות הניסיון הטבעי הזה של חייל בחזית להרגיע את המשפחה המודאגת בעורף, מן השורות עולה גם טון אחר.
"אין לי הרבה מה לספר", הוא כותב, "כי אסור לי, אבל אתם בטח שומעים חדשות ומבינים את העניין". ועוד הוסיף, כמו כדי לשכנע את עצמו לא פחות מאותם: "יהיה בסדר. מקוה שאני יחזור כמה שיותר מהר" (כך במקור – ח.מ.).
את הגלויה הקצרה סיים ב"אבא! תבדוק מה עם אמא שלא תכנס יותר מדי ללחץ!"
בגלויה הבאה, שאיננה מתוארכת, כתב יובל בנאי לאביו עוד מסר שמנסה להרגיע. הטון נשאר מבולבל. את הגלויה הזאת חתם באותה תקווה – שהכל ייגמר מהר והוא יחזור הביתה מוקדם.
אצלי בסדר. הרבה רעש ובלגן, קורעים את התחת חזק. קצת מפחדים אבל משתדלים שלא. אני מרגיש קצת מוזר במצב הזה אבל עובד כמו חיה.
אני מסיים כי כל החיילים שלי גם רוצים לכתוב (יש רק עט אחד). מקוה שזה יגמר מהר ואני יחזור מוקדם.
שלכם,
יובל.
הגלויה האחרונה ששמורה בארכיון יוסי בנאי בספרייה נשלחה לא מלבנון, אלא מכלא 6. אל הכלא נשלח בנאי לאחר שסטר לקצין. בגלויה הזאת מבקש בנאי מאביו לבקרו בכלא. "אל תקח ללב. זה לא נורא", כתב יובל, "זה הצבא".
מי שבקיא בהיסטוריה של להקת משינה יודע ששני מייסדי הלהקה – יובל בנאי ושלומי ברכה – הקימו אותה כבר במהלך שירותם הצבאי בבסיס טירונים של חיל התותחנים בשבי שומרון. לאחר שעזב את לבנון הוצב בנאי בתור מפקד טירונים בבסיס אז פגש בברכה, שותפו לחדר.
בנאי וברכה אמנם נפגשו לראשונה בנעוריהם, אך הייתה זאת היכרות שטחית בסך הכל. בבסיס הטירונים הם חלקו לא רק חדר, אלא גם אהבה משותפת לרוקנרול. מהר מאוד החלו לחבר כמה מהשירים שיופיעו באלבומה הראשון של המשינה. כמובן שלא כולם עשו את דרכם אל האלבום, בייחוד הראשונים. אלו שלא נכנסו היו על פי עדותו של יובל בנאי "שירי ייאוש כאלה: מתי נשתחרר, מתי המלחמה תיגמר…".
חצי שנה מהשחרור מצה"ל נשאל יובל בנאי בן ה-21 בריאיון לעיתון חדשות על השירות בלבנון. כאן היה הטון מריר יותר, אך עדיין מתחמק ברובו: "חשבתי שלא אהיה. חשבתי שאמות. הייתי בלבנון וזהו. לא רוצה לשמוע יותר על צבא ועל שום דבר דומה. כשנלחמים בשביל משהו שלא אומר כלום…זה לא נעים לראות אנשים מתים. חברים מתים…כולה ילדים".
את מה שלא היה יכול לספר בגלויות לאבא, ואולי בכלל, הצליח להתקרב, לכתוב ברמזים, בעזרת האמנות. בשנת 1997 הוציא בנאי אלבום סולו ראשון בשם יובל בנאי. אחד השירים הזכורים מאותו אלבום היה השיר "לא יכול לעצור את זה". שיר עם מילים שמהדהדות את אותו חוסר אונים ובלבול שנמצא כבר בגלויות ששלח לאבא יוסי מהימים הראשונים של המלחמה. הפעם כבר יכול היה להזכיר שמות, את גילי ופרנקו, שני חיילים שהיו תחת פיקודו במהלך המלחמה.
