איך הגיע יהלום מכתר המלכה אליזבת לטבעת אירוסין ישראלית?

במרכז כתר האימפריה המלכותי של המלכה אליזבת השנייה יושב יהלום עצום בגודלו, שחתיכה ממנו נמצאת בידי משפחה ישראלית. איך הוא הגיע לשם? זהו סיפורו של היהלום ששזור בסיפורה האישי של משפחה יהודית מיוחדת במינה

1

המלכה אליזבת ביום הכתרתה, חובשת את הכובע עם היהלום הגדול (השקוף) במרכזו. צילום: ססיל ביטון, מתוך ויקיפדיה

בכתר האימפריה הממלכתי (באנגלית: Imperial State Crown) של המלכה אליזבת עליה השלום, הכתר שעבר אל ראשו של המלך צ'ארלס השלישי יבדל"א, תמצאו 2,868 יהלומים, 273 פנינים, 17 אבני ספיר, 11 אבני ברקת ו-5 אבני אודם. במרכזו של הכתר משובצת גולת הכותרת – יהלום עצום שחתיכה ממנו נמצאת בידיה של משפחה ישראלית. זהו סיפור מסעו המרתק:

1
הכתר הממלכתי. חלקנו אולי מזהים אותו מכתוביות הפתיחה של הסדרה "הכתר". מקור: ויקיפדיה

ב-1907 נכרה בדרום אפריקה יהלום בשם קאלינן (Cullinan), היהלום הגדול ביותר שנמצא נכון לאותה עת, במשקל של 3,106 קראט. במצבו הטבעי גודלו היה כגודלו של לב אנושי. הממשלה החדשה בדרום אפריקה, שרק חמש שנים קודם לכן קיבלה עצמאות מהכתר הבריטי, החליטה להעניק אותו במתנה למלך בריטניה אדוארד השביעי, אבי סבה של המלכה אליזבת, לרגל יום הולדתו.

1
יהלום ה"קאלינן" הלא מלוטש. מתוך ויקיפדיה

יהלום טוב זקוק למלטשים משובחים, ולכן חיפש המלך אדוארד על מי להטיל את המלאכה. הוא מצא משפחה הולנדית שהיתה ידועה בכישורי חיתוך היהלומים שלה – משפחת אשר. זו המשפחה של סבתא שלי.

1
סבתא שלי, אליזבת (אלישבע) ואחותה הגדולה באמסטרדם לפני מלחמת העולם השנייה. תמונה באדיבות המשפחה

מלונדון לאמסטרדם במבצע נועז

איך מעבירים אוצר כה יקר מלונדון לאמסטרדם, בלי להפקיר אותו לסכנת גניבה? ב-1908 יצאה ספינת קרב בריטית מלונדון בדרכה לאמסטרדם. בבטנה היא נשאה תיבה ממוגנת ובתוכה היהלום הבלתי מלוטש. כלומר לכאורה. כל זה היה בעצם תרגיל הטעיה גדול. היהלום האמיתי היה באותו זמן בכלל בכיסו של אחד מבני משפחת המלטשים, אברהם אשר, ששט מלונדון לאמסטרדם באונייה רגילה – ללא מטען, רק עם מעיל גדול שישמור עליו מן הקור ויסווה את מטענו היקר.

1
מלכת בריטניה אליזבת השנייה עם בעלה הנסיך פיליפ ביום הכתרתה, 1953. המלכה חובשת את הכתר האימפריאלי עם היהלום הגדול במרכזו. מתוך ויקיפדיה

התרגיל הצליח והיהלום הגיע בשלום לאמסטרדם. אבל אז צצה בעיה חדשה – משפחת אשר גילתה שבלתי אפשרי לחתוך את היהלום הענק. האשרים ניסו, אבל האזמל נשבר עם המכה הראשונה. יעברו עוד שנתיים, ורק לאחר שימציאו פטנט חיתוך חדש – שעד היום נקרא "חיתוך אשר" על שמם – עד שמשפחת מלטשי היהלומים תצליח לחתוך את האוצר כמבוקש.

1
יוסף אשר מנסה לחתוך את יהלום ה"קאלינן". מתוך ויקיפדיה

בתום שנתיים החזירו האשרים למלך אדוארד את היהלום כשהוא חתוך לתשעה יהלומים מלוטשים ועוד 96 אבנים קטנות יותר. באותה שנה, 1910, שובץ היהלום המרכזי, 530 קראט משקלו, בשרביט של מלך אנגליה וזכה לשם המתאים לתקופתו "הכוכב הגדול של אפריקה". שווי יהלום זה בלבד היה באותה תקופה 2.5 מיליון פאונד, שזה בערך 52 מיליון פאונד של היום. "אחיו הצעיר", היהלום השני בגודלו, זכה לשם "הכוכב השני של אפריקה" ושובץ במרכז הכתר של המלכה.

1
תשעת היהלומים הגדולים שנחתכו מתוך ה"קאלינן" המקורי. מתוך ויקיפדיה

כשחותכים יהלומים עפים שבבים

מה היה שכרם של המלטשים? כשחותכים יהלומים – עפים שבבים. במקרה הזה השבבים היו יהלומים לא קטנים, שניתנו לרב-רב-רב-סבא שלי, יוסף אשר, בתור תשלום על העבודה שלו. זמן קצר לאחר מכן הם גם קיבלו עיטור אבירות ממלכת הולנד דאז.

1
ידיעה על מתן עיטור האבירות לאחים אשר, 22 בינואר 1909. מתוך העיתון Hebrew Standard

האשרים החליטו שהיהלומים יעברו בירושה מדור לדור כשהגברים יעניקו אותם בתוך טבעות הנישואין לנשים שיצטרפו למשפחה. בשואה רבים מבני ובנות אשר נרצחו, אבל סבתא שלי, אליזבת לבית אשר, שרדה. אחרי המלחמה היא הצליחה להשיב לידיה שניים מהיהלומים האלה, אותם הצליחו איכשהו להסתיר מהנאצים.

1
משפחתה של סבתי. מימין לשמאל: ג'ול נרצחה בשואה; יאפ שרד והגיע לגיל 100 בארה"ב; סבתא שלי, אליזבת (אלישבע) שרדה את השואה וחיה בארץ עד שנפטרה לפני כמה שנים; בטי, שעדיין חיה בארץ וחגגה 103 לפני כמה חודשים. תמונה באדיבות המשפחה

אחד מהיהלומים הללו היה על הטבעת של סבתא אליזבת שלי במשך 65 שנה, יהלום מלכות שישב על טבעת של מתכת אל-חלד זולה, כמיטב המסורת הציונית-הולנדית הקמצנית.

אחד היהלומים ניתן לאח שלי, שבעזרת צורף מהמם מרחוב שינקין בתל אביב שיבץ אותו על טבעת ונתן אותה לבחירת ליבו, נינקס, שהיא במקרה גם חמודה וגם הולנדית.

1
הטבעת עם היהלום שניתנה לאח שלי, וממנו – לארוסתו נינקס. תמונה באדיבות המשפחה

כך הגיעה חתיכה מיהלום הכתר המפואר של מלכות ומלכי בריטניה לישראל. כך נקשרה משפחתי אל המשפחה המלכותית. ומי יודע כיצד ימשיך מסעו של היהלום מכאן?

גם לכם יש סיפור משפחתי מרתק? יש לכן בעליית הגג פיסת היסטוריה לשתף? ספרו לנו בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

התחביב של נעמי שמר שהפך לשיר האלף-בית

תגלית צנועה מארכיונה של נעמי שמר, חושפת כיצד תחביב קטן ומתוק של המשוררת היה למעשה הגלגול הראשון של שיר ה"אלף בית". ואיך קשור לזה אבנר להבי, האח של שלומית מ"שלומית בונה סוכה"?

נעמי שמר והילדים שרים ורוקדים את שיר ה"אלף בית". מתוך הסדרה ""נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה". הטלוויזיה החינוכית, 1973

זה החל בחיפוש אחר טיוטה של השיר "אלף בית" במחברותיה של נעמי שמר השמורות בספרייה הלאומית. איפשהו בין הטיוטות האחרות לבין השירים באנגלית אותן רשמה במחברתה, אולי מסתתרת לה טיוטה של אחד מהשירים האהובים ביותר על ילדי ישראל? השיר שמלמד דורות של ילדים את אותיות האלף בית?

את השיר בטיוטת ידה של נעמי שמר לא מצאנו, אבל משהו דומה כן מצאנו. שימו לב לפלא שהסתתר בתיק "טיוטות ורישומים 1969-1967":

הכתב? כתב ידה של נעמי. אך זהו לא שיר "האלף בית". זה משהו אחר.

בתה של נעמי שמר, הללי (ללי) פתרה את התעלומה עבורנו. זוהי למעשה טיוטה של אלפון שהכינה נעמי שמר לאבנר להבי, בנם של חבריה הטובים של נעמי, איה ורמי. ואם השם "להבי" נשמע לכם מוכר, אולי זה בגלל שלאחותו של אבנר קוראים שלומית להבי, והיא היא הכוכבת של שירה של נעמי שמר "שלומית בונה סוכה".

מתברר שזה היה תחביב של נעמי, להכין אלפוני מתנה לחברים. הטיוטה הזו, היא למעשה הטיוטה לאלפון המיוחד שהכינה נעמי לרגל עלייתו לכיתה א' של אבנר להבי הקטן, אי שם בשנת 1968. כל הרמזים שם: יש לנו באות א' את אבנר (להבי) ובאות ש' את אחותו שלומית. באות ה' מתחבאת הבת הללי, ובנ' לא אחרת מאשר נעמי עצמה. ובין האותיות מסתתרות גם מילים שונות מעולמות הבית ספר, כיאה למעמד, "בית ספר", "תעודה", "טוב מאוד" ועוד!

לשמחתנו ללי גם שמרה תמונות של אותו אלפון משמח. והנה טעימה מהיצירה הסופית שהכינה נעמי שמר לפשוש הקטן אבנר להבי.

כפיים לא', חתן השמחה אבנרי הקטן, וכפיים גם ל"בלונים" שהחליפו את מקומו של "בית הספר" מהטיוטה:

והנה באות ה' בדיוק כמו בטיוטה, הללי (ללי) שמר בכבודה בעצמה נערה צעירה ומקסימה:

פנינו גם לאבנר להבי, ושמחנו לשמוע שהאלפון עדיין שמור ונמצא בחזקתו. "נעמי שמר השתמשה מאוד גם בצד הוויזואלי בעבודתה", סיפר לנו אבנר. "אני זוכר זאת גם כתלמיד לפסנתר שלה. מבחינתה גם התווים והאותיות היו בעצמם אמנות ויזואלית בפני עצמה.  תעיד על כך גם העובדה שכשהייתה כותבת את שמה הייתה בעצם מציירת את האותיות".

מתברר שהאלפונים המצויירים האלו היו תחביב של ממש של נעמי שמר. היא הכינה כאלו לילדים בסביבתה, ילדי חברים וכמובן נכדיה.

שנתיים בערך יחלפו מאז האלפון שניתן לאבנר הקטן, והתחביב של נעמי שמר יהפוך לשיר "האלף בית" היפה כל כך. את טיוטת המילים של שמר לא מצאנו, אבל את התווים, שהפכו את השיר הזה ללהיט בכתב ידה של שמר, מצאנו גם מצאנו, וככה זה מתחיל:

והשאר?

היסטוריה.

מקסים במיוחד לראות את הביצוע היפהפה של נעמי שמר עצמה לשיר מתוך הסדרה בחינוכית "נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה", ששודרה בשנת 1973.

התעצבנו לגלות כי אחת הילדות המתוקות ששרות ורוקדות בסרטון הלכה לעולמה בגיל צעיר. גליה יהב ז"ל הייתה אמנית ומבקרת אמנות, ונפטרה ממחלת הסרטן באוקטובר 2016, והיא בסך הכל בת 47 במותה.

גליה יהב עצמה, בשנת 2011, סיפרה לחבריה ברשת הפייסבוק, על המפגש המחודש שלה עם הקליפ הנוסטלגי:

עוד כמה דורות יגדלו וילמדו את האלף בית העברי דרך שירה המקסים של נעמי שמר? ומי אמר שללמוד לא יכול להיות הדבר הכי כיף והכי משמח בעולם?

ולכל הילדים, הילדות, המורים והמורות נאחל: שנת לימודים מוצלחת!

חצי בן אדם: למה אנחנו רודפים אחרי האהבה?

אפלטון, קפקא, חז"ל ועוזי חיטמן - כולם ניסו למצוא תשובה לשאלה מה מקורה של האהבה הרומנטית, ולמה בני האדם כל כך כמהים אליה. תשובה אחת שמתגלגלת כבר יותר מאלפיים שנה מסבירה אולי מה חסר לנו כל כך - ואיך קשורים לכך אלי יוון?

1

זוג אוהבים בנמל חיפה. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"ואת הנשמה המתוקה שלי

היחידה שמדליקה אותי

ואיתך אני כל העולם

ואיתך אני כל היקום

בלעדייך אני חצי בן אדם

בלעדייך אני בעצם כלום"

אם פתחת את הרדיו בישראל אפילו לזמן קצר בשנת 2000, כנראה ששמעת את השיר "לכל אחד יש" שכתב עוזי חיטמן ז"ל ושרו שלומי שבת וליאור נרקיס. הפזמון של השיר מדגיש את הרעיון הכולל שלו: בני אדם מחפשים בבני ובנות זוג את האדם המשלים שלהם – את החצי השני. בלעדי המיועד אנחנו רק חצי בן אדם.

יותר מאלפיים שנים לפני עוזי חיטמן, בעשור השני של המאה הרביעית לפני הספירה, הצטרף נער בן 13 בשם אפלטון לאירוע מכונן: כל חכמי יוון התכנסו כדי לדון במושג הארוס – רגשי האהבה והתשוקה. שיחותיהם תועדו על ידי אפלטון הצעיר בחיבורו "המשתה". כבר אז הם ביקשו למצוא תשובה לשאלה שמעסיקה את בני האדם עד היום: מה מקור האהבה?

בין הסבר אחד לאחר נמצא התיאור שמלווה את החברה האנושית עד היום, באופן שחוצה תרבויות וזמן: מיתוס החצי השני. המחזאי המהולל אריסטופאנס ביקש להסביר את הסיבה שבזכותה מחפשים בני אדם לקשור את נפשם לעד בנפשו של אדם אחר. את ההסבר הוא מבסס על המהות ההיסטורית הקדומה של האדם, ומתאר כיצד נראה כשרק נברא. שאול טשרניחובסקי תרגם את "המשתה" מיוונית עתיקה: 

"קודם כל", פונה אריסטופנס אל חבריו, "צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו. כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה: אחר היה. מתחילה שלושה מינים באדם היו, ולא שניים כמונו עתה: זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האנדרוגינוס, שהיה אחד וכלל בתוכו שניים: את הזכר ואת הנקבה".

1
אדם וחווה, ציור של מארק שגאל. מתוך ויקיפדיה

זכר, נקבה ואנדרוגינוס – שלושה מינים שונים של אדם. אם נתאר את צורתו הפיזית של האדם אז כפי שתיאר אותה אריסטופאנס, הוא ידמה בעינינו ליצור מהאגדות: היו לו ארבע ידיים, ארבע רגליים וארבע אוזניים, שני פרצופים מקבילים על אותו הראש ושני איברי מין. כוחו של האדם הכפול היה גדול, כמו אדם יחיד שכוחו הוכפל והשתכלל. מתוך אותו שיכרון כוח עתיק היצורים הקדומים ניסו להתעלות על האלים – ולמרוד בהם.

זאוס והאלים היוונים הזדעזעו מהאומץ ומהחוצפה של הברואים. הם לא יכלו להרוג את כל בני האדם, משום שלא רצו לאבד את הקורבנות שהקריבו להם. לכן בחרו בעונש אחר, שיחליש את כוחם – וגם יכאב לנצח: הם פיצלו את מיני האדם לשניים. מאז "נטועה האהבה באדם לאדם, מוכנת ומזומנת כל הימים לאחד את הטבע הקדום ושואפת לעשות את השניים לאחד – ולרפא את הטבע האנושי".

לפי אריסטופנס, מאז שזאוס החליט לחתוך את האדם לשניים, אנחנו נמצאים במצב של תחלואה מתמדת. הפכנו לחלשים יותר, שכן כוחנו קטן בחצי, ואנחנו מחפשים כל הימים את האדם השני שנקרע מאיתנו – כדי להתאחד איתו ולרפא את הפצע: "כל אדם הריהו בן זוג של אדם, שהרי נגזר לשניים. וכל אחד ואחד מבקש את בן-זוגו שלו המקביל לו…וכשנחלקו הגופים לשניים, היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השנייה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, והיו מתים ברעב, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה".

1
תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון גונן, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

המיתוס הזה, שעל פי התיארוך נכתב כבר בשנת 416 לפני הספירה, מלווה את בני האדם עד היום. אבל הוא לא נשאר רק בגבולות הרעיוניים של הפילוסופיה היוונית – אלא נוכח גם במסורת היהודית. למשל, במדרש שמופיע בבראשית רבה (ח': א') מופיע היצור אנדרוגינוס, בוודאי בהשפעתם של אותם פילוסופים יווניים מ"המשתה": 

"(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו), […]

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

1
זוג מתנשק בפסטיבל האהבה באילת. צילום: גדעון מרקוביץ, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המדרש מתייחס אל סיפור הבריאה, שגם בו אפשר לראות השלמה של שני חצאים נפרדים – עוד לפני פגישתם המפורסמת של חכמי יוון. במקרא מופיעות שתי גרסאות לסיפור בריאת אדם וחווה. לפי פרק א' נבראו הגבר והאישה יחד, במקביל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (כ"ז). את השורה הזאת פירשו מחברי בראשית רבה כמו במיתוס היווני. לעומת זאת, בסיפור הבריאה המקביל שמופיע בבראשית פרק ב' נבראו השניים בנפרד. קודם נברא הגבר, וכשאלוהים ראה כי "לא טוב היות האדם לבדו" נבראה האישה מצלעו. אחרי שנבראו שניהם מגיע השלב הבא ביחסים, דומה להפליא למטרתם של חצאי האדם של אריסטופאנס: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (כ"ד). 

1
למי שהתייאש מהחיפושים אחר חצי שני אנושי. צילום: צבי נהור, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האהבה נמצאת בכל מקום – וכמוה גם הגלגולים המודרניים של ההסבר על מקורה. גם אלפי שנים אחרי שנכתב מיתוס החצי השני עוד זוכה לייצוגים חוזרים בתרבות. עוד דוגמה אחת לכך נמצאת בפסקה קצרה ממכתב שכתב הסופר פרנץ קפקא אל אהובתו פליצה, בה הוא מסביר במילותיו את הכאב הכרוך באותה היפרדות עתיקה מאהובתו: "הלוא את, פליצה, אינך יודעת מה כובל אותי ועושה אותי לאומלל באדם, אף על פי שאני קרוב כל כך אלייך – אלייך, תכליתי האחת עלי אדמות. אלוהים, הלוואי שלא היית קיימת בעולם אלא רק בי, ואף מוטב מזה, הלוואי שאני לא הייתי קיים בעולם כי אם רק בך. לבי אומר לי שאחד מאיתנו מיותר כאן, ההפרדה לשני אנשים היא בלתי נסבלת" (מתוך "מכתבים אל פליצה" בתרגומה של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1998).

גם במסורת העברית וגם בזו היוונית, גם בתרבות הגבוהה וגם בתרבות פופולרית – מאפלטון דרך טשרניחובסקי ועד לשלומי שבת – מיתוס החצי השני מופיע שוב ושוב בדרכים שונות בחיינו. מאז ועד היום אנחנו ממשיכים לנסות ולהסביר את הכמיהה התמידית למצוא את עצמנו בזרועותיו של אחר – פשוט כדי לחוש שלמים.

"מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר": פתקי האהבה של יוסי בנאי למשפחתו

יוסי בנאי היה עמוד תווך בתרבות הישראלית: איש תיאטרון, איש במה, כותב, במאי ומבצע, שתמיד חיפש את הדבר הבא. בשביל זה הוא עבד לא מעט ובילה שעות ארוכות באולפנים ועל הבמות. בכל הזמן הזה הוא גם התגעגע למשפחתו, לאשתו ולילדיו - ושיקע את אהבתו בפתקים קצרים שהשאיר להם. האהבה והגעגועים שלא ידעו גבול ניכרים מכל מילה בהודעות הקצרות, בשירים, במסרים ובברכות שכעת אפשר לקרוא בזכות ארכיונו העשיר שהופקד על ידי משפחתו בספרייה הלאומית

1

פורטרט של יוסי בנאי. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המעטפה קטנה, לבנה, ללא סימנים מזהים. רק שלוש מילים כתובות בעט כחול, בכתב יד זוויתי ואלגנטי: "לפתוח לפני מותי". בעל המעטפה שכתב את ההוראות האלה, יוסי בנאי, הלך לעולמו לפני 16 שנים ארוכות. המעטפה היא חלק יוצא דופן ושונה עד מאוד משאר ארכיונו הגדול – שורה ארוכה של מסמכים, פתקים, תמונות, כתבי יד וטיוטות – שהופקד למשמורת בספרייה הלאומית על ידי אלמנתו, אביבה בנאי, ובני משפחתו.

אז פתחנו. בפנים דף אחד, לבן, מינימליסטי. "מת עלייך". זה כל מה שכתוב שם. זה והתאריך – 6 בנובמבר 1990.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

כזה היה חוש ההומור של יוסי בנאי. כזו הייתה אהבתו של בנאי לבני משפחתו. הפתק הזה, שהשאיר בנאי לאשתו אביבה, הוא רק אחד מבין עשרות פתקים קטנים וגדולים שמצאנו בארכיון. חלקם מרגשים, חלקם יפים, חלקם מצחיקים, וכולם כולם חושפים צד אישי ופרטי בחייו של בנאי, מדגימים לנו לראשונה איזה אב ובעל היה.

יוסי בנאי היה אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית. קשה לחלוק על הקביעה הנחרצת הזאת. יוסי, נציגה הבולט ביותר של משפחת בנאי שפיזרה את בניה ובנותיה בענפי התרבות הישראלית היה מפעל תרבות של איש אחד. הוא חלם על קריירת משחק מילדותו, ומהחלום הזה צמחו עוד ועוד חלומות שאותם ביקש בנאי להגשים. הוא אכן החל את הקריירה כשחקן במחזור הראשון של להקת הנח"ל, המשיך ללימודי משחק ושיחק על בימות התיאטרון ו"הבימה" בפרט. התיאטרון זרם בעורקיו והוא לא עצר שם: יחד עם ניסים אלוני ואבנר חזקיהו הקימו באמצע שנות השישים את "תיאטרון העונות" – צעד אמיץ ויוצא דופן באותה תקופה ובכלל.

1
יוסי בנאי בהצגה של ניסים אלוני בתיאטרון "העונות". צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סקרנותו שלא ידעה גבול שלחה אותו אל תחומי במה נוספים. הוא כתב וביים תוכניות בימה קלה שכבשו את הבמות, ובהן המציא "שפה חדשה" (שפת "הגששים") שהותירה חותם על השפה העברית עד היום. על אף שמעולם לא כינה את עצמו זמר ("אני מגיש פזמונים", אמר על עצמו), רובנו מכירים אותו בעיקר כמי שביצע כמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה בישראל – כי רצה לעבוד גם עם מוזיקה ופזמונים.

וזה לא הכל. כי בנאי גם כתב בעצמו פזמונים מוכרים ואהובים (כמו "אני וסימון ומואיז הקטן", "מרוב אהבה", "שיכור ולא מיין"), היה ממייבאי השאנסונים והמוזיקה הצרפתית לישראל וכתב ספרים וספרי ילדים. בהתאם לאישיותו המגשרת ומחברת – בין ירושלים לתל אביב, בין מזרח למערב – ועל אף שהיה חילוני אדוק, בחר גם להקליט בקולו את כל פרקי ספר תהילים. כך הפך בנאי לאחד מהקולות המזוהים ביותר בתרבות הישראלית.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

וכעת, בין כל הטקסטים שכתב, אנחנו זוכים להציץ גם לאלו הקצרים יותר והבינאישיים יותר. אנחנו נחשפים לכינויי החיבה המשפחתיים, ולומדים גם קצת על החיים לצידו של אחד מהשחקנים והזמרים העסוקים ביותר במדינה.

כך למשל, בכמה פתקים מבקש יוסי מאשתו גם סליחה על היעדרותו, וגם להעירו כדי שיספיק להעיף מבט בשני בניו, אריאל ודניאל, לפני שימשיכו בעיסוקיהם. בפתק אחד, עם ציון הזמן "יום ראשון, לילה מאוד", מדגים בנאי את הפיוטיות האלגנטית שהוא מפזר בקלות לכל עבר אפילו בפתק בבית: "למרות יחסך הרשמי למחצה אליי בימים האחרונים, ולמרות האירוניה הדקה שבמבטך אליי בעוברי על פנייך אני כולי מלא הערכה וכבוד לגופך החמקמק והסלחני…אני נושק לדמותך יפתי ומניח זר של חלומות פורחים בליבך שם משכני הקבוע. אהובך…". מן העבר השני הוסיף: "אנא העירי אותי כדי לראות את צאצאיי השניים בטרם יפוצו איש איש לדרכו", וסיים: "נושק את כפות רגלייך כתמיד ומצפה בדריכות להתבונן בך שוב עת השחר יפצח ויאיר את חיקך יקירה. בוקר טוב ומבורך".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

מקומם של הילדים לא נפקד מפתקים אחרים. היעדרותו של בנאי מהבית בשל העבודה הקשתה עליו, ובפתק אחד שרבט: "בוקר טוב לדניאל שלי ואריאל שלי. אני הרבה בעבודה ורואה אתכם מעט ומתגעגע!!! שלכם אבא". בנאי לא רצה לפספס רגעים חשובים בחיי ילדיו: "בא לי לתת נשיקה מחר בבוקר לדניאל לפני הטיול – זה חשוב לי", ובמקרה אחר ביקש להשאיר "נשיקות לאריאל ולדניאל וגם לך…הסדר יכול להיות גם הפוך…לא הנשיקות".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

ערמת הפתקים בלתי נגמרת, ומכילה ברכות יום הולדת, עדכונים על הצגות ואפילו ברכה שהקריא יוסי לעצמו ביום הולדתו ה-70. קשה עד בלתי אפשרי הייתה מלאכת הברירה והבחירה, כשכמעט כל פתק מעלה חיוך על השפתיים. נציג רק עוד כמה דוגמאות בודדות לאהבה שנשפכת מכל מילה ומילה.

על חלק מהפתקים הוסיף בנאי גם שרבוטים מעשה ידיו למילים החמות. "לפרח חיי האחת", כתב בפתק ממאי 1998 לצד איור פרח סכמטי, "המבשמת את כל נשמתי האוהבת". לפעמים היה צריך לעדכן בפעולות הכי יומיומיות שנאלץ לעשות בנפרד ממשפחתו בשל העבודה מסביב לשעון: "אהובתי. אכלתי, זה טוב, אני עייף. הולך לישון. בבוקר נקום ויום חדש יפציע על הראש שלך ושלי ויהיה לנו טוב, גם, בלי נדר, מחר", כתב. "אל תלכי לפני שתתני לי לנשק לך ולילדים גם", הוסיף וחתם "יוסף".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

בפעם אחרת שב כנראה בנאי מהצגה בשעה מאוחרת ומיהר להשאיר את רשמיו על דף שנתלש מיומן לשנת תשמ"ז, 1987. "יקירתי", כתב בראש הדף לצד הכיתוב "רשום" שיבטיח שהפתק יגיע רק לתעודתו. "אותו סיפור חוזר על עצמו", גילה לה. "נורא מעט קהל, 200 אולי קצת יותר, אבל מקבלים את ההצגה כאילו היו אלף ומאתיים איש". אבל בנאי שומר על אופטימיות: "במילים אחרות אני חוזר הביתה עם המון כבוד ועם מעט ממון", ולא שוכח גם את הדבר החשוב ביותר: "הצדק בסוף ינצח, והאמת תצא לאור – כי אני עדיין מת עלייך ועל הילדים וזה מה שחשוב הלא יותר מכל".

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

הפתקים הבלתי פוסקים מנכיחים את הגעגוע לאביבה ולילדים שליווה את יוסי גם בזמן שהסתובב בין הבמות והאולמות. דוגמה יפה אחת מראה איך גם בזמן שבנאי עבד, הוא מצא זמן לבטא את רגשותיו במילים. למזלנו, הוא העדיף עט ונייר על פני הודעה בוואטסאפ, ועל מפית של קפה "קקאו" מצאנו בארכיון שיר אהבה. "סונֶט", קרא לו בנאי:

"אני יושב לבד

בסינמטק

וחושב לי כך:

זה לא כמו

איתך

זה לא כמו

איתך.

הנוף יפה ומסחרר

אבל כשאת איתי

הרבה יותר

אישה שלי

הרבה יותר".

עכשיו נמתין לראות מי ירימו את הכפפה וילחינו את השיר הקצר והיפה הזה.

1
מתוך ארכיון יוסי בנאי
1
מתוך ארכיון יוסי בנאי

זוהי רק הצצה קטנה לצד נוסף בחייו של יוסי בנאי, הצד הפרטי והפחות מוכר עד עתה. מפתקים קטנים ואישיים נגלה לנו כאן יוסי איש המשפחה, מלא אהבה והומור. יוסי בנאי שכתב באגביות בקצה פתק קטן שהחיוך הדק עולה מכל מילה בו, מיד אחרי שביקש מאביבה שיחת השכמה כדי להגיע לרופא השיניים: "אם זה ככה יימשך בסוף השנה נוציא ספר מכל הפתקאות האלה ונקרא לספר 'מכתבים לזוג מאושר שלא כל כך יוצא לו לדבר אחר עם השני'". נראה שיוסי בנאי ידע גם לכתוב מרוב אהבה.

לתגובות, הערות, הארות ותוספות, תוכלו לכתוב לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.