"אפשר לקוות שנחזור מהר": עובדי הספרייה הלאומית כותבים מחזית מלחמת יום כיפור

מלחמת יום הכיפורים לא השאירה את הספרייה הלאומית אדישה. גם עובדי הספרייה נקראו לחזית ונשארו לשרת עוד חודשים ארוכים במילואים לאורך קווי החזית. בזמן הזה הם עדכנו את חבריהם במחלקת הארכיונים וכתבי היד בנעשה, בשלומם, והביעו תקווה לשוב ולעסוק במה שבאמת חשוב: "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים"

גלויות מחזית יום כיפור שנשלחו למחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

“חושך, עלטה מסביב, רוח נושבת והקור די צורב. לא נורא מתגברים. אני מאמין שסיטואציות דומות לא פוקדות אתכם/ן באחד האֵי-שָמִים של ירושלים…".

במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית אולי עוסקים יום יום במסמכים היסטוריים ובעדויות מפעימות מן העבר הרחוק – אבל לא מדובר במגדל שן מנותק ואטום לרחשי הסביבה. במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית עובדים בני אדם, וכדרך בני האדם הם מושפעים מהנעשה בחוץ, מההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ומשאר ענייני דיומא.

כך קרה גם באוקטובר 1973, חודש תשרי תשל"ג, ובחודשים הארוכים שבאו בעקבותיו. עובדי מחלקת כתבי היד של הספרייה נקראו לחזית במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושירתו עוד חודשי מילואים ארוכים לאחר מכן בשמירה על גבולות מדינת ישראל. באותו זמן סיפק צבא ההגנה לישראל לחיילים שורת גלויות כדי לעודד את אותם לכתוב הביתה – תחת מגבלות צנזורה – וכמה מאנשי מחלקת כתבי היד שלנו ניצלו זאת. הם בחרו לכתוב לא רק לבני משפחתם, אלא גם להתעדכן בנעשה בין גווילי הקלף והניירות המצהיבים שחרוטות עליהם מילים שמרכיבות את הסיפור היהודי, הישראלי, הסיפור של כולנו.

חלק מהגלויות ההיסטוריות הללו נשמרו מאז. מצאנו כמה מהן בתיק ששמור בארכיון הספרייה הלאומית עד היום. הגלויות חושפות את המסרים שביקש להעביר הצבא באמצעותן, ומספקות צוהר לרגעים האנושיים הקטנים של אחרי המלחמה: התנאים הלא נעימים, הציפייה לחזור הביתה או לפחות לצאת לחופשה קצרה, וגם הרצון העז לדעת מה קורה בעולם שנשאר מאחור.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

"אצלי הכל בסדר", מעדכן אחד העובדים בגלויה שממוענת לרפי ויזר, המנהל המיתולוגי של מחלקת הארכיונים וכתבי היד בספרייה. "נמצא ב'קצה העולם' ומקווה להשתחרר לפני 1980". הגלויה האופטימית שהפיקו במפקדת קצין החינוך הראשי מצטטת את שירו של אהוד מנור "בשנה הבאה" – "עוד נראה, עוד נראה כמה טוב יהיה". עובד אחר ביקש להודות לעובדת חנה ששלחה לו קטעי עיתונות מסוימים. "אולי אצא לחופשה בקרוב", הוא מקווה.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

בגלויה אחרת מנובמבר 1973, רק כשלושה שבועות אחרי תום המלחמה, שמח החייל עמוס על המכתבים שקיבל מעובדי המחלקה. "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים ולא בשטויות כמו אלו שאנחנו מתעסקים בהן", כתב עמוס. הוא לא שכח להוסיף ברכות לעובדת רחל ש"נפלה בפח והתחתנה", ולצרף עדכון: "אומרים שנישאר פה עוד הרבה זמן, אבל אפשר לקוות שנחזור מהר". על פני הגלויה מופיע הכיתוב "אני מרגיש חמש חמש", שאפשר רק לקוות שאכן ייצג את תחושות החיילים באותו זמן.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

בדצמבר 1973 כותב החייל מוטי את הגלויה שפתיחתה צוטטה בפתח הכתבה הזאת. לחיילים קר, ומוטי "רוצה להאמין כי הכל כשורה והכל זורם באפיק הרגיל" בעבודת המחלקה. בהמשך הוא מספר כיצד בחופשתו הקצרה הספיק לבקר את רפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד והארכיונים, ומביע תקווה שבחופשתו הבאה יוכל לבקר גם את שאר המחלקה. על גלויה אחרת שמצידה האחד קריקטורה של דוש, ושנשלחה כחודשיים לאחר מכן, מספר מוטי שהוא חזר "לאותו 'דונם' אדמה שאותו אני מכיר כבר מימים ימימה". מה עוד מעדכן מוטי? "אצלי ודאי שאין כל חדש פרט לשעמום שהולך ומתגבר". אבל למוטי יש פתרון: "נדמה לי שהדפים במחלקה עדיין לא אזלו וכל תוכניות הקיצוב והצמצום שפוקדים [כך במקור – ע.נ.] גם את האוניברסיטה לא חייבים להפריע לאי אילו מכתבים שישלחו לעברי מכיוונכם". שיעול שיעול. עזרו לחבריכם שבחזית ושלחו מכתבים.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
גלויה עם קריקטורה של דוש. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

עוד גלויה ממוטי קצרה הרבה יותר אבל טומנת בחובה מסר אופטימי. על הצד הכתוב כתב מוטי רק "מי יתן…להתראות", והוסיף חץ שמפנה את הקוראות והקוראים לצידה השני של הגלויה. שם מופיע ציור בעט – אולי פרי עטו של מוטי – של פרח פורח במדבר, וברקע שמש זורחת. מתחת מופיע כיתוב באותיות קידוש לבנה: הביתה.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

ויש בתיק גם כמה גלויות שלא כתוב עליהן כלום. על אחת מופיעה עוד קריקטורה של דוש שצייר במיוחד לכבוד המלחמה. על אחרת מופיע ציור שמביע תקווה לשלום. גלויות רבות עם איורים של חיילים שמחים וכותבים הביתה. ואחת מכילה גם קריקטורה עם מסר חינוכי שמלמדת על המצב באותן שנים: באיור נראים ארבעה ילדים עסוקים כולם במרץ בעבודות הבית. אחת קולפת תפוחי אדמה, אחד שוטף כלים, שניים משתפים פעולה בקרצוף הרצפות. בתחתית המסר, בשלוש מילים. ילדים, עזרו לאמא.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

מלחמת יום כיפור נגעה כמעט בכל בית בישראל של אותן שנים. התיק הדק עם הגלויות האלה מראה כיצד נגעה המלחמה ההיא גם בעבודת הספרייה הלאומית – ואיך הספרייה הלאומית פועלת על מנת לשמר את זכר הימים ההם, מאז ועד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לגלות לנו פרטים חדשים, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

התקוות שלא התגשמו: סיפור החיים ומותו הטראגי של הסופר ישראל ברמה

א.ב. יהושע ויורם קניוק היללו אותו. המבקרים אהבו אותו. הוא היה על המסלול המהיר בדרך להפוך לכוכב זוהר של הספרות העברית. רק מחלת ניוון שרירים אכזרית עמדה בדרך, והקריירה הספרותית הקצרה מדי של ישראל ברמה נגדעה בטרם עת

ישראל ברמה. צילום: מכון גנזים

"החיים יפים, מלאים בכאב". אלו היו המילים האחרונות של ישראל ברמה, על מיטת בית החולים, כחצי שעה לפני שנפטר בסוף דצמבר של שנת 1984. אבל עד לסוף הכואב הזה הוא היה על המסלול המהיר בדרך להפוך לכוכב בשמי הספרות העברית של שנות השמונים: הוא פרסם סיפורים פרי עטו בכתבי עת נחשבים, כתב ביקורות ספרות והיה בקשר עם גדולי הסופרים של ישראל.

הוא נולד בנובמבר 1956 בפתח תקווה. כשהיה בן שבע עשרה בלבד חלה במחלת ניוון שרירים, בה נאבק עד לרגעים האחרונים של חייו. בעשרים ושמונה השנים המעטות שחי הספיק לכתוב ולפרסם יצירות רבות, שנחשבו לפורצות דרך בעיני גדולי הסופרים של דורו.

א.ב. יהושע, למשל, סיפר שהוא מלמד את הסטודנטים שלו את סיפוריו של ברמה, ותמיד נפעם יחד איתם מהעושר המציאותי הטמון בהם, וגם "מהיופי והדיוק הלשוני ומתחושת החיים העמוקה". הוא סיפר: "כאשר סיפרתי להם שכתב אותם בחור בן עשרים ומשהו, שהתחיל ליצור מאז היותו בן שבע עשרה, משותק בכל גופו, עד שמחלתו הכריעה לבסוף את חייו, נפלה על כולנו עצבות עמוקה, כי ידענו שאדם בעל פוטנציאל גדול אבד לספרות העברית".

על גבי הכריכה האחורית של ספרו היחיד, "ימים קרועים", מופיע גם ציטוט של יורם קניוק על יצירתו של ברמה: "ישראל ברמה היה בשבילי אחד מן הכשרונות הגדולים, אחת ההבלחות הגדולות של הספרות החדשה בארץ, של הסיפורת הצעירה. הוא היה גם אחד הקוראים ה'חמים' ביותר שהכרתי, שאוזנו קשורה באופן אבסולוטי לכל מה שיפה ונכון בספרות. […] חבל על הכישרון הגדול הזה, שהלך מאיתנו בטרם זמן".

1
כריכת "ימים קרועים". הספר יצא לאור כשבע שנים לאחר שנפטר

הספר "ימים קרועים" יצא לאור בשנת 1991, שבע שנים אחרי שברמה הלך לעולמו, וכונסו בו שמונה מסיפוריו הקצרים. הוא פותח בהקדמה מאת אמנון נבות, שבה הוא מתחקה אחר קורותיו הביוגרפיים והספרותיים של ברמה, ומציג אותו כממשיך דרכם הסגנוני של גנסין וס. יזהר. מתוך ההיכרות האישית בין השניים, נבות מציג צד נוסף של הטרגדיה: בשנתו האחרונה ברמה תכנן לכתוב רומן, וכבר סיפר על קווי העלילה שיהיו בו. למרות שצלילות דעתו וכושר היצירה שלו לא נפגמו, מחלתו פגעה בידיו – עד שכבר לא היה יכול לבצע את פעולת הכתיבה הפיזית. הוריו סיפרו לנבות שהם תכננו לשכור עבורו כתבנית, אבל ישראל ברמה נפטר במהרה – והרומן לא נכתב.

בכתביו המעטים מדי, שנשארו כרוכים בספרו היחיד, נמצאים סיפורים מפעימים ברגישות החמה שבהם – שמופנית גם לבני אדם גם לטבע. ברמה מבקש להכניס את קוראיו אל עולם שספק אם הוא בעצמו בכלל יכול היה להסתובב בו בסוף חייו, כשהמחלה דרדרה את התפקוד היומיומי של גופו. בסיפוריו נפגשים נערים ונערות בגילאי תיכון עם המרחב הפתוח, עם הטבע שבו פרדסים שנעקרים לטובת בניינים שיקומו עליהם; חיילים שיצאו לקרבות ולא שבו מופיעים בסיפורים לצד חיילים שנמצאים רגע לפני השחרור מהשירות הצבאי. בתיאור של כל אחד מהם, בשטף זרם התודעה, הוא מגיע עד לנימים הדקים של נפש הדמויות שכתב.

דמויותיו לא פעם פונות אף הן אל הקוראים, ומבקשות להתקרב אליהם. למשל, ב"סיפור קטן של מלחמה" המספר פונה בגוף שני אל הקורא: "אני מתאר לי אותך תופס בדף זה, קורא מילים אלה, בשעות צהובות של צהריים או אחר צהריים, יום שישי או יום שבת, לאחר ארוחה סתמית שהפכה למעיקה. הקריאה חסרת התכוונות ורדומה והעיניים נרתעות באיטיות עצלנית מחשיפות השמיים המבריקות כנחושת מאחורי הווילון, ואתה מתאמץ למצוא שקט בין הדפים והתמונות".

ידיעה על פרסום הספר. מתוך "ידיעות אחרונות", אוגוסט 1991

בארכיון ישראל ברמה ששמור בספרייה הלאומית מסתתרים אוצרות רבים: טיוטות ראשונות לסיפורים, ביקורות ספרות שלא פורסמו, עבודות שכתב ללימודים באוניברסיטה ואפילו מחזה שלם פרי עטו, שלא ראה אור מעולם. את המחזה "אנוש", אותו הגדיר כ"דרמה-שירה-פרוזה", כתב – על פי התארוך החתום בראש הדפים – בין נובמבר 1972 לאוגוסט 1973. כלומר, עוד לפני שמלאו לו שבע עשרה שנים, ישראל ברמה כבר השלים חיבור יצירה בת מאות עמודים. בעמוד השער לקובץ המודפס מופיעה פנייה אישית ממנו אל קוראיו:

"אל הקורא", הוא פונה אל כל מי שיחזיק בדף הזה, ומתחיל להסביר את תהליך הכתיבה: "עבודה זו היא פרי של זמן ארוך של הכנות ולבסוף כתיבה, טיוטה והדפסה, זמן אשר נגזל בלא רחם על ידי דחף פנימי. בקשתי לאמר – קרא בזהירות, נסה להבין ולמצוא ולקשר ולנתח – אחר חרוץ משפטך. אל תחשוש לנקוט גישות שונות נובעות ממהות הצורות הספרותיות המלוכדות כאן". את פנייתו הוא חותם בפנייה אישית נוספת – הפעם אל עצמו: "ולבסוף – מקווה אני כי לא אתאכזב מיצירתי, כי יקרה היא לי. בתודה, ישראל ברמה".

1
עותק המחזה "אנוש" מתוך ארכיון ישראל ברמה. לאורך הטקסט מופיעות הערות בכתב ידו

בין מסמכי הארכיון הרבים נמצאת פנינה נוספת: תמליל שיחה מרתקת בין ברמה לא. ב. יהושע. השיחה התקיימה באוגוסט 1983, קצת יותר משנה לפני שהלך ברמה לעולמו. בפתיחות וכנות שובות לב ריאיין ברמה את א. ב. יהושע, ובין תשובה אחת לאחרת גם הגיב את דעתו על עמדותיו. עיקר שיחתם נגע בשאלת יכולתה וצורכה של הספרות להשפיע על המציאות הממשית, בבחינת כתיבה בעלת משקל חברתי ופוליטי. ומתוך כך הם דנו לאורך השיחה בהשתקפויות עמדותיהם הפוליטיות של סופרים ביצירתם, ביחס למלחמות בישראל ובכלל. לאורך השיחה עלו שמותיהם של סופרים גדולים רבים, וביניהם וויליאם פוקנר, דויד גרוסמן ועמוס עוז.

ברמה מתחיל ושואל: "הייתי רוצה להעלות שאלה שאני מאמין שהיא חשובה לשנינו. האם יש לספרות של היום חשיבות מיוחדת במצב הפוליטי הנוכחי? האם יש לספרות של היום מה לומר בעניין זה? האם אפשר לראות בה, אם לא מפת דרכים, אז לפחות סדרה של תמרורים שתנחה את האנשים המעוניינים בכיוון מסוים, או בכיוון אחר?". ומיד ביקש להבהיר את עצמו: "אהיה הראשון שיסתייג וישאל את עצמו עד כמה באמת יש לספרות השלכות מעשיות על המציאות בהקשרים פוליטיים כאלה או אחרים. ואני מסתייג משום שהספרות לאחר הכל תלויה, בין שאר הדברים, גם ברצון קוראיה. אבל אני חוזר ושואל את עצמי, ועכשיו אני מעביר את השאלה אליך, האם לספרות הישראלית של היום חייב להיות מסר מסוים, והאם הספרות היא אמצעי אפשרי כדי לחלץ אותנו ממצב שנראה לנו קשה בכל המובנים?".

א.ב. יהושע היה אז בן 47, אחרי פרסום שני ספריו הראשונים, "המאהב" ו"גירושים מאוחרים". הוא השיב לברמה: "אני חושב שמבחינה זאת הספרות אינה יכולה להיות אמצעי כדי לחלץ אותנו ממצב. היא יכולה לתאר את המציאות, ותמיד היא הייתה מתארת מציאות במובן המירבי של הדבר. כלומר, היא מתארת מציאות שתהיה, או שהיא יכולה אולי לתאר כמה שלבים קדימה, או לתפוס קצת חוטים קדימה…".

1
א.ב. יהושע, 1995. צילום: בני בירק. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לכאורה מדובר בשיחה פתוחה על ספרות בלבד. אבל אפשר לראות בשאלותיו של ישראל ברמה גם מבט ישיר אל המציאות הפרטית שלו עצמו, המציאות בה גופו הולך ונחלש מיום ליום, ואל ההבנה שאי אפשר לשנות אותה באמצעות המילים הכתובות. הוא ידע שגם אם הספרות יכולה להשפיע על המציאות הפוליטית או החברתית, על המציאות הבריאותית שלו היא לא תוכל להשפיע.

ממרחק עשרות השנים שעברו מאז שנפטר הלב כואב שני כאבים במקביל: האחד על האדם הצעיר שחלף מהעולם אחרי חיים קצרים וקשים, שלא זכה להמשיך לחיות את חייו האישיים, על כל מה שהם עוד היו יכולים להציע לו. והכאב השני הוא כאב ההפסד של הספרות העברית בכלל, שלנו הקוראים – שלא זכינו לקרוא את היצירות שהוא עוד עשוי היה לכתוב.

התחביב של נעמי שמר שהפך לשיר האלף-בית

תגלית צנועה מארכיונה של נעמי שמר, חושפת כיצד תחביב קטן ומתוק של המשוררת היה למעשה הגלגול הראשון של שיר ה"אלף בית". ואיך קשור לזה אבנר להבי, האח של שלומית מ"שלומית בונה סוכה"?

נעמי שמר והילדים שרים ורוקדים את שיר ה"אלף בית". מתוך הסדרה ""נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה". הטלוויזיה החינוכית, 1973

זה החל בחיפוש אחר טיוטה של השיר "אלף בית" במחברותיה של נעמי שמר השמורות בספרייה הלאומית. איפשהו בין הטיוטות האחרות לבין השירים באנגלית אותן רשמה במחברתה, אולי מסתתרת לה טיוטה של אחד מהשירים האהובים ביותר על ילדי ישראל? השיר שמלמד דורות של ילדים את אותיות האלף בית?

את השיר בטיוטת ידה של נעמי שמר לא מצאנו, אבל משהו דומה כן מצאנו. שימו לב לפלא שהסתתר בתיק "טיוטות ורישומים 1969-1967":

הכתב? כתב ידה של נעמי. אך זהו לא שיר "האלף בית". זה משהו אחר.

בתה של נעמי שמר, הללי (ללי) פתרה את התעלומה עבורנו. זוהי למעשה טיוטה של אלפון שהכינה נעמי שמר לאבנר להבי, בנם של חבריה הטובים של נעמי, איה ורמי. ואם השם "להבי" נשמע לכם מוכר, אולי זה בגלל שלאחותו של אבנר קוראים שלומית להבי, והיא היא הכוכבת של שירה של נעמי שמר "שלומית בונה סוכה".

מתברר שזה היה תחביב של נעמי, להכין אלפוני מתנה לחברים. הטיוטה הזו, היא למעשה הטיוטה לאלפון המיוחד שהכינה נעמי לרגל עלייתו לכיתה א' של אבנר להבי הקטן, אי שם בשנת 1968. כל הרמזים שם: יש לנו באות א' את אבנר (להבי) ובאות ש' את אחותו שלומית. באות ה' מתחבאת הבת הללי, ובנ' לא אחרת מאשר נעמי עצמה. ובין האותיות מסתתרות גם מילים שונות מעולמות הבית ספר, כיאה למעמד, "בית ספר", "תעודה", "טוב מאוד" ועוד!

לשמחתנו ללי גם שמרה תמונות של אותו אלפון משמח. והנה טעימה מהיצירה הסופית שהכינה נעמי שמר לפשוש הקטן אבנר להבי.

כפיים לא', חתן השמחה אבנרי הקטן, וכפיים גם ל"בלונים" שהחליפו את מקומו של "בית הספר" מהטיוטה:

והנה באות ה' בדיוק כמו בטיוטה, הללי (ללי) שמר בכבודה בעצמה נערה צעירה ומקסימה:

פנינו גם לאבנר להבי, ושמחנו לשמוע שהאלפון עדיין שמור ונמצא בחזקתו. "נעמי שמר השתמשה מאוד גם בצד הוויזואלי בעבודתה", סיפר לנו אבנר. "אני זוכר זאת גם כתלמיד לפסנתר שלה. מבחינתה גם התווים והאותיות היו בעצמם אמנות ויזואלית בפני עצמה.  תעיד על כך גם העובדה שכשהייתה כותבת את שמה הייתה בעצם מציירת את האותיות".

מתברר שהאלפונים המצויירים האלו היו תחביב של ממש של נעמי שמר. היא הכינה כאלו לילדים בסביבתה, ילדי חברים וכמובן נכדיה.

שנתיים בערך יחלפו מאז האלפון שניתן לאבנר הקטן, והתחביב של נעמי שמר יהפוך לשיר "האלף בית" היפה כל כך. את טיוטת המילים של שמר לא מצאנו, אבל את התווים, שהפכו את השיר הזה ללהיט בכתב ידה של שמר, מצאנו גם מצאנו, וככה זה מתחיל:

והשאר?

היסטוריה.

מקסים במיוחד לראות את הביצוע היפהפה של נעמי שמר עצמה לשיר מתוך הסדרה בחינוכית "נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה", ששודרה בשנת 1973.

התעצבנו לגלות כי אחת הילדות המתוקות ששרות ורוקדות בסרטון הלכה לעולמה בגיל צעיר. גליה יהב ז"ל הייתה אמנית ומבקרת אמנות, ונפטרה ממחלת הסרטן באוקטובר 2016, והיא בסך הכל בת 47 במותה.

גליה יהב עצמה, בשנת 2011, סיפרה לחבריה ברשת הפייסבוק, על המפגש המחודש שלה עם הקליפ הנוסטלגי:

עוד כמה דורות יגדלו וילמדו את האלף בית העברי דרך שירה המקסים של נעמי שמר? ומי אמר שללמוד לא יכול להיות הדבר הכי כיף והכי משמח בעולם?

ולכל הילדים, הילדות, המורים והמורות נאחל: שנת לימודים מוצלחת!

חצי בן אדם: למה אנחנו רודפים אחרי האהבה?

אפלטון, קפקא, חז"ל ועוזי חיטמן - כולם ניסו למצוא תשובה לשאלה מה מקורה של האהבה הרומנטית, ולמה בני האדם כל כך כמהים אליה. תשובה אחת שמתגלגלת כבר יותר מאלפיים שנה מסבירה אולי מה חסר לנו כל כך - ואיך קשורים לכך אלי יוון?

1

זוג אוהבים בנמל חיפה. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"ואת הנשמה המתוקה שלי

היחידה שמדליקה אותי

ואיתך אני כל העולם

ואיתך אני כל היקום

בלעדייך אני חצי בן אדם

בלעדייך אני בעצם כלום"

אם פתחת את הרדיו בישראל אפילו לזמן קצר בשנת 2000, כנראה ששמעת את השיר "לכל אחד יש" שכתב עוזי חיטמן ז"ל ושרו שלומי שבת וליאור נרקיס. הפזמון של השיר מדגיש את הרעיון הכולל שלו: בני אדם מחפשים בבני ובנות זוג את האדם המשלים שלהם – את החצי השני. בלעדי המיועד אנחנו רק חצי בן אדם.

יותר מאלפיים שנים לפני עוזי חיטמן, בעשור השני של המאה הרביעית לפני הספירה, הצטרף נער בן 13 בשם אפלטון לאירוע מכונן: כל חכמי יוון התכנסו כדי לדון במושג הארוס – רגשי האהבה והתשוקה. שיחותיהם תועדו על ידי אפלטון הצעיר בחיבורו "המשתה". כבר אז הם ביקשו למצוא תשובה לשאלה שמעסיקה את בני האדם עד היום: מה מקור האהבה?

בין הסבר אחד לאחר נמצא התיאור שמלווה את החברה האנושית עד היום, באופן שחוצה תרבויות וזמן: מיתוס החצי השני. המחזאי המהולל אריסטופאנס ביקש להסביר את הסיבה שבזכותה מחפשים בני אדם לקשור את נפשם לעד בנפשו של אדם אחר. את ההסבר הוא מבסס על המהות ההיסטורית הקדומה של האדם, ומתאר כיצד נראה כשרק נברא. שאול טשרניחובסקי תרגם את "המשתה" מיוונית עתיקה: 

"קודם כל", פונה אריסטופנס אל חבריו, "צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו. כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה: אחר היה. מתחילה שלושה מינים באדם היו, ולא שניים כמונו עתה: זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האנדרוגינוס, שהיה אחד וכלל בתוכו שניים: את הזכר ואת הנקבה".

1
אדם וחווה, ציור של מארק שגאל. מתוך ויקיפדיה

זכר, נקבה ואנדרוגינוס – שלושה מינים שונים של אדם. אם נתאר את צורתו הפיזית של האדם אז כפי שתיאר אותה אריסטופאנס, הוא ידמה בעינינו ליצור מהאגדות: היו לו ארבע ידיים, ארבע רגליים וארבע אוזניים, שני פרצופים מקבילים על אותו הראש ושני איברי מין. כוחו של האדם הכפול היה גדול, כמו אדם יחיד שכוחו הוכפל והשתכלל. מתוך אותו שיכרון כוח עתיק היצורים הקדומים ניסו להתעלות על האלים – ולמרוד בהם.

זאוס והאלים היוונים הזדעזעו מהאומץ ומהחוצפה של הברואים. הם לא יכלו להרוג את כל בני האדם, משום שלא רצו לאבד את הקורבנות שהקריבו להם. לכן בחרו בעונש אחר, שיחליש את כוחם – וגם יכאב לנצח: הם פיצלו את מיני האדם לשניים. מאז "נטועה האהבה באדם לאדם, מוכנת ומזומנת כל הימים לאחד את הטבע הקדום ושואפת לעשות את השניים לאחד – ולרפא את הטבע האנושי".

לפי אריסטופנס, מאז שזאוס החליט לחתוך את האדם לשניים, אנחנו נמצאים במצב של תחלואה מתמדת. הפכנו לחלשים יותר, שכן כוחנו קטן בחצי, ואנחנו מחפשים כל הימים את האדם השני שנקרע מאיתנו – כדי להתאחד איתו ולרפא את הפצע: "כל אדם הריהו בן זוג של אדם, שהרי נגזר לשניים. וכל אחד ואחד מבקש את בן-זוגו שלו המקביל לו…וכשנחלקו הגופים לשניים, היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השנייה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, והיו מתים ברעב, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה".

1
תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון גונן, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

המיתוס הזה, שעל פי התיארוך נכתב כבר בשנת 416 לפני הספירה, מלווה את בני האדם עד היום. אבל הוא לא נשאר רק בגבולות הרעיוניים של הפילוסופיה היוונית – אלא נוכח גם במסורת היהודית. למשל, במדרש שמופיע בבראשית רבה (ח': א') מופיע היצור אנדרוגינוס, בוודאי בהשפעתם של אותם פילוסופים יווניים מ"המשתה": 

"(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו), […]

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

1
זוג מתנשק בפסטיבל האהבה באילת. צילום: גדעון מרקוביץ, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המדרש מתייחס אל סיפור הבריאה, שגם בו אפשר לראות השלמה של שני חצאים נפרדים – עוד לפני פגישתם המפורסמת של חכמי יוון. במקרא מופיעות שתי גרסאות לסיפור בריאת אדם וחווה. לפי פרק א' נבראו הגבר והאישה יחד, במקביל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (כ"ז). את השורה הזאת פירשו מחברי בראשית רבה כמו במיתוס היווני. לעומת זאת, בסיפור הבריאה המקביל שמופיע בבראשית פרק ב' נבראו השניים בנפרד. קודם נברא הגבר, וכשאלוהים ראה כי "לא טוב היות האדם לבדו" נבראה האישה מצלעו. אחרי שנבראו שניהם מגיע השלב הבא ביחסים, דומה להפליא למטרתם של חצאי האדם של אריסטופאנס: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (כ"ד). 

1
למי שהתייאש מהחיפושים אחר חצי שני אנושי. צילום: צבי נהור, באדיבות נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האהבה נמצאת בכל מקום – וכמוה גם הגלגולים המודרניים של ההסבר על מקורה. גם אלפי שנים אחרי שנכתב מיתוס החצי השני עוד זוכה לייצוגים חוזרים בתרבות. עוד דוגמה אחת לכך נמצאת בפסקה קצרה ממכתב שכתב הסופר פרנץ קפקא אל אהובתו פליצה, בה הוא מסביר במילותיו את הכאב הכרוך באותה היפרדות עתיקה מאהובתו: "הלוא את, פליצה, אינך יודעת מה כובל אותי ועושה אותי לאומלל באדם, אף על פי שאני קרוב כל כך אלייך – אלייך, תכליתי האחת עלי אדמות. אלוהים, הלוואי שלא היית קיימת בעולם אלא רק בי, ואף מוטב מזה, הלוואי שאני לא הייתי קיים בעולם כי אם רק בך. לבי אומר לי שאחד מאיתנו מיותר כאן, ההפרדה לשני אנשים היא בלתי נסבלת" (מתוך "מכתבים אל פליצה" בתרגומה של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1998).

גם במסורת העברית וגם בזו היוונית, גם בתרבות הגבוהה וגם בתרבות פופולרית – מאפלטון דרך טשרניחובסקי ועד לשלומי שבת – מיתוס החצי השני מופיע שוב ושוב בדרכים שונות בחיינו. מאז ועד היום אנחנו ממשיכים לנסות ולהסביר את הכמיהה התמידית למצוא את עצמנו בזרועותיו של אחר – פשוט כדי לחוש שלמים.