במהלך התחקיר שלנו על הולדת עזרת הנשים בבתי הכנסת למדנו כי בקהילות יהודי תימן לא היו עזרות נשים. יותר מזה, נשים בתימן הודרו באופן גורף למדי משותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה.
אורח החיים הזה עורר בנו סקרנות, וכך קראנו בעבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר כי דרכן של נשים בתימן להחזיר לעצמן את קולן המושתק והממושטר הייתה בשירים שחיברו ושוררו. בכתבה נתמקד בשירים ליולדת, אך הנשים בתימן שרו שירים בכל מיני נסיבות ואירועים. בשירה הן הביעו את עצמן, את עולמן הפרטי ואת רחשי ליבן בהקשרים מגוונים. הן עשו זאת גם בחברת הנשים – בחיק המשפחה או בהתכנסויות חברתיות בטקסי מחזור החיים – וגם לבדן, למשל כשעמלו מדי יום על טחינת הקמח טרם עלות השחר.
לפני שנצלול לשירה עצמה, נספר מעט על חיי הנשים בתימן. בקהילות תימן נהגו להסתיר את ההיריון כל עוד היה אפשר, אפילו מהמשפחה הקרובה. האישה שיתפה רק את הנשים הקרובות לה ביותר: אימה, חמותה, חברותיה-שכנותיה, והן שימשו לה יועצות, ובהמשך סועדות. הבושה מהוצאת המעשה המיני אל הגלוי והפחד ממזיקים ושדים חברו יחדיו וגרמו להסתרה. השמלות הרחבות עזרו לנשים להסתיר את הבטן ההולכת ותופחת. ממילא לא היו בגדי היריון מיוחדים. מה גם שנשים הרות יצאו לעבוד בדרך כלל ממש עד הלידה.
גם הלידה עצמה התקיימה בחשאי ובניסיון משותף של היולדת, המיילדת ובני המשפחה לשמור את הלידה בסתר. בהתחשב בחוסר ההכנה של היולדת לקראת הלידה ובגיל הצעיר מאוד שבו חיתנו נשים בתימן, הלידה הראשונה נזכרה לרוב כחוויה מבלבלת הכרוכה בחוסר אונים רב. הנשים שהתקבצו סביב היולדת העבירו לה מסר ברור שעליה להתאמץ שלא לצעוק ולהשמיע קול. לפי האמונה העממית בקהילות תימן, אם בעת צירי הלידה יישמע קול היולדת באוזני עוברי אורח, יתארכו כאביה והלידה תסתיים רק כאשר ישובו השומעים לביתם.
נוסף לציפייה להימנע מצעקות, המיילדת נמנעה מלגעת פיזית ביולדת או בעובר המפלס את דרכו בתעלת הלידה "שמא יישברו עצמותיו הרכות". בהיעדר ידע רפואי מתקדם, הוצעו לאישה המתקשה ללדת תרופות מגוונות. בהן היו מאכלים כגון אתרוג שנטלו בסוכות; משקאות כמו יין מיושן שנתפס כמועיל לחימום הגוף ולשיפור זרימת הדם; וגם שלל קמעות וסגולות דוגמת אבנים טובות, תליית מרור של ליל הסדר על צוואר היולדת, הנחת מטפחת ספר תורה על ראשה או קשירת נייר ובו שמות ארבעים קדושים על ירכה.
מזל טוב: יצאה בידיים מלאות
בסופה של לידה מוצלחת, אם לרך הנולד ולאימו שלום, החלו הטקסים לכבודם של היולדת והנולד. מרגע זה ההסתרה והבושה שבהיריון ובלידה הוחלפו בחגיגות. כבר בשעת חיתוך חבל הטבור, היו הנוכחות מצהללות ושרות. לצהלולים, חַגַּר בתימנית, הייתה מטרה כפולה: לעדכן את הסביבה במתרחש ולהרחיק את השדים האורבים ליולדת ולתינוק. אך הייתה גם מטרה נוספת ולא מוצהרת: להטביע כל רגש או תחושה קשה של היולדת.
החודש שלאחר הלידה נודע כחודש היולדת, ובו הרעיפה עליה הסביבה מזון מחזק ומענג, תכשירים, מנוחה ופינוק כדי שתשוב לקהילה לאחר בידודה – חזקה, בריאה וחביבה על בעלה. בשירי הלידה של הנשים חוזרת שוב ושוב האמונה שבמשך החודש הראשון קברה של היולדת פתוח. מאמצי הקהילה נתונים להרחיק אותה ממנו. לכן, בין היתר, משגיחים שלא תצא את ביתה שלא צורך, ואף פעם לא לבד.
בתום החודש מצוין "יום אלְוַפֵא" – יום הסיום. זהו היום שבו תופסות המשוררות עם שירי הלידה שלהן את מקומן. הכינוי המודרני "משוררות" (בשונה מזמרות או מבצעות) הוענק לנשים הללו משום שהיצירה המיוחדת שלהן לעולם אינה חוזרת על עצמה. השירים ששוררו הנשים בטקס יום הסיום הורכבו מחרוזים ששזרו לפי ראות עיניהן. לעתים יצרה המשוררת את החרוזים בו במקום, אך במקרים רבים שילבה שורות ששמעה ושוררה בעבר ויצרה גרסה חדשה לחלוטין. כך יצא שלשירים הללו, שהושרו בעל פה ולא הוקלטו או הועלו על הכתב, מעולם לא התקבע נוסח אחד.
השמועה נפוצה בעיר
בשיר היולדת שהקליט הזמר המנוח שלום צברי הוא מבצע את השיר יא-ואלדה, יא-ואלד! (הו יולדת! הו לידה!). השיר מברך את היולדת בבריאות ומספר כי "השמועה נפוצה בעיר – כבר נולד לאדוני בן". לאחר מכן מונה השיר את כל התפנוקים שראויה להם אם הילד: עבד ומשרתת ("המשרתת לטחינה והעבד לביקור"), דייסה משובחת מדי יום, חמאת בקר מדי בוקר, עופות מן הכפרים, נתח כבש מדי לילה, דבש מתוק, קפה משובח, קומה עליונה וספה לשכב עליה, מצעים מאירופה, כריות גבוהות ועוד ועוד…
אפשר שהמאכלים המיוחדים ושאר התפנוקים שלפי השיר מגיעים ליולדת קשורים ישירות לתקופת ההיריון, שבמהלכה כונו רבות מהנשים ההרות "וָאחִמֵה" – אישה הרה המשתוקקת לדבר מאכל מסוים. את הבקשה הזאת צריך הבעל למלא כמעט בכל מחיר, כדברי הפתגם התימני העממי: "תן לי משהו לאכול כדי שהילד לא ייוולד שתום עין". הזכות והצורך למנוחה והתפנקות נשמרים גם אחרי הלידה למען בריאותם והתחזקותם של היולדת והיילוד.
לשיר שהקליט צברי יש גרסאות רבות. גרסתו התברכה בפירוט רב של התפנוקים ליולדת ובטון אופטימי וחיובי, אך גם היא מספקת הצצה מרומזת לחיי הנשים בתימן: מצד אחד הן עמלו שעות רבות ביום במלאכות פיזיות קשות כמו טחינת הקמח, שאיבת מים מהבאר וכביסה במקור מים קרים, ולכן נחשב חודש היולדת לזמן של מנוחה והתפנקות. ומצד אחר, בשיר חוזרת שוב ושוב ברכה לבריאות היולדת. בגרסאות נוספות לשיר ההתעקשות על בריאות היולדת מוארת באור אחר, טרגי יותר.
בגרסה אחרת, ששרה יונה עוזרי עבור מחקרה של מדר, מתבוננת המשוררת ישירות בקשיי ההיריון. לפנינו פתיחת השיר בתימנית, ובצד כל שורה התרגום לעברית:
יא-ואלדה, יא-ולאד! אלא יא חוק ממלי זבאד!
הו יולדת, הו לידה! הו קופסה ממולאת "זאבד" (בושם ריחני מאוד המיועד לנשים בלבד, ח"מ)
לא תפרחי באלקמיץ, אלא ולא בלבס אלערס
אל תשמחי בגלימה ולא במלבוש החתונה
יא-פארחה באלחיבאל, אלא חיל אלוילאד, איחמדי!
הוי השמחה בהיריון בעת הלידה, שבחי (לאל)!
עאד בוה חיבאל ווילאד, אלא הו ימחל אלסאעידין
עוד יהיו היריון ולידה הוא מחליש את שתי הזרועות
הו ימחל אלסאעידין, אלא ויכלי אלצדר דוף
הוא מחליש את שתי הזרועות והוא מותיר את החזה כמו תוף
יצלח ליאום אלולד, אלא אלעבד ואלגאריה
תתברך אם הילד בעבד ומשרתת
מעמד זמני של מלכה
נחזור לטקס "יום אלְוַפֵא", יום הסיום של חודש היולדת.
מתוך האירועים המגוונים במעגל החיים שלכבודם נשות יהדות תימן שרו שירים, במחקרה התמקדה מדר בשירי המוות והלידה. לכאורה אלו שתי נקודות הזמן המרוחקות ביותר זו מזו, אך בשירת הנשים בתימן הן מופיעות זו לצד זו.
בין שבועיים לחודש אחרי הלידה עורכות נשות הקהילה מסיבה לכבוד היולדת. האם הטרייה לובשת בגדי כלה, מכסה את אצבעותיה בטבעות ועונדת את כל תכשיטיה. חברותיה ושכנותיה צובעות את ידה בצבע שחור המסתיים בציור רקמה בשורש כף היד, ועל מצחה הן מדביקות מטבע זהב נגד עין הרע. עכשיו, משעברו השבועות הראשונים הנחשבים למסוכנים במיוחד ליולדת ולתינוק, היולדת נשענת על כיסא מרופד כרים וזוכה למעמד זמני של מלכה. גם ביתה מקושט בצורה מיוחדת. בחדר המסיבה מציבים על מדף בקבוקי בשמים מיוחדים, שלהם סגולה לגירוש שדים ורוחות רעות.
הפחד מפגיעה של יצורים על־טבעיים ביולדת ובתינוק אינו ייחודי לנשות תימן. מי מאיתנו שמכירים את ההיסטוריה של הקמעות היהודיים נזכרים בוודאי בקמע הנפוץ ביותר בעולם היהודי – הקמע לשמירה על היולדת והוולד מפני פגעיה של לילית, אשת האדם הראשון.
אז מה מייחד את טקס הסיום של חודש היולדת בקהילות תימן? נוסף להיותו חגיגה "רגילה", מדובר בטקס לגירוש שדים, ובמיוחד שדה מסוימת בשם "קַרִינִיֵה". השדה הזו מתוארת כמעין תאומה של היולדת, שילדה בעצמה, נדבקת אל גוף היולדת וניזונה מהאוכל שלה. טקס הסיום נועד לסלק אותה למשך שלוש שנים בערך, הזמן האידיאלי בעיני הקהילה בתימן להבאת ילד נוסף לעולם.
בתום החגיגה בבית היולדת, יוצאת האם לרחוב והתינוק בידיה. היא פוסעת עם הילד מספר פסיעות וזורקת מאחוריה את הבושם שהובא לביתה במטרה להרחיק את קַרִינִיֵה.
לכל אורך הטקס משוררות הנשים את שירי הלידה. בשיריהן מתוארת הלידה כסכנת מוות ליולדת כמו גם לעובר. השירים של נשות תימן מישירים מבט אל קשיי החיים של נשים בחברה פטריארכלית. בטקסט אין אידיאליזציה של חוויות הגוף הנשי, לא בנישואים ולא בלידה. הנשים המשוררות היו ערות לפגמי הגוף לאחר הלידה ולסכנת המוות המרחפת מעל היולדת והוולד. לצד השתיקה שגזרה החברה על הקול הנשי בעת הלידה, כמו גם על חוויות הגוף הנשי המדמם (הווסת, ליל הכלולות, הלידה), השירה שימשה כלי תרפויטי, וסביבה התכנסה קהילת הנשים ויצרה מרחב מכיל לחוויות מושתקות. המשוררות מילאו תפקיד חברתי רב עוצמה וחשיבות, וקולן הוא שסימן את גבולות המיכל המרפא עבורן.
הכתבה מבוססת רובה ככולה על עבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר, "שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול". הכתבה נכתבה בעזרתה של מדר.
לסיום נביא הקלטה של השיר נבדע באסם אלאלאה, אלא בצירוף מילות השיר בתימנית ובעברית:
נבדע באסם אלאלה, אלא אלחי בעד אלממאת
נתחיל בשם האלוה החי לאחר המיתה
לו דובצורין, יא-כאות, אלא מא-רית חיל אלוילאד
אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה
אוחית עצמי פלת, אלא ואלמות מיני דפר
חשתי רפיון בעצמותיי והמוות הסתער עליי
אוחית עצמי פלת, אלא ואלגמארה תיכתסיר
חשתי רפיון בעצמותיי […] מתמעטת.
קד כאן קובירי פתח, אלא וארתגית אלמוחצורה
קברי כבר היה פתוח והמיילדת נשאה קולה
עאוד קובירי סרור, אלא הנאץ' ביאלעפיה!
הוי המצהללת ליולדת יבורך פיך בבריאות!
יצלח לאום אלולד! אלא סבעה גוצון ואפיה.
תתברכי, אם הילד! בשבעה בדים שלמים.
