"בקיץ הזה תלבשי לבן": נעמי שמר בוחרת באהבה

כשנעמי שמר כתבה את הפזמון של "בקיץ הזה תלבשי לבן" היא לא חשבה על ימין ועל שמאל, אלא על כך שגם בחירות יכולות להיות מעשה רומנטי ומלא אהבה. "בקיץ הזה תלבשי לבן" הוא שיר אחר על בחירות – הבחירה בבחירי ליבנו

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

המוזיקה הישראלית הנפיקה כמה וכמה שירים פוליטיים במהלך השנים, כאלו שבאופן ישיר, או עקיף, מתחו ביקורת על הנעשה בארץ ועל נבחריה, אבל שיר הבחירות הזה מפזם מנגינה שונה לגמרי.

כשנעמי שמר כתבה את הפזמון של "בקיץ הזה תלבשי לבן" היא לא חשבה על ימין ועל שמאל, אלא על כך שגם בחירות יכולות להיות מעשה רומנטי ומלא אהבה.

למרות מילותיו, השיר הזה לא קשור לבחירות פוליטיות, ובכלל נכתב לאחר שנעמי שמר ז"ל קיבלה השראה מכתבת אופנה(!) החוזה טרנדים לקיץ הקרוב. בתה של שמר, הללי (ללי) שמר, סיפרה לנו על מה שהצית במוחה של נעמי שמר את הרעיון לשיר יפה ומלא תקווה: "ההשראה לשיר היתה כתבת עיתון בתחום האופנה שבישרה 'בקיץ הזה תלבשי לבן'". הטרנד האופנתי שנפרש בכתבה הזכיר לנעמי שמר את החולצות הלבנות מילדותה ונעוריה "שהיו סימן לחגיגיות ואופטימיות והישרו אווירה של חג: הבנים לבשו חולצה לבנה מחוץ למכנסיים, ואילו הבנות התקשטו בחולצה לבנה רקומה", אומרת ללי.

השיר בכתב ידה של נעמי שמר

"מתוך התחזית האופנתית, אמא שלי הפליגה לשיר מאוד רומנטי", סיפרה ללי שמר. כאן המילה "בחירות" שימשה כמשחק מילים שמדגיש את ההדדיות הזוגית. "גם משפטים כמו 'נצא מן הדעת בקיץ הזה ואח"כ נדע שלווה', מקפלים סיפור אהבה שלם שמתחיל בסערה עד להגעה אל הנחלה, ואולי אל החתונה".

השיר "בקיץ הזה תלבשי לבן" התפרסם בביצועם המופלא והמשותף של "הדודאים" ו"הפרברים". יוסי חורי, מצמד ה"פרברים", מספר שבאחת ההפעות המשותפות לשני הצמדים, הוא מצא את השיר בתיק הגיטרה של ישראל גוריון, שם ישב כמה חודשים. חורי התלהב מיופיו של השיר: "היה לי ברור שאנחנו שרים את זה ביחד, בגלל שהופענו ביחד באותה תקופה."

השיר יצא אל גלי האתר בשנת 1985, אבל נכתב לפני כן, כנראה ב-1984, שהייתה שנת בחירות. "הן התקיימו בקיץ, למרבה הפלא, בחודש יולי, עיתוי שהיום נמנעים ממנו בכל מחיר מחמת חופשות ופגרות הקיץ." אומרת ללי שמר, "סביר שהבחירות היו באופק בזמן כתיבת השיר אבל בשיר עצמו הן מגויסות מהעולם הכללי לתחום האישי, לחתונה. הזוג בוחר זו את זה ונהיה לרוב."

אבל הביצוע המוכר של הפרברים והדודאים לא היה הביצוע הראשון של השיר. נעמי שמר נתנה את השיר במקור ליוסי בנאי, שאף הקליט לו ביצוע מקסים, שלא כל-כך הצליח.

"נראה לי שהביצוע של בנאי הופיע רק בתקליט שדרים ב-1984 – שנת הבחירות – ולא זכה לתהודה. בכל אופן, אמא נעמי לא הניחה לשירים מוצלחים להישכח", אמרה ללי. "סמוך לכך שני הצמדים המשובחים – הדודאים והפרברים – חברו לרביעייה קולית, והזמינו מאימא שיר. כמו בהרבה מקרים אחרים, 'ההזמנה החיצונית פגשה הזמנה פנימית' כלשונה, ונוצר השיר הזה שמושר בחתונות ובחג השבועות בגלל הלבוש הלבן".

לנעמי שמר עצמה היו כמה שמלות לבנות שהיא אהבה במיוחד, ואפשר לראות אותה לבושה לבן בכמה הזדמנויות.

נעמי שמר לובשת לבן בירושלים, 1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שיהיו לנו רק בחירות טובות, אמן.

המילים המלאות של השיר:

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
תַּחְשְׁבִי מַחְשְׁבוֹת בְּהִירוֹת
אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה
אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְכָכָה תֵּצְאִי לְבַלּוֹת
בַּקַּיִץ הַזֶּה נַעֲשֶׂה חֲתֻנָּה
וַיְהִי חֶלְקֵךְ עִם הַכַּלּוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

נֵצֵא מִן הַדַּעַת בַּקַּיִץ הַזֶּה
וְאַחַר כָּךְ נֵדַע שַׁלְוָה
יִקְרֶה לָנוּ נֵס בַּקַּיִץ הַזֶּה
אִם רַק תִּלְבְּשִׁי לָבָן.
אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

כשרון בלתי ניתן לחיקוי: נגן הקאנון יוסף זערור

יוסף זערור היה נגן קאנון מוכשר ששימש שנים רבות כמנהל המוזיקלי של רשות השידור בעיראק. עם עלייתו ארצה הוא נאלץ להיאבק על מקומו, אולם כשרונו הרב הוביל אותו להצלחה מחודשת גם בישראל

יוסף זערור בקונגרס קהיר 1932

יום אחד, במהלך חזרות של תזמורת המקאם העיראקית של רשות השידור הישראלית, ראה נגן הקאנון יוסף זערור נגן קאנון אחר, אברהם סלמן, יושב מאחורי הדלת ומנסה לחקות את נגינתו המופלאה של זערור. זה האחרון יצא אליו, ואמר לו בדרך הלצה עיראקית ססגונית: "מה אתה עושה, ילד? מנסה לחקות את הנגינה שלי? להעתיק ממני?". ההלצה מרככת את המצב הקשה, שבו תלמיד מנסה לתפוס את המקום של רבו, משום שאת אברהם סלמן זערור הכיר עוד בעיראק, כשזערור היה המנהל המוזיקלי של רשות השידור העיראקית וסלמן היה נגן צעיר. זערור נהג לקדם נגנים צעירים ומוכשרים, בעיקר מקרב הקהילה היהודית, ואברהם סלמן היה אחד מהם.

תזמורת רשות השידור העיראקי 1936

יוסף זערור נולד ב-1902 למשפחה אמידה בבגדאד. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי, ובגיל 18 קנה לעצמו את הקאנון הראשון שלו. הוא התמחה גם בנגינה בכינור ובצ'לו. ב-1932 השתתף יחד עם נגנים עיראקים נוספים (כולם יהודים) בקונגרס המוזיקה הערבית הראשון בקהיר. הקלטה נדירה מקונגרס זה מצויה באוספי הספריה הלאומית. בהקלטה שומעים את נגינתו הוירטואוזית של זערור על הקאנון. כשרונו זיכה אותו במדליה ובמקום הראשון בקונגרס.
ב-1936 הצטרף לרשות השידור העיראקית וב-1941 כבר הפך למנהל המוזיקלי של התחנה. הוא החזיק במשרה זו עד ליום עלייתו לישראל, ב-1951. במהלך השנים שעבד ברשות השידור העיראקית, הוא קידם מוזיקאים יהודים רבים, ביניהם הזמר סלים שובת, אלבר אליאס, אברהם דאוד, אברהם סלמן, דאוד אכרם, חאקי עובדיה, שווע יחזקאל, אליאס זבידה, ששון עבדו, יוסף יעקב שם טוב ואת הזמר היהודי הצעיר צלאח אלשבלי.

תזמורת רשות השידור העיראקי 1938

זערור קידם לא רק זמרים יהודים. כאשר בא להיבחן בפניו הזמר העיראקי נאזם אלרזאלי, הוא שר שיר בסגנון מצרי. זערור ביקש ממנו לשיר שיר עיראקי, ואמר לו כי המקאם העיראקי הולם יותר את כשרונו וסגנון שירתו. לאחר הבחינה, זערור אמר לרזאלי כי הוא כשרוני מאוד וכי צפוי לו עתיד גדול, וכך היה.

במהלך השנים שבהן עבד ברשות השידור העיראקית, הוא הלחין מנגינות פופולאריות רבות ועבד עם גדולי הזמר הערבי של התקופה, החל מהמלחין המוערך עבד אלוהאב וכלה בכוכבת הגדולה של העולם הערבי, אום כולתום.
על אף שהיה נגן מבוקש מאוד, בתור עובד מדינה הוא לא נתן הופעות פרטיות אלא למספר מצומצם של אישים, ביניהם מלך עיראק, המלך פייסל, וראש הממשלה, נורי סעיד.

ביקור של סמי שאווה הכנר המפורסם ב1931 בבגדד – מופע בסינמה רויאל בגדד עם יוסף זערור על הקאנון ועזורי על העוד

העלייה ארצה הביאה עמה בהכרח ירידה חדה במעמדו של זערור, והוא עבר מניהול של זמרים ותזמורות לנגינה בהופעות פרטיות בפני משפחות מהקהילה העיראקית בישראל. למרות שירד מהמעמד הרם שלו זכה בעיראק, הוא המשיך לנסות ולשלב מוזיקאים נוספים. משפחתו מספרת כי כשהיו מציעים לו לנגן בשמחות משפחתיות, הוא היה שואל אם הם מעוניינים גם בנגן כינור או עוד, שילווה את נגינת הקאנון. המזמינים דחו את ההצעה, כי רצו לשמוע רק את נגינתו של יוסף זערור. עם זאת, המזמינים שלמו לזערור כמו לתזמורת שלמה, מתוך הערכה לכשרונו הרב.

קונגרס קהיר 1932 למוסיקה ערבית – המשלחת העיראקית שכולם בה יהודים חוץ מהזמר מוחמד אלקובנג'י . יוסף זערור אחד מהבכירים בתזמורת וזכה בפרס הראשון בניגינה על הקאנון

כשרונו הרב הביא לו הכרה מחודשת בישראל והוא הקים את תזמורת המקאם העיראקי צ'לרי בגדאד שהייתה חלק מהתזמורת הערבית של רשות השידור. את ההקלטות הרבות של יוסף זערור במסגרת רשות השידור ניתן למצוא באוספי הספריה הלאומית. אולם, בעבור הצלחה זו הוא נאלץ להיאבק על מקומו בין מוזיקאים שכבר התבססו בארץ, חלקם כאלה שקידם וטיפח בעיראק.

יוסף זערור 1966 בביתו בישראל

הסיפור שבו פתחנו מדגים את המאבק על המקום והיוקרה בין עולים חדשים לעולים ותיקים יותר ואת כשרונו החד-פעמי והבלתי ניתן לחיקוי של יוסף זערור. נגנים רבים ניסו להגיע ליכולות שלו, כולל נינו, נגן הקאנון דוד רגב-זערור. הוא מספר שהוא מנסה לנגן כמו סבא-רבא שלו, ומקווה שיום אחד יצליח.

תודה רבה לדוד רגב-זערור על הסיפורים והתמונות 

"אפשר לקוות שנחזור מהר": עובדי הספרייה הלאומית כותבים מחזית מלחמת יום כיפור

מלחמת יום הכיפורים לא השאירה את הספרייה הלאומית אדישה. גם עובדי הספרייה נקראו לחזית ונשארו לשרת עוד חודשים ארוכים במילואים לאורך קווי החזית. בזמן הזה הם עדכנו את חבריהם במחלקת הארכיונים וכתבי היד בנעשה, בשלומם, והביעו תקווה לשוב ולעסוק במה שבאמת חשוב: "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים"

גלויות מחזית יום כיפור שנשלחו למחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

“חושך, עלטה מסביב, רוח נושבת והקור די צורב. לא נורא מתגברים. אני מאמין שסיטואציות דומות לא פוקדות אתכם/ן באחד האֵי-שָמִים של ירושלים…".

במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית אולי עוסקים יום יום במסמכים היסטוריים ובעדויות מפעימות מן העבר הרחוק – אבל לא מדובר במגדל שן מנותק ואטום לרחשי הסביבה. במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית עובדים בני אדם, וכדרך בני האדם הם מושפעים מהנעשה בחוץ, מההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ומשאר ענייני דיומא.

כך קרה גם באוקטובר 1973, חודש תשרי תשל"ג, ובחודשים הארוכים שבאו בעקבותיו. עובדי מחלקת כתבי היד של הספרייה נקראו לחזית במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושירתו עוד חודשי מילואים ארוכים לאחר מכן בשמירה על גבולות מדינת ישראל. באותו זמן סיפק צבא ההגנה לישראל לחיילים שורת גלויות כדי לעודד את אותם לכתוב הביתה – תחת מגבלות צנזורה – וכמה מאנשי מחלקת כתבי היד שלנו ניצלו זאת. הם בחרו לכתוב לא רק לבני משפחתם, אלא גם להתעדכן בנעשה בין גווילי הקלף והניירות המצהיבים שחרוטות עליהם מילים שמרכיבות את הסיפור היהודי, הישראלי, הסיפור של כולנו.

חלק מהגלויות ההיסטוריות הללו נשמרו מאז. מצאנו כמה מהן בתיק ששמור בארכיון הספרייה הלאומית עד היום. הגלויות חושפות את המסרים שביקש להעביר הצבא באמצעותן, ומספקות צוהר לרגעים האנושיים הקטנים של אחרי המלחמה: התנאים הלא נעימים, הציפייה לחזור הביתה או לפחות לצאת לחופשה קצרה, וגם הרצון העז לדעת מה קורה בעולם שנשאר מאחור.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

"אצלי הכל בסדר", מעדכן אחד העובדים בגלויה שממוענת לרפי ויזר, המנהל המיתולוגי של מחלקת הארכיונים וכתבי היד בספרייה. "נמצא ב'קצה העולם' ומקווה להשתחרר לפני 1980". הגלויה האופטימית שהפיקו במפקדת קצין החינוך הראשי מצטטת את שירו של אהוד מנור "בשנה הבאה" – "עוד נראה, עוד נראה כמה טוב יהיה". עובד אחר ביקש להודות לעובדת חנה ששלחה לו קטעי עיתונות מסוימים. "אולי אצא לחופשה בקרוב", הוא מקווה.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

בגלויה אחרת מנובמבר 1973, רק כשלושה שבועות אחרי תום המלחמה, שמח החייל עמוס על המכתבים שקיבל מעובדי המחלקה. "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים ולא בשטויות כמו אלו שאנחנו מתעסקים בהן", כתב עמוס. הוא לא שכח להוסיף ברכות לעובדת רחל ש"נפלה בפח והתחתנה", ולצרף עדכון: "אומרים שנישאר פה עוד הרבה זמן, אבל אפשר לקוות שנחזור מהר". על פני הגלויה מופיע הכיתוב "אני מרגיש חמש חמש", שאפשר רק לקוות שאכן ייצג את תחושות החיילים באותו זמן.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

בדצמבר 1973 כותב החייל מוטי את הגלויה שפתיחתה צוטטה בפתח הכתבה הזאת. לחיילים קר, ומוטי "רוצה להאמין כי הכל כשורה והכל זורם באפיק הרגיל" בעבודת המחלקה. בהמשך הוא מספר כיצד בחופשתו הקצרה הספיק לבקר את רפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד והארכיונים, ומביע תקווה שבחופשתו הבאה יוכל לבקר גם את שאר המחלקה. על גלויה אחרת שמצידה האחד קריקטורה של דוש, ושנשלחה כחודשיים לאחר מכן, מספר מוטי שהוא חזר "לאותו 'דונם' אדמה שאותו אני מכיר כבר מימים ימימה". מה עוד מעדכן מוטי? "אצלי ודאי שאין כל חדש פרט לשעמום שהולך ומתגבר". אבל למוטי יש פתרון: "נדמה לי שהדפים במחלקה עדיין לא אזלו וכל תוכניות הקיצוב והצמצום שפוקדים [כך במקור – ע.נ.] גם את האוניברסיטה לא חייבים להפריע לאי אילו מכתבים שישלחו לעברי מכיוונכם". שיעול שיעול. עזרו לחבריכם שבחזית ושלחו מכתבים.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
גלויה עם קריקטורה של דוש. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

עוד גלויה ממוטי קצרה הרבה יותר אבל טומנת בחובה מסר אופטימי. על הצד הכתוב כתב מוטי רק "מי יתן…להתראות", והוסיף חץ שמפנה את הקוראות והקוראים לצידה השני של הגלויה. שם מופיע ציור בעט – אולי פרי עטו של מוטי – של פרח פורח במדבר, וברקע שמש זורחת. מתחת מופיע כיתוב באותיות קידוש לבנה: הביתה.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

ויש בתיק גם כמה גלויות שלא כתוב עליהן כלום. על אחת מופיעה עוד קריקטורה של דוש שצייר במיוחד לכבוד המלחמה. על אחרת מופיע ציור שמביע תקווה לשלום. גלויות רבות עם איורים של חיילים שמחים וכותבים הביתה. ואחת מכילה גם קריקטורה עם מסר חינוכי שמלמדת על המצב באותן שנים: באיור נראים ארבעה ילדים עסוקים כולם במרץ בעבודות הבית. אחת קולפת תפוחי אדמה, אחד שוטף כלים, שניים משתפים פעולה בקרצוף הרצפות. בתחתית המסר, בשלוש מילים. ילדים, עזרו לאמא.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

מלחמת יום כיפור נגעה כמעט בכל בית בישראל של אותן שנים. התיק הדק עם הגלויות האלה מראה כיצד נגעה המלחמה ההיא גם בעבודת הספרייה הלאומית – ואיך הספרייה הלאומית פועלת על מנת לשמר את זכר הימים ההם, מאז ועד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לגלות לנו פרטים חדשים, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

איך הגיע יהלום מכתר המלכה אליזבת לטבעת אירוסין ישראלית?

במרכז כתר האימפריה המלכותי של המלכה אליזבת השנייה יושב יהלום עצום בגודלו, שחתיכה ממנו נמצאת בידי משפחה ישראלית. איך הוא הגיע לשם? זהו סיפורו של היהלום ששזור בסיפורה האישי של משפחה יהודית מיוחדת במינה

1

המלכה אליזבת ביום הכתרתה, חובשת את הכובע עם היהלום הגדול (השקוף) במרכזו. צילום: ססיל ביטון, מתוך ויקיפדיה

בכתר האימפריה הממלכתי (באנגלית: Imperial State Crown) של המלכה אליזבת עליה השלום, הכתר שעבר אל ראשו של המלך צ'ארלס השלישי יבדל"א, תמצאו 2,868 יהלומים, 273 פנינים, 17 אבני ספיר, 11 אבני ברקת ו-5 אבני אודם. במרכזו של הכתר משובצת גולת הכותרת – יהלום עצום שחתיכה ממנו נמצאת בידיה של משפחה ישראלית. זהו סיפור מסעו המרתק:

1
הכתר הממלכתי. חלקנו אולי מזהים אותו מכתוביות הפתיחה של הסדרה "הכתר". מקור: ויקיפדיה

ב-1907 נכרה בדרום אפריקה יהלום בשם קאלינן (Cullinan), היהלום הגדול ביותר שנמצא נכון לאותה עת, במשקל של 3,106 קראט. במצבו הטבעי גודלו היה כגודלו של לב אנושי. הממשלה החדשה בדרום אפריקה, שרק חמש שנים קודם לכן קיבלה עצמאות מהכתר הבריטי, החליטה להעניק אותו במתנה למלך בריטניה אדוארד השביעי, אבי סבה של המלכה אליזבת, לרגל יום הולדתו.

1
יהלום ה"קאלינן" הלא מלוטש. מתוך ויקיפדיה

יהלום טוב זקוק למלטשים משובחים, ולכן חיפש המלך אדוארד על מי להטיל את המלאכה. הוא מצא משפחה הולנדית שהיתה ידועה בכישורי חיתוך היהלומים שלה – משפחת אשר. זו המשפחה של סבתא שלי.

1
סבתא שלי, אליזבת (אלישבע) ואחותה הגדולה באמסטרדם לפני מלחמת העולם השנייה. תמונה באדיבות המשפחה

מלונדון לאמסטרדם במבצע נועז

איך מעבירים אוצר כה יקר מלונדון לאמסטרדם, בלי להפקיר אותו לסכנת גניבה? ב-1908 יצאה ספינת קרב בריטית מלונדון בדרכה לאמסטרדם. בבטנה היא נשאה תיבה ממוגנת ובתוכה היהלום הבלתי מלוטש. כלומר לכאורה. כל זה היה בעצם תרגיל הטעיה גדול. היהלום האמיתי היה באותו זמן בכלל בכיסו של אחד מבני משפחת המלטשים, אברהם אשר, ששט מלונדון לאמסטרדם באונייה רגילה – ללא מטען, רק עם מעיל גדול שישמור עליו מן הקור ויסווה את מטענו היקר.

1
מלכת בריטניה אליזבת השנייה עם בעלה הנסיך פיליפ ביום הכתרתה, 1953. המלכה חובשת את הכתר האימפריאלי עם היהלום הגדול במרכזו. מתוך ויקיפדיה

התרגיל הצליח והיהלום הגיע בשלום לאמסטרדם. אבל אז צצה בעיה חדשה – משפחת אשר גילתה שבלתי אפשרי לחתוך את היהלום הענק. האשרים ניסו, אבל האזמל נשבר עם המכה הראשונה. יעברו עוד שנתיים, ורק לאחר שימציאו פטנט חיתוך חדש – שעד היום נקרא "חיתוך אשר" על שמם – עד שמשפחת מלטשי היהלומים תצליח לחתוך את האוצר כמבוקש.

1
יוסף אשר מנסה לחתוך את יהלום ה"קאלינן". מתוך ויקיפדיה

בתום שנתיים החזירו האשרים למלך אדוארד את היהלום כשהוא חתוך לתשעה יהלומים מלוטשים ועוד 96 אבנים קטנות יותר. באותה שנה, 1910, שובץ היהלום המרכזי, 530 קראט משקלו, בשרביט של מלך אנגליה וזכה לשם המתאים לתקופתו "הכוכב הגדול של אפריקה". שווי יהלום זה בלבד היה באותה תקופה 2.5 מיליון פאונד, שזה בערך 52 מיליון פאונד של היום. "אחיו הצעיר", היהלום השני בגודלו, זכה לשם "הכוכב השני של אפריקה" ושובץ במרכז הכתר של המלכה.

1
תשעת היהלומים הגדולים שנחתכו מתוך ה"קאלינן" המקורי. מתוך ויקיפדיה

כשחותכים יהלומים עפים שבבים

מה היה שכרם של המלטשים? כשחותכים יהלומים – עפים שבבים. במקרה הזה השבבים היו יהלומים לא קטנים, שניתנו לרב-רב-רב-סבא שלי, יוסף אשר, בתור תשלום על העבודה שלו. זמן קצר לאחר מכן הם גם קיבלו עיטור אבירות ממלכת הולנד דאז.

1
ידיעה על מתן עיטור האבירות לאחים אשר, 22 בינואר 1909. מתוך העיתון Hebrew Standard

האשרים החליטו שהיהלומים יעברו בירושה מדור לדור כשהגברים יעניקו אותם בתוך טבעות הנישואין לנשים שיצטרפו למשפחה. בשואה רבים מבני ובנות אשר נרצחו, אבל סבתא שלי, אליזבת לבית אשר, שרדה. אחרי המלחמה היא הצליחה להשיב לידיה שניים מהיהלומים האלה, אותם הצליחו איכשהו להסתיר מהנאצים.

1
משפחתה של סבתי. מימין לשמאל: ג'ול נרצחה בשואה; יאפ שרד והגיע לגיל 100 בארה"ב; סבתא שלי, אליזבת (אלישבע) שרדה את השואה וחיה בארץ עד שנפטרה לפני כמה שנים; בטי, שעדיין חיה בארץ וחגגה 103 לפני כמה חודשים. תמונה באדיבות המשפחה

אחד מהיהלומים הללו היה על הטבעת של סבתא אליזבת שלי במשך 65 שנה, יהלום מלכות שישב על טבעת של מתכת אל-חלד זולה, כמיטב המסורת הציונית-הולנדית הקמצנית.

אחד היהלומים ניתן לאח שלי, שבעזרת צורף מהמם מרחוב שינקין בתל אביב שיבץ אותו על טבעת ונתן אותה לבחירת ליבו, נינקס, שהיא במקרה גם חמודה וגם הולנדית.

1
הטבעת עם היהלום שניתנה לאח שלי, וממנו – לארוסתו נינקס. תמונה באדיבות המשפחה

כך הגיעה חתיכה מיהלום הכתר המפואר של מלכות ומלכי בריטניה לישראל. כך נקשרה משפחתי אל המשפחה המלכותית. ומי יודע כיצד ימשיך מסעו של היהלום מכאן?

גם לכם יש סיפור משפחתי מרתק? יש לכן בעליית הגג פיסת היסטוריה לשתף? ספרו לנו בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.