נעל צבאית מבצבצת מדרגש השינה. חייל בוצע כיכר לחם באולר. חייל במסיכת גז ובית שהופצץ. אלו רק חלק מהדימויים שהעלה על הדף האמן היהודי המפורסם הרמן שטרוק במהלך שנותיו בחזית המזרחית של מלחמת העולם הראשונה. איך הגיע לשם הצייר שבאותה תקופה כבר היה ידוע בחוגים האומנותיים של גרמניה, ולא פחות מזה, בקרב היהודים הציוניים באירופה?

ב-1915 הרמן שטרוק, שנודע גם בשמו העברי חיים אהרן בן דוד, כבר היה אמן פעיל ומפורסם. היהודי יליד ברלין הגיע ממשפחה דתית־אורתודוקסית, ושמר גם הוא כל חייו על תרי"ג מצוות. אך כיאה לנער ממשפחה גרמנית־בורגנית, זכה גם לחינוך כללי בגימנסיה, והחל לעסוק באומנות. כשרונו בלט מגיל צעיר, ואחרי בית הספר התיכון, למד בבית ספר גבוה לאמנות, והתמחה באמנות התחריט אצל האמן ההולנדי הנודע יוסף ישראלס. שטרוק החל להשתלב ב"סצינה" האומנותית של אירופה.

לצד זאת, גילה שטרוק גם נטיות ציוניות. הוא השתתף בקונגרס הציוני החמישי, שבו גם הוצגו עבודותיו לקהל המשתתפים. הוא היה מבכירי תנועת "המזרחי" הדתית־ציונית שייסד הרב יצחק יעקב ריינס, והיה יושב ראש התנועה בגרמניה. ב-1903 ביקר בארץ ישראל ושב משם עם שורת תחריטים של נופי הארץ ואתריה שפורסמו בספר שנה לאחר מכן. כמה חודשים לאחר מכן פרסם את אחד מתחריטיו הידועים ביותר, "דיוקן תיאודור הרצל", שנוצר לאחר שנפגש בווינה עם חוזה המדינה, בעת שעשה שטרוק את דרכו חזרה מארץ ישראל.

אז מה מביא אמן ידוע, שכבר פרסם מספר לא מבוטל של ספרים וקבצי עבודות, לוילנה הכבושה של מלחמת העולם הראשונה? שטרוק לא מוכרח היה להיות שם. כשפרצה המלחמה היה כבר בן 38, ומשום כך לא היה מחויב בגיוס. אף על פי כן, כמו יהודים רבים אחרים, הוא לא היסס וביקש להתנדב לשירות המולדת. תחילה סורב, מפאת גילו, אך ב-1915 גיוסו אושר סוף־סוף. לאחר שעבר טירונות בסיסית, הוא הוצב כמתרגם וכצנזור במחלקת העיתונות של המפקדה הגרמנית העליונה בחזית המזרחית. באותה תקופה, ייתכן שעבד גם כצייר צבאי, ושחלק מהרישומים שיצר היו במסגרת תפקידו.

לאחר מכן לחם בחזית ממש מול הרוסים, ועל פעולותיו בתקופה זו זכה גם בעיטור צלב הברזל על "אומץ לב לנוכח פני האויב". החל ביולי 1917 חזר למפקדה העליונה ושירת כממונה על העניינים היהודיים בשטחים שבאחריות המפקדה. שם פגש שטרוק היהודי־גרמני־בורגני לראשונה ביהודי מזרח אירופה ולמד על אורח חייהם. שטרוק תיאר בציוריו מתקופת המלחמה גם את דיוקנותיהם של היהודים אותם פגש, את עיירותיהם ואת אורח חייהם.

ביצירה נוספת שפרסם בעקבות שירותו במלחמה אוגדו דיוקנאות שבויי מלחמה שצייר. במסגרת המלחמה החזיקו הגרמנים מיליוני שבויים, רוסים וצרפתים בעיקר. אז התעוררה היוזמה לתעד את מראה פניהם, או במילותיו של שטרוק, ליצור "אוסף של הטיפוסים השונים של השבויים שבידנו". שטרוק קיבל אישור לבקר במחנות במשך שבועיים, ויצר את האוסף עם אנתרופולוג בשם פליקס פון לושאן, שהמליץ לו להתחשב "גם בהיבטים אנתרופולוגיים".

אחרי המלחמה שטרוק אף ייעץ בסוגיות הנוגעות ליהודי מזרח אירופה למשלחת הגרמנית לוועידת השלום בוורסאי. הוא המשיך לפעול במסגרת "המזרחי" וב-1923 החליט לממש את החזון הציוני ועלה לארץ ישראל. הוא השתקע בחיפה, שם עומד עד היום בשכונת הדר הכרמל "בית הרמן שטרוק", המשמש מוזיאון לעבודותיו ומציג גם אומנים נוספים בתחום ההדפס והליתוגרפיה.

עבודות נוספות של שטרוק מוצגות בתערוכה קבועה ב"מרכז למורשת הייקים" שבאזור התעשייה תפן. ארכיון המרכז מחזיק גם בעבודות שצורפו לכתבה זו. אנו מבקשים להודות למנהלת המרכז ואוצרת המוזיאון רותי אופק, ולמנהלת ארכיון המרכז למורשת הייקים יהודית בר־אור, על סיוען לכתיבת כתבה זו.

חומר רב מתוך ארכיון המרכז למורשת הייקים נסרק וזמין לצפייה באתר רא"י. לצפייה ביצירות נוספות של הרמן שטרוק מתקופת שירותו במלחמת העולם הראשונה, כמו גם פריטים נוספים, לחצו כאן.

לקריאה נוספת:

רותי אופק וחנה שוץ: עורכות, "הרמן שטרוק: 1944-1876", גן התעשייה תפן: המוזיאון הפתוח, 2007

ישעיהו וולפסברג, "פרופיסור חיים אהרון (הרמן) שטרוק", המחלקה לעניני הנוער – המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית בהשתתפות קרן היסוד בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים 1946

כתבות נוספות

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

יוהן וולפגנג פון גתה (1832-1749) נחשב גם היום לאחד המשוררים הבולטים בתולדות הספרות הגרמנית. מקובל לכנות את גתה "המשורר הלאומי" של העם הגרמני, ובמשך דורות כל התלמידים בבתי הספר הגרמניים פגשו את יצירותיו של גתה בשלב כלשהו במהלך לימודיהם. בבתים רבים עמדו מהדורות פשוטות או מפוארות של יצירות גתה, ועד לא מזמן רבים ידעו לדקלם בעל-פה שירים ובלדות של המשורר הדגול. לשמו של גתה קשורה בקשר הדוק שמה של העיר הקטנה וויימר, שבה חי ופעל רוב חייו. ישיבתו בה של המשורר – שהיה גם משפטן, מדינאי ומנהל התיאטרון המקומי – ויחסי החברות שלו עם דמות מרכזית נוספת של הספרות הגרמנית באותה העיר – פרידריך פון שילר – העניקו לעיר וויימר את התואר "בירת הקלסיקה הגרמנית".

היצירה המפורסמת ביותר של גתה היא המחזה "פאוסט". גתה אמנם רכש לעצמו שם כמשורר גדול כבר בשנות חייו – אז בעיקר בזכות הרומן "ורתר" – אך תהילתו שנשתמרה עד עצם ימינו נובעת מהיצירה המונומנטלית "פאוסט". המשורר עבד על המחזה במשך יותר מ-60 שנה, פרסם אותה בגרסאות שונות ובסופו של דבר חילק אותה לשני חלקים. החלק הראשון נחשב ל"נגיש" יותר מהחלק השני. ואכן, חלקו הראשון של "פאוסט" עלה על הבמה מאות אם לא אלפי פעמים, ואילו החלק השני הופק הרבה פחות, וזאת עקב תוכנו המורכב. עד היום נהוג להעלות את המחזה (עדיין בעיקר את החלק הראשון), וגם נעשו סרטים שמתבססים על עלילתו המפורסמת.

הדמות המרכזית במחזה היא מלומד במחצית השנייה של חייו: היינריך פאוסט. דמותו של פאוסט מתבססת על דמות היסטורית בשם יוהן גיאורג פאוסט, שהיה אלכימאי, אסטרולוג וחוזה עתידות מהמאה ה-16, שייחסו לו כוחות אפלים וקשרים עם השטן. קישור אגדי זה הוביל את גתה, ככל הנראה, לאלמנט המרכזי בסיפורו של פאוסט, והוא הברית בין המלומד לשטן עצמו. נקודת המוצא לברית היא התסכול של המלומד החש את גילו המתקדם; הוא אינו מצליח עוד לרדת לעומקם של היבטים בתחומי הפילוסופיה והטבע, ומתקשה להבין קשרים חדשים בתחומים הללו. יתר על כן, ישנו פן נוסף ברגש התסכול שהוא חש: לצד השאיפה הבלתי פוסקת לידע הפוגשת את גבולותיה, ניצב כישלונו של המלומד ליהנות מהחיים בכל המובנים. במצב זה פוגש פאוסט את השטן, שרודף באופן מתמיד אחרי נשמות אדם. פאוסט מסכים להצעתו של השטן לכרות ברית: תמורת הכרה של העולם, רכישת ידע והבנה עמוקים יותר ונהנתנות כאיש צעיר ויפה, פאוסט מבטיח לשטן את נשמתו – במידה ויהיה מרוצה ממה שיחווה, ואף יגיע לסיפוק מלא. בחלק הראשון של המחזה פוגש פאוסט את חיי הרגש והנשמה בדמותה של בחורה צעירה ויפה בשם מרגרתה. הקשר אליה נגמר באסון מבחינתה, שכן היא רוצחת את הילד שנולד לה מהקשר עם פאוסט ומאבדת את שפיותה בבית הכלא. מכאן ברור מדוע הגדיר גתה את המחזה "טרגדיה": כיוון שגיבור הסיפור אינו מגיע לפתרון בעיותיו, ונגרם נזק קשה לאחרים בסביבתו. בחלק השני מופיע פאוסט כאדם הפועל בתחומי ההיסטוריה והחברה, אך הוא נכשל גם בזירה הזו. בסיום החלק השני חוזה פאוסט חברה אנושית הפועלת לטובת הכלל והדואגת לזולת, אך כיוון שעולם זה אינו ריאלי ופאוסט עדיין שואף אליו, הוא אינו מפסיד מול השטן, שאינו זוכה בנשמת המלומד המת.​

תוכן הומניסטי ופילוסופי זה הרשים דורות רבים והשפיע על אינספור קוראים, כיוון שהם יכלו להזדהות עם הדילמות של פאוסט, הן כאדם רגשי והן כאדם רוחני. הביקורת על תופעות פוליטיות, חברתיות ודתיות בנות זמנו של גתה הוסיפו לפופולריות המתמשכת של היצירה, גם כיוון שתופעות אלו לא נעלמו כליל במהלך הזמן. יהודים דוברי גרמנית התלהבו מ"פאוסט" כמו שאר דוברי גרמנית. במסגרת "העלייה החמישית", עולי גרמניה סחבו אתם לעתים קרובות את הכרכים של כתבי גתה בדרכם ארצה, ובכך ניסו לשמר מעט מן המולדת האבודה, לפחות ברמה תרבותית-לשונית. מהדורה מודפסת של המחזה "פאוסט" (או של כל כתבי גתה) עמדה בארונות ספרים יהודיים רבים. כבר מאמצע המאה ה-19 תורגמו לעברית יצירות אחדות מאת גתה, אך במאה ה-20 ההתעניינות בו גברה באורח ניכר. לכן אין זה מפתיע שגם בארץ ישראל יצא לאור תרגום של "פאוסט" לעברית, על ידי המשורר יעקב כהן (1960-1881), שתרגם את חלקו הראשון של המחזה. מה שעשוי בהחלט להפתיע הוא שנת הפרסום: 1943, באמצע מלחמת העולם השנייה ובעיצומה של השואה.

בהקדמה כתב יעקב כהן על ההיסוסים ועל הבעיות בבואו לתרגם לשפה העברית לא רק את השפה, אלא גם את כוונותיו של המשורר הגדול. יחד עם זאת, כהן לא התייחס כלל לבעייתיות המסוימת של פרסום יצירה קלסית מהקנון הספרות הגרמני בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. אמנם הוא הזכיר בסוף ההקדמה כי הוא השלים את התרגום עשור קודם לכן (כלומר בתחילת-אמצע שנות ה-30), אך בנוּ נותרת כיום תחושה של פליאה על פרסום התרגום דווקא בשנת 1943. יעקב כהן פרסם את התרגום אצל המו"ל שוקן, מו"ל שבזכות שורשיו הגרמניים בוודאי הבין את חשיבות העניין. התוצאה הייתה מהדורה יפה, שבה שולבו ליתוגרפיות משנת 1827 מאת האמן הצרפתי אז'ן דלקרואה (Eugéne Delacroix), שהעריץ את גתה ואת יצירתו. בזכות ספר יפה זה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת צורתו החיצונית, ניתן להגיד, שבימים האפלים ביותר, היו אלו דווקא אנשי רוח יהודיים שדאגו לשמירה על ערכים הומניסטיים שאפיינו את גרמניה בזמנים אחרים.