חנוכה נחשב לחג האור. אבל האמת היא שבמובנים רבים אין זה כך. חנוכה הוא דווקא חג החושך. הוא נחגג בתקופה הכי חשוכה בשנה, בתקופה שבה השמש הולכת ומתמעטת.
אז למה אנחנו חוגגים את חג האור? התשובה המוכרת נובעת בדרך כלל מהסיפור התלמודי שמסופר בפי כל בימי החנוכה, סיפור נס פך השמן. כשהגיעו המכבים למקדש היו כל השמנים טמאים ולא יכלו להדליק בהם את המנורה, עד שמצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. והפך, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים תמימים. לכן אנחנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים את הנרות לזכר הנס.
אבל יש עוד סיפור תלמודי לחנוכה. זהו סיפור פחות מוכר ופחות מסופר, והוא מגיע אחורה בזמן הרבה לפני תקופת המכבים. הוא מגיע ממש עד לאדם הראשון.
וכך מספר לנו התלמוד: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים" (מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א).
בפעם הראשונה שפגש אדם את החורף, ראה שהימים התחילו להתקצר, שהעולם החשיך מוקדם יותר ויותר. נבהל אדם הראשון וחשב שזה יהיה סופו של העולם. שזה יהיה גם הסוף שלו.
האדם הראשון רואה את החושך וקודם כל בטוח שזה באשמתו. שהחושך הוא עונש. עונש של אלוהים כלפיו בגלל חטאיו. עונש שיגרום לעולם לחזור למצב של תוהו ובוהו.
מה עשה? על פי הסיפור התלמודי, לקח האדם הראשון אחריות והחליט לעצור את שטף חייו. הוא פצח בשמונה ימים של תענית, של תפילה ומחשבות כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה.
אחרי שמונה ימים כאלו החלו הימים להתארך והוא הבין שזה מנהגו של עולם. שהחושך הוא זמני. שזו רק תקופה קשה. האור עוד יחזור.
בסוף הסיפור, בשנה שאחרי, האדם הראשון בחר לחגוג גם את הימים החשוכים, אותם שמונה ימים שבהם ישב בתענית ובתפילה. אותם שמונה ימים שהם הכי חשוכים בשנה. דווקא הימים האלה הפכו בסוף לחג החנוכה.
"לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".
התלמוד מוסיף בסופו של הסיפור שאת הימים המיוחדים שקבע האדם הראשון הוא קבע לשם שמיים אבל – בהמשך לקחו אנשים ותרבויות את הימים האלה לחגים של "עבודת כוכבים" כלומר חגים שנחגגים על ידי עמים אחרים ובשם אלוהים אחרים.
אנחנו רגילים לראות את חנוכה כחג לאומי, כחג שמדבר על ניצחון מעטים על רבים, כחג שביסס את שלטון הממלכה החשמונאית. אבל התלמוד מגלה לנו שעוד לפני הגלגול המכבי של חנוכה, היה חג אחר, חג אור קדום, ששורשיו מגיעים אפילו עד האדם הראשון. ועוד מוסיף התלמוד ברמיזה שתרבויות נוספות חוגגות חגים בתקופה הזו של השנה, ואולי בסופו של דבר כולם נובעים משורש דומה. אולי מקור החג נובע ממקור אנושי טבעי שמביט על התקופה החשוכה הזו של השנה ומנסה להציף אותה באור. התלמוד בסיפור הזה מדגיש דווקא את האלמנט האוניברסלי של חנוכה, המאבק הטבעי כל כך בין חושך לאור. זהו מאבק שאנחנו יכולים לחוש מידי שנה ולפעמים אפילו מידי יום.
אמירה זו של חז"ל עודנה נכונה גם היום. גם בימינו אנחנו יכולים לחזות בחגים שנחוגים בתקופה זו של השנה, בין אם מדובר בחג המולד הנוצרי ובין אם מדובר בחגים נוספים שנחגגים ברחבי העולם.
רוב החגים הללו מציינים את ניצחון האור והטוב על החושך והרע, ונחגגים לקראת ה-21 בדצמבר, שהוא היום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. בהודו למשל, נחגג הדיוואלי. כמו חגי אור אחרים, הוא מאופיין על ידי הדלקת נרות וזיקוקים לגירוש ומיעוט החושך המתגבר.
הסקוטים נוהגים לציין את חג ההוגמאנאיי בתהלוכות עירוניות שבהן מתחפשים הגברים לוויקינגים ונושאים לפידי ענק. הלפידים חוגגים את כוחה של השמש וגם את מלחמת האור והטוהר בשדים וברוחות רעות.
גם בחגי אור נוספים חוזרים אותם מוטיבים. וכולם נובעים כנראה מהחושך שפוקד אותנו בשלב הזה של השנה ומהצורך האנושי כל כך להעלים אותו ולראות שוב במהרה עולם מואר. כמו שכתבה שרה לוי-תנאי בשירה המפורסם – "באנו חושך לגרש".
אם נחזור רגע לסיפורו של האדם הראשון נגלה שהוא בכלל לא ניסה לגרש את החושך. החושך הפחיד אותו בשנה הראשונה, כאשר הוא חשב שהחושך מביא עליו כליה. אבל ברגע שהוא הבין שזהו מנהגו של עולם הוא בחר לעשות משהו אחר. הוא בחר לחגוג את החושך.
מעבר לאוניברסליות של סיפורו של האדם הראשון, חז"ל מלמדים אותנו גם להעריך את החושך. למצוא את הדרך להתיידד איתו, לחגוג אותו. לראות גם בו את הטוב. כפי שנאמר בסוף המדרש – "לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". גם את ימי האור הוא חגג וגם את ימי החושך. אלו ואלו ימים שיש בהם טוב. ימים שצריך לחגוג.
"אז זה העניין חבריי. כדאי שתפנימו – החושך חשוב לא פחות מהאור. וכדי לאזן אלפי שנים של אפליה כלפי החושך, אין ברירה אלא לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת כלפיו ולאפשר לנו לגלות את המרתף החשוך באישיות שלנו, זה שהעדפנו להתעלם מקיומו…ולכן, נא לתפוס אומץ ולצלול ראש אל החושך. לצלול אל החלקים החבויים בנו. לתת להם ביטוי. לתפוס איתם קשרים, לחבר אותם אלינו. וכשתעשו את זה תבינו עד כמה החושך הזה הוא אור גדול". – עמי טואג
