שריפת הספרים בברלין: הנאצים העלו באש, אז איך בכל זאת שרדו הספרים?

רשימות הספרים המוחרמים רק הלכו והתארכו, אך אותם ספרים שאף נשרפו בידי הנאצים נשתמרו בכמה דרכים יוצאות דופן: חלקם על ידי יהודים שהצליחו להימלט והקימו 'ספריות התנגדות', וחלקם על ידי הנאצים עצמם כחלק מהקמת ה"מכון לחקר השאלה היהודית"

שריפת הספרים בברלין, 10 במאי 1933

בערב ה-10 במאי 1933, תהלוכה גדולה של סטודנטים גרמנים נושאי לפידים ודגלי המפלגה הנאצית צעדו לכיוון כיכר האופרה בברלין מלווים במשאיות שהיו עמוסות במעל 20,000 ספרים. בכיכר המתינה תזמורת שניגנה שירי עם גרמניים. כמו כן הוזמנו צלמים לתעד את האירוע.

כמה מהסטודנטים פתחו את הטקס והקריאו בקול את שמות חלק מהספרים שנאספו על המשאיות, את שמות המחברים שלהם ואת הסיבות להשמדת יצירותיהם. הספרים הורדו מהמשאיות, נערמו לערימה גדולה והוצתו. האש בערה דקות ארוכות.

כשחומר התבערה עמד להתכלות ניגש שר התעמולה החדש של הממשלה הנאצית, יוסף גבלס, לרמקול ובירך על מעשי הסטודנטים שתמכו ברעיונות המהפכניים של המדינה החדשה. גבלס הכריז על ניצחון המהפכה הגרמנית וסופו של "האינטלקטואליזם היהודי".

האירוע הוסרט וחלקים ממנו ניתנים כיום לצפייה.

טקסים דומים התרחשו גם בערים נוספות בגרמניה. בסך הכל בשנת 1933 התרחשו 93 אירועים של שריפת ספרים ב-70 ערים שונות.

התנכלויות לספרים וספריות החלה בגרמניה עוד לפני השריפה הגדולה בברלין ב-10 במאי. תחילה היו אלה חברי תנועת הנוער ההיטלראית ששרפו ספרים שהוציאו מתוך ספריות ציבוריות וספריות בתי ספר. בשבועות לאחר מכן הייתה זו כבר אגודת הסטודנטים הגרמניים שביקשה מחבריה לטהר את אוספי הספרים שלהם מספרות "הרסנית": בולשביקית, מרקסיסטית, קתולית ויהודית.

הספרים שהוחרמו

ב"טיהור" הספרים נשענו הסטודנטים על "רשימה שחורה" של כותרים שהכין הספרן וולפגנג הרמן, חבר באגודת ספרני הספריות הציבוריות בגרמניה (VDV). הרשימה הראשונית כללה את שמותיהם של 71 מחברים בתחום הסיפורת שנתפסו כ"אויבי הרוח הגרמנית" ובהמשך נוספו גם שמות מתחומים נוספים כמו היסטוריה, פילוסופיה, דת, פוליטיקה ואומנות – כל מי שכתיבתו נתפסה כליברלית. עד ה-8 במאי כבר הופיעו 311 שמות וביניהם שמות יודעים כמו ארנולד וסטפן צוויג, ליאון פוכטוונגר, קארל מרקס והלן קלר.

הארגון הצבאי לתרבות גרמנית (Kampfbund für deutsche Kultur) בניהולו של אלפרד רוזנברג, האידאולוג הראשי של התנועה הנאצית, הכין רשימת ספרים מוחרמים משלו. הרשימה כללה 93 עמודים של יצירות שנפסלו מטעמי "חופש ביטוי לא מפוקח".

רשימת הספרים המוחרמים הרשמית מטעם השלטון – הגיעה ממשרד התעמולה הנאצי שהקים ארגון בשם היכל הספרות הלאומית(RSK) . בסוף שנת 1935 פורסמה רשימה של "ספרות מזיקה ולא רצויה" – אורכה 144 דפים ובה שמות של 3601 מחברים. שנה לאחר מכן נוספו 30 דפים ומהדורה שניה מעודכנת פורסמה בסוף שנת 1938. במהדורה זו הופיעו כבר 4175 כותרים. היא המשיכה להתעדכן ועד סוף המלחמה היו בה 5485 ספרים.

רשימת הספרים ה"מזיקים והלא רצויים" בין היתר ניתן להבחין בכל כתביו של אלברט איינשטיין

בנוסף לפרסומים שיצאו לאור בגרמניה, הכין ארגון ה-RSK רשימת שמות של 11,000 מחברים יהודיים, רשימה שנקראה "מדריך הסופרים היהודים" –(Verzeichnis jüdischer Autoren). רשימה זאת הייתה הבסיס לספר הדרכה על מחברים יהודים שיצא מאוחר יותר ב-1940 שכלל 13,000 שמות.

רשימות הספרים ה"אסורים" הלכו והתארכו ככל שהמלחמה המשיכה. בספר שיצא לאור על ידי הממשל הכללי הנאצי בפולין, המכיל רשימות ספרות פולנית אסורה, ניתן לראות כי מופיעים שמות מוכרים כמו למשל חיים נחמן ביאליק.

שמו של ח.נ. ביאליק כפי שמופיע ברשימת הספרים ה"אסורים" בפולין

בשנים הראשונות הרשימות הוגדרו כסודיות ונאסר על המו"לים לפרסם אותם. הנאצים פחדו שרשימות כאלו יצרו אפקט הפוך ויגרו את הקוראים שיחפשו לקרוא דווקא ספרים אלו והעדיפו שהרשימה תוסתר. בנוסף, המשטר חשש מביקורת מהקהילה הבינלאומית על מדיניות התרבות הגרמנית כפי שאכן קרה לאחר אירועי שריפות הספרים ב-1933.

התגובות לאירועי ה-10 במאי ברחבי העולם אכן היו של זעזוע ועצב מלוות בהפגנות ופרסום דבריהם של חלק ממחברי הספרים שנשרפו. הסופר ה.ג. וולס הודיע ש"ספרים שנשרפו לא באמת הושמדו". אוסקר מריה גראף, סוציאליסט גרמני שהיה נשוי ליהודיה, כעס על כך שספריו לא הופיעו ברשימת הספרים הפסולים ובכתבה שפירסם דרש לכבד אותו ואת השקפותיו ולשרוף גם אותם. זיגמונד פרויד חשב שדווקא האירועים הללו הדגישו את ההתקדמות הציוויליזציה: בימי הביניים, כך הוא טען, היו שורפים אותו אך היום הסתפקו בשריפת ספריו. לו היה נשאר באוסטריה, ולא משיג אשרות שאפשרו לו להימלט לאנגליה, בוודאי היה חוזר בו מדבריו.

ספריות התנגדות

מעשיהם של הנאצים עוררו גם תגובות של התנגדות. לציון שנה לאירועי שריפת הספרים בברלין, הוקמה בפאריס "הספרייה הגרמנית החופשית" – German Freedom Library, בה כונסו 20,000 ספרים של אותם המחברים שנאסרו לקריאה בגרמניה. בנוסף, הכיל האוסף ספרות על היטלר והתנועה הנאצית. המקום, שנוסד בעיקר על ידי מהגרים מגרמניה, הפך לספריית עיון עבור חוקרים וסטודנטים עד שספרייה זו נבזזה על ידי הנאצים עצמם בעזרת משטרת צרפת. שנים מאוחר יותר, ב-1990 חלק מאוסף ספרייה זו התגלה בספרייה הלאומית בפאריס.

ספרייה דומה נוסדה מעבר לים, במרכז הקהילתי היהודי בברוקלין, ניו יורק. ספרייה זאת הייתה קטנה בהרבה מהספרייה בפאריס וכללה גם ספרות יהודית רגילה אך הדגישה את האנטישמיות הנאצית והצורך להילחם בה.

איור שהתפרסם לאחר המלחמה המתאר ספרים נשרפים בגרמניה וחיים על המדף בניו יורק The Brooklyn Daily Eagle, March 7, 1948

גם שריפה – וגם איסוף ושימור

בהמשך תקופת שלטונם, הנאצים הבינו שלצרכי מחקר אידיאולוגי, הם יוכלו למצוא גם תועלת רבה בחלק מהספרים ה"אסורים". לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, אלפרד רוזנברג, שנתמנה לשר האחראי על ארצות הכיבוש במזרח אירופה, החל לתכנן מוסד אקדמי גדול ללימודים נאציים ולשם כך צוותי העבודה שלו בזזו ספריות ברחבי אירופה והביאו את הביזה ל"מכון לחקר השאלה היהודית" בפרנקפורט. רוזנברג לא היה היחיד שהיה מעוניין בספרים אלו. המשרד הראשי לביטחון הרייך, המכון לחקר ההיסטוריה של גרמניה החדשה וארגונים אחרים עסקו גם הם בביזת ספרים.

צוותי מומחים בוזזים ספריות באסטוניה (יד ושם)

בדצמבר 1939 הכריזה ממשלת גרמניה על החרמת כלל רכושן של הספריות בפולין. חלק מהספרים נשלחו לברלין בעוד אחרים הועברו לקרקוב ולפוזנן שם הקימו הנאצים מוסדות אקדמיים עם מחלקות ל"חקר השאלה היהודית".

אך זה היה נכון רק לגבי מיעוט מהספרות היהודית. רוב הספריות בפולין לא הוחרמו אלא הושמדו על ידי יחידות הצתה של הצבא, ה-Brenn Kommandos. בקרקוב שרפו הנאצים את ספריית בית ספר התיכון של חיים הילפשטיין על 4,000 הספרים שבה. שם גם העלו באש את 5,535 ספרי הגימנסיה היהודית למסחר. בתי כנסת על כל ספריהם הועלו באש בבדזין, בפוזנאן ובמקומות אחרים בפולין.

דוגמא בולטת לכך היא ישיבת חכמי לובלין. ישיבה זו נוסדה ב-1930 על ידי הרב מאיר שפירא. הישיבה תוכננה באופן מודרני יחסית לישיבות אחרות ושכנה בבניין מפואר שיכל להכיל כ-400 תלמידים. בעזרת תרומות שהגיעו מרחבי העולם היהודי, בנתה הישיבה את אחת הספריות התורניות הגדולות והמאורגנות בעולם ובה עשרות אלפי כרכים.

הרב מאיר שפירא בספריית ישיבת חכמי לובלין

עיתון גרמני פירסם ב-1940 את הדברים הבאים:
"השלכנו את הספרייה התלמודית הגדולה מהבניין ולקחנו את הספרים לשוק שם שרפנו אותם. האש בערה עשרים וארבע שעות. יהודי לובלין התאספו מסביב ובכו במרירות, כמעט משתיקים אותנו בקריאותיהם. הזמנו את התזמורת הצבאית ובקריאות שמחה החיילים גברו על קולות בכי היהודים".

התיאור אמנם מצמרר, אך אמיתותו מוטלת בספק. לאחר שחרור האזור פורסם בעיתון יהודי כי נמצאו ספרים רבים בבניין הישיבה בלובלין. שנתיים לאחר מכן, בדו"ח של הועדה היהודית בלובלין, הופיע כי 40,000 מספרי הישיבה הועברו לוורשה. ספרים מהספרייה של ישיבת חכמי לובלין הובאו גם לישראל, ועשרות מהם נמצאים בין אוספי הספרייה הלאומית. ספרים נוספים נמצאים במכון ההיסטורי היהודי בוורשה ואחרים צצים מדי פעם במכירות פומביות.

השערה אחת אומרת כי ייתכן והצבא הגרמני שרף את הספרים שנמצאו בבית המדרש עצמו של הישיבה, אך את אוסף הספרייה שמרו לצרכי המחקר של הגופים הנאציים שהיו מעוניינים בהם.

ב-1942 פירסמה ממשלת ארה"ב (United States Office of War Information) פוסטר המתאר את שריפת הספרים בידי הנאצים. בפוסטר ציטוט מדבריו של הנשיא רוזוולט:
"לא ניתן להרוג ספרים באש. אנשים מתים אך ספרים לעולם לא מתים".

הנאצים בהחלט ניסו לעשות גם וגם, ולהשמיד את כל מה שהיה רע בעיניהם – ספרים וגם בני אדם. עם זאת, שריפת הספרים קדמה בשנים מספר את תחילת הרצח השיטתי של אוכלוסיות שנחשבו "נחותות". המשפט המפורסם של היינריך היינה, מתוך מחזה שכתב ב-1821 בשם "אלמנסור" (המבכה על שריפת הקוראן) הוא כמעט נבואי: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם".

השואה הנשכחת: קינות במקום תפילות

מי התנגד או מנע את שילובן של הקינות על השואה באופן אורגני בסדר הקינות של תשעה באב?

יואל רפל | 17.04.23

קינות תשעה באב, מתוך אוסף דן הדני

חמישה מגדולי הרבנים של יהדות ארצות הברית, ביניהם הרבנים וגדולי התורה משה פיינשטין זצ"ל והרב יעקב קמנצקי זצ"ל פרסמו בשנת תשד"ם-1984 הסכמה מיוחדת ובה הודיעו כי "ראינו לנכון להסכים לעצת רבים וטובים, לעשות זכר ואבל ביום המר תשעה באב, יום אשר הוקבע בו בכי לדורות, לבכות ולהתאונן גם על קדושי אירופה, לקונן עליהם בציבור ולשפוך כמים ליבנו על אובדן שש מאות רבבות ישראל אשר נפלו בידי הרשעים הארורים".

קטע קצר זה ממכתב הסכמה ששלחו הרבנים לפני שלושים ותשע שנים התיר באופן הלכתי תוספת משמעותית לאמירת הקינות – שהן שירי מספד ובכי – הנהוגה בצום תשעה באב. פסיקתם של הרבנים נתנה ביטוי למפנה מחשבתי והשקפתי גדול בעיצוב זיכרון השואה בקרב החברה הדתית על גווניה השונים. בעקבות אותה הסכמה הלכתית\ מפורשת ניתן היה, לראשונה, להוסיף ולשלב בקינות יום הצום את הקינות שנכתבו במיוחד להנצחת זכרם של ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה. הרבנים האמריקאים בהסכמתם מתייחסים לאמירת קינות על השואה בתשעה באב, ולא, למשל בעשרה בטבת שהוא, על פי קביעת הרבנות הראשית לישראל, יום הקדיש הכללי, לזכרם של כל היהודים שהושמדו בשואה ואשר יום מותם אינו ידוע. משמע לצום תשעה באב ניתנה תוספת משמעות ותוכן שיש רק להצטער שגם היום, עשרות שנים מאוחר יותר, החידוש הגדול באותה הסכמה הלכתית לא התקבל כמוסכמה על כלל ציבור הצמים והמתפללים באותו יום.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעורר מדי שנה את השאלה המחריפה, כיצד תיזכר השואה בעתיד וכיצד יזכרו אותה הדורות הבאים? העובדה שמספר שורדי השואה החיים עמנו, בארץ ובעולם, הולך ופוחת מדי יום מחריפה את שאלת הזיכרון בעתיד יותר מכל, כאשר כבר לא יהיו בינינו עדים חיים.

לקט ראשון וסדור של 'קינות על השואה' מותקנות ומפורשות פרסם לפני מספר שנים הרב אראל יעוז-קסט (הוצאת אוניברסיטה בר-אילן בשיתוף מכללה ירושלים 2007). הקינות חוברו כולן אחרי השואה על ידי רבנים, אדמור"י חסידות ויוצרים מאמינים, וגם שאינם כאלה, אף שוודאי יש לראות את מרביתם כחלק מהציבור הדתי-לאומי. לצד האדמו"ר מבובוב 'זכרו נא וקווננו', והאדמו"ר מאונגוואר 'אני הגבר' נמצא את הרב שמעון שוואב 'הזוכר מזכיריו' ור' משה פראגר מייסד 'גנזך קידוש השם' שכתב את 'מגילת השואה', הפילוסוף הפרופ' אנדרה נהר 'קינה על קדושי השואה' וי. ל. ביאלר שהיה הראשון לכתוב כבר בתש"ח את הקינה 'אלי אלי', בקיבוץ הדתי הוסיפו, למשל, את הקינה 'שפוך חמתך' שכתב המשורר יצחק קצנלסון, שנספה בשואה, ואילו בסדר התפילות ליום השואה של התנועה המסורתית מובאת הקינה 'הבט משמים וראה' שזהות מחברה אינו ידוע.

חרף כל זאת הקינות שמרביתן כתובות בסגנון הקינות מימי הביניים ואף קודם לכן נותרו ברוב הקהילות מחוץ לסדר התפילה. ועל כן, שאלת השאלות היא, מי התנגד או מנע את שילובן של הקינות על השואה באופן אורגני בסדר הקינות של תשעה באב? מדוע הייתה, ועדיין ישנה, התנגדות, בעיקר מצד החברה החרדית, להעניק משמעות עדכנית, משמעות נוספת, לתשעה באב? ואני מבקש לשאול, מדוע לא הונהג בציבור הדתי-לאומי, ואף בחרדי, מנהג של אמירת קינות על השואה ביום השואה עצמו.

הרב יעוז-קסט מונה כמה סיבות לכך. לדעתו, ואני מזדהה איתו, לא קיים היום גוף רבני שבסמכותו וביכולתו, מבחינת כלל מרכיבי העם היהודי, להתמודד עם שאלות רוחניות סביב השואה; מתעוררת השאלה, מיהו, אם בכלל קיים כזה, המוסמך לחבר תפילות או קינות סביב נושא השואה ואשר תכנסנה לסידור התפילה? זאת ועוד, האם ניתן לעורר שאלות של אמונה סביב נושא השואה? האם אין זה כפירה בעיקר? האם ייתכן כי הבנת השואה נפלאה מבינת אנוש בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש"?

ה'קינה על קדושי השואה' מאת הפילוסוף הפרופ' אנדרה נהר

מעל לכל הדיון מרחפת השאלה, המטרידה כל יהודי מאמין, וגם רבים שאינם נמנים על מקיימי המצוות, היכן היה אלוהי ישראל בשואה, שאלה החייבת להתעורר במלוא משמעותה בעת אמירת קינות על השואה. אך האם שאלה זו אינה עומדת במלוא משמעותה לגבי חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. אירועי החורבן היו לדעת רבים בעם, גם היום, חמורים פחות מהשואה, והנה החורבן נמצא כל הזמן בסידור ובתפילה והשואה מודרת כמעט באופן מוחלט מחוץ לסדרי בית הכנסת. מעטים, אם בכלל, מתאמצים לומר מדי שבת וחג תפילה בנושא השואה למשל: 'יזכור' על ששה מיליוני יהודים שהושמדו בה, שתהא דומה במתכונתה לתפילת 'אב הרחמים' שעניינה ותוכנה הוא השמדתם של שלושת אלפים יהודים על ידי נוסעי הצלב בימי הביניים \ בעת שעברו בערי עמק הריינוס (קהילות שו"ם).

קינות על השואה נכתבו ונכתבות, אך את מקומן הן עדיין לא מצאו בראש ובראשונה ביום השואה, וגם בתשעה באב מקומן מצומצם ואין בו כדי לבטא את ממדי האסון הלאומי שפקד את עם ישראל לפני 85-80 שנה.

חג החירות של אסירי מחנה הריכוז

למרות המחסור במזון, סכנת הגירוש המאיימת ותנאי הכליאה הקשים, התעקשו האסירים היהודים במחנה גירס בדרום צרפת לחגוג את חג החירות בכל מחיר. את ההגדה שקראו כתב בכתב יד, מהזיכרון, אחד מהם

חן מלול | 04.04.23

השואה יום השואה סודות כתבי היד העבריים פסח

שנת 1941 הייתה שנה קשה לעם היהודי. זו הייתה השנה שבה הרדיפות והאפליה שהיו מנת חלקם של היהודים מאז עלה היטלר לשלטון התגבשו ל"פתרון הסופי" למחיקת העם היהודי וזכרו – באירופה הכבושה על ידי הנאצים ובעולם כולו. זו הייתה גם השנה בה הוקם מחנה ההשמדה הראשון על אדמת פולין, בעיר חלמנו.

בחזית אחרת של המלחמה, באותה שנה ארורה, התכנסו אסירי מחנה הריכוז גירס שבדרום צרפת לחגוג יחדיו את חג החירות היהודי, חג הפסח. עם רדת הערב הגיעו הגברים – בעלים, אחים ובנים לצריפי הנשים. שם ערכו, בידיים ריקות ובלבבות מלאים, את הסדר. "ועד מהרה הדהדה הנעימה הנושנה של לילה זה: "הא לחמא עניא"."

בשר ויין לסעודת החג לא היו, אבל בזכות יוזמתו של אחד מאסירי המחנה, למגורשות והמגורשים הנרדפים שחגגו את אותו חג פסח הייתה הגדה ממנה יכלו לקרוא.

באריה לודוויג צוקרמן היה כלוא במחנה גירס כבר למעלה משנה. מידי יום מתו במחנה, השוכן על גבול ספרד, כשלושים אסירים ממחלות ומרעב. לנוכח הסבל והייאוש של שניים עשר אלף היהודים הכלואים במחנה, החליט צוקרמן שהפסח הזה הוא עושה מעשה.

צוקרמן היה מחנך בלב ובנפש. במחנה הוא נודע כאחד האישים הפעלתנים ביותר. הוא ארגן שיעורי תורה ומלאכה ופעילות תרבות שכללה העלאת הצגות וקונצרטים על ידי יושבי המחנה. בנוסף, היה צוקרמן ממנהלי מרפאת המחנה וה"חברא קדישא".

לקראת חג הפסח הוא רצה בכל מאודו שלאסירים ולאסירות במחנה יהיה משהו לכבוד החג. כיוון שלא הייתה לו כל יכולת לדאוג למזון, הוא לקח אחריות על ענייני הרוח ונרתם למשימת חיבור הגדת הפסח באותיות עבריות.

את ההגדה הוא כתב בכתב ידו, מהזיכרון (ועל כך מעידות מספר טעויות בהגדה). בתו זכרה כיצד חרט בחומר קשה את כל ההגדה באותיות עבריות, חוץ מהשירים שבסוף ההגדה שהודפסו באותיות לטיניות.

לדברי הרב ליאו אנסבכר, שהיה אף הוא אסיר במחנה ושותף בהוצאת ההגדה, אריה לודוויג צוקרמן לא הספיק לכתוב הכול וכשקרב פסח מיהר לשלוח את ההגדה אל הרב קפל. הרב, שהיה הממונה מטעם הצבא הצרפתי והרבנות הראשית של צרפת, לקח את ניירותיו של צוקרמן אל העיר טולוז הסמוכה ודאג להדפיס את ההגדה המאולתרת באלפי עותקים.

הרב ליאו אנסבכר, מחנה גירס, 1941-2
יד ושם, ארכיון התצלומים 926/5b

בעדות שנכתבה בעילום שם לאחר פסח תש"א (1941) נזכר אחד מאסירי המחנה בקושי העצום לקיים את חג החירות בתנאים של חוסר וודאות נוראי. העד עלום השם מעיד שסעודת ליל הסדר דלה כפי שהוגשה בערב זה לא נראתה מעולם.

"רבים קיבלו בנוסף על מצה מעט סלט במקום מרור, חרוסת וביצה. רק מקצת האנשים זכו לאכול ארוחה, אם כי במנות זעירות. היו מי שנתמזל מזלם וקיבלו חבילות מזון, וחילקו אותן ביושר בין כל המסובין."

אך דלות החומר לא העידה במאומה על הרוח. עשרות אלפי הכלואים והכלואות במחנה התעקשו לשמור על המסורת גם לנוכח המוות שעטף אותם מסביב. בזכותם ובזכות פעילותם של צוקרמן, אנסבכר ושותפיהם, נשמרה רוח החג, והיה אף מקום לדבר על תקווה:

"ליל אפריל רענן ורוח לחות אביבית ירד על המשעולים האפלים שבין הצריפים. מתוך הצריפים בקעו אורות ונשמעו קולות המברכים את ברכת המזון ושרים. שירת המלים שהושרו ונשמעו אין-ספור פעמים, הייתה שירה של התרוממות נפש, של ניחומים ותקווה".

בבוקרו של אותו החג קיבל הרב אנסבכר אישור חריג לקיים את תפילות חג הפסח ברחבת המחנה. הרב ניהל את התפילה בשטח הפתוח וגם נשא דרשה עם דברי נחמה לעצורי המחנה בזמן תפילת "יזכור".

הצייר פריץ שלייכר שנכח במקום תיעד את האירוע בציור. שלייפר נרצח באושוויץ ב-5 באוקטובר 1942.

במאי 1942 הבין צוקרמן שמפנים את היהודים מזרחה לפולין. הוא והרב אנסבכר, יחד עם המנהיגות היהודית במחנה, פעלו להבריח את יהודי המחנה לפני גירושם אל מחנות ההשמדה במזרח. בזכות ידידותו עם ראש הקברנים הגויים במחנה, ידידות שקשר במסגרת פעילותו ב"חברא קדישא", הוברח צוקרמן יחד עם משפחתו מהמחנה בהיותם נתונים בארון מתים. לאחר שנמלטו מהמחנה, הוא דאג למצוא להם מסתור במעבי היער בדרומה של בלגיה. רק לאחר שדאג לביטחונם של בני משפחתו, הצטרף צוקרמן למחתרת במלחמתה בגרמנים. הוא נפטר בבלגיה בשנת 1958.

הרב אנסבכר נתפס קודם לכן, נכלא ונשלל ממנו תפקיד הרב. שמו נכלל ברשימת המגורשים, ועל כן הוחלט להבריחו מן המחנה. הרב הצליח בדרך לא דרך לברוח, מצא מקלט בספרד – וניצל.

הגדת הפסח ממחנה גירס היא אחת משתי הגדות שנכתבו בדרום צרפת במהלך השואה, תחת משטר וישי. הגדה זאת נכתבה בידי אריה לודוויג צוקרמן, ונערכה על-ידי רבנות מחנה גירס בראשות הרב יהודה ליאו אנסבכר.

ב-1999 הוציא יד ושם לאור את הספר הגדה של פסח ממחנה גירס: פסח תש"א – 1941; סיפורו של מחנה הסגר בצרפת.

נרימה כוס שישית לכבוד מרים הנביאה

מה היה חלקה של הנביאה מרים בנס יציאת מצרים? כיצד הסביר המדרש היהודי את תפקידה במסע מעבדות לחירות ולמה יש שנוהגים להניח לכבודה כוס שישית בשולחן סדר פסח? זהו סיפורה של האישה שהמדרש גורס שחוכמתה גאלה את עם ישראל מפרעה

אילה דקל | 27.03.23

גיבורות יציאת מצרים סודות כתבי היד העבריים פסח

מתוך גלויה מחולקת ובה רפרודוקציה בשחור-לבן מציורו של האמן הגרמני לודביג שוירמן (Ludwig Gustav Wilhelm Scheuermann, 1859-1911) המציג את דמותה המקראית של מרים אחות משה, אוחזת בכלי נגינה ("Haremsdame"). אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

בניגוד להגדה של פסח, המדרש היהודי מספר על חלקה המשמעותי של מרים הנביאה ביציאת מצרים. זהו חלק פחות מדובר בסיפורים שמספרים לנו היום על יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, אבל למרים הנביאה, אחות משה, היה חלק משמעותי וחשוב במסעם של בני ישראל ממצרים לעבר הארץ המובטחת. מעשיה אלה מזכים אותה, בחלק מהמסורות, למקום של כבוד בשולחן הסדר.

מה היה תפקידה של מרים הנביאה ביציאת מצרים?

יציאת מצרים מצטיירת במסורת היהודית כתמונה של יציאה זריזה, מהירה, כמעט בריחה ממצרים. מרוב הזריזות בני ישראל לא הספיקו לתת לבצק לתפוח ולכן עד היום במשך שבעה ימים אנחנו אוכלים מצות.

אפשר לראות אותם בעיני רוחנו עוזבים במהירות את הבתים שלהם ובקושי מספיקים לקחת אוכל. לוקחים מהר מכל הבא ליד ומסתלקים. ולכן נשמע מאד מאד מוזר שרגע אחרי שים סוף נקרע לשנים, רגע אחרי שבני ישראל עוברים את הים וחוצים אל הצד השני מתאר המקרא את מרים הנביאה לוקחת את התוף שלה ומתחילה לחולל ולרקוד.

ותִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת

[שמות ט"ו]

ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין

איך באמצע המדבר היה למרים תוף? ולמה בכלל הביאה אותו איתה בבריחה החפוזה ממצרים?

כשיוצאים במהירות וצריך לקחת רק את מה שהכרחי. הגיוני להביא למדבר – מים אוכל, בגדים – כל מה שצריך לצורך הישרדות פיסית בחיי היום יום. למה מרים בחרה לקחת איתה דווקא תוף?

רש"י מתאר בפירוש שלו שמרים וכל הנשים, גם ברגע המאתגר והמורכב ואפילו מפחיד של היציאה ממצרים האמינו שעוד יהיו סיבות לשמוח, האמינו שיהיו סיבות לרקוד ולצאת במחול. "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [רש"י ספר שמות פרק ט"ו פסוק כ']. לכן מרים הביאה איתה תוף אל המסע. היא ידעה שיהיה רגע שתרצה להשתמש בו.

מתוך "הגדת הזהב". ברצלונה, 1320. אוסף המרכז לאמנות יהודית

זהו הכוח הייחודי שמאפיין את המנהיגות של מרים לאורך כל הדרך. הכוח להאמין שהמציאות המכאיבה יכולה להתהפך. הכוח לנסות לחולל שינוי. הכוח לדמיין מציאות טובה יותר מהקיימת ולחתור להשגתה.

לפי המדרש, הגאולה כולה, יציאת מצרים כולה, הייתה מבוססת על ההצלה של מרים. הסיפור התלמודי מתאר שכאשר פרעה גזר להשליך את כל הבנים הנולדים אל היאור אבא שלה, עמרם, שהיה מנהיג גדול בדורו גרש את יוכבד אשתו. הוא החליט שאם הילדים עתידים להיזרק אל היאור, אין סיבה ללדת אותם וממילא אין סיבה להיות נשואים לנשים. אין טעם ללדת ילדים כדי שימותו. אחרי המעשה שלו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם בעקבותיו. רגע אחרי הגזירה הנוראית של פרעה מתאר התלמוד איך הייאוש מכניע את העם, איך הבתים מתפרקים בזה אחר זה.

מתוך ים הייאוש צומחת מרים כמנהיגה. – "אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה" [תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף י"ב עמוד א]. מרים פונה אל אבא שלה ומוכיחה אותו. הגזירה שלך קשה משל פרעה היא מסבירה. הוא גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקבות. הוא רשע ולכן הגזירה שלו יכולה להתבטל אבל אתה, מקיים את הגזירה בעצמך ודואג שהיא תתממש.

עמרם, גדול הדור, מצליח להקשיב לקול התמים והנאיבי של הבת שלו. מחליט לחזור לחיות עם יוכבד אשתו וכך נולד משה.

בגלל הרגע הזה חז"ל במסכת סוטה מתארים את מרים כנביאה. בגלל שכילדה צעירה היא הצליחה לראות אל מעבר לצורך ההישרדותי, מעבר לכאן ועכשיו ולתרום להולדתו של המנהיג. ברגע קשה של גזירה נוראית מרים מצליחה לנבא שיש אופק, להאמין בעתיד טוב יותר. היא פועלת בתוך המציאות הקשה ומסרבת להתייאש.

כשמשה הונח ביאור בתוך תיבה, אמא שלה הטילה בה ספק ושאלה – "בתי, היכן נבואתך?" [שמות רבא א]. הוא ואשתו היו חסרי אונים ומיואשים. הם ישבו בבית והצער על בנם מילא את ליבם. אבל שוב, מרים לא התייאשה. היא הלכה אל שפת היאור ודאגה שמשה ימצא בית אצל בת פרעה. היא דאגה להגשים את נבואתה.

כוחה של מרים היה ברגעים הללו, בהם הייאוש משתלט על האמונה בטוב.

בהמשך, בזמן ההליכה במדבר מתארים חז"ל שלמרים היתה באר. באר מים חיים שהלכה איתה לכל מקום, באר שבזכותה לבני ישראל היתה אפשרות לשתות מים במדבר ולשרוד את היובש שבו. מרים בעצמה היא באר נובעת. הנביעה יוצאת ממנה ברגעים הקשים. כשהייאוש מתפשט. כשנראה שהכל אבוד ואין פתרון באופק. דווקא אז פורצת מתוכה נביעה של חיות.

ולכן התפתח מנהג בליל הסדר, להציב לצד כוס אליהו הנביא את כוס מרים הנביאה. כוס מזכוכית מלאה במים. כוס שמזכירה לנו את התקווה והאמונה בניסים שמתרחשים בחיי היום יום.

מתוך "הגדת יהודה". Germany, Franconia, 1470-1480. אוסף המרכז לאמנות יהודית

המנהג להניח כוס יין לאליהו הנביא נעוץ במחלוקת הלכתית האם צריך לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר או חמש. כנגד ארבע או חמש לשונות של גאולה. על ארבע כוסות של יין כולם מסכימים. הכוס החמישית, השנויה במחלוקת. ולכן, התקבל המנהג להניח כוס חמישית אך לא לשתות אותה. בדברי הפוסקים נקראת הכוס הזו כוס חמישית אך התקבע לכוס החמישית השם – כוס אליהו. לפי הסבר המהר"ל שם זה ניתן משום שאליהו הוא סמל הגאולה ולכן כוס הגאולה נקראת על שמו. אולם לפי פירוש הגר"א המשמעות היא משום שבאחרית הימים יגיע אליהו ויפתור לנו את הספקות ההלכתיים. הוא יכריע את המחלוקת לגבי הכוס החמישית.

כוס אליהו קיבלה מעמד מיוחד בשולחן ליל הסדר. ולכן, לצידה, נניח את כוס מרים.

כוס מרים הנביאה מבקשת לתקן עוול היסטורי ונרטיבי ולהעניק מקום בשולחן הסדר ובסיפור הגאולה גם לנשים שהנהיגו והובילו את העם.

"זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הנסים של חיי היום יום ולשיר לה' בכל רגע. אמן!"

Photograph of: Hispano Moresque Haggadah. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

הברכה שנכתבה על כוס מרים הנביאה מבקשת להגיד תודה על היכולת להאמין בטוב גם בתוך הקושי על הרצון לא להיכנע לייאוש או לכאב אלא להצליח למצוא את הרגעים והנקודות, לשיר לנגן ולשמוח אל מול חיי היום יום.

מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.

(יהודה עמיחי)