שנת 1941 הייתה שנה קשה לעם היהודי. זו הייתה השנה שבה הרדיפות והאפליה שהיו מנת חלקם של היהודים מאז עלה היטלר לשלטון התגבשו ל"פתרון הסופי" למחיקת העם היהודי וזכרו – באירופה הכבושה על ידי הנאצים ובעולם כולו. זו הייתה גם השנה בה הוקם מחנה ההשמדה הראשון על אדמת פולין, בעיר חלמנו.
בחזית אחרת של המלחמה, באותה שנה ארורה, התכנסו אסירי מחנה הריכוז גירס שבדרום צרפת לחגוג יחדיו את חג החירות היהודי, חג הפסח. עם רדת הערב הגיעו הגברים – בעלים, אחים ובנים לצריפי הנשים. שם ערכו, בידיים ריקות ובלבבות מלאים, את הסדר. "ועד מהרה הדהדה הנעימה הנושנה של לילה זה: "הא לחמא עניא"."
בשר ויין לסעודת החג לא היו, אבל בזכות יוזמתו של אחד מאסירי המחנה, למגורשות והמגורשים הנרדפים שחגגו את אותו חג פסח הייתה הגדה ממנה יכלו לקרוא.
באריה לודוויג צוקרמן היה כלוא במחנה גירס כבר למעלה משנה. מידי יום מתו במחנה, השוכן על גבול ספרד, כשלושים אסירים ממחלות ומרעב. לנוכח הסבל והייאוש של שניים עשר אלף היהודים הכלואים במחנה, החליט צוקרמן שהפסח הזה הוא עושה מעשה.
צוקרמן היה מחנך בלב ובנפש. במחנה הוא נודע כאחד האישים הפעלתנים ביותר. הוא ארגן שיעורי תורה ומלאכה ופעילות תרבות שכללה העלאת הצגות וקונצרטים על ידי יושבי המחנה. בנוסף, היה צוקרמן ממנהלי מרפאת המחנה וה"חברא קדישא".
לקראת חג הפסח הוא רצה בכל מאודו שלאסירים ולאסירות במחנה יהיה משהו לכבוד החג. כיוון שלא הייתה לו כל יכולת לדאוג למזון, הוא לקח אחריות על ענייני הרוח ונרתם למשימת חיבור הגדת הפסח באותיות עבריות.
את ההגדה הוא כתב בכתב ידו, מהזיכרון (ועל כך מעידות מספר טעויות בהגדה). בתו זכרה כיצד חרט בחומר קשה את כל ההגדה באותיות עבריות, חוץ מהשירים שבסוף ההגדה שהודפסו באותיות לטיניות.
לדברי הרב ליאו אנסבכר, שהיה אף הוא אסיר במחנה ושותף בהוצאת ההגדה, אריה לודוויג צוקרמן לא הספיק לכתוב הכול וכשקרב פסח מיהר לשלוח את ההגדה אל הרב קפל. הרב, שהיה הממונה מטעם הצבא הצרפתי והרבנות הראשית של צרפת, לקח את ניירותיו של צוקרמן אל העיר טולוז הסמוכה ודאג להדפיס את ההגדה המאולתרת באלפי עותקים.
בעדות שנכתבה בעילום שם לאחר פסח תש"א (1941) נזכר אחד מאסירי המחנה בקושי העצום לקיים את חג החירות בתנאים של חוסר וודאות נוראי. העד עלום השם מעיד שסעודת ליל הסדר דלה כפי שהוגשה בערב זה לא נראתה מעולם.
"רבים קיבלו בנוסף על מצה מעט סלט במקום מרור, חרוסת וביצה. רק מקצת האנשים זכו לאכול ארוחה, אם כי במנות זעירות. היו מי שנתמזל מזלם וקיבלו חבילות מזון, וחילקו אותן ביושר בין כל המסובין."
אך דלות החומר לא העידה במאומה על הרוח. עשרות אלפי הכלואים והכלואות במחנה התעקשו לשמור על המסורת גם לנוכח המוות שעטף אותם מסביב. בזכותם ובזכות פעילותם של צוקרמן, אנסבכר ושותפיהם, נשמרה רוח החג, והיה אף מקום לדבר על תקווה:
"ליל אפריל רענן ורוח לחות אביבית ירד על המשעולים האפלים שבין הצריפים. מתוך הצריפים בקעו אורות ונשמעו קולות המברכים את ברכת המזון ושרים. שירת המלים שהושרו ונשמעו אין-ספור פעמים, הייתה שירה של התרוממות נפש, של ניחומים ותקווה".
בבוקרו של אותו החג קיבל הרב אנסבכר אישור חריג לקיים את תפילות חג הפסח ברחבת המחנה. הרב ניהל את התפילה בשטח הפתוח וגם נשא דרשה עם דברי נחמה לעצורי המחנה בזמן תפילת "יזכור".
הצייר פריץ שלייכר שנכח במקום תיעד את האירוע בציור. שלייפר נרצח באושוויץ ב-5 באוקטובר 1942.
במאי 1942 הבין צוקרמן שמפנים את היהודים מזרחה לפולין. הוא והרב אנסבכר, יחד עם המנהיגות היהודית במחנה, פעלו להבריח את יהודי המחנה לפני גירושם אל מחנות ההשמדה במזרח. בזכות ידידותו עם ראש הקברנים הגויים במחנה, ידידות שקשר במסגרת פעילותו ב"חברא קדישא", הוברח צוקרמן יחד עם משפחתו מהמחנה בהיותם נתונים בארון מתים. לאחר שנמלטו מהמחנה, הוא דאג למצוא להם מסתור במעבי היער בדרומה של בלגיה. רק לאחר שדאג לביטחונם של בני משפחתו, הצטרף צוקרמן למחתרת במלחמתה בגרמנים. הוא נפטר בבלגיה בשנת 1958.
הרב אנסבכר נתפס קודם לכן, נכלא ונשלל ממנו תפקיד הרב. שמו נכלל ברשימת המגורשים, ועל כן הוחלט להבריחו מן המחנה. הרב הצליח בדרך לא דרך לברוח, מצא מקלט בספרד – וניצל.
הגדת הפסח ממחנה גירס היא אחת משתי הגדות שנכתבו בדרום צרפת במהלך השואה, תחת משטר וישי. הגדה זאת נכתבה בידי אריה לודוויג צוקרמן, ונערכה על-ידי רבנות מחנה גירס בראשות הרב יהודה ליאו אנסבכר.
ב-1999 הוציא יד ושם לאור את הספר הגדה של פסח ממחנה גירס: פסח תש"א – 1941; סיפורו של מחנה הסגר בצרפת.