חג החירות של אסירי מחנה הריכוז

למרות המחסור במזון, סכנת הגירוש המאיימת ותנאי הכליאה הקשים, התעקשו האסירים היהודים במחנה גירס בדרום צרפת לחגוג את חג החירות בכל מחיר. את ההגדה שקראו כתב בכתב יד, מהזיכרון, אחד מהם

שנת 1941 הייתה שנה קשה לעם היהודי. זו הייתה השנה שבה הרדיפות והאפליה שהיו מנת חלקם של היהודים מאז עלה היטלר לשלטון התגבשו ל"פתרון הסופי" למחיקת העם היהודי וזכרו  – באירופה הכבושה על ידי הנאצים ובעולם כולו. זו הייתה גם השנה בה הוקם מחנה ההשמדה הראשון על אדמת פולין, בעיר חלמנו.

בחזית אחרת של המלחמה, באותה שנה ארורה, התכנסו אסירי מחנה הריכוז גירס שבדרום צרפת לחגוג יחדיו את חג החירות היהודי, חג הפסח. עם רדת הערב הגיעו הגברים – בעלים, אחים ובנים לצריפי הנשים. שם ערכו, בידיים ריקות ובלבבות מלאים, את הסדר. "ועד מהרה הדהדה הנעימה הנושנה של לילה זה: "הא לחמא עניא"."

בשר ויין לסעודת החג לא היו, אבל בזכות יוזמתו של אחד מאסירי המחנה, למגורשות והמגורשים הנרדפים שחגגו את אותו חג פסח הייתה הגדה ממנה יכלו לקרוא.

עמוד הפתיחה של הגדת מחנה גירס

 

באריה לודוויג צוקרמן היה כלוא במחנה גירס כבר למעלה משנה. מידי יום מתו במחנה, השוכן על גבול ספרד, כשלושים אסירים ממחלות ומרעב. לנוכח הסבל והייאוש של שניים עשר אלף היהודים הכלואים במחנה, החליט צוקרמן שהפסח הזה הוא עושה מעשה.

צוקרמן היה מחנך בלב ובנפש. במחנה הוא נודע כאחד האישים הפעלתנים ביותר. הוא ארגן שיעורי תורה ומלאכה ופעילות תרבות שכללה העלאת הצגות וקונצרטים על ידי יושבי המחנה. בנוסף, היה צוקרמן ממנהלי מרפאת המחנה וה"חברא קדישא".

לקראת חג הפסח הוא רצה בכל מאודו שלאסירים ולאסירות במחנה יהיה משהו לכבוד החג. כיוון שלא הייתה לו כל יכולת לדאוג למזון, הוא לקח אחריות על ענייני הרוח ונרתם למשימת חיבור הגדת הפסח באותיות עבריות.

את ההגדה הוא כתב בכתב ידו, מהזיכרון (ועל כך מעידות מספר טעויות בהגדה). בתו זכרה כיצד חרט בחומר קשה את כל ההגדה באותיות עבריות, חוץ מהשירים שבסוף ההגדה שהודפסו באותיות לטיניות.

לדברי הרב ליאו אנסבכר, שהיה אף הוא אסיר במחנה ושותף בהוצאת ההגדה, אריה לודוויג צוקרמן לא הספיק לכתוב הכול וכשקרב פסח מיהר לשלוח את ההגדה אל הרב קפל. הרב, שהיה הממונה מטעם הצבא הצרפתי והרבנות הראשית של צרפת, לקח את ניירותיו של צוקרמן אל העיר טולוז הסמוכה ודאג להדפיס את ההגדה המאולתרת באלפי עותקים.

 

הרב ליאו אנסבכר, מחנה גירס, 1941-2
יד ושם, ארכיון התצלומים 926/5b

 

בעדות שנכתבה בעילום שם לאחר פסח תש"א (1941) נזכר אחד מאסירי המחנה בקושי העצום לקיים את חג החירות בתנאים של חוסר וודאות נוראי. העד עלום השם מעיד שסעודת ליל הסדר דלה כפי שהוגשה בערב זה לא נראתה מעולם.

"רבים קיבלו בנוסף על מצה מעט סלט במקום מרור, חרוסת וביצה. רק מקצת האנשים זכו לאכול ארוחה, אם כי במנות זעירות. היו מי שנתמזל מזלם וקיבלו חבילות מזון, וחילקו אותן ביושר בין כל המסובין."

אך דלות החומר לא העידה במאומה על הרוח. עשרות אלפי הכלואים והכלואות במחנה התעקשו לשמור על המסורת גם לנוכח המוות שעטף אותם מסביב. בזכותם ובזכות פעילותם של צוקרמן, אנסבכר ושותפיהם, נשמרה רוח החג, והיה אף מקום לדבר על תקווה:

"ליל אפריל רענן ורוח לחות אביבית ירד על המשעולים האפלים שבין הצריפים. מתוך הצריפים בקעו אורות ונשמעו קולות המברכים את ברכת המזון ושרים. שירת המלים שהושרו ונשמעו אין-ספור פעמים, הייתה שירה של התרוממות נפש, של ניחומים ותקווה".

 

חד גדיא כתוב באותיות לטיניות בהגדת גירס

 

בבוקרו של אותו החג קיבל הרב אנסבכר אישור חריג לקיים את תפילות חג הפסח ברחבת המחנה. הרב ניהל את התפילה בשטח הפתוח וגם נשא דרשה עם דברי נחמה לעצורי המחנה בזמן תפילת "יזכור".

הצייר פריץ שלייכר שנכח במקום תיעד את האירוע בציור. שלייפר נרצח באושוויץ ב-5 באוקטובר 1942.

 

במאי 1942 הבין צוקרמן שמפנים את היהודים מזרחה לפולין. הוא והרב אנסבכר, יחד עם המנהיגות היהודית במחנה, פעלו להבריח את יהודי המחנה לפני גירושם אל מחנות ההשמדה במזרח. בזכות ידידותו עם ראש הקברנים הגויים במחנה, ידידות שקשר במסגרת פעילותו ב"חברא קדישא", הוברח צוקרמן יחד עם משפחתו מהמחנה בהיותם נתונים בארון מתים. לאחר שנמלטו מהמחנה, הוא דאג למצוא להם מסתור במעבי היער בדרומה של בלגיה. רק לאחר שדאג לביטחונם של בני משפחתו, הצטרף צוקרמן למחתרת במלחמתה בגרמנים. הוא נפטר בבלגיה בשנת 1958.

הרב אנסבכר נתפס קודם לכן, נכלא ונשלל ממנו תפקיד הרב. שמו נכלל ברשימת המגורשים, ועל כן הוחלט להבריחו מן המחנה. הרב הצליח בדרך לא דרך לברוח, מצא מקלט בספרד – וניצל.

הגדת הפסח ממחנה גירס היא אחת משתי הגדות שנכתבו בדרום צרפת במהלך השואה, תחת משטר וישי. הגדה זאת נכתבה בידי אריה לודוויג צוקרמן, ונערכה על-ידי רבנות מחנה גירס בראשות הרב יהודה ליאו אנסבכר.

ב-1999 הוציא יד ושם לאור את הספר הגדה של פסח ממחנה גירס: פסח תש"א – 1941; סיפורו של מחנה הסגר בצרפת.

מי את ושתי המלכה: גיבורה פמיניסטית או חוטאת מתועבת?

חכמי חז"ל מנסים להתמודד עם דמותה החמקמקה של וַשְׁתִּי

"וגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", איור מתוך מגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אחד מהדימויים שובי הלב שהודבקו לתרבות היהודית מימי המקרא הרחוקים ועד ימינו אנו היא דימוי השיחה. את התרבות היהודית משווים לא פעם לשיחה אחת גדולה ומתמשכת, שיחה מתפתחת, מסתעפת, עם הרבה אי הסכמות וויכוחים אבל גם הרבה כבוד ותחושת רעות. אם באמת כך הדבר, אז הגיוני בהחלט שלעתים יש צורך להסתכל אחורה ולבחון את מה שנאמר, להסכים או להתווכח, לפתח או לעדכן. זה צריך להיות גם המקרה של ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש מלך פרס.

כולנו זוכרות וזוכרים כיצד הכל מתחיל: המלך אחשוורוש, העומד בראש משתה מלכותי ובשלב הזה כבר די מבושם בעצמו, קורא לאשתו ושתי שתציג את עצמה בפני כל שרי הממלכה ויראו את יופיה. "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים". הסיבה לסירוב לא מוצגת לנו באופן חד משמעי, אבל הפחד שסירובה של ושתי יוביל למרד של כל נשות פרס ומדי מבהיר לנו משהו חשוב בעקיפין: ושתי המלכה מחליטה שאין זה מכבודה להתערטל בפני המלך השיכור ושריו.

הטקסט המקראי לא מפרש את מרידתה של ושתי בצורה חיובית במיוחד, אבל גם לא יוצא מגדרו להציג אותה כדמות שלילית. הסירוב שלה אמנם מוצג כקריאה "עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן", אבל משאיר מקום לראות בקריאה החתרנית הזאת את פירושו של המלך דווקא. כך או כך, וכפי שטוענת החוקרת תמר קדרי, ושתי היא דמות משנית במגילה, והטקסט המקראי ממהר על סיפורה כדי להגיע אל הסיפור המרכזי, הפיכתה של אסתר למלכה.

הכתרה של אסתר למלכה, מתוך כתב יד מרהיב של מגילת אסתר שהועתק וצויר מתישהו בין סוף המאה ה-17 לראשית המאה ה- 18 באמסטרדם שבהולנד. המגילה שמורה כיום בספרייה הלאומית.

ובאמת, אחרי שלא באה ושתי "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" את "מַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה", ועל הדרך גם מונפק צו מלכותי המורה לכל הנשים לציית לבעליהן בכל: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

בשלב הזה יורדת ושתי מבימת הסיפור המקראי. אך התרבות היהודית מסרבת לשכוח אותה, ובעיניי חז"ל היא נושא שיחה ראוי.

אין שום דרך אחרת להגיד את זה. חכמינו – שאהבו והעריכו ויכוח טוב – אינם נמצאים בתמימות דעים לגבי דמותה של ושתי. חכמי בבל לא אוהבים אותה ובוודאי לא שופטים את אקט המרד שלה לכף הזכות, בעוד חכמי ישראל דווקא רואים בה דמות חיובית, צנועה ומכובדת. נתחיל עם הדימוי השלילי: הקורא את ההתייחסויות אל ושתי מקבל את הרושם שחכמינו היושבים בבבל מנסים להתעלות על עצמם בכל הנוגע לעונש שקיבלה ושתי ולסיבות המצדיקות בהכרח את העונש החמור.

הוצאתה להורג את ושתי במגילת אסתר מאמסטרדם

ראשית, חשוב לציין שהדרישה של המלך אחשוורוש שתגיע ושתי אל משתה המלך בעירום היא חידוש חז"לי. התלמוד הבבלי מתייחס אל החידוש הזה כמובן מאליו. לפי המסורת המובאת בשם רבא, שהיה אמורא בבלי בן הדור הרביעי, מתברר שבמהלך המשתה התדיינו ביניהם שרי המלך לגבי מוצא הנשים היפות ביותר. חלק מהשרים טענו כי הנשים המדיות הן הנאות ביותר. אחרים טענו שאלו דווקא הנשים הפרסיות. אז התערב המלך באומרו "כלי שאני משתמש בו (הכוונה למלכה ושתי) אינו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי, רוצים אתם לראותה? אמרו לו: כן ובלבד שתהא ערומה".

על פניו נראה הסירוב של ושתי כמעט מתקבל על הדעת. מדוע שתסכים להופיע עירומה בפני שריו השיכורים של המלך במסגרת התערבות? אך כאמור, חז"ל אינם סלחנים כשזה נוגע אל ושתי. מדוע? מכיוון שסירובה נתפס ככזה הנובע מצביעותה. והרי, ממשיך רבא וטוען, נהגה ושתי לערוך את המשתה שלה בבית המלכות אשר למלך אחשוורוש (אסתר א, ט) מתוך ידיעה ברורה שמדובר באזור הגברי של הארמון. ולא רק זאת, היא ערכה את החגיגות המפוארות הללו, שנועדו לעורר זימה וניאופים (זאת התוצאה של עירוב אלכוהול, נשים וגברים באותו אזור), ביום הקדוש מכל הימים – ביום השבת.

אז מדוע בכל זאת סירבה ושתי הנואפת להופיע בעירום בפני גברים שברור לכל שחשקה בהם? לשם כך נדרש התלמוד הבבלי למידה גרועה אחרת של ושתי, היהירות שלה. היא הייתה מופיעה בשמחה בפני משתה המלך, רומזים לנו חכמינו, כולה עירום ורק כתר מלכות לראשה, אך מה שעצר אותה היא התערבותו של המלאך גבריאל שהצמיח לה זנב. ובמקום אחר, הפריח האל צרעת איומה על עורה הענוג.

(בבלי מגילה יב, ב): "אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת …בא גבריאל ועשה לה זנב".

הוצאתה להורג של ושתי במגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אך לפני שתרחמו על החוטאת הזאת, מבהירים לנו חכמינו מבבל שהעונש שלה כוון בידי האל, כדי למנוע ממנה להופיע בפני המלך ושריו וזאת במטרה להביא להדחתה. והרי ושתי הייתה חוטאת ידועה, שהכריחה את נשות ישראל לעשות מלאכות בשבת, וזאת לאחר שצוותה לפשוט את בגדיהן. צדק היסטורי?

חכמי ישראל, לעומת זאת, היו אוהדים יותר כלפי ושתי. במדרש אסתר רבה אנחנו מקבלים זווית שונה לחלוטין על האירועים המתוארים במגילת אסתר. שם מתגלים לנו ייחוסיהם השונים בהחלט של המלכה ושתי והמלך אחשוורוש. ושתי היא מבית משפחת המלוכה הלגיטימית, בעוד אחשוורוש היה לא יותר מ"שומר אורוות הסוסים של אבי המלך, והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות". אם כך, מדובר במשרת מדרגה נמוכה שעלה לגדולה, ככל הנראה בדרך נכלולית במיוחד שרק נרמזת. וכך גם התנהלותה של ושתי מרמזת על אופיה המתון והאצילי. כשהבקשה להופיע בפני המלך ושריו בעירום מגיעה אליה, היא שולחת חזרה את שליחי אחשוורוש עם מילים המכוונות לדבר אל ליבו. אם אגיע אליך בעירום, מוסרת ושתי למלך, "ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי". כשזה לא עוזר נוזפת בו ושתי, שלא למד דבר מימיו כשומר אורוות הסוסים, "והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות".

מרתק לגלות כיצד אותה דרישה ממש, שכאמור חז"ל מקבלים אותה כאמת לאמיתה, והיא להופיע בפני המלך ושריו בעירום – מתפרשת בצורה שונה לחלוטין אצל חכמי ארץ ישראל. הם רואים בדרישה הזאת משום פגיעה חמורה בכבודה של המלכה, ואת הסירוב שלה מפרשים באופן המדגיש את צניעותה ואת הבנתה החדה של הפוליטיקה הפנימית בארמון המלוכה.

ומדוע בכל זאת הודחה ושתי? גם בעיני חכמי ארץ ישראל הייתה זאת אשמה של המלכה, וגם כאן יש רמז לכך שזהו חלק מתוכניתו של אלוהי ישראל. אחשוורוש ביקש לבנות מחדש את בית המקדש שהחריבו הבבלים (בני עמה של ושתי) אך היא התנגדה לעשות זאת. וכעונש על כך הודחה והוחלפה באחרת, באסתר.

הכתרתה של אסתר למלכה, מגילת אסתר מפרארה

 

לקריאה נוספת

תמר קדרי, מסיבת התחפושות של ושתי, באתר מכון שכטר למדעי היהדות

רוחמה וייס, האם ליהודים ולנשים גורל דומה?, אתר ynet

זאת דרך ארוכה לכנען: מי היו 12 המרגלים?

מסע המרגלים לחקור את הארץ ותוצאותיו הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתנ"ך. משמעויות רבות נקשרו בו והוא עשוי להרגיש רלוונטי גם לחיינו היום. אבל מי היו האנשים שנשלחו למשימת המודיעין הראשונה בתנ"ך? איך הם השפיעו על גורל העם היהודי? מה בדיוק עשה שם אשכול ענבים? ואיך הכל קשור לשלומי שבן?

1

ילדים נושאים ענבים במושבה רחובות בגלויה שנצבעה מחדש. צילום מקורי: יעקב בן דוב, מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

לאחרונה מתנגן ברדיו שיר פופולרי שעוסק באירוע תנ"כי. אם נקשיב למילותיו נגלה שהוא מעתיק את פרשת 12 המרגלים לארץ ישראל של ימינו. הוא מלא ברמזים ובארמזים. הדמויות מהסיפור התנ"כי לא מופיעות בשמן המלא אלא על פי האות הראשונה בשמם – י', כ' ו-מ' – משל היו אנשי ביטחון נועזים בישראל של ימינו. אולי הם באמת היו כאלה.

זהו שירו של שלומי שבן, "כנען (12 המרגלים)". שבן משנה קצת את ההתרחשות לצרכיו. מקריאת המילים מתקבל הרושם שגם משה רבנו הצטרף למשימת הריגול – והרי על פי הפשט התנ"כי לא היא. על כן לאורו של השיר המודרני ביקשנו לחזור שוב אל הפרשה המפורסמת ולבדוק – מי באמת היו אותם שנים עשר שליחים? מה מספר עליהם המקרא ואילו אגדות נקשרו בשמם?

1
המרגלים נושאים אשכול ענבים, תבליט של האמן שמואל קרצ'מר על גלויה בהוצאת הקרן הקיימת לישראל. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

ראשית הנה תקציר הסיפור המקראי המקורי. בני ישראל נחים במדבר פארן, כלומר במדבר סיני. אלוהים מצווה על משה לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ ויספרו עליה לשאר העם. משה ממלא את ההוראה כלשונה ובוחר שנים עשר נציגים, אחד מכל שבט, כולם בעלי מעמד בשבטיהם. ואלו הם:

  • שבט ראובן – שַמוּע בן זַכּוּר
  • שבט שמעון – שָפָט בן חוֹרי
  • שבט יהודה – כָּלֵב בן יפוּנֶה 
  • שבט יששכר – יגאל בן יוסף
  • שבט אפרים – יהושע בן נוּן
  • שבט בנימין – פַּלְטי בן רָפוּא
  • שבט זבולון – גדיאל בן סוֹדי
  • שבט מנשה – גדי בן סוּסי
  • שבט דן – עמיאל בן גְּמַלי
  • שבט אשר – סְתוּר בן מיכאל
  • שבט נפתלי – נַחְבּי בן וָפְסי
  • שבט גד – גְּאוּאֵל בן מָכִי

חברי המשלחת יוצאים לדרכם עם תדרוך מודיעין מאת משה: הוא מבקש מהם לבדוק האם יושבי הארץ חזקים צבאית, האם הם יושבים בערים מבוצרות, והאם יש בה פירות טובים למאכל. 40 יום הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואף חוזרים עם אשכול ענבים. בשובם מספרים עשרה מתוכם את שראו: הארץ מלאה בעמים עזים וחזקים, שיושבים בערים בצורות. אפילו ענקים הם ראו שם. הם אמנם מצאו ענבים (דבר המרמז על פריונה של הארץ), אך זוהי ארץ אוכלת יושביה. לא בדיוק מסע הפרסום המוצלח ביותר שאפשר לבקש.

1
ציפורה לבית בלבן ובעלה יהודה פרנקל מגדרה נושאים סברסים. מתוך פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) באדיבות יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בזמן שהם מדווחים על שראו עיניהם עומד נציג שבט יהודה, כלב בן יפונה, ואומר שלמרות הכל "יכול נוכל לה". קולו לא נשמע, והעם ששמע את דבריהם של שאר המרגלים בכה כל הלילה מאכזבה ומייאוש. כפי שכבר קרה במסעם במדבר, שוב אומרים בני ישראל שמוטב למות במדבר מאשר בעד ארצנו. גם כלב בן יפונה ונציג שבט אפרים, יהושע בן נון, קורעים את בגדיהם ונוהגים מנהגי אבלות. אבל הם לא מוותרים, ובבגדים קרועים חוזרים ואומרים לעם המפוחד: "טובה הארץ מאוד מאוד", זו ארץ זבת חלב ודבש, אומרים השניים, ומבקשים מעמם לא לפחד. בעם לא כל כך משתכנעים. הם רוצים לרגום אותם באבנים, ורק התערבות של האל מונעת את הלינץ'. 

על הוצאת דיבת הארץ רעה על ידי עשרת המרגלים האחרים, ועל חוסר האמונה של העם ביקש אלוהים להענישו בחומרה. משה מצליח להניא את האל מהחלטתו הראשונית להרוג את כולם; אלוהים מסתפק בעונש חמור מעט פחות: בני העם שהביעו את רצונם למות במדבר אכן יזכו לכך. רק ילדיהם יזכו להיכנס לארץ כנען המובטחת. בני דור המדבר – למעט יהושע וכלב – לא יכנסו לארץ. כנגד 40 יום בהם תרו המרגלים את הארץ, בני ישראל יילכו במדבר 40 שנה. וכך הגיע המספר המוכר לסיפור ההליכה במדבר.

1
הזמנה לקיום תיקון חטא המרגלים ביום ז' באלול. מתוך אוסף הפשקווילים, הספרייה הלאומית

המרגל המפורסם ביותר

על יהושע בן נון, המרגל המפורסם ביותר, קצרה היריעה מלספר כאן. יהושע הרי הפך למנהיג עם ישראל לאחר מותו של משה, ועל כן זכה למעמד רם ונישא בתרבות היהודית. הוא זה שהוביל את הכניסה לארץ כנען, את כיבושה של הארץ המובטחת, הוא האיש שחצה את הירדן במעין תמונת ראי של חציית ים סוף, הוא אדם שנטען שהיה בכוחו לעצור את מהלכם של השמש והירח לצרכיו. בסיפור המרגלים הוא אחד משני המרגלים "הטובים", כאמור, שמבקשים לעודד את העם ולהבטיח שעם עזרתו של האל הם יוכלו להתמודד עם כל הקשיים שתזמן להם הארץ הזאת.

סיפורו של יהושע, אם כן, דורש אפילו סדרת מאמרים. הוא היחיד מבין התריסר שיש ספר שלם בתנ"ך על שמו, וזה ששמו מוזכר תדיר ברשימת גדולי העם היהודי. הוא היה לוחם, נביא ואיש דת. נזכיר אולי רק שליהושע יוחס אולי הכוח לשלוט בשמש, על פי הסיפור של השמש שעצרה בגבעון. מקום קבורתו נקרא ככל הנראה על שמה של השמש, ונטען שעל קברו נקבעה תמונת השמש גם כן. המיתוס על דמותו העוצמתית שרד כנראה עוד מאות ארוכות של שנים באזור הגליל, וגם שמו נותר פופולרי מאוד לאורך השנים.

1
יהושע עוצר את השמש בגבעון. גלויה מתוך אוסף מרים ולייב קלוץ, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המרגל המפורסם השני הוא כלב בן יפונה. בסיפור המרגלים הוא עולה על הבמה המקראית לראשונה, אך זהו אינו הסיפור היחיד שסופר עליו, אם כי באופן טבעי הוא משמעותי מעט פחות מאשר יהושע שהיה מנהיג העם כולו. נספר פה מקצתם של הסיפורים שנקשרו בשמו.

בן יפונה או בן חצרון? מי אתה כלב?

בראש ובראשונה מופיע שמו של כלב יחד עם הנחלה שלה זכה כשנכנס לארץ – חברון. הופעתו השנייה במקרא מתרחשת במעמד חלוקת הארץ על ידי יהושע, אז הוא מזכיר לנביא את הבטחתו של משה לפיה כלב יזכה בהר חברון. חז"ל ביקשו לחזק את הקשר בין כלב לבין חברון וסיפרו שבעת מסע המרגלים, פרש כלב מחברתם והלך לבדו לחברון, על מנת להשתטח על קברי האבות שם ולהתפלל כדי שיינצל מחטא המרגלים הצפוי (בבלי, מסכת סוטה, ל"ד ב'). נזכיר, שלחברון מעמד משמעותי בתנ"ך שמקרין גם על מעמדו של כלב: מעבר להיותה עיר משמעותית בנחלת שבט יהודה, מעבר להיותה מקום קבורת האבות והאמהות, זוהי העיר שבה החלה מלכותו של המלך דוד.

ואם כבר הזכרנו את דוד, נעסוק קצת במשפחתו של כלב ובקשריו המשפחתיים: חז"ל זיהו את כלב בן יפונה עם אדם בשם כלב בן חצרון שמשפחתו מתוארת בספר דברי הימים (א', פרק ב'). אם כך הדבר, סבו של כלב היה פרץ בן יהודה, שהוא גם אבי שושלתו של דוד המלך – וכך ניתן לבסס גם קשר משפחתי בין כלב לדוד. על פי הפרשנות שמאחדת את שני האישים, יפונה הוא כינוי משום שכלב פנה מעצת המרגלים והתבדל מהם. לצד זאת, נטען שאחיו הצעיר היה עתניאל בן קנז, השופט הראשון של בני ישראל (בתקופת השופטים). גם כלב עצמו מופיע לעיתים בלווית התואר "הקנזי". אם כך, אפשר שמוצאו של כלב היה מהשבט הקנזי, עם שהסתפח אל שבט יהודה. ייתכן שהקישור לחצרון – שהוא צאצא ישיר של יהודה – נעשה בשלב מאוחר יותר על מנת לקשור את דוד המלך לחברון שבה ישבו צאצאי כלב. המדרשים סידרו לכלב ייחוס נאה גם מנישואין, ועל פי כמה מהם אשתו הראשונה הייתה בת פרעה, ואשתו השנייה הייתה ציפורה אחות משה.

1
ילדים וילדות נושאים ענבים בטקס הבאת ביכורים, קיבוץ שפיים, סוף שנות ה-40. מתוך אוסף כרמלה ונדב רזניק, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) ובאדיבות יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

לכל איש יש שם

מה עם כל שאר המרגלים? ובכן, עבור כל היתר זוהי הופעה יחידאית במקרא, לכל הפחות בגרסה זו של שמם. אבל כפי שחז"ל פירשו ששמו של כלב מרמז על פועלו בפרשת המרגלים, המדרש פירש בצורה דומה גם את שמותיהם של המרגלים האחרים. באותה מסכת סוטה של התלמוד הבבלי שבה מספרים חז"ל על מסעו של כלב לחברון, אומר רבי יצחק: "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו". וכך עוברים חכמינו לנסות ולפרש את שמותיהם של מרגלים נוספים. במסכת הזו רק שניים מעשרת המרגלים הנותרים מקבלים הסבר לשמם. האחד הוא סתור בן מיכאל, שעל פי המדרש סתר את מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומיכאל על שום שעשה עצמו מך, כלומר עני. השני הוא נחבי בן ופסי, שם מוזר לכל הדעות, שהמדרש מפרש שהחביא את דבריו של הקדוש ברוך הוא. בחיבור מדרש תנחומא נמסר מדרש שם למרגלים נוספים. חלקם קרויים למשל בלשון סגי נהור: שמוע בן זכור שלא שמע בקול האל, שפט בן חורי שלא שפט את יצרו. חלק קרויים על פי גורלם: יגאל בן יוסף שהוציא דיבה על הארץ ועל כן נאסף "בלא עתו", פלטי בן רפוא "פלט את עמו ממעשים טובים ורפו ידיו, שהרי מת". אחרים קרויים על שם דברים שאמרו. כך למשל "גדיאל בן סודי דיבר דברים קשים כגידין" ואילו גדי בן סוסי "העלה סיסיא", כלומר דיבר דופי. עמיאל בן גמלי גמל לעצמו שלא ייכנס לארץ ישראל וכך הלאה וכך הלאה.

ומה קורה בשיר של שבן? שם כאמור, המרגלים שאינם כלב ויהושע שותקים לכל אורכו, ואילו משה מצטרף גם הוא למשימת הריגול. בניגוד לנעשה בסיפור המקראי, נראה שיהושע וכלב מתווכחים עם משה על נחיצות המשימה ועל התארכותה – קצת כמו שבני ישראל נהגו לאורך מסעם במדבר על פי התנ"ך. בסופו של דבר גם פזמון השיר חוזר על המסר שעולה מספר במדבר, מסר שמעשה המרגלים הוביל למעשה להתבססותו – זוהי דרך ארוכה לארץ המובטחת.

חג החושך של אדם הראשון

לכולנו ידוע למה חוגגים וחוגגות את חנוכה, לא? כך לפחות חשבנו. אבל לא רק כד קטן וגבורות ישראל עומדים מאחורי חג האורים. סיפור קטן מהתלמוד מגלה לנו את הפן האוניברסלי של חג החנוכה וחושף שגם אדם הראשון פחד קצת מהחושך

צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חנוכה נחשב לחג האור. אבל האמת היא שבמובנים רבים אין זה כך. חנוכה הוא דווקא חג החושך. הוא נחגג בתקופה הכי חשוכה בשנה, בתקופה שבה השמש הולכת ומתמעטת.

אז למה אנחנו חוגגים את חג האור? התשובה המוכרת נובעת בדרך כלל מהסיפור התלמודי שמסופר בפי כל בימי החנוכה, סיפור נס פך השמן. כשהגיעו המכבים למקדש היו כל השמנים טמאים ולא יכלו להדליק בהם את המנורה, עד שמצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. והפך, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים תמימים. לכן אנחנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים את הנרות לזכר הנס.

חנוכה, 1976. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל יש עוד סיפור תלמודי לחנוכה. זהו סיפור פחות מוכר ופחות מסופר, והוא מגיע אחורה בזמן הרבה לפני תקופת המכבים. הוא מגיע ממש עד לאדם הראשון. 

וכך מספר לנו התלמוד: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים" (מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א).

בפעם הראשונה שפגש אדם את החורף, ראה שהימים התחילו להתקצר, שהעולם החשיך מוקדם יותר ויותר. נבהל אדם הראשון וחשב שזה יהיה סופו של העולם. שזה יהיה גם הסוף שלו. 

האדם הראשון רואה את החושך וקודם כל בטוח שזה באשמתו. שהחושך הוא עונש. עונש של אלוהים כלפיו בגלל חטאיו. עונש שיגרום לעולם לחזור למצב של תוהו ובוהו. 

מה עשה? על פי הסיפור התלמודי, לקח האדם הראשון אחריות והחליט לעצור את שטף חייו. הוא פצח בשמונה ימים של תענית, של תפילה ומחשבות כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה. 

אחרי שמונה ימים כאלו החלו הימים להתארך והוא הבין שזה מנהגו של עולם. שהחושך הוא זמני. שזו רק תקופה קשה. האור עוד יחזור.   

בסוף הסיפור, בשנה שאחרי, האדם הראשון בחר לחגוג גם את הימים החשוכים, אותם שמונה ימים שבהם ישב בתענית ובתפילה. אותם שמונה ימים שהם הכי חשוכים בשנה. דווקא הימים האלה הפכו בסוף לחג החנוכה. 

"לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".

התלמוד מוסיף בסופו של הסיפור שאת הימים המיוחדים שקבע האדם הראשון הוא קבע לשם שמיים אבל – בהמשך לקחו אנשים ותרבויות את הימים האלה לחגים של "עבודת כוכבים" כלומר חגים שנחגגים על ידי עמים אחרים ובשם אלוהים אחרים. 

אנחנו רגילים לראות את חנוכה כחג לאומי, כחג שמדבר על ניצחון מעטים על רבים, כחג שביסס את שלטון הממלכה החשמונאית. אבל התלמוד מגלה לנו שעוד לפני הגלגול המכבי של חנוכה, היה חג אחר, חג אור קדום, ששורשיו מגיעים אפילו עד האדם הראשון. ועוד מוסיף התלמוד ברמיזה שתרבויות נוספות חוגגות חגים בתקופה הזו של השנה, ואולי בסופו של דבר כולם נובעים משורש דומה. אולי מקור החג נובע ממקור אנושי טבעי שמביט על התקופה החשוכה הזו של השנה ומנסה להציף אותה באור. התלמוד בסיפור הזה מדגיש דווקא את האלמנט האוניברסלי של חנוכה, המאבק הטבעי כל כך בין חושך לאור. זהו מאבק שאנחנו יכולים לחוש מידי שנה ולפעמים אפילו מידי יום. 

חנוכה בנווה עוז, 1968. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אמירה זו של חז"ל עודנה נכונה גם היום. גם בימינו אנחנו יכולים לחזות בחגים שנחוגים בתקופה זו של השנה, בין אם מדובר בחג המולד הנוצרי ובין אם מדובר בחגים נוספים שנחגגים ברחבי העולם.

רוב החגים הללו מציינים את ניצחון האור והטוב על החושך והרע, ונחגגים לקראת ה-21 בדצמבר, שהוא היום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. בהודו למשל, נחגג הדיוואלי. כמו חגי אור אחרים, הוא מאופיין על ידי הדלקת נרות וזיקוקים לגירוש ומיעוט החושך המתגבר.

הסקוטים נוהגים לציין את חג ההוגמאנאיי בתהלוכות עירוניות שבהן מתחפשים הגברים לוויקינגים ונושאים לפידי ענק. הלפידים חוגגים את כוחה של השמש וגם את מלחמת האור והטוהר בשדים וברוחות רעות.

גם בחגי אור נוספים חוזרים אותם מוטיבים. וכולם נובעים כנראה מהחושך שפוקד אותנו בשלב הזה של השנה ומהצורך האנושי כל כך להעלים אותו ולראות שוב במהרה עולם מואר. כמו שכתבה שרה לוי-תנאי בשירה המפורסם – "באנו חושך לגרש". 

אם נחזור רגע לסיפורו של האדם הראשון נגלה שהוא בכלל לא ניסה לגרש את החושך. החושך הפחיד אותו בשנה הראשונה, כאשר הוא חשב שהחושך מביא עליו כליה. אבל ברגע שהוא הבין שזהו מנהגו של עולם הוא בחר לעשות משהו אחר. הוא בחר לחגוג את החושך. 

מעבר לאוניברסליות של סיפורו של האדם הראשון, חז"ל מלמדים אותנו גם להעריך את החושך. למצוא את הדרך להתיידד איתו, לחגוג אותו. לראות גם בו את הטוב. כפי שנאמר בסוף המדרש – "לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". גם את ימי האור הוא חגג וגם את ימי החושך. אלו ואלו ימים שיש בהם טוב. ימים שצריך לחגוג. 

"אז זה העניין חבריי. כדאי שתפנימו – החושך חשוב לא פחות מהאור. וכדי לאזן אלפי שנים של אפליה כלפי החושך, אין ברירה אלא לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת כלפיו ולאפשר לנו לגלות את המרתף החשוך באישיות שלנו, זה שהעדפנו להתעלם מקיומו…ולכן, נא לתפוס אומץ ולצלול ראש אל החושך. לצלול אל החלקים החבויים בנו. לתת להם ביטוי. לתפוס איתם קשרים, לחבר אותם אלינו. וכשתעשו את זה תבינו עד כמה החושך הזה הוא אור גדול".  – עמי טואג

הדלקת נרות חנוכה בגן ילדים של "אמונה" ביפו. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית