אחד מהדימויים שובי הלב שהודבקו לתרבות היהודית מימי המקרא הרחוקים ועד ימינו אנו היא דימוי השיחה. את התרבות היהודית משווים לא פעם לשיחה אחת גדולה ומתמשכת, שיחה מתפתחת, מסתעפת, עם הרבה אי הסכמות וויכוחים אבל גם הרבה כבוד ותחושת רעות. אם באמת כך הדבר, אז הגיוני בהחלט שלעתים יש צורך להסתכל אחורה ולבחון את מה שנאמר, להסכים או להתווכח, לפתח או לעדכן. זה צריך להיות גם המקרה של ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש מלך פרס.

כולנו זוכרות וזוכרים כיצד הכל מתחיל: המלך אחשוורוש, העומד בראש משתה מלכותי ובשלב הזה כבר די מבושם בעצמו, קורא לאשתו ושתי שתציג את עצמה בפני כל שרי הממלכה ויראו את יופיה. "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים". הסיבה לסירוב לא מוצגת לנו באופן חד משמעי, אבל הפחד שסירובה של ושתי יוביל למרד של כל נשות פרס ומדי מבהיר לנו משהו חשוב בעקיפין: ושתי המלכה מחליטה שאין זה מכבודה להתערטל בפני המלך השיכור ושריו.

הטקסט המקראי לא מפרש את מרידתה של ושתי בצורה חיובית במיוחד, אבל גם לא יוצא מגדרו להציג אותה כדמות שלילית. הסירוב שלה אמנם מוצג כקריאה "עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן", אבל משאיר מקום לראות בקריאה החתרנית הזאת את פירושו של המלך דווקא. כך או כך, וכפי שטוענת החוקרת תמר קדרי, ושתי היא דמות משנית במגילה, והטקסט המקראי ממהר על סיפורה כדי להגיע אל הסיפור המרכזי, הפיכתה של אסתר למלכה.

ובאמת, אחרי שלא באה ושתי "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" את "מַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה", ועל הדרך גם מונפק צו מלכותי המורה לכל הנשים לציית לבעליהן בכל: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

בשלב הזה יורדת ושתי מבימת הסיפור המקראי. אך התרבות היהודית מסרבת לשכוח אותה, ובעיניי חז"ל היא נושא שיחה ראוי.

אין שום דרך אחרת להגיד את זה. חכמינו – שאהבו והעריכו ויכוח טוב – אינם נמצאים בתמימות דעים לגבי דמותה של ושתי. חכמי בבל לא אוהבים אותה ובוודאי לא שופטים את אקט המרד שלה לכף הזכות, בעוד חכמי ישראל דווקא רואים בה דמות חיובית, צנועה ומכובדת. נתחיל עם הדימוי השלילי: הקורא את ההתייחסויות אל ושתי מקבל את הרושם שחכמינו היושבים בבבל מנסים להתעלות על עצמם בכל הנוגע לעונש שקיבלה ושתי ולסיבות המצדיקות בהכרח את העונש החמור.

ראשית, חשוב לציין שהדרישה של המלך אחשוורוש שתגיע ושתי אל משתה המלך בעירום היא חידוש חז"לי. התלמוד הבבלי מתייחס אל החידוש הזה כמובן מאליו. לפי המסורת המובאת בשם רבא, שהיה אמורא בבלי בן הדור הרביעי, מתברר שבמהלך המשתה התדיינו ביניהם שרי המלך לגבי מוצא הנשים היפות ביותר. חלק מהשרים טענו כי הנשים המדיות הן הנאות ביותר. אחרים טענו שאלו דווקא הנשים הפרסיות. אז התערב המלך באומרו "כלי שאני משתמש בו (הכוונה למלכה ושתי) אינו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי, רוצים אתם לראותה? אמרו לו: כן ובלבד שתהא ערומה".

על פניו נראה הסירוב של ושתי כמעט מתקבל על הדעת. מדוע שתסכים להופיע עירומה בפני שריו השיכורים של המלך במסגרת התערבות? אך כאמור, חז"ל אינם סלחנים כשזה נוגע אל ושתי. מדוע? מכיוון שסירובה נתפס ככזה הנובע מצביעותה. והרי, ממשיך רבא וטוען, נהגה ושתי לערוך את המשתה שלה בבית המלכות אשר למלך אחשוורוש (אסתר א, ט) מתוך ידיעה ברורה שמדובר באזור הגברי של הארמון. ולא רק זאת, היא ערכה את החגיגות המפוארות הללו, שנועדו לעורר זימה וניאופים (זאת התוצאה של עירוב אלכוהול, נשים וגברים באותו אזור), ביום הקדוש מכל הימים – ביום השבת.

אז מדוע בכל זאת סירבה ושתי הנואפת להופיע בעירום בפני גברים שברור לכל שחשקה בהם? לשם כך נדרש התלמוד הבבלי למידה גרועה אחרת של ושתי, היהירות שלה. היא הייתה מופיעה בשמחה בפני משתה המלך, רומזים לנו חכמינו, כולה עירום ורק כתר מלכות לראשה, אך מה שעצר אותה היא התערבותו של המלאך גבריאל שהצמיח לה זנב. ובמקום אחר, הפריח האל צרעת איומה על עורה הענוג.

(בבלי מגילה יב, ב): "אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת …בא גבריאל ועשה לה זנב".

אך לפני שתרחמו על החוטאת הזאת, מבהירים לנו חכמינו מבבל שהעונש שלה כוון בידי האל, כדי למנוע ממנה להופיע בפני המלך ושריו וזאת במטרה להביא להדחתה. והרי ושתי הייתה חוטאת ידועה, שהכריחה את נשות ישראל לעשות מלאכות בשבת, וזאת לאחר שצוותה לפשוט את בגדיהן. צדק היסטורי?

חכמי ישראל, לעומת זאת, היו אוהדים יותר כלפי ושתי. במדרש אסתר רבה אנחנו מקבלים זווית שונה לחלוטין על האירועים המתוארים במגילת אסתר. שם מתגלים לנו ייחוסיהם השונים בהחלט של המלכה ושתי והמלך אחשוורוש. ושתי היא מבית משפחת המלוכה הלגיטימית, בעוד אחשוורוש היה לא יותר מ"שומר אורוות הסוסים של אבי המלך, והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות". אם כך, מדובר במשרת מדרגה נמוכה שעלה לגדולה, ככל הנראה בדרך נכלולית במיוחד שרק נרמזת. וכך גם התנהלותה של ושתי מרמזת על אופיה המתון והאצילי. כשהבקשה להופיע בפני המלך ושריו בעירום מגיעה אליה, היא שולחת חזרה את שליחי אחשוורוש עם מילים המכוונות לדבר אל ליבו. אם אגיע אליך בעירום, מוסרת ושתי למלך, "ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי". כשזה לא עוזר נוזפת בו ושתי, שלא למד דבר מימיו כשומר אורוות הסוסים, "והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות".

מרתק לגלות כיצד אותה דרישה ממש, שכאמור חז"ל מקבלים אותה כאמת לאמיתה, והיא להופיע בפני המלך ושריו בעירום – מתפרשת בצורה שונה לחלוטין אצל חכמי ארץ ישראל. הם רואים בדרישה הזאת משום פגיעה חמורה בכבודה של המלכה, ואת הסירוב שלה מפרשים באופן המדגיש את צניעותה ואת הבנתה החדה של הפוליטיקה הפנימית בארמון המלוכה.

ומדוע בכל זאת הודחה ושתי? גם בעיני חכמי ארץ ישראל הייתה זאת אשמה של המלכה, וגם כאן יש רמז לכך שזהו חלק מתוכניתו של אלוהי ישראל. אחשוורוש ביקש לבנות מחדש את בית המקדש שהחריבו הבבלים (בני עמה של ושתי) אך היא התנגדה לעשות זאת. וכעונש על כך הודחה והוחלפה באחרת, באסתר.

לקריאה נוספת

תמר קדרי, מסיבת התחפושות של ושתי, באתר מכון שכטר למדעי היהדות

רוחמה וייס, האם ליהודים ולנשים גורל דומה?, אתר ynet