ריח עשן עלה באפם של יהודי רומא כשעמדו בבתי הכנסת לתפילות ראש השנה של שנת שי"ד (9 בספטמבר 1553). מקור העשן היה בכיכר קמפו די פיורי, שם הועלו אלפי כרכים של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי באש האינקוויזיציה.

הכול התחיל מספר שנים קודם לכן באירוע שולי לכאורה בחיי היהודים באיטליה. מארק אנטוניו יוסטיניאן, בן למשפחה אריסטוקרטית בוונציה, פתח בית דפוס חדש והפך יריב עסקי של בית הדפוס המפורסם של דניאל בומברג, שכבר 30 שנה נהנה ממונופול מוצלח בהדפסת ספרים עבריים, ובמיוחד התלמוד הבבלי. יוסטיניאן הלך בדרכו והדפיס מהדורה כמעט זהה לתלמוד של בומברג עם כמה הוספות חשובות. התחרות גברה, ותוך שלוש שנים נאלץ בומברג לסגור את בית העסק שלו.

אבל העוינות בענף רק החריפה. הרב מאיר קצנלבוגן, רב הקהילה האשכנזית בפדובה (המהר"ם מפדובה), ביקש להוציא לאור "משנה תורה לרמב"ם" עם הגהות המהר"ם עצמו. יוסטיניאן סירב לבקשה משיקולי כדאיות, אך המדפיס אלויז בראגדין נענה. לאחר ההדפסה של בראגדין, יוסטיניאן העתיק את ההגהות למהדורה משלו. שתי המהדורות, של בראגדין ושל יוסטיניאן, יצאו ב־1550.

יוסטיניאן הסביר בהקדמה לספרים שמטרתו להוזיל את מחירי הספרים ללומד היהודי. בראגדין לעומתו האשים את מתחרהו בהשתלטות על השוק, העלאת מחירים והרס מפעלו של בראגדין.

העניינים הלכו והסתבכו. המהר"ם פנה לעצת הרב משה איסרליש (הרמ"א) בקרקוב. הרמ"א פסק שהצדק עם בראגדין ואסר על רכישת "משנה תורה" שהוציא יוסטיניאן. ועם זאת חוקרים סוברים שגם בראגדין לא פעל לגמרי ביושר. בין היתר נראה שבראגדין או עובדיו העתיקו תיקונים ממהדורת יוסטיניאן ללא מתן קרדיט והסבר.

מהר מאוד התחרות המסחרית גלשה לפן הדתי, ובמרכזה הדפסת התלמוד. לפי החוקר מאיר בניהו, בראגדין תכנן להדפיס מהדורה של התלמוד לאחר שיוסטיניאן כבר הדפיס את התלמוד. כדי למנוע את ההדפסה, יוסטיניאן פונה לאפיפיור יוליוס השלישי ברומא בטענה שהתלמוד של בראגדין מכיל חומר נגד הנצרות. בראגדין בתגובה מודיע שהתלמוד של יוסטיניאן מכיל חומר אנטי נוצרי. האפיפיור מכנס ועדה, וזו מחליטה ב־12 באוגוסט 1553 על שריפת כל ספרי התלמוד בראש השנה היהודי הקרוב.

ספרי התלמוד הבבלי והירושלמי נשרפים בכיכר קמפו די פיורי ברומא ביום הראשון של ראש השנה שי"ד (1553). האפיפיור מצווה לעשות זאת גם ביתר ערי איטליה. בחודשים הבאים נשרפו ספרים בבולוניה, ונציה, אנקונה, פרארה ומקומות אחרים. אנשי האינקוויזיציה, שביצעו את הצו, לא השקיעו מחשבה בבחירת ספרי התלמוד. בפועל נשרפו רוב הספרים העבריים שמצאו בבתי היהודים. רק צו אפיפיורי ממאי 1554 הבהיר שיש לשרוף ספרי תלמוד המכילים טקסטים כפרניים, אבל מותר ליהודים להחזיק ספרים אחרים שלא נוגדים את השקפת הכנסייה.

ייתכן שהספר היחיד ששרד נמצא אצלנו בספרייה?

אחד הספרים שעלו בלהבות היה ספרו החדש של הרב יהודה בן שמואל לירמה: פירוש על מסכת אבות. שבועיים אחרי שבוונציה הסתיימה הדפסת העותקים מספרו, התחוללה השריפה ברומא. חודש לאחר מכן נשרפו ספרים בוונציה, ובבת אחת הושמדו כל 1,500 העותקים הטריים שהרב לירמה קיווה למכור. אבל הוא לא אמר נואש וישב לכתוב את ספרו מחדש:

שרפו כל ספרי שהדפסתי… ולא נשאר לי מן הדפוס ההוא ולא מן ההעתק אפילו עלה אחד לזכרון והוכרחתי לחזור ולכותבו מדעתי כבתחלה. ואחר שכתבתי ממנו שלשה פרקים מצאתי ספר אחד מן הדפוס ביד גוים שלקחו אותו מעל האש, וקניתי אותו בדמים יקרים וראיתי מתוכו שזכני השם יתברך ועשיתי השני יותר בשלמות מן הראשון והוספתי בו דרושים הרבה של חכמה…

(מתוך ההקדמה למהדורה השנייה)

למזלו של הרב לירמה, הוא הצליח לשים את ידו על עותק בודד מהמהדורה הראשונה. המהדורה השנייה יצאה ב־1554 ונקראה "לחם יהודה". היא הייתה ארוכה יותר וכללה דרשות ששולבו בין הפרקים.

לפני מספר שנים חיפשתי את "לחם יהודה" בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית. מצאתי שיש לנו שני עותקים. לפי הקִטלוג הוא הודפס בחודש אב שי"ד (1554) בבית הדפוס של טוביה פואה בעיר סביונטה שבאיטליה.

ואז שמתי לב למשהו מוזר. במחשב הופיע ספר נוסף של הרב לירמה משנת שי"ג (1553): פירוש למסכת אבות.

ייתכן שהעותק היחיד של המהדורה הראשונה, שבדרך לא דרך ניצל מהאש ברומא, נמצא בספרייה הלאומית בישראל?

מייד הזמנתי את הספר מאוסף הספרים הנדירים שלנו. תוך שעה הגיע הספר. לא גדול, עם כריכת קרטון אפורה פשוטה. פתחתי אותו בזהירות ובהתרגשות… אך להפתעתי ולאכזבתי זה היה צילום מטושטש ולא הספר המקורי. חיפשתי ברשימות מצאי ישנות מהיכן קיבלנו אותו, אבל הופיעה בהן רק המילה "צילום". תודה רבה, ממש תגלית.

אז הספר היחיד בעולם של הרב לירמה לא באוסף שלנו. אבל אם יש צילום, סימן שהמקור קיים איפשהו. רק איפה?

חיפשתי בקטלוגים מאוחדים של ספריות בארץ ובעולם, אבל לשווא. בצילום לא היו חותמת או רישום מספר מדף של ספרייה. יכול להיות שהעותק היה שייך לאספן פרטי או נכלל באוסף קטן של מוסד שמנותק מרשת הספריות. לא מצאתי דבר.

טוויסט בעלילה: טיפ מקורא אלמוני

בשנת 1850 הדפיס הרב והביבליוגרף אליקים כרמולי (1802–1875) בפרנקפורט ספר בשם "דברי הימים לבני יחייא", המספר את תולדות משפחת דון יוסף נשיא מאנוסי פורטוגל. הספר מפרט את צאצאיו וסיפורי המשפחה שלו באיטליה. מוזכר שם שהנין שלו, הרב גדליה, כתב ספר בשם "שלשלת הקבלה", ובו התייחס גם לאירועי שריפת הספרים באיטליה. הרב כרמולי פירט בהערה שהוסיף את הסיפור של הרב לירמה מתוך ההקדמה ל"לחם יהודה". בסוף הוסיף נקודה מעניינת:

והנה על פי הדברים האלה (דברי ההקדמה לספר "לחם יהודה", ד"ל) יגזור הקורא שלא נשאר מדפוס ראשון כי אם ספר אחד אשר קנה המחבר בדמים יקרים, וזה אינו (אינו נכון, ד"ל) כי אנו ראינו שנים ושלש ספרים מהם.

וכדי להוכיח שהוא באמת ראה בעיניו את הדפוס הראשון של הפירוש למסכת אבות, מתאר הרב כרמולי במדויק את הכתוב בשער, מספר העמודים והגודל הפיזי ומוסיף שבסוף הספר מופיע תאריך סיום הכתיבה: יום שישי ט"ו באלול שי"ג.

אז יש לפחות שני עותקים של הספר המיוחד הזה באיזשהו מקום בעולם. אבל לא היה לי קצה חוט, ועם הזמן שכחתי מהעניין.

יום אחד כשישבתי בדלפק הייעוץ וההדרכה בספרייה, ניגש אליי אדם ושאל לגבי איתור ספר. תוך כדי דיבור עלה נושא שריפת הספרים ברומא, והוא שאל אם הכרתי את הסיפור על ספרו של הרב לירמה. עניתי שכן ושידוע לי שקיים עותק ממנו, רק שאין לי מושג היכן הוא. האיש חייך ואמר שהספר נמצא באוקספורד. הוא קם, הלך ומאז לא ראיתי אותו. ואצלי הסקרנות התעוררה מחדש.

בדקתי בקטלוג המקוון של ספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד בכל מיני דרכים ואיותים, אבל שוב לא מצאתי דבר.

לא מזמן פניתי לצוות ספריית הבודליאנה לגבי חיפוש באוסף שלהם. הספרנית הסבירה שהספרים היהודיים העתיקים לא מקוטלגים בכלל בקטלוג המקוון, אלא נכללים בקטלוג המודפס של קאולי (Cowley). סר ארתור ארנסט קאולי היה ספרן ומזרחן אנגלי שניהל את הספרייה באוקספורד לפני 100 שנה. אחד מפרסומיו הידועים הוא A Concise Catalogue of the Hebrew Printed Books in the Bodleian Library. קטלוג קאולי כתוב באנגלית ומתיימר להיות רשימה מלאה ומדויקת של הספרים היהודיים והעבריים של אוקספורד עד 1927. על מלאכת ההכנה עמל קאולי 13 שנה. בעמוד 363 תחת השם Judah Lerma  מצאתי את שני ספרי הרב לירמה, והראשון שבהם הוא הפירוש למסכת אבות משנת 1553.

מספר המדף של הספר בקטלוג קאולי מעיד על מקור הספר. Opp הוא קיצור של אופנהיים. הכוונה לאוסף הספרים של הרב דוד אופנהיים (1664–1736), שהיה הרב של פראג, מחבר ספרים ובעל אוסף ספרים עצום וחשוב.

כשהתמנה לרב של פראג, השאיר את ספרייתו הגדולה אצל חמיו בעיר הנובר שבגרמניה. כשנפטר הרב אופנהיים ב־1736, נכדתו ירשה את האוסף ובהמשך מכרה אותו לקרוב משפחה בהמבורג. כשהאוסף הועמד שוב למכירה, ב־1826 הוכן לספרים קטלוג בשם "קהלת דוד". בעמוד 208 בקטלוג מופיע הספר של הרב לירמה מ־1553.

ב־1828 אוסף הספרים של הרב אופנהיים נמכר במחיר נמוך במיוחד לאוניברסיטת אוקספורד והועבר אליה ב־34 ארגזים.

פניתי לסגנית אוצר אוסף יהדות באוקספורד. היא בדקה עבורי את הספר ואף שלחה צילום של דף השער. אפשר לראות שלמרות כמה כיתובים שנוספו או נמחקו, מדובר בדיוק באותו עותק. הספר שניצל מאש האינקוויזיציה בוונציה נמצא היום על מדפי ספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד. האבדה נמצאה!

אבל הגילוי המרעיש באוקספורד הוא לא סוף הסיפור. זוכרים שהרב כרמולי הבהיר שיש יותר מעותק אחד מהספר המקורי? אז מצאתי עוד עותק! וזה לא היה פשוט.

המכון לתצלומי כתבי יד של הספרייה הלאומית מקטלג כתבי יד עבריים כבר 70 שנה. בספרייה יש כ־14,000 כתבי יד עבריים פיזיים. יתר כתבי היד העבריים המפוזרים בעולם, שמספרם מוערך ב־110,000, מקוטלגים בספרייה הלאומית ושמורים בה כסריקה או צילום, גם אם המקור הפיזי לא נמצא אצלנו.

אחד מאוספי כתבי יד יהודיים בחו"ל נמצא בספרייה הלורנציאנית (Biblioteca Medicea Laurenziana) בפירנצה שבאיטליה. הספרייה, המבוססת על אוסף פרטי של משפחת האצולה לבית מדיצ'י, נפתחה לציבור ב־1571. כמו אוספי כתבי יד אחרים, גם אוסף מדיצ'י קוטלג אצלנו בהתבסס על קטלוג הספרייה הלורנציאנית מ־1757. בין כתבי היד המקוטלגים אצלנו מצאתי משהו שנקרא "פרוש מסכת אבות ליהודה לירמא: דפוס ויניציאה, 1553". וכך התברר שבין כתבי היד שבקטלוג הישן הסתתר ספר מודפס בודד, עותק נוסף מספרו המקורי של הרב לירמה, שעלה באש! לפי התיאור, הספר מיוחס לרבי יצחק אברבנאל למרות שגם שמו של המחבר האמיתי מופיע: Iudas ben Samuel Lerma. בספר אין התייחסות ישירה לפירוש האברבנאל והטעות לא ברורה.

פניתי כמובן לספרייה הלורנציאנית, ושם הסבירו לי שאכן מדי פעם משתרבבים ספרים מודפסים ישנים לאוסף כתבי היד. כנראה הספר הספציפי הזה היה בספרייה שלהם עוד מימי פתיחתה במאה ה־16. כמה שנים לאחר הדפסת הקטלוג ב־1757, הועברו ספרי הדפוס ל־Magliabechiana Library, היום הספרייה הלאומית בפירנצה. מייד בדקתי בקטלוג המקוון של הספרייה הלאומית בפירנצה. זה לא היה קל. הספרים העבריים בקטלוג כתובים בתעתיק פונטי ולא בעברית, כלומר לפי הצליל באותיות לועזיות, ללא אותיות ניקוד. וכך נכתב בכותרת:

Pyrwš Mskt ʼbwt ʼšr ḥbr h.r Yhwdh yzyyʼ bn ʼyš ḥyl rb pʻlym km.r Šmwʼl Lyrmh sprdy zlh.h

ובשפה שלנו: פירוש מסכת אבות אשר חיבר הרב יהודה יזיי"א (יראה זרע יאריך ימים אמן) בן איש חיל רב פעלים כמורינו רב שמואל לירמה ספרדי זלה"ה (זכרו לחיי העולם הבא).

הרב כרמולי צדק. יש לפחות שני עותקים של הספר הזה. אחד באנגליה ואחד באיטליה.

אולי יום אחד אזכה להגיע לספריות הללו ולראות את העותקים בעיניי. בינתיים נצטרך להשיג סריקה טובה יותר מהצילום הישן שיש לנו. והפעם, כדי לחסוך הרבה שעות חיפוש בעתיד, כדאי שנציין את מקורו.

ברומא, לא רחוק מהקולוסיאום, נמצאת כנסיית סן פייטרו אין וינקולי. מאחורי החזית הצנועה של הכנסייה מסתתרת אחת מיצירות האומנות המפורסמות בעולם, שהפכה את הכנסייה הפשוטה למראה לאתר מפורסם בפני עצמו. זהו הפסל "משה", שהוקם כחלק מהמצבה של האפיפיור יוליוס השני.

האומן מיכלאנג'לו בואונרוטי, מהבולטים שבאומני תקופת הרנסאנס, יצר את הפסל "משה" בהוראת האפיפיור עצמו. העבודה החלה בשנת 1505 והסתיימה לאחר כ־10 שנים. האפיפיור, שהזמין את העבודה לטובת המצבה של עצמו, מת שנתיים קודם לכן ולא זכה לראותה.

הפסל מציג את דמותו של משה רבנו, ונוסף לזקן הארוך וללוחות הברית שלצידו, מעט מפתיע לגלות שלמשה רבנו יש גם זוג קרניים קטנות. שתי בליטות מוזרות יוצאות מראשו באופן לא מחמיא במיוחד. יש שטוענים שמיכלאנג'לו הוסיף את הקרניים בכוונה מתוך זלזול באפיפיור. אך הדעה הרווחת יותר היא שהדבר מבוסס על טעות.

איך תיתכן טעות בפסל של אומן כל כך מוערך, שיצר אותו במשך עשור? הסיפור הוא כזה: את התנ"ך (במקרה הזה הברית הישנה) למדו מיכלאנג'לו ובני הדורות שלפניו בעזרת הוולגטה, שכתב הכומר הירונימוס. הירונימוס, שזכה גם לתואר "קדוש", תרגם את התנ"ך ללטינית בסוף המאה הרביעית לספירה. הוא התבסס על התרגומים היווניים שנעשו לפניו ואף למד עברית כדי להבין גם את המקור היהודי.

נחזור לקרניים המפתיעות של משה. פתרון התעלומה נמצא בפרשת כי תשא. בפסוקים האחרונים של הפרשה נתקל הירונימוס בבעיה בעבודת התרגום (שמות לד, כט–ל, לה):

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קָרַן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו… וראו בני ישראל את פני משה כי קָרַן עור פני משה."

הירונימוס בוודאי ידע שקרן פירושה horn, כלומר איבר בראשם של בעלי חיים. אך ייתכן שהתקשה להבין שבמקרה הזה הכוונה למילת פועל ולא לשם עצם. אז איך התגלגלו הדברים לידי כך שלמשה היו קרניים?

התרגום היווני המפורסם הידוע כ"תרגום השבעים" (Septuagint) מסביר שפניו של משה היו מהודרות או מודגשות, תרגום לא רע בסך הכול. אבל הירונימוס נעזר גם בתרגומו של עקילס ליוונית. עקילס גדל באזור טורקיה של היום במאה השנייה. הוא התגייר, ויש המזהים אותו עם אונקלוס הגר, המוכר לנו כמתרגם התורה לארמית.

בתרגומו של עקילס לפסוק שלנו נכתב שלמראה פניו של משה היו קרניים. זה אומנם נשמע מוזר אבל בתקופות קדומות קרניים סימלו כוח, ולכן לעיתים חוברו קרניים לקסדותיהם של לוחמים. עקילס דייק שלא בהכרח יצאו קרניים מראשו של משה אלא שהיה זה "מראה" של קרניים.

הירונימוס הלך בדרכו של עקילס והשתמש במילה cornutam / cornuta בלטינית, זאת אומרת קרניים של בעל חיים ולא קרני אור.

לפי הסבר אחד, ייתכן שבבחירת המילה cornutam יש מימד אנטישמי. בברית החדשה ובאמונה הנוצרית קרניים בדרך כלל משויכות ליצורים מפלצתיים ולשטן. ולמרות שהברית הישנה חשובה גם היא לנצרות, אולי משה רבנו, כמייצגו של העם היהודי, תואר ברמז כמנהיג אנשי השטן ומשמש דמוניזציה ליהדות.

אפשרות אחרת היא שהירונימוס כמו גם עקילס קיבלו את הרעיון ממקור לגמרי אחר:

יש פיוט קדום המופיע בחלק מהמחזורים האשכנזיים הישנים. הפיוט מתייחס למשה רבנו כשקיבל את התורה על הר סיני, ונהוג היה לאומרו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה, בזמן קריאת התורה בבית הכנסת.

הפיוט נכתב בארמית ארץ ישראלית קדומה בשילוב מילים יווניות. לפי הלשון והמבנה הפיוט מתוארך לתקופה הביזנטית, אבל לדברי חוקר הפיוט והתפילה יוסף היינימן, הוא מבוסס על שירה עממית שעברה בעל־פה מתקופה קדומה בהרבה.

הפיוט מורכב מ־22 שורות ובנוי כאקרוסטיכון לפי סדר האלף־בית. הוא תורגם לעברית בשנת 1966 בידי אברהם רוזנטל. הפיוט פותח במילים "ארכין ה' שמיא לסיני" (ה' הרכין את השמיים לסיני), ובהמשך מתאר שהאלוקים קבע קרני הוד בראשו של משה. עד כאן הכול נשמע בסדר ומתאים לפסוקי התורה. אבל לקראת סוף הפיוט מופיעים מלאכי השרת לפני אלוקים ונרתעים ממשה רבנו. לדבריהם משה עלול לנגוח בהם.

ייתכן שהשילוב הזה של תיאור הקרניים המופיעות במקרא עם יכולת הניגוח שאולי מתבססת על הבנה עממית מקובלת באותה תקופה – הוא שיצר דמות דמיונית של משה עם קרניים לראשו.

אולי מכאן לקח עקילס את דבריו שלאחר כ־250 שנה אומצו בידי הירונימוס לתרגומו הלטיני של התנ"ך.

אז האם יצירתו המפורסמת של מיכלאנג'לו מבוססת על דברים אלו?

חוקרת האומנות רות מלינקוף הוכיחה שמוטיב הקרניים (קרני בעל חיים) אצל משה היה מקובל בשלל יצירות אומנות נוצריות בימי הביניים, לא תמיד במובן שלילי. לעיתים מופיע משה עם קרן אחת, כובע שממנו חודרות קרניים ואפילו שיער בצורת שתי קרניים. נראה שבהוספת קרניים לפסל שלו, היה למיכלאנג'לו על מה להסתמך.

חוקרת האומנות מלכה רוזנטל הראתה שמשה בעל הקרניים הופיע גם באיורים בספרות היהודית. במספר ספרים שהודפסו בעיר פיורדא (Furth), כיום העיר פירט שבגרמניה, בין השנים 1741–1750 מופיעות בעמוד השער דמויותיהם של משה ואהרון. משה מחזיק מקל ולוחות ולראשו זוג קרניים.

פרשני ימי הביניים כמו רש"י, רשב"ם ואחרים לא מקבלים כמובן את הדעה הזאת. דבריו של אבן עזרא ביחס לדמות כופרת בשם חיוי מסכמים את העניין באופן דרמטי למדי:

"ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל [משה] לחם, שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו [בני ישראל לגשת אל משה] מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל [חוי הפושע] את עיניו…"