"שמעתי שגרמניה נכנעה. בערב הלכתי לכיכר ציון, שם ראינו רק חיילים שתויים"

כשבנו בחזית, כותב שמואל הוגו ברגמן ביומנו האישי על הימים שעוברים על היישוב בארץ עם היוודע דבר הניצחון על גרמניה הנאצית.

חגיגות יום הניצחון בתל אביב, 1945. צילום: מוזיאון ארץ ישראל

2 במאי: הבוקר החדשות על מות היטלר, שחלפו ללא רושם מכמה סיבות: כיוון שלא מאמינים בהן, או כיוון שהיו מוכנים להן, או כיוון שאחרי כול מה שקרה ושנשאר כרעל בנשמות, מות האחראי הראשי כבר אינו משמעותי. אין שמחה באוויר בשעת ניצחון זה, כמו שלא הייתה התלהבות בתחילת המלחמה.

בתום חמש שנים ושמונה חודשים, עם כניעת גרמניה ללא תנאי ב-8 במאי 1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה באירופה. המלחמה הזו הייתה ההרסנית והאכזרית ביותר בתולדות האנושות: יותר מ-60 מדינות היו מעורבות בה, כ-110 מיליון חיילים השתתפו בה ומעריכים שהיא גבתה כ-60 מיליון קורבנות, ביניהם שישה מיליון יהודים, קורבנות השואה. שטחים גדולים, ערים וכפרים שלמים ברחבי אירופה נחרבו ומיליוני אנשים איבדו את בתיהם.

חגיגות יום הניצחון בתל אביב, 1945. צילום: מוזיאון ארץ ישראל

5 במאי: שני מכתבים מאורי [אחד מבניו של ברגמן], ובהם הוא דיווח על מפגשו עם שבויים גרמניים. הם בני אדם כמו כולם. האם הוא יכול לתת לאחד מהם סכין כדי שהלה יוכל לפתוח קופסת סרדינים? לתת לו סיגריות? הוא כתב על החיילים היהודיים שהעדיפו להילחם עד הסוף, כדי שלא ייאלצו לעשות שבויים והוא שאל מה דעתי על כך. אתמול כתבתי לו. – איזה ימים עוברים עלינו! אתמול שמעתי ברדיו כתבה על כניעת הגרמנים בהולנד, בדנמרק ובצפון-מערב גרמניה. לאחר מכן השמיעו את פסוק תהילים קכ"ו: היינו כחולמים.

המלחמה כמעט לא פגעה ישירות בארץ ישראל ובתושביה, מלבד ההפצצה האיטלקית על תל אביב בספטמבר 1940. סכנה גדולה יותר הייתה הנוכחות של יחידות גרמניות גדולות בצפון אפריקה תחת הפיקוד של הגנרל ארווין רומל, אך תבוסתו בנובמבר 1942 בקרבות עם הכוחות הבריטיים, שמה קץ לסכנת הכיבוש של ארץ ישראל על ידי הנאצים.

6 במאי: […] כאשר [יצחק ארנסט] נבנצל אמר לי ששמע ברדיו שיכריזו על יום הניצחון תוך יום או יומיים, ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו כמה מלים על הפסימיות ששולטת בנו, שמונעת כל שמחה כמו זו של הכתבה של פיכמן ב"דבר" ושל התפילה [בפסוק תהילים] קכ"ו.

למרות המצב הזה, רבים מתושבי הארץ היו מעורבים באופנים שונים במאורעות המלחמה: כפליטים מאירופה, כחיילים בבריגדה היהודית (כחלק של צבא בריטניה) או כקרובי משפחה ליהודי אירופה שנתקלו במעשיהם האכזריים של הגרמנים במסגרת "פיתרון שאלת היהודים" ותכנית ההשמדה השיטתית.

7 במאי 1945: תשבחו את אלוהים!!!

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן (1975-1883), יליד פראג, עלה ארצה עוד בשנת 1920. במהלך 15 שנים ניהל את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, היום הספרייה הלאומית. משנת 1935 שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

עובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, קיץ 1935. בשורה הראשונה, רביעי מימין, יושב הוגו ברגמן

כמו רבים מבני דורו, גם ברגמן כתב יומנים ובהם תיעד עניינים אישיים, אך גם התייחס להתפתחויות פוליטיות ולאירועים כלליים. את יומניו כתב ברגמן בגרמנית, אך השתמש בשיטת הקצרנות, כלומר בכתב מקוצר שהיה בשימוש רחב באותם ימים בקרב דוברי גרמנית וגם בשפות אחרות. הכתיבה בקצרנות אפשרה כתיבה מהירה מאוד, אך כיום כתב זה נהפך לסוג של כתב סתר, כיוון שאנו יודעים אך בקושי כיצד לקרוא את הכתוב בו. למרבה המזל, אלמנתו של שמואל הוגו ברגמן, אֶשה, ויחד אתה מספר אנשים אחרים, פענחו את יומניו והעתיקו את הטקסטים לכתב גרמני רגיל.

העמוד של ה-5 עד ה-9 במאי 1945 מיומנו האישי של ברגמן

מבחר מהיומנים יצא לאור בשנת 1985 בגרמניה. היומנים המקוריים נמצאים, יחד עם עיזבונו המדעי, במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

8 ו-9 במאי: יומיים של חגיגות השלום. ב-7/5 בבוקר הרצאתו של סיר רונלד דוידסון על הבעיות באנגליה לאחר המלחמה. בדרך לשם שמעתי שגרמניה נכנעה. בערב אצל [דוד וורנר] סנטור במהלך הישיבה בשעה 9.30 התברר שהסתיימו שיחות הכניעה ושהכריזו על ימי שלום בתאריכים 8 ו-9 במאי. מאוחר בערב הלכתי עם אשה ל[כיכר] ציון, שם ראינו רק חיילים שתויים.

כתבות נוספות:

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

"בלבב ימים", ספרו של ש"י עגנון על מסעם של החסידים הראשונים לארץ ישראל, ניצל בדרך נס מפוגרום ליל הבדולח, וליווה את האיש שמצא אותו במסעו בלב ים ובדרכו ארצה. סיפור מרגש על מכתב וספר ששמורים בארכיון עגנון בספרייה

הספרייה הלאומית | 01.02.17

בית כנסת גרמניה היהודים וישראל הסיפור מאחורי ליל הבדולח מלחמת העולם השנייה ש"י עגנון

"בלבב ימים", הספר שניצל על ידי פינצ'ובר ב-10 בנובמבר 1938

בלילה שבין 9 ו-10 בנובמבר 1938 ביצעו הנאצים בתחומי הרייך השלישי את הפוגרום שנודע בשם "ליל הבדולח" (Kristallnacht).

באופן רשמי תואר הפוגרום כהתפרצות ספונטנית בתגובה לפציעתו מירי ב-3 בנובמבר 1938 של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס בידי הרשל גרינשפן, נער יהודי שהוריו גורשו מגרמניה לפולין. אך למעשה ניצלו הנאצים את המעשה וארגנו פוגרום כללי נגד יהודים ברחבי גרמניה.

בהתאם להוראות מגבוה עודדו פלוגות הסער (ס"א) את ההמון ליטול חלק בפרעות שפרצו. אלפי בתי כנסת, חנויות ודירות של יהודים הוצתו, נהרסו ונבזזו על ידי ההמונים, שהתקהלו והתגודדו במהלך הלילה, והמשיכו במעשיהם גם למחרת. מכבי האש נמנעו מלפעול וכיבו שריפות רק במקרים שבהם הייתה סכנה לרכוש של לא-יהודים.

חלונות ראווה נופצו וכ-500 בתי עסק הושחתו. הנזק לרכוש היהודי – מאות מיליוני מארקים. למעלה מ-1,400 בתי כנסת הועלו באש.

המעשים האלימים של ימי נובמבר הללו לא פגעו רק ברכוש ובמבנים יהודיים: יהודים נפגעו פיזית – כ-100 נהרגו ואחרים התאבדו. כ-30,000 יהודים – בעיקר גברים – נעצרו והובאו למחנות ריכוז, לפי רשימות שהוכנו מראש, שם סחטו מהם הנאצים חלקים ניכרים מרכושם תמורת הבטחה לשחרור, ואף הכריחו אחרים לעשות כל צעד אפשרי כדי לעזוב את גרמניה ולא לשוב אליה. כ-1,000 מתוכם נספו. למי שעדיין היה ספק באשר לאופי של משטר הנאצים או ביחס לדעותיהם על האזרחים היהודיים, הימים הרעים של נובמבר 1938 הבהירו את הדברים ללא עוררין.

תיעוד נדיר ומיוחד מתוך "ליל הבדולח", מגולל את סיפורו המרגש של ספר אחד ששרד באורח פלא את הלהבות וחזר לארץ ישראל – לידיו של הסופר שכתב אותו.

הספר שלפניכם, ספרו של עגנון "בלבב ימים", דהוי ומוכתם מאירועי הימים ההם, ניצל משריפה בידי תושב ברלין, יהודי בשם פליקס פינצ'ובר. במכתבו אל הסופר ש"י עגנון, מספר פינצ'ובר כיצד הציל את הספר במהלך ביזה של חנות ספרים, איך לקח איתו את הספר אל מחנה הריכוז אליו נשלח, כיצד העביר אותו דרך המכס אל האנייה המפליגה לארץ – ורק אז הבין את משימתו הנשגבת של הספר.

ד"ר סטפן ליט תירגם את מכתבו של פליקס פינצ'ובר לש"י עגנון, והינה הוא לפניכם:

ב"ה

פליקס פינצ'ובר תל אביב ב-8 במאי 39

תל אביב רח' הירקון 52, אצל ברלינר

לכבוד מר שמואל יוסף עגנון

ירושלים

אדון עגנון הנכבד! לאי"ט [לאורך ימים טובים]

רק היום הזדמן לי לשלוח לך, כפי שהבטחתי, את העותק של ספרך "בלבב ימים". תרשה לי לספר לך שוב את סיפורו של הספר הקטן הזה:

הדבר היה ב-10 בנובמבר 1938, ביום ההוא שלא ניתן למחוק מתולדות הסבל של עמנו, באותו היום שבו נהרסו ונשרפו בגרמניה 800 בתי כנסת.

באותו היום הייתי בדרכי לטפל במספר עניינים דחופים, למרות אזהרות רבות, ובלי כוונה, הייתי עד למאורע שנחרת בזיכרוני. נעצרתי בדרכי על ידי קהל גדול וכאשר נדחפתי לתוך הקהל הבחנתי שבוזזים חנות ספרים יהודית. חלונות הראווה היו מנופצים, תכולתם של מדפי התצוגה נשפכו על הרחוב, מדפי הספרים היו הרוסים ואת הספרים סחבו החוצה, לאחר שקרעו אותם ודרכו עליהם, על מנת להשליכם לערימת אשפה גדולה. נאלצתי להתבונן במעשים אלה בחוסר אונים.

רציתי לצעוק את כאבי החוצה, אך רק תלונה שקטה עלתה מתוכי: "ריבונו של העולם, מדוע אתה מרשה את חילול ספרינו הקדושים?" דמעות זלגו מעיניי, אגרופיי נקפצו, כך שציפורניי חתכו לתוך הבשר, וכך עמדתי זמן מה. אז נדחפתי לשורה הראשונה – כמעט כבר לא שלטתי בעצמי – כדי לעשות איזה מעשה. ברגע האחרון נזכרתי באשתי, בילדיי ובהוריי, והם קראו לי לקור רוח.

עמוד ראשון של מכתבו של פינצ'ובר אל עגנון, ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

והינה, שוב יצאו הפושעים, בידיהם ערימות חדשות של ספרים, מתוך כוונה להשליך אותן באותו מקום – בליווי צהלת ההמונים. ברגע זה משב רוח העיף ספר קטן ופשוט למרגלות רגליי. מתוך אינסטינקט תפסתי אותו ותחבתי אותו לכיסי. הלכתי משם בלי שאיש יבחין בי. ניקיתי מעט את הספר והוספתי אותו לספרייתי. באותו יום נעצרתי במסגרת "מבצע הנקמה", יחד עם אלפים אחרים, והובאתי למחנה ריכוז. לאחר שישה שבועות שוחררתי עקב בקשתי להגר מגרמניה. הספר הקטן נשמט מזיכרוני. רק כאשר נארז ה"ליפט" תחת עיניהם של פקידי המכס, צץ מחדש הספר. "אתה רוצה לקחת איתך את הספר המלוכלך הזה?" שאל איש המכס. "כן," השבתי, "הוא ספר מעניין שטמון בו סיפור מיוחד". הוא הניד בראשו ושוב התבונן בו. לפתע עלה לו רעיון. ראיתי כיצד פרצופו מתעוות לכדי חיוך שטני. הוא לא אמר מילה, אך דפדף בספר עמוד אחד עמוד, בדק אותו מול האור, ככל הנראה במחשבה שהוסתר בו כסף זר. ואולם, כאשר הבדיקה לא העלתה דבר, הוא החזיר לי את הספר. הבעתי את רצוני לא לארוז את הספר בליפט אלא במטען לנסיעה כדי לקרוא אותו בדרך. לכך הוא הסכים.

על האונייה סוף-סוף מצאתי את השקט הנדרש ולקחתי את הספר בידיי. כבר הכרתי יצירות אחדות שלך, אדון עגנון הנכבד. ואולם, תוכנו של ספר זה לא היה ידוע לי. כמה התפעלתי והופתעתי כאשר למדתי על מה הספר. האם לא היה זה סימן ישיר מן השמים שדווקא ספר זה נפל לידיי, ממש במובן המילולי של הביטוי? אינני מאמין במקריות בחיים. מתוך רגשי שמחה ותודה קראתי את הספר הקטן עד סופו. חסידי יזלוביץ' תוארו בצורה כה מלאת חיים, שחשתי שעולמם הועתק להווה. האם אין זה נכון שגם היום אוניות מפליגות ועושות את דרכן במשך חודשים על הים על מנת להביא פליטים לארץ ישראל? אנשים שמצפים לארץ געגועיהם מתוך אותן התחושות. הספר נעשה לחבר נאמן במהלך הנסיעה. שוב ושוב פתחתי את הפרקים השונים והשוויתי את המתואר עם זמננו, והגעתי למסקנה שגם היום, אילו רצו לכתוב את הספר עם דמויות אחרות [ולמקמו] בתקופה אחרת, הוא לא היה יכול להיכתב אלא כך.

הספר מילא את משימתו. אני מאמין שאין דרך מכובדת יותר להודות למחבר המוערך מאשר לבקש – כביטוי להערכה ולהערצה – לשלב את הספר בספרייתך כקוריוז, ספר שיש לו סיפור כמו שיש לבני אדם.

הלוואי שספר זה, שיצא מציון ושב לציון, יפעל כסמל לקיבוץ כתבינו המפוזרים, אשר מוחזקים בידיים לא-ראויות.

בברכה,

פליקס פינצ'ובר

עמוד שני של המכתב מאת פינצ'ובר אל ש"י עגנון, ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

כמה חודשים אחרי שעלה ארצה שלח פליקס פינצ'ובר את המכתב הזה אל הסופר ש"י עגנון. הוא צירף אליו את הספר "בלבב ימים" במהדורה העברית, שיצאה לאור אצל המו"ל שוקן בברלין. בארץ ישראל עסק פינצ'ובר במחקר פרטי בנושא תולדות הספורט היהודי, והייתה לו חנות לספרים משומשים.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא כאן

שטרות כסף ליהודים בלבד בגטו טרזין

שטרות הכסף שהדפיסו הנאצים לשימוש פנימי בגטו

שטפן ליט | 31.01.17

גטו לודז'גרמניה היהודים וישראל יום השואה מלחמת העולם השנייה

כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה בינואר 1933, הם התחילו לרדוף את מתנגדי המשטר החדש, וגם שמו להם למטרה לרדוף את היהודים בגרמניה. שבועות אחדים בלבד לאחר המהפך הפוליטי נעצרו אנשים רבים: סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים, אנשי אופוזיציה אחרים – ויהודים. אנשים אלה נכלאו בבתי כלא ובמחנות הריכוז שכבר הוקמו בשלב מוקדם זה. בין המחנות הראשונים היו דכאו (Dachau), רבנסבריק (Ravensbrück), בוכנוולד (Buchenwald) ואורניאנבורג-זכסנהאוזן (Oranienburg-Sachsenhausen). במחנה אורניאנבורג-זכסנהאוזן, שהיה ממוקם קרוב לברלין, הנפיקו הנאצים לראשונה שטרות כסף לשימוש בתוך המחנה, שטרות שלא היה להם כל ערך מחוץ לגדרותיו. סידור זה הועתק בכמה ממחנות הריכוז והגטאות, תחילה בגרמניה ובהמשך גם בארצות הכבושות באירופה.

להנפקת שטרות מיוחדים – ברוב המקרים בערך נומינלי נמוך – היו כמה סיבות. ראשית, כל אסיר במחנה – ולימים גם כל תושב בגטו – נאלץ להמיר את כספו ומקצת מרכושו לשטרות המחנה או הגטו שהוא נכלא בו. כך יכלו הנאצים לשים את ידם על רכושם האישי של האסירים מיד, ולהשתמש בו למטרותיהם האפלות. שנית, בעלי השטרות לא יכלו לרכוש דבר עם הכסף המקומי מחוץ לגבולות המחנות או הגטאות. דבר זה היה חשוב לנאצים במקרי בריחה: ברגע שאסירים היו מצליחים לברוח מהמחנות, לא היו להם כל אמצעים כדי לרכוש מזון או בגדים, מה שהקשה משמעותית על תוכניות בריחה.

נוסף על כך, המרת הכסף הרגיל לשטרות החלופיים בשעת הכניסה למחנות או לגטאות הטילה על האסירים תחושות בדידות והדרה מהחברה הכללית. יתר על כן: לא היו שטרות אחידים למחנות השונים. בכל מחנה היו אמצעי תשלום שונים ואף היו מחנות שבהם לא הנפיקו מעולם שטרות או אמצעי תשלום חלופיים. אין זה סוד שהנאצים ידעו היטב כיצד להשתמש באמצעים פסיכולוגיים מהסוג הזה כדי להשפיל את קורבנותיהם.

שטרות ("קבלות") מגטו טרזין מצִדם הקדמי, קרונה אחת עד עשר קרונות. שני השטרות העליונים מראים סימני שימוש — שטרות ("קבלות") מגטו טרזין מצִדם הקדמי, קרונה אחת עד עשר קרונות

היו מחנות שבהם השקיעו בעיצוב השטרות ואפילו הדפיסו אותם משני הצדדים. כך קרה באורניאנבורג-זכסנהאוזן, בווסטרבורק (בהולנד), אך גם בגטאות בלודז' (שם אפילו הטביעו מטבעות) ובטרזין (טרזיינשטט, Theresienstadt). מטבע הדברים, בגטאות כל האסירים היו יהודים, ובאופן ציני דבר זה מצא ביטוי אף בעיצוב השטרות. על שטרות מגטו לודז' הדפיסו מגן דוד. אותו סמל ניתן למצוא על השטרות שהודפסו לשימוש בגטו טרזין בצ'כיה, אך שם אפילו הוסיפו תמונת אילוסטרציה של משה רבנו המחזיק בידיו את לוחות הברית. כנראה עקב המיקום הגיאוגרפי של העיר טרזין בצ'כוסלובקיה (שרובה נכבשה על ידי הנאצים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה) נקבע ערך השטרות לא במארק הגרמני אלא בקרונות, המטבע הצ'כי.

הנאצים הנפיקו והדפיסו שטרות – שרשמית נקראו "קבלות" (Quittungen) – בערך נומינלי של קורונה אחת, שתי קרונות, חמש, עשר, עשרים, חמישים ואף במאה קרונות. ידוע ששטרות אלה הודפסו בכמויות גדולות יחסית – לעיתים במיליוני עותקים – אך יש "קבלות" רבות שלא מראות סימני שימוש כלשהו, בעיקר כאלה הנושאות ערך נומינלי גבוה. ככל הנראה כמויות גדולות של שטרות אלה לא נכנסו למחזור. ממילא לשטרות המקומיים בעלי ערך גבוה לא היה שימוש של ממש, שכן בגטו לא הייתה סחורה בערך כזה שהאסירים יכלו לרכוש.

שטרות עם ערך נומינלי גבוה, ללא סימני שימוש: 20, 50 ו-100 קרונות, מהצד האחורי, כולל אילוסטרציה של משה רבנו עם לוחות הברית

בגטו טרזין אפילו פעל בנק שהיה אחראי על השטרות, שעליהם היה חתום יו"ר "ועד היהודים" באותו מקום. נראה כי לבנק, לשטרות ול"משכורות" שאסירים רבים קיבלו בזמן המאסר בגטו היה תפקיד נוסף: הם נתנו רושם של "נורמליות", של חיי יומיום מסודרים ושגרתיים, כפי שהנאצים אכן טרחו להציג בפני הנציגים הרשמיים של הצלב האדום שביקרו בגטו טרזין. באוספי מחלקת הארכיונים קיימים שטרות מגטו טרזין ששרדו את ימי השואה. בידינו דוגמאות מכל הערכים הנומינליים, חלקם מראים סימני שימוש, אך רובם נראים חדשים לחלוטין. שטרות אלה הם תיעוד מיוחד למציאות המצמררת בימי השואה: סמלים דמיוניים ל"נורמליות" שמעולם לא הייתה קיימת, תחת הצל של הרדיפה וההשמדה.

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

אולימפיאדת מינכן 1972

טבח ספורטאים ישראלים על אדמת גרמניה

יורם מלצר | 17.01.17

גרמניה היהודים וישראל חלוקת גרמניה

אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו, מתוך אוסף דן הדני

בשנת 1972 נערכה האולימפיאדה העשרים. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, נבחרה גרמניה לארח אירוע ספורט עולמי בעל חשיבות עליונה. המשחקים האולימפיים ומשחקי הגביע העולמי בכדורגל נחשבו אז, כפי שהם נחשבים היום, לאירועים החשובים והיוקרתיים ביותר בספורט העולמי. שנות מלחמת העולם השנייה הביאו לקטיעתם של שני המפעלים. מפעל המשחקים האולימפיים במיוחד, נשא את עול הזיכרון הקשה של אולימפיאדת 1936, שהתקיימה בברלין ונוצלה על ידי המשטר הנאצי בראשותו של היטלר כדי להאדיר את המשטר ולקדם את חזון עליונותו של הגזע הארי.

המשחקים האולימפיים חודשו בשנת 1948, בלונדון, והבחירה בבירת אנגליה לא הייתה מקרית. משחקי הגביע העולמי בכדורגל חודשו רק בשנת 1950, והתקיימו בברזיל. גרמניה, שבינתיים חולקה לשתי מדינות, לא זכתה לארח את אחד משני המפעלים היוקרתיים, עד שנת 1972. מערב גרמניה, הרפובליקה שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה ואת הרצון לשקם את גרמניה הן מן הבחינה החומרית והן מבחינת תדמיתה ומעמדה בקרב אומות העולם, התייחסה לאולימפיאדת 1972 כהזדמנות לתיקון. כעיר המארחת נבחרה מינכן. גם בכך הייתה סמליות רבה. מינכן, בירת המפלגה הנאצית וערש פולחן הגזע הארי, המקום שבו נערכו תהלוכות הענק שנועדו להאדיר את הגזע העליון ולהפגין את כוחו הפיזי, הייתה כעת למקום שבו היו עתידים להיפגש יותר מ-7,000 ספורטאים מ-121 מדינות, לחמישה-עשר יום של אחווה, שוויון ושיתוף מתוך ערכים כלל-אנושיים. האולימפיאדה נועדה להתקיים החל ב-26 באוגוסט, ולהסתיים ב-10 בספטמבר.

להשתתפות הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה משמעות סמלית ברורה. על אף שבשלב הזה היו היחסים בין ישראל ומערב גרמניה מפותחים ועמוקים בתחומים רבים, צעידתה של משלחת ספורטאית ישראלית, המניפה את דגל ישראל על אדמת גרמניה, קבל עם ועולם ובשידור ישיר בטלוויזיה, הייתה הכרזה פומבית ורגשית בדבר נכונותה של ישראל לקבל את "גרמניה האחרת". אולימפיאדת מינכן הייתה האולימפיאדה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הישראלית, כך שהתהודה הרגשית של האולימפיאדה בגרמניה שעוררה השתתפות משלחת ישראלית הייתה עזה במיוחד בקרב הציבור הישראלי.

הגרמנים רצו "אולימפיאדה שמחה", כך שהאווירה תשקף את העידן החדש בארצם המשוקמת שחרטה על דגלה את אידאל השלום ואחוות העמים. מן הצד המעשי, נראה כי הרצון הזה מצד המארגנים הביאה להתעלמות מהתרעות ברורות למדי בדבר האפשרות לפגיעה במשחקים מצדם של ארגוני טרור שונים. המשלחת הישראלית שוכנה בבניין לא מוגן, שפנה לרחוב, כשבינו ובין הרחוב מפרידה רק הגדר המינימלית של הכפר האולימפי. על אף שגורמים ישראליים התריעו על האבטחה המועטה, ולמרות מידע שהגיע לידי רשויות ביטחון של גרמניה, רשויות הכפר האולימפי ואנשי הוועד האולימפי הבינלאומי לא נקטו צעדים כדי להגביר את אמצעי הביטחון.

וכך, לקראת עלות השחר ב-5 בספטמבר 1972, חצו מחבלים פלסטינים, אנשי ארגון "ספטמבר השחור", את גדר הכפר האולימפי. במהלך ההשתלטות אחדים מחברי המשלחת הישראלית גילו התנגדות וניסו לעמוד בדרכם של המחבלים. המחבלים ירו במאמן ההיאבקות משה ויינברג והשליכו את גופתו מחוץ לבניין. בינתיים, התקשורת הגיעה למקום וצילמה את המראה. המחבלים הציגו רשימה של דרישות. המשטרה ארגנה קבוצה של שוטרים בלבוש אזרחי, אך ללא הכשרה מתאימה, שנשלחו לעבר הדירה שבה התבצרו המחבלים עם הישראלים החטופים. בגלל שידור הטלוויזיה המחבלים יכלו לראות את השוטרים בשידור חי. בינתיים, יוסף רומנו, מהמשלחת הישראלית, נרצח לאחר שניסה לתקוף את המחבלים בסכין לקילוף פירות. הגרמנים ניהלו משא ומתן עם המחבלים הפלסטינים, שדרשו לצאת עם החטופים במטוס לקהיר. בשעת לילה ב-5 בספטמבר, שני מסוקים גרמניים ועליהם שמונה מחבלים ותשעה בני ערובה ישראלים שהיו כפותים, נחתו בשדה התעופה פירסטנפלדברוק (Fürstenfeldbruck) ליד מינכן.

חוברת מטעם משרד החוץ הישראלי ובה אוסף תגובות מן העיתונות הבינלאומית על הטבח, 1972

כעת החל ניסיון גרמני כושל לחלץ את בני הערובה. צוות לא מיומן, ללא ציוד מתאים, ללא תכנון ראוי, פתח בקרב יריות עם המחבלים, עד סמוך לשעת חצות. בסופו של דבר, נהרגו כל תשעת בני הערובה. חמישה מחבלים נהרגו אף הם ושלושה נלכדו בחיים. שוטר גרמני נהרג במהלך הפעולה. למחרת, החליט הוועד האולימפי לחדש את המשחקים שהופסקו ל-24 שעות, לאחר קיום טקס אזכרה. המשלחת הישראלית עזבה את מינכן מיד לאחר הטקס.

רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 הותיר צלקת עמוקה בציבור הישראלי, לא מעט בגלל שהאסון התרחש בגרמניה. עם הזמן התגלה היקף אוזלת היד של הרשויות הגרמניות בטיפול באירוע. ואם לא די בכך, הרי שהסתבר שגורמים גרמנים רשמיים התריעו על האפשרות לפיגוע במשחקים. המחבלים שנלכדו ישבו בכלא הגרמני זמן קצר בלבד. נראה כי גרמניה המערבית הגיעה להסכמים עם ארגוני הטרור הפלסטיניים כדי להרחיק מעליה את פעילותם. רשויות גרמניה לא העמיקו בחקירה ולא מיצו את ההליכים נגד האשמים. גרמניה גם סירבה להצעות מצד ישראל לסייע בחילוץ החטופים: אנשי המוסד הישראלי לא הורשו לתרום מניסיונם תוך כדי המשא ומתן עם החוטפים, וגם הצעה ישראלית לשלוח יחידת קומנדו הושבה ריקם.

ישראל פעלה במרץ רב כדי לחסל את האחראים לפיגוע, ובמשך שנים ניהלה מרדף בינלאומי אחריהם. מחבלים פלסטינים שהיו מעורבים בטבח מינכן חוסלו על ידי ישראל עד שנת 1992. אך מעבר לכך, נותרה בישראל תחושה קשה נוכח מה שנתפס כיחס קר הן מצד ממשלת גרמניה המערבית והן מצד הוועד האולימפי הבינלאומי. יתרה מכך, מאז שנת 1972 ועד היום, נותר הוועד האולימפי הבינלאומי בהתנגדותו הברורה לציון טבח הספורטאים הישראלים כחלק מהמשחקים האולימפיים, ואינו מאפשר קיום של טקס בכפר האולימפי. טבח 11 הספורטאים הישראלים במינכן בשנת 1972 נותר ככתם בל יימחה במרקם היחסים בין גרמניה וישראל, בדיוק בגלל הסמליות הרבה שליוותה את האולימפיאדה המסוימת הזאת, ואת ההשתתפות הישראלית בה.