ציפורה רוזנפלד עלתה מאירופה כניצולת שואה. כמו רבים מבני ובנות דורה שחיו בצל התופת, הרגישה ציפורה תחושת בהילות להקים משפחה חדשה. עוד באירופה הכירה את בעלה יחיאל. לאחר המלחמה, בחרו בני הזוג לעלות לארץ ישראל ולהקים את ביתם בגוש עציון. שם גם נולד בנם הבכור, יוסי. על אף המיקום של גוש ההתיישבות בעציון, בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית עוינת, מצאו תושבי הגוש היהודיים מקום שיוכלו לקרוא לו בית. עם הזמן הם החלו אף לקשור קשרי מסחר והתחלה של חיים משותפים יחד עם הכפרים הערבים הסובבים.
תכנית החלוקה קטעה את כל זה. לפי גבולות התכנית, גוש עציון היה אמור להיוותר מחוץ לגבולות המדינה היהודית. אולם, כבר עם קבלת תוצאות ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות – אישורה הגורף של התכנית על ידי מרבית המדינות החברות בארגון – הבהירו נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב שהם מוכנים להילחם בכל אמצעי העומד לרשותם כדי למנוע את חלוקתה של ארץ ישראל.
משפחת רוזנפלד
במהלך השנים נשמעו לא מעט טרוניות הנוגעות לייצוג של הציונות הדתית במלחמת העצמאות. עם זאת, הקבוצה שסיפורה הושכח במידה הרבה ביותר היא קבוצת נשות הציונות הדתית, שנשאו בעול הדאגה לילדים בזמן הקרבות ורבות מהן אף סיכנו את חייהן (ולעיתים אף איבדו אותם) בהגנה על המולדת.
נשות הציונות הדתית ובניית האומה
עוד לפני המלחמה לקחו נשות הציונות הדתית, ובכללן נשות גוש עציון, חלק פעיל בבניית הארץ. היה זה שינוי ניכר מהתפיסה המסורתית של האישה ביהדות. נשות גוש עציון, כמו נשים רבות בציונות הדתית, בירכו על התפקיד החדש שיועד להן בבניין האומה. בתקופת הרגיעה שבטרם הקרבות, התאמנו נשים ואיישו עמדות הגנה בזמן שהגברים ביצעו סיורים בסביבת הגוש.
נשות הגוש באימוני ירי. צילום: גל רנטר
אולם, עם פרוץ הקרבות ותחילת ההתקפות של הלגיון הערבי על גוש עציון, פונו מרבית האימהות יחד עם ילדיהן.
משוריינים בריטים ששימשו בזמן פינוי הנשים והילדים
הלוחמות הנשארות היו רווקות כולן, מלבד שתי אימהות לוחמות, שאחת מהן פונתה לבסוף לפני נפילת הגוש. ציפורה רוזנפלד, האם היחידה שנשארה להגן על הגוש, נקלעה לדילמה איומה.
קבוצת לוחמים ולוחמות מאיישים עמדת שמירה בזמן המצור על הגוש
כשהחלו הקרבות היא מיהרה לשלוח את בנה היחיד, יוסי, יחד עם מפוני הגוש. היא בחרה להישאר עם בעלה ולהגן בגופה על ביתה. כמעט עד הסוף התלבטה ציפורה האם להתפנות מהגוש ולהתאחד עם בנה הקטן או להישאר ולהילחם. "השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתבלטת בין חובותיי כאם לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור." (לילך רוזנברג-פרידמן, מהפכניות בעל כורחן, עמ' 324). כאחת מחבורת הלוחמים, ראתה במו עיניה את המחסור החמור בידיים אוחזות בנשק, ולכן החליטה לדחות את החלטת הפינוי. לבסוף, המצור שהטילו כוחות הלגיון מנעו את אפשרות הפינוי, וציפורה נהרגה יחד עם בעלה יחיאל בקרב האחרון של הגוש.
ציפורה, יוסי ויחיאל רוזנפלד לפני פרוץ הקרבות
יחד עם ציפורה ויחיאל נהרגו בקרב האחרון והקשה ביותר במערכה על גוש עציון, שהתקיים ב-13.5.1948, כ-127 לוחמים. מתוך סך ההרוגים נספרו גם 22 לוחמות, המספר הגבוה ביותר של נופלות בקרב יחיד בכל מערכות ישראל. עשרות נשים מרחבי הגוש נלקחו בשבי הלגיון הירדני. הן נלקחו יחד עם הגברים הנותרים למחנה השבויים אום אל ג'מאל אשר בעבר הירדן המזרחי. נשות הגוש שוחררו מספר שבועות לאחר מכן, בעוד הגברים חזרו לשטחה של המדינה הצעירה כתשעה חודשים לאחר נפילתם בשבי.
לאחר נפילת הגוש נלקחו בשבי הירדני כל השורדים. הנשים שוחררו לאחר שישה שבועות, בעוד תקופת השבי של הגברים נמשכה תשעה חודשים
הזיכרון הלאומי שלנו את מלחמת העצמאות מייחד מקום של כבוד ללוחמות החילוניות. ראוי שנשאל: מדוע הושכחה הלוחמת הדתייה של מלחמת העצמאות? מדוע זכר לוחמות דוגמת ציפורה רוזנפלד – נשים שתרמו בצורה שווה למאמץ המלחמתי ואף סייעו לחזק את מורל הלוחמים בשטח – הושם בצל? הצורך הדוחק בידיים אוחזות בנשק בתקופה שבה המדינה הצעירה נלחמה על קיומה הצדיק את גיוסן של לוחמות מהמגזר הציוני-דתי. השיתוף של האישה בקרב לא נבע משינוי בתפיסת האישה בציונות הדתית, אלא מכורח הנסיבות. וכראייה לכך: מיד בתום המלחמה, הפעילה הציונות הדתית לחץ בכדי לפטור את הנשים הדתיות מחובת הגיוס.
ילדי הגוש דוגמת יוסי רון – בנם של ציפורה ויחיאל, אשר פונו ברובם עם פרוץ הקרבות, פועלים כבר מספר שנים לתקן את העיוות ההיסטורי הזה ומבקשים להזכיר לכולנו, גם במגזר הציוני-דתי וגם בכלל הציבור הישראלי, כמה ראוי שנזכור ונוקיר את זכר הלוחמות והנופלות הדתיות.
תמונות: הארכיון לתולדות גוש עציון
מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד
כתבות נוספות:
מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?
מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור
נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל
"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"
"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948
החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה
בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל:
