לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

 

על העשב הירוק הבהיר בחלקה הקתולית בבית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד, בין מצבות מצועצעות הנושאות בעיקר שמות של מהגרים פולנים, עומדת מצבת סלע גרניט אפור פשוטה אחת, עליה חרוטים בצניעות שמותיהן של שתי דמויות מאחד מספרי הפנטזיה הנקראים ביותר בעולם. 

ברן ולותיין. 

"כאשר שוטט (ברן) לעת קיץ ביער נלדורת פגש עם ערב, תחת הירח העולה, בלותיין, שעה שרקדה על הדשא הירוק תמיד באחו.. אז נטש אותו זכר כל מכאוביו, וחבלי קסם ירדו עליו… כי לותיין הייתה היפה בכל ילדי אילובטר. כחול היה מלבושה כשמים ללא ענן, ועיניה היו אפורות כערב שטוף אור הכוכבים. גלימתה נארגה בפרחי זהב ושערה היה כהה כצללי דמדומים. כאור בעלי העצים, כקול המים הצלולים, ככוכבים מעל ערפילי העולם, כאלה היו תפארתה וחמדתה. ובפניה נגה אור."

(הסילמריליון, ג'.ר.ר. טולקין)

אבל בני הזוג שקבורים שם היו בני אדם אמיתיים, גם אם סיפורם יכול היה להילקח מספרי אגדות. הוא היה סופר, משורר ובלשן, אחד מיוצרי הפנטזיה החשובים ביותר בעידן המודרני, שזכה (ועדיין זוכה) להערצה חסרת תקדים בכל העולם, והיא הייתה אשתו האהובה שהסתפקה (נאלצה להסתפק?) בהערצת בני משפחתה. 

ג'ון רונלד רעואל טולקין נולד בבלומפונטיין שבדרום אפריקה, אבל גדל כילד יתום באנגליה של סוף המאה ה-19. הוא איבד את אביו כשהיה בן ארבע בלבד, ואת אמו כשהיה בן 12. כשארתור טולקין מת, מייבל האלמנה עשתה הכל כדי לרפד את חייהם של שני בניה – רונלד (מתוך שלושת שמותיו, זה היה השם בו קראו לו בני משפחתו ומכריו הקרובים) הבכור, והילרי הצעיר שהיה רק בן שנה. 

מייבל, שהייתה אישה משכילה מעבר למקובל בזמן ההוא, גידלה אותם בעוני ובאושר בסביבה ירוקה בפרברי בירמינגהם, והעניקה להם חינוך ביתי מעולה. רונלד למד לאהוב את הדברים הגדולים שמילאו את נוף ילדותו: עצים ירוקים ונוף כפרי, אמו מייבל, והחל מגיל ארבע – מילים ושפות. 

מהיום שבו למד לקרוא, וככל שהתקדם בלימודיו, הוא הוקסם מהמילים שהרכיבו את השפה. בזמן שחבריו נאבקו באיות נכון של אנגלית מודרנית, הוא חקר את מקורותיה והתפעם מספרי לימוד בשפות עתיקות כמו יוונית, וולשית וגותית. 

כשאמו מייבל מתה מסכרת היא הייתה רק בת 34. אינסולין, שהיה יכול להציל את חייה, עמד להתגלות רק כשני עשורים לאחר מותה. הילדים, שיחד איתה איבדו גם את הסביבה הנפלאה שגדלו בה, התאבלו מרה. בצוואתה היא מינתה את האב פרנסיס מורגן לאפוטרופוס שלהם, והם נאלצו לעבור לגור בבירמינגהם עצמה. 

האב פרנסיס מורגן היה הכומר של הקהילה הקתולית הקטנה שמייבל והילדים הצטרפו אליה רק ארבע שנים קודם לכן, למרות מחאות משפחתה ומשפחת בעלה המנוח, שהפסיקו בעקבות זאת לתמוך בה כלכלית. ביקוריו של האב פרנסיס בבית משפחת טולקין התחילו כחלק מתפקידו ככומר קהילתי מסור אבל מהר מאד הוא הפך לידיד קרוב למייבל הבודדה ולמעין "דוד" שופע חביבות והומור לשני בניה. הוא היה עבורם – כפי שכתב טולקין עצמו לבניו בהמשך חייו – נוכח ומשמעותי יותר מאבות "אמיתיים" רבים. 

אחרי כמה שנים עצובות למדי בהן הילדים גרו בביתה של קרובת משפחה חשוכת ילדים, החליט האב פרנסיס להעבירם למגורים בביתה של גברת פוקנר שבדרך דאצ'ס, סמוך מאד למרכז הקהילה הקתולית שלו. 

בבית בן שתי הקומות התגוררו, מלבד הגברת פוקנר עצמה, גם לואיס בעלה השתיין, ביתם הלן, המשרתת אנני ודיירת נוספת ששכרה את החדר שהיה בדיוק מתחת לחדרם של הבנים – נערה צעירה ושמה אידית בראט. 

גם אידית הייתה יתומה מאב ואם, אבל בזה הסתיים הדמיון בינה לבין האחים טולקין שעמדו לחלוק איתה את המרחב הביתי בשנים הבאות. בעוד שהבנים יכלו להתפאר בשושלת בריטית מכובדת ובהשכלה משובחת, היא הייתה בתה הלא חוקית של פרנסס בראט מגלוסטר. היא הייתה מבוגרת מרונלד בקצת יותר משלוש שנים, עסקה במוזיקה ובתפירה והייתה – שומו שמים, פרוטסטנטית. 

אבל היא גם הייתה חביבה להפליא, יפהפייה אפורת עיניים ומשועממת. כשהאפוטרופוס שלה בחר עבורה את החדר בביתה של גברת פוקנר, כוונתו הייתה שבת חסותו, שלמדה מוזיקה בבית הספר לבנות, תוכל להשתמש בפסנתר שבחדר הראשי של הבית כדי להתאמן. הוא קיווה שבבוא הזמן תוכל לשמש מוזיקאית מקצועית. אבל גברת פוקנר, הגם שנהנתה מהעובדה שאידית ליוותה בנגינתה את ערבי השירה שהיא נהגה לארח, לא הייתה נדיבה כל כך כשאידית הייתה מתיישבת מול הפסנתר כדי להתאמן. "אידית יקירתי" היא הייתה אומרת בחמיצות, "אני חושבת שזה מספיק לעכשיו". 

הגעתם של הבנים לבית הקודר שהיה עטוף בצמחים מטפסים ווילונות תחרה עגמומיים, הייתה משב רוח רענן עבור אידית. היא חיבבה במיוחד את רונלד, הצעיר הרציני והמוכשר. היא גילתה שהוא יודע להיות מנומס להפליא כשנדרש לכך, אבל גם להשתטות בעליצות בזמנים אחרים. 

למרות פער השנים הלא קטן בין רונלד ואידית, הם התיידדו במהירות. הוא היה מבוגר לגילו, היא הייתה צעירה לגילה. יחד עם הילרי, אחיו השובב, הם קשרו קשר נגד "הגברת הזקנה" שניהלה את הבית ביד רמה: הם היו עורכים מסיבות סודיות בחדרה של אידית, ויוצאים לטיולים רגליים ארוכים. ככל שעבר הזמן, אידית ורונלד התקרבו יותר ויותר, והקשר שהתחיל כידידות פרח לאהבה צעירה. 

אידית לא גילתה עניין באהבתו הגדולה הראשונה של רונלד (חקר שפות עתיקות והמצאת שפות חדשות), וקיבלה למעשה חינוך פשוט בהרבה מזה שלו. ובכל זאת הם מצאו נושאי שיחה משותפים שהספיקו לשעות ארוכות של שיטוט ברחובותיה ובבתי התה של העיר בירמינגהם. 

הם אפילו המציאו שריקה פרטית, רק שלהם. "כשרונלד שמע אותה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה", מספר הביוגרף של טולקין, המפרי קרפנטר, "הוא היה נשען על אדן החלון וצופה באידית שהמתינה לו בחלון הקומה הראשונה". 

במכתב לאידית שנים אחר כך, טולקין נזכר בערגה ב"נשיקה הראשונה שנישקתי אותך, והנשיקה הראשונה שנישקת אותי (כמעט בטעות) – בברכות הלילה טוב שהחלפנו, כשלפעמים לבשת את כותונת הלילה שלך, ובשיחות החלון הארוכות והמגוחכות שלנו, ואיך צפינו בזריחת השמש מבעד לערפילים שכיסו את העיר, ובצלצול הביג בן שעה אחר שעה, והעשים שכמעט ברחת מפניהם מרוב פחד – והשריקות שלנו – והשיחות ליד האח – ושלוש הנשיקות המופלאות".

אבל איזה מין סיפור אהבה זה אם אין משהו שמונע מהזוג לממש את אהבתו?

רונלד היה אמור ללמוד לבחינות לקבלת מלגה שתאפשר לו ללמוד במוסד שיהפוך להיות החשוב בחייו – אוקספורד. אבל בין המחשבות על אידית להמצאת שפה חדשה – הוא קצת התקשה להתרכז, ולא עבר את הבחינה. 

האב פרנסיס, האפוטרופוס הטוב והמיטיב, לא היה שבע רצון מהקשר המתפתח בין בן חסותו המבטיח לבין הצעירה הפרוטסטנטית שהייתה מבוגרת ממנו. עוד לפני שהוא הביע בקול את התנגדותו, החלו השניים להסתיר את מפגשיהם – "חשבנו שארגנו הכל בחכמה" כתב טולקין לימים, אבל הרכילות הקהילתית הייתה חזקה מתחבולותיהם הנאיביות. 

האב פרנסיס דרש מרונלד במפגיע לסיים את הקשר ה"לא ראוי" עם אידית, ומייד. הוא גם דאג להעביר את רונלד והילרי למגורים בבית אחר. במקביל, אידית קיבלה הזמנה לחיות בצ'לטנהם עם פרקליט זקן ורעייתו, ונענתה לה. 

בתקופה שלפני נסיעתה של אידית, הם המשיכו להיפגש בסתר פה ושם, כשהם נתקלים "במקרה" זה בזו. אידית קנתה לו עט ליום הולדתו ה 18, והוא קנה לה שעון יד ליום הולדתה ה -21. 

אבל כשהאב פרנסיס שמע שנפגשו שוב, הוא זעם. הוא אף איים להפסיק את התמיכה בקריירה האקדמאית של רונלד אם ייפגש, ידבר או יכתוב שוב לאידית – עד שיגיע לגיל 21, אז רונלד יצא מתחום אחריותו. 

המשמעות הייתה שלוש שנים ארוכות של פרידה מאולצת. בעיניו של טולקין הצעיר גזר הדין הזה היה נורא ואיום. 

אידית, למרות געגועיה לרונלד שלה, אהבה את חייה החדשים בצ'לטנהם, שהיו טובים יותר מכל מה שידעה עד אז. בינתיים, רונלד שנשאר בבירמינגהם, הפך את בית הספר למרכז חייו. היו לו חברים קרובים (שהקימו יחד אגודה סודית), הוא קרא המון, התחיל לכתוב מעט, למד במרץ, שיחק רוגבי והמשיך לעבוד על שפות – היסטוריות או מומצאות. 

ב 1911, אחרי שעבר סוף סוף בהצלחה את בחינות הקבלה, הוא נסע ללמוד באוקספורד, והחליט שלמרות הכל, הוא עומד להיות מאושר שם. 

זה לא היה קשה. אוקספורד הפכה מהר מאד להיות הבית האמיתי הראשון שהיה לו מאז מותה של אמו. 

אבל הוא לא שכח את אידית. הוא חשב עליה מדי יום. שלוש שנים אחרי שנפרדו, בחצות הלילה בו ה-2 בינואר 1913 הפך ל-3 בינואר ורונלד טולקין הפך לאדם ברשות עצמו, הוא ישב על המיטה בחדרו באוקספורד וכתב לאידית הבטחת אהבה מחודשת, כשהוא מסיים את המכתב בשאלה: "עד מתי נחכה לפני שנוכל להתאחד בפני האל והעולם?" 

אבל כשהוא קיבל את מכתב התשובה של אהובתו, חשכו עיניו. היא, שלא הייתה בטוחה שהוא עדיין זוכר אותה או רוצה בה, הייתה מאורסת לג'ורג' פילד, אח של חברתה לספסל הלימודים. 

אבל אידית הייתה חשובה לטולקין יותר מדי מכדי שיוותר עליה ללא מאבק. 

הוא נסע לצ'לטנהם, לדבר על ליבה. כשירד מהרכבת, אידית חיכתה לו על הרציף. מה הם אמרו זה לזו באותו יום אחרי שלוש שנות שתיקה? האם חזרו על אותן "נשיקות מופלאות" מימיהם העליזים בדרך דאצ'ס? טולקין לא טרח להשאיר לנו תיעוד מפורט מהיום הזה, אבל באותו ערב אידית החזירה לג'ורג' פילד את הטבעת שקיבלה ממנו.

סוף סוף, ג'ון רונלד רעואל טולקין ואידית בראט היו לזוג רשמי. בתחילה הם שמרו על סודיות, כשהם מנסים לשחזר את ההתגנבויות המשתוקקות של עברם. הם פחדו (ובצדק) מתגובתם של בני משפחותיהם. אבל בסופו של דבר הם הכריזו בפומבי על אירוסיהם, ובאמצע מלחמת העולם הראשונה הם נישאו בטקס צנוע ביותר בכנסייה קתולית קטנה. 

מאותו רגע מספק של "באושר ואושר" (כי עושר לא היה שם), הם ניהלו חיים משותפים שהיו תערובת נפלאה של אהבה ומסירות לצד אכזבות וויכוחים. נישואים. 

טולקין, שגויס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, חזר משדה הקרב בצרפת כשהוא חולה במחלה שכונתה אז "קדחת חפירות". שנתיים ימים הוא נכנס ויצא מבית החולים. בשעות הארוכות עד מאד שבילה במיטה, הוא התחיל לכתוב את מה שיהפוך לימים למיתולוגיה הטולקינאית – הבסיס לעולם שעליו עמדו מאוחר יותר הספרים שהפכו אותו ליוצר שמכר יותר ספרים מכל אחד אחר עד אז. 

אידית, שילדה בינתיים את בנם הבכור כשהיא לבדה, רחוקה מאהובה ומתוסכלת מבדידותה, זכרה את התקופה הזאת כ"חיי נדודים אומללים של חסרי בית". היא נטרה לטולקין, וכתבה לו במרירות "אני חושבת שלעולם לא תהיה עוד עייף, כי כמות הזמן שאתה מבלה במיטה מאז שובך מצרפת לפני שנתיים כמעט, היא עצומה". 

אבל עם סיום המלחמה טולקין קיבל משרה אקדמית ראשונה באוקספורד וחיי הנישואין של משפחת טולקין הצעירה החלו באמת. 

הם ידעו עליות ומורדות. אידית לא הייתה מאושרת בסביבה האקדמית האליטיסטית. היא שנאה את אוקספורד, שנאה את הכנסייה הקתולית אליה נאלצה להצטרף טרם הנישואים, וקינאה בחבריו הגברים של בעלה, שהיו חלק משמעותי מעולם פנימי שלו שאליו היא לא קיבלה כרטיס כניסה. 

אבל למרות הבדלי ההשכלה הבולטים ביניהם, ולמרות הוויכוחים המתועדים והתלונות ההדדיות, איש מקרוביהם או מכריהם לא הטיל ספק באהבתם הגדולה. 

אידית הייתה גאה בבעלה, שהצלחתו האקדמאית והספרותית הפכה עם השנים למטאורית. טולקין מצידו היה בעל ואב אוהב ומסור, שלקח חלק בעבודות הבית, בילה זמן רב עם ילדיו והיה ממציא עבורם סיפורים יחידים במינם. 

מבקרים מודרניים נוטים לבוא בטענות לטולקין על יחסו לנשים. הם מצטטים מכתב שכתב לבנו טרם נישואיו (ובו הזהיר אותו שבעל צריך לדעת לעמוד על שלו), מצביעים על מספרן המועט מאד של דמויות נשיות ביצירתו הספרותית וזוקפים לחובתו את העובדה שאידית הלכה בעקבות הקריירה המקצועית שלו, והתגוררה במשך שנים ארוכות במקומות שלא אהבה ולא הצליחה להשתלב בהם. 

האמת, כתמיד, יותר מורכבת. טולקין העריץ את אידית, והעריך נשים באופן כללי במידה שלא הייתה מובנת מאליה בתקופתו. למעשה, נאום הבכורה שלו במועדון הדיבייט של בית הספר התיכון היה נאום תמיכה בטקטיקה ובמטרות של הסופרג'יסטיות. 

בשנותיה האחרונות של אידית, אחרי שטולקין פרש לגמלאות ולא היו לו עוד חובות אקדמאיות, הוא זה שהלך אחריה. הוא הסכים בשמחה לעזוב את אוקספורד למענה ולהתגורר בעיירת חוף קטנה בה היא הייתה מאושרת. הוא היה שמח באושרה, למרות שהמעבר אילץ אותו לוותר על חלקים גדולים מחייו הקודמים. ובאשר לדמויות הנשיות ביצירתו, גם אם הן היו מעטות – כולן נשים חזקות ומרהיבות, ורובן מרשימות ומוכשרות הרבה יותר מהגבר שלצידן. 

לותיין בת האלמוות, גיבורת "הסימילריון", מצילה את ברן אהובה בה במידה שהוא מציל אותה. 

"לעת שחר אחד, בפרוש האביב, רקדה לותיין על גבעה ירוקה, והחלה לשיר פתאום. חד ונוקב לבבות היה שירה, כזמרת העפרוני העולה משערי הלילה ונמסכת בין הכוכבים הגוועים, למראה השמש העולה בשערי העולם. ושיר לותיין התיר את אזיקי החורף, והמים הקפואים דיברו, ופרחים עלו מן הארץ הקרה כאשר חלפו רגליה. אז נשרו קסמי הדממה מעל ברן, והוא קרא לה בקול, טינוביאל, והיערות הידהדו בשמה. והיא נעצרה בפליאה, ולא נמלטה עוד, וברן בא אליה. ובהביטה בו נפל עליה גורלה, והיא אהבה אותו."

אידית הייתה לותיין שלו. היא גם הייתה ההשראה לדמותה. כשנפטרה, שנתיים לפניו, המחיש זאת במחוות אהבה שאין יפה ממנה.

"היא הייתה לותיין שלי, והיא ידעה את זה" הוא כתב בכאב לכריסטופר בנו, כשהוא מבקש להסביר לו את בקשתו לכתוב "לותיין" על מצבת קברה. 

"אני סובל, יותר ויותר, מתחושת שכול שמהממת אותי… אני מקווה שאף אחד (מכם) הילדים לא ירגיש שהשימוש בשם הזה הוא (רק) חיבה סנטימנטלית. זה לא כמו שנוהגים לצטט שמות חיבה בהספדים. מעולם לא קראתי לאידית "לותיין" – אבל היא הייתה המקור לסיפור שעם הזמן הפך לחלק עיקרי בסילמריליון. הוא נולד לראשונה בקרחת יער קטנה מלאה בברושים ברוס שבירוקשייר. הייתי מוצב שם לזמן קצר ב 1917, ואידית יכלה להצטרף אלי. באותם ימים שערה היה שחור כעורב, עורה צלול ועיניה בהירות מכפי שהיכרת. והיא שרה. ורקדה. 
אבל סיפורה התעקם, ואני נשארתי. ואיני יכול לבוא בתחנונים לפני מנדוס חסר הרחמים…
תמיד (ובמיוחד כאשר היינו לבד) המשכנו להיפגש בחורש הירוק והמלבלב, וללכת יד ביד בניסיון להימלט מצלו של המוות המתקרב והמבשר את פרידתנו האחרונה".