שרון אס

מתוך "יומני M" מספר בכתובים: "ויצא העגל הזה: פרוזות"

.

גאיה

ההנאה הזאת: לשבת בשקט גמור והבולבול והעורב והדרור, ציפורי עיר, נושאות מזמור מלאכוֹת, נכנסות פנימה, מהבלתי נראה, המתעורר אל הו התחינה, שאם המילים מטרידות את חיי, תן לי מילים חזקות, כמו מעשים, לתאר – לא. לא לתאר, להעמיד מחדש את 1 בספטמבר ואת הנשים והטף, סהרוריים, ודקים כמחטים עירומות, נחבטים בחולשת קירות הבית. בתי ספר נפתחים, גנים נפתחים, שנה חדשה עומדת בפתח, פוערת פה, מחכה, כמפלצות שהוזהרנו, כמפלצות שחיכינו לשובן מדף לדף, כעת מחכה לנו. ואֵם נוטלת את בנה ביד, ושניהם יוצאים החוצה לרחוב הבולבול והעורב וההרדוף, יורדים בדרך אל הים, אל הגן, אל מעשי ההפקרות של ההורים, שסימנם הוא האמונה שיהיה טוב. הם שרדו. ילדיהם ישרדו. אין מציל. אימהות סהרוריות משוטטות ברחוב, וילדים מכוסי דמעות שקופות לאט לאט מאבדים אמון בהורים. הבגידה הגדולה, טיפין טיפין, נזרעת כשביל הגרגירים, רחוק, פנימה אל היער, רחוק מהבית, אל ההפקר של היתמות, שהיא לב כל ילדוּת. בוודאי אי שם יש ספר בעל דפים מאירים, מסבירי פנים כמה טוב להיעזב, להיטלטל, לעמוד ברעש הנורא של הבכי בין מכוניות קטנות אדומות ובובות רכות סמרטוטים, בוודאי יש סיבה להניח יד ביד המכשפה ולרקוד במעגל, בעוד אֵם מעמידה פני M, ויושבת הרחק, שוקעת  בסבך העלים המבצבצים מהעץ הדפוק למשעי של שולחן הכתיבה.

.

יש לה שם. גאיה. שפירושו ביוונית "אדמה". אולי יום אחד היא תהיה חזירת-אדמה. חזקה, מסוכנת לסובביה, מעוררת אהבה נואשת, מכלה. אבל היום… היום היא בת שנתיים. רגליה מעוגלות מעט החוצה. היא מתקשה ללכת. היא נושאת ידיים גבוה, להילקח גבוה, לראות מהאל על את האדמה שעליה נעזבה. היא בת שנתיים והושארה מאחור בגן, 1 האיום בספטמבר. איני יודעת מדוע אני כותבת עליה, אולי כי בכי מידבק, והכתיבה כמוה כקיפאון או אש, אבל לא הלחות האיומה הזו, הרועדת, שהופכת את גוף התינוקות הזרים בגן, האבודים ליד הדלת, למעוררי פלצות וחלחלה. האם מי מכם ניסה אי פעם לחבק ילד זר רועד ולח? האומללות אינה נעימה למגע. ויש בה משהו המרסן את הצורך להציל. אבל העין – העין יכולה לרחם עד בלי די – העין והיד הכותבת אינן מבקשות את הקורבן של הגוף. אינן מעניקות אותו. מה שעשוי אש וקיפאון אינו מציל תינוקת. אני כותבת על גאיה כי איני אמהּ. אני אֵם של מישהו אחר, ואני מסרבת לעזוב אותו. מסרבת להיכנס למחול השדים הזה בו – איך זה בדיוק מתרחש – הצעדים הם צעדים מדודים מחושבים של הפקרות. הגננות אינן ממהרות להרים את גאיה, שמבלבול צועקת מִיָה ולא אמא, והשיניים המחודדות שלה, העקומות, נוזלות ריר. יותר מכול היא דומה לכבש קטן מלוכלך בוץ. אחת מהן – איך מרגישה טיפשות מבפנים? – חשכה? יהירות? תחושת הבנה? קוצר רוח? – איך מרגישה טיפשות מבפנים, טיפשות לב? – אחת מהן, טיפשה מטופשת במשקפי קרן – הו, בגלל הטיפשה אני מסוגלת לכתוב, לנוכח הטיפשות ההרס מתקומם למעשה של אש וקיפאון – אחת מהן במשקפי קרן שחורים ובשמלה פרחונית וצמידים על רגל, אומרת הרחק משנות השלושים לחייה, לכבשה הקטנה, המלוכלכת, "לא יעזור לבכות, שבי בצד ונסי להירגע", והיא מנשקת אותה ומחליקה על שערה ומותירה אותה לבד בחדר, להירגע. והילדה יושבת בחדר המואר, על מזרן מכוסה דובים אילמים, סמרטוט בפיה והיא בוכה. היא בת שנתיים ועליה להירגע לבד. כי פרידה מחשלת. כי פרידה מחשלת? יש לומר אמת. עדיפה האמת מהצדק. עדיפה אמת בוקר וערב מרמאות. אבל בניגוד לרמאות, הפותחת אפשרויות תזוזה ותנועה, האמת היא מבוי סתום. איננו יודעים מה לעשות בילדינו. הם משעממים אותנו. הם מעייפים אותנו. האהבה להם היא קורבן הכרחי לצמצום המרחבים ההולכים ונפתחים לחלל המתרחב. הילדים הם העול המפחית במידת מה את האנרגיה המיותרת הטורדנית המכלה אותנו חיים בלילות בחלומות שאי אפשר להקיץ מהם ואיננו רוצים להקיץ. הילדים מתישים עד שאין זכר לחלומות, ואנו מסוגלים לעמוד כה קרוב לקיום, כה קרוב להסתפקות במועט, עד שכל סטייה ממנה נדמית לנו אושר בלתי נתפס. כדי להאכיל את הילדים יש להפקיר אותם לזרים גמורים, וההפקרה כרוכה באמונה. הפשע כרוך באמונה. אמונה שאין לה דבר עם אמונה באלוהי הסערה המגיח מאחורי האבן ומחליף ילד באיל. זהו השקר המלא עורמה ולחשים וקתדרלות של רעיונות ושעות אושר מתוקות בין ספרים בספרייה. משליכים ילד לאחור, כפי שמשליכים אבן – נגד עין הרע. אני מאמינה בעין הרע כי אני מאמינה שבכוחכם להרוג אותי. אני מאמינה בכוחו של האנושי. אני מפקירה את הילד לאנושי לא כי אני מצפה לטוב, אלא כי אני מצפה להיות מופתעת, כמו ילדה המצפה למתנה. כי מגיע לה. ככה. כי מגיע. אני מצפה שהילד יוחזר לי כי מגיע לי שיוחזר לי. למה? ככה. גם אתם ככה. גם הוריה של גאיה ככה. האלוהים נתן לי את הילד. ההוכחה לאלוהים היא הגעתם של ילדים לעולם. זו, ולא אחרת, היא ההוכחה. ההפקרות שלהם היא ההוכחה לאנושיות שלי. זו ולא אחרת. אנושיות לא במובן המרומם, אנושיות במובן הפצוע, הפוצע – מדובר בפשיעה. האנושי סימנו הוא הפשע. בלידה מגיעים המאגים להשתחוות לפלא. הכול נראה כי מצביע עליו, סתרים שהוא ליבם המתפענח, השור והחמור וכוכב הצפון. אפילו הרשע המשתולל. הטבע וגזרי הדין מצביעים על המרכז הרך. הנה מה שמופיע, שמותו איום ממותי. כולנו מתבוננים ורואים מה שרואים הנידונים למוות: יפעה כמוסה וגעגועים עזים למה שממילא ברשותנו. ואז – ואז – אנו מותירים אותם בוכים מאחור, פוגעים בהם, הורסים אותם – אנחנו מכניסים אותם עמוק מתחת למבט של כוכב הצפון והשור והחמור שאינם מביטים בהם, אנחנו מכניסים אותם פנימה למקום שבו המרכז חוזר להיות אדיש וריק ושלו לגמרי, חסר הפתעות, מלא נבואות מבשרות רע. כעת תורו של הילד להיהרס ולהפיץ אור כמידת יכולתו: גאיה יושבת על המיטה ובוכה. היא אינה יודעת שהיא מפלסת דרך עכשיו לשאלה – מדוע הייסורים האלה ומה אני עושה כאן – אבא ואמא עייפים מלענות על החידות. לכן הילד, שיותיר את הלב הקר ער, שיגשש לפנינו כרגע באפלה, בעוד אצבעות נשלחות מאחורינו לעשות בנו שמות – אנחנו קרובים כל כך למות מרעב ומפחד, מעוד שיברון לב אחד, הפנים הסדוקות של הילד, לא פנים מתות, הן ההכרחי לנו – אנחנו רואים איך הילד נקרע לגזרים ולא מת. הוא יישאר בחיים אחרינו. גאיה תגלה שבראשית הייתה האדמה, וטרם הראשית הייתה פעירה בלא נודע. חידה בתוך חידה. תנועה, ועם התנועה התבחנות ועם ההתבחנות הלילה והיום והבריתות שיש לכרות עם הכוחות החזקים יותר. חזקים יותר מאהבה. מה חזק יותר מאהבה? לעמוד בזמן ולא לנענע את העמודים. להחזיק. כשהילד ישאל: "מה אתם מחזיקים?" נענה: "אנחנו פשוט מחזיקים".

.

אבל במבוכה, ואחר כך בשמחה שהצפנתי, אני יכולה לענות לו כך:

.

יֵש לִי בַּת קְטַנָּה, יָפָה,

דּוֹמָה לְפֶרַח זוֹהֵר

קְלֵאִיס אֲהוּבָה שֶׁלִּי

לֹא אֶתֵּן אוֹתָךְ בְּעַד

אֶרֶץ-לִידִיָה כֻּלָּהּ. וְלֹא בְּעַד

לֶסְבּוֹס אֶרֶץ-הַחֶמְדָּה.

 

(סאפפו, תרגם יורם ברונובסקי)

.

ספטמבר 2009 – אוגוסט 2023

.

שרון אָס פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, ביניהם בפרס ביאליק ובפרס עמיחי. מלמדת באוניברסיטת תל אביב במסלול לכתיבה יוצרת ומרצה על ספרויות עתיקות במסגרות שונות. ספר שיריה האחרון, "המגרפה", ראה אור ב־2021 בהוצאת אפיק וזכה בפרס ברנר. ספר שירים חדש ״עם בוא הבוקר/שמות העצים״ עתיד לראות אור ב־2024 בהוצאת מקום לשירה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 של המוסך ובגיליון מיום 16.02.23, ורשימה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 28.04.22.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: משה סקאל על ירידת הדורות, אהבה והגירה בקטע מתוך יצירה בכתובים

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

באמצע הספר לב: על "הילד / הילדה", ספר שיריה של אפרת נחמה

רוני צורף

.

עֲזֹר לִי

שֶׁכְּבָר אָבַד עָלַי עוֹלָם

(32)

ספרה של אפרת נחמה הילד / הילדה (פרדס, 2022), בעריכתה של לי ממן, נקרא בנשימה אחת עצורה ומהופכת. זהו מחזור שירים, או ליתר דיוק – מחזור שירים כפול בעל שני ראשים, ללא כותרות, כשהשירים בו ממוספרים בלבד. המבנה יוצא הדופן הזה מובהר בהקדמה קצרה בכריכת הספר: "הילד והילדה מציבים זה אל מול זה בבואות קיום […] הילדה שנולדה וגדלה להיות אם והילד שלא נולד לה הופכים אחד". המספור מסמן את תחילת הספר, שהיה יכול, בלא המספור, להיקרא גם מצידו השני, או מהאמצע. זהו ספר שניכרת בו מחשבה על מבנה, והתאמה בין תוכן לצורה בכמה רבדים. זהו גם ספר קינה. קינה ריקנית – בעלת תהודה, צליל ומראה של ריקנות. שיר מספר 1 מזמין למבט ולתנועה כלפי מטה – אל נפילה. הקריאה בספר היא כולה הנפילה, שמתבטאת בתנועה ובמוזיקה שהספר מַבְנה:

.

וְהוּא נוֹפֵל

 

וְנוֹפֵל

 

כְּבָר שָׁבוּעַ-יָמִים

אָדֹם

וְסָמִיךְ

כְּטָעוּיוֹת שֶׁל

בֵּין-עַרְבַּיִם

.

עָצוּב

כְּמִלְחָמוֹת

.

שׁוֹתֵק

כְּגַּעֲגוּעַ

.

הילד חסר השם, ה"נופל" "כבר שבוע ימים", כשהוא "עצוב כמלחמות", מזמן שלל פירושים אפשריים. הוא ודאי עובר שלא נולד, אך גם חייל אלמוני שנופל ונופל. הספר הוא אולי תיאור של שבעה שמתרחשת־לא מתרחשת, או של נבואה – גורל חתום מראש על אודות הנפילה. החזרה על הנפילה כנושא וכמטפורה בספר מעלה מחשבות אקזיסטנציאליסטיות על המושלכות אל העולם, ובה בעת, כפי שעולה מהשירים, על חוסר היכולת להיות מושלך אליו. שיר הפתיחה יופיע שוב ושוב לאורך מחזור שירי הילד, בשינויים או בחזרה על חלק קטן מהבתים. עד שיופיעו רק שתי מילים:

.

שׁוֹתֵק

                                                                              כְּגַעְגּוּעַ

 (16)

.

מילה אחת משתרעת על כל עמוד, אחת מלמעלה בעמוד הימני אחת מלמטה, בעמוד השמאלי. ושיר נוסף (11), מעט לפני כן, שהוא דף לבן ריק. טכניקה זו תחזור בשירים נוספים. הם יהדהדו זה את זה לאורך מחזור שירים אחד, או כבתמונת מראה במחזור השני. ההדהודים החוזרים מייצרים, להבנתי, תחושה שהשיר כבר מוכר, כמו ששירי קינה אמורים להיות – ידועים, נושאי מסורת. זוהי טכניקה שמאששת את העובדה שהספר הוא מקום לחזור אליו, להתאבל בו, להתאבל באמצעותו.

בפתיחת הספר מופיע ציטוט מספר יחזקאל – "וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (ח, ב) – ציטוט מעורר מחשבה המצטרף לממד הנבואי של הספר. מכאן והלאה מתחיל מחזור שירי הילד. באמצע הספר יש להפוך אותו פעמיים, מלמעלה למטה ואז אל צידו השני, שבו מתחיל מחזור שירי הילדה. ההיפוך הכפול מדמה את תנוחתו של עובר לפני לידתו ביחס לאימו ולשאר בני האדם, ראשו כלפי מטה ופניו לאחור, עולם הבא בתוך עולם הזה. ההיפוך הכפול מדמה גם את משחק הזמנים שמתקיים לאורך הספר – ההווה, שהוא גם "אחרית הימים" (19), המרמז על העבר, שכמו טבוע בו מראשיתו:

.

הִיא מְשַׁנֶּנֶת לְעַצְמָהּ אֵין סוֹף אֵין סוֹף אֵינְסוֹף

וּמַמְתִּינָה

(27)

.

עם ההיפוך למחזור שירי הילדה מתגלה חציו הראשון של הפסוק שצוטט מיחזקאל: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ." הבחירה בפסוק זה מציתה את הדמיון מכיוון שהיא שגורה ואינה שגורה בו בזמן. פסוק אחר מיחזקאל, דומה לו, הוא הידוע יותר: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד). פסוק זה הוא מהפסוקים הפותחים את הספר, ובסוף הפרק שבו הוא מופיע, בפסוק כז, החשמל מופיע שוב: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". אבל אפרת נחמה לא בחרה בשני הפסוקים הללו, שהם גם חלק מחזון המרכבה הידוע של יחזקאל, והביאו עימם שפע של פירושים מחשמלים למילה היחידאית ולטיבו של הנביא; במקומם היא בחרה בפסוק אחר, מוכר פחות, המופיע בהמשך ונושא עימו את ההטיה הייחודית "החשמלה", שמזמינה למחשבות חדשות על כוחות נקביים של אלוהות ובריאה. הבחירה בפסוק זה היא גם מעין הכרזה על מהות הספר, המציבה את הקריאה בו כשותפות בחזיונות אלוהיים שהילדה פורשת. הצפייה באלוהים היא בעצם חוסר היכולת לחזות בילד הלא־נולד:

.

הִיא לֹא מְבִינָה לֹא מַבְחִינָה בֵּין חֶסֶד לְחֶסֶד עֲדַיִן

חֶסֶד עֶלְיוֹן וְחֶסֶד תַּחְתּוֹן,

תַּחְתּוֹנִים וְעֶלְיוֹנִים

אֵשׁ וְחַשְׁמַלָה,

בַּעֲצִימַת עֵינַיִם הַכֹּל נַעֲשָׂה שָׁוֶה לְמוּלָהּ

(26)

.

מחזור שירי הילדה שונה באופיו ממחזור שירי הילד. המלל בו רב יותר, ויש בו יותר דימויים. אפילו מהסתכלות פשוטה במספר המילים ובאופן סידורן על הדף עולה ההבדל בין הריק התהומי של הילד לנוכחות המפורשת יותר של הילדה. החלק הזה הוא מחד גיסא אופטימי יותר, ומאידך גיסא מפורש יותר באשר למושאי הפגיעה שהוא דן בהם. ההיסטוריה של הילדה, שסיפור נפילת הילד מעלה על הכתב, מבליחה אל הקוראים מתוך ניסיון עיקש להעמיד את הילדה על רגליה, לנחם אותה ולרפא לה:

.

ואְֵי שָׁם

בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל

יֶשְׁנָהּ צִפּוֹר

.

אַף אֶחָד אֵינוֹ

יוֹדֵעַ

עַל קִיּוּמָהּ

.

וְכָל הָעוֹלָם

יוֹדֵעַ

עַל

קִיּוּמָהּ

(21)

.

זהו שיר הפתיחה של המחזור השני. הילדה, או אולי החיזיון, נפרש הפעם כמו ציפור. התנועה של הציפור כלפי מעלה היא מצד אחד חיובית, ומצד שני, בגלל ההיפוך, היא גם המשך נפילת הילד. החזרה על "אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמָהּ" ו"וְכָל הָעוֹלָם יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמָהּ" יכולה להיות מוסברת כחוסר ודאות, אך לתחושתי יש בה ניסיון לאשש משהו שאינו שלם ואינו בהיר לגמרי, ניסיון לקיים את הילדה הזאת.

המחזור מסתיים למעשה באמצע הספר. שני השירים שבאמצעו שלובים זה בזה – זה כנגד זה, כמובטח בהתחלה. שניהם אינם ממוספרים ומזמינים לקריאה המשלבת את שני החלקים יחד, והם כמו "נמסים", אם להשתמש במלותיה של נחמה, אל תוך הספר עצמו:

.

[…]

עָמֹק עָמֹק

עָמֹק עָמֹק

עָמֹק עָמֹק

.

עָמֹק הַלֵּב

.

"הלב" הוא ככל הנראה הסיום של הספר. סיום שהוא אמצע, סיום שכבר היה הסיום של מחזור שירי הילד, וחוזר ומשתבלל אל סיום נוסף – של הילדה; ו"הלב" הזה מחזיק איזו תקווה שהספר כולו מנסה להעמיד –

.

נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם

הָרְעָשִׁים וְהַדְּמָמָה

בָּחֲרָה לָקוּם קִימָה

מִשּׁוּם מָה

(22)

.

החריזה החלקית והאנפורות השלובות בשירים מאששות אישוש פנימי את מה שישנו, או שיכול לשוב ולחיות:

.

הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי מְצוּיָה בִּי

צוֹעֶקֶת מִתּוֹכִי הֲלֹךְ וְקָרוֹא

בִּצְעָקוֹת רָמוֹת מְאֹד

יוֹם אַחַר יוֹם אֲנִי בּוֹלַעַת אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ

קוֹבֶרֶת אוֹתָה תַּחְתַּי

וְהִיא בְּשֵׁלָה, הוֹוָה

מְצוּיָה

אֵינָהּ מִתְיַשֶּׁנֶת

רַק קָמָה

לִתְחִיָּה

(40)

.

תיבת התהודה של הספר רחבה, וכוללת בין היתר את יחזקאל, איוב, קהלת, פרקי אבות, יונה וולך, יהודה עמיחי, לאה גולדברג ורחל בלובשטיין. אפשר אולי לומר שזוהי תיבת התהודה הנדרשת עבור שירים על אודות ילדים שלא נולדו. כששערות ראשיהם של הילדים משיריהן של וולך ("אבשלום", מתוך דברים) ובלובשטיין ("עקרה" מתוך מנגד) מעטרים גם את הספר הזה:

.

וְלֹא כְּאָדָם

וְלֹא כְּיֶלֶד מְנֻזָּל וְשׁוֹבָב

עִם תַּלְתַּלֵּי־זהָָב

נוֹשְׁרִים מִפְרָצִים

וְנַעֲשִׂים עִגּוּלִים שְׁחֹרִים סְבִיב עֵינַיִם

וְאַכְזבַָת חַיּיִם

וְנַעֲשִׂים חִפּוּשׂ מְתֻלְתָּל הַמִּטַּלְטֵל

אַחַר מִלּוֹת מֶחֱוָה

אַחַר גַּרְגִּירֵי תִּקְוָה

וְנַעֲשִׂים חִסָּרוֹן

……….לאַָהֲבָה

                         (9)

.

בדומה לכך גם הדובה והאילה ("דובה גריזלית", "מפלצת האילה", מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה) של וולך מופיעות כאן, שתיהן בתפקידים של נשים. הדובה כאן היא הדוברת:

.

בְּלֵאוּת שֶׁל דֹּב קוֹאָלָה

אֲנִי קָמָה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹכָהּ שֶׁל הַנְּפִילָה הַסּוֹפִית

(17)

.

והאיילה, כמו גם האיילות של לאה גולדברג ("מה עושות האילות", מתוך: מה עושות האילות) היא מעין קהל נשים שתוכחה מופנית אליו, בשל היעדרו, בדומה לתוכחה על היעדרה של האם:

.

אֵיפֹה הָיִית אַתְּ כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָךְ שֶׁשּׂוֹרֵף לִי לְמַטָּה,

אֵיפֹה הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת אָז

רוּחֵךְ

[…]

אֵיפֹה הָיוּ הָאַיָּלוֹת הַמְּטַיְּלוֹת בַּלֵּילוֹת

כְּשֶׁגּוּפִי קָרַב לַמִּזְבֵּחַ עֶרֶב, עֶרֶב,

הֵן הָיוּ בְּוַדַּאי בְּדַרְכָּן לַמַּעְיָן

לֹא בָּאוּ לְהַצִּיל

.

מַלְאָךְ מֵהַר הַמּוֹרִיָּה מִתְנַשֵּׂא מֵעָלַי עַכְשָׁו

הוּא אוֹמֵר שֶׁיָּדַע אֲבָל לֹא קִבֵּל שׁוּם הוֹרָאָה בְּרוּרָה,

.

הוּא לֹא

הָאֱלֹהִים לֹא

הָאַיָּלוֹת הַתּוֹעוֹת

וְאִמִּי, שֶׁהָיְתָה אָז מְבַשֶּׁלֶת אֵיזוֹ קְדֵרָה,

.

יֵשׁ הֶסְכֵּמִים שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים

בַּתּוֹרָה

(37)

.

דמותה של אופליה, הנפוצה בשירה העברית, מתפרשת גם היא על פני הספר כולו ומזהירה מפני קשר אפשרי בין הילד הנופל לגורל הילדה:

.

כְּאֶבֶן

הַמַּפִּילָה עַצְמָהּ לַיָּם

וּמַשְׁאִירָה מַעְגָּלִים

מַעְגָּלִים

                                    (מתוך השיר הלא ממוספר באמצע הספר)

.

תיבת תהודה עשירה זו מוסיפה לממד הקינתי של הספר, לפריטתו על מיתרים מוכרים וקולקטיביים המאפשרים מרחב של אֵבֶל – אבל של נשים ואבל על הנשיוּת. אבל על הילדים, על הילדוֹת, על הילדוּת בעצם. באמצעות תיבת תהודה זו נחמה פורשת מעין תאולוגיה פמיניסטית של אובדן, אֵבֶל המכונס אל עצמו ומכנס את כל ההיבטים הקוסמולוגיים, את כל צורות הזמנים והקיום, עליונים, ותחתונים ומה שביניהם:

.

טוֹב מִשְּׁנֵיהֶם

הוּא הַנִּצָּן הָעֻבָּרִי

הָרַךְ

הַשַּׁבְרִירִי

הַנָּמֵס מִתּוֹכִי

אֶל תְּהוֹמוֹת חַיָּיו

וְשָׁב טֶרֶם נַעֲשָׂה

.

שָׁוְא

(9)

.

לאורך הקריאה החוזרת בספר, מכל הכיוונים האפשריים, ניסיתי לחפש מיהם "הילד" ו"הילדה", או ליתר דיוק – איפה "הילדים" ו"הילדות". כלומר ניסיתי להבין אם יש בתוך מחזור הקינה הייחודי של נחמה גם התייחסות פוליטית לילדים ולילדות בכלל. הספר בוודאי נטוע במסורת הארוכה של השירה העברית – יש בו אזכורים של ירושלים והיבטים של מקומיות. אך גם סיפוריהם של ילדים וילדות מכאן שלא נולדו, או נלקחו בטרם עת, או גופם חולל – הם חלק מהפוליטיות של המקום הזה. הבחירה של נחמה לנקוט שפה תאולוגית בלא מפורשוּת פוליטית היא חיסרון בעיניי, ופספוס של היבט נוסף שהספר היה עשוי לבשר עליו, ולתת ללב חיים.

 

ד"ר רוני צורף היא חוקרת אמנות יהודית וישראלית מנקודת מבט פמיניסטית, בדגש על חילון וקולוניאליזם. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 41 של המוסך ובגיליונות מיום 24.06.21 ומיום 08.12.22.

.

אפרת נחמה, "הילד / הילדה", פרדס, 2022.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על "נא" מאת נועה שקרג'י

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רומנים אמיתיים הם פואמות: על אמילי ל' מאת מרגריט דיראס

מאיה מיכאלי

.

גבר ואישה נוסעים פעמים רבות במשך קיץ אחד לעיירת הנמל קילבף שעל שפך הסן בנורמנדי. הם נוהגים לשבת בבית הקפה או בבר של הוטל דה לה מארין. עוד מראשיתה שזורה נסיעתם בבדיון, בכתיבה: "אתה אומר: 'המקום הזה מוצא חן בעינייך. יום אחד הוא יופיע בספר – הרחבה, החום, הנהר.' אני לא עונה. אני לא יודעת. אני אומרת שאני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם." כך מתקיימת אפשרות הופעת "המקום"  בספר כבר ברגע שהמספרת מתבוננת בו, ומצטמצם הפער בין נראותו בעולם ברגע מסוים לבין התגלמותו לאחר מכן באותיות כתובות, פער המתווך רק על ידי חוסר הידיעה שלה. הם צופים בחבורה של קוריאנים, היא מפחדת מהם והוא צוחק עליה ואומר שהיא גזענית. ליד הבר, במקום השמור ללקוחות מזדמנים, הם מבחינים בזוג נוסף, היא שותה בורבון כפול והוא פילזן כהה. "בבת אחת ראינו אותם. ומאותו רגע לא יכולנו לעשות שום דבר אחר." מאותו הרגע הטקסט מתפצל לסיפור כפול, סיפורם של שני הזוגות המשתקפים זה בזה, נשזרים אלו באלו, ומקיימים בינם לבין עצמם את מה שדיראס כינתה בריאיון "חילוף חומרים אוסמוזי".

תחילה מנסה האישה, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, לדבר עם בן הזוג שלה על הסיפור שלהם, על רצונה לכתוב אותו. שוב נטמעים זה בזה המתרחש והמתועד, מחלחלים זה לזה. "נדמה לי שכאשר זה יהיה בתוך ספר, זה כבר לא יכאיב… זה כבר לא יתקיים. זה יימחק", היא אומרת. הם מדברים על המוות שלה ועל מה שיהיה אחריו, על התשוקה שמעולם לא  חווה כלפיה, לדבריו. היא לא מסכימה. לדעתה בהתחלה הייתה תשוקה גם מצידו. הוא מתעקש שהיא רק ממציאה את תשוקתו כלפיה. "אין לי שום חלק בסיפור שהיה לך איתי", הוא מכריז "אבל אני תמיד לצידך בייאוש שאני מספק לך." הוא מנסה לנחם, והיא ממשיכה ומנחמת את עצמה: "כשאני כותבת, אני כבר לא אוהבת אותך." בהדרגה השיח ביניהם על אודות עצמם, הכתובים והגופניים, גולש ונהפך לשיח על הזוג השני. הוא מורכב משברי שיחות באנגלית שהם קולטים, של בני הזוג בינם לבין עצמם ועם בעלת המקום ובתה וגם מניחושים והמצאות: הוא קפטן המפליג למסעות ארוכים בים והיא אשתו המתלווה אליו, הנראית חולה, אולי אפילו נוטה למות. המציאות כמו נכתבת אל מול עיניהם עד כי לא לגמרי ברור אילו חלקים ממנה נבדו. בתוך השיחות שלהם זוכה האישה האנגלייה לשמה, שיהיה גם שמו של הספר כולו, אמילי ל'. זהו שם שהעניק לה, כך לפי הסיפור שהם טווים עבורה, אדם נוסף שאהב אותה, אך לא זכה לממש את אהבתו. למעשה זהו אפוא סיפורם של שלושה זוגות, שלוש אהבות, כל אחת מהן אומללה בדרכה.

סיפורם של בני הזוג וסיפורם של הקפטן ואמילי ל' האפונימית, ושל אמילי ואהבתה הלא ממומשת, כמו ביצירות רבות של מרגריט דיראס, נע בין תיעוד לבדיון, בין להיות ספרות לבין לחשוב על ספרות, באופן שמקשה על הבחנות שכאלה, חושף אותן ולעיתים אף מעקר אותן לחלוטין ומרוקן אותן מתוכן וממשמעות. הסיפור כורך, בדרכה הייחודית של דיראס, את הקונקרטי והגופני עם מה שמתקיים רק במילים ובמוזיקה ביניהן, בממלכת הספרות. לאחר שהפשיט את ההבחנות ונותר עירום, הרומן הקצרצר הזה הכתוב במשפטים קצרים ופיוטיים, מעוטי מלל ורבי משמעות, נוגע בבשר, ובעיקר: בכתיבה, באהבה וביחס אל האחר, במובן הרחב של המושג – הזולת (האהוב/ה), הזר (הקוריאנים), אך גם באחר המופשט: הלא ידוע, הלא ודאי, זה שבנפש (הכמיהות הלא ידועות, התשוקות הלא ממומשות, אך גם הדחף האלים להשתלט על האחר, לנכס אותו) וזה שבגוף (החולי, הזקנה, המוות). "רומנים אמיתיים הם פואמות," הכריזה דיראס עם צאת הספר ב־1987 ובכך טשטשה הבחנה נוספת, הפעם בין סוגות, אך זיקקה את העיקר. שכן המשותף לרומנים שהיא מכנה "אמיתיים" ולפואמות הוא אולי יכולתם לגעת בעומק ברגש, בשפה, ביחסים בין בני אדם, להציבם בחזית מבלי להכפיפם לעלילה בדיונית ונפתוליה שיכתיבו את התפתחותם.

"אמילי ל' היא הדמות החשובה ביותר ביצירותיי", הצהירה מרגריט דיראס. חוקרי ספרות ראו בה המשך של, או הקבלה לדמויות אחרות של דיראס כמו לול ו' שטיין (1964), אן־מארי סטרטר (שהופיעה בכמה יצירות של דיראס, ובהן סגן הקונסול (1966) ואורליה שטיינר, ששלושה טקסטים של דיראס מ־1979 נקראו על שמה. הל' שמציינת את שם משפחתה יכולה לרפרר ליצירה נוספת של דיראס, הכאב (1985), שבה תיארה את המתנתה המיוסרת לרובר אנטלם, מי שהיה אז בן זוגה, ונשלח בעת מלחמת העולם השנייה למחנות עבודה לאחר שנתפס בעת פעילות של תנועת הרזיסטנס. כחלק מהמשחק שלה במרחב שבין התיעוד לבדיה, דיראס כינתה אותו בספר רובר ל' ואת עצמה כינתה מרגריט ל'. אך אמילי ל' לא רק מקיימת קשרים עם דמויות אחרות של דיראס, אלא גם עם יוצרים ויצירות נוספות. כך, כאשר המספרת ובן זוגה יושבים בבר ומתבוננים בקפטן ובאשתו, היא לוחשת לו את שמו של סופר אמריקאי שהתאבד. בראיונות עימה אמרה במפורש כי זהו "זוג א־לה המינגווי". סיפור חייה של אמילי ל' גם משיק בנקודות רבות לסיפורה של המשוררת אמילי דיקנסון. כמו דיקנסון פרסמה גם אמילי ל' רק שירים בודדים. הנוטריון שאצלו הפקידה מכתב חשוב סבור כי היא המשיכה לכתוב אבל "החביאה את הראיות המרשיעות, את השירים שלה", ממש כמו דיקנסון, שמרבית שיריה התגלו לאחר מותה ופורסמו בניגוד לבקשתה.

אמילי ל' גדלה בבית עשיר באיי וייט. הוריה התנגדו לאהבה שבינה לבין הקפטן, כיוון שמעמדו החברתי היה נמוך משלה. היא והקפטן "ניסו להשתחרר זה מזה, אבל לא הצליחו. כשהתחוור להם שנבצר מהם להפסיק לאהוב, הייתה זו היא שהודיעה להוריה על רצונם להינשא". היא התחילה לכתוב אחרי כמה שנים של חיים משותפים, אלא שהקפטן לא הבין את השירים, לא מצא את עצמו בתוכם, ראה בהם ביטוי לחלקים בנפשה שאינם מוכרים לו וסבל מכך "ייסורי גיהינום של ממש. כאילו בגדה בו, כאילו חייתה חיים מקבילים לחיים שהאמין שיש לה איתו … חיים חשאיים, נסתרים, מוצפנים, אולי אפילו מבישים, ומייסרים עבורו יותר מאשר אילו בגדה בו בגופה". סבלו הניע אותו לבצע את מה שדיראס מכנה בראיונות "הפשע": הוא השליך את אחד משיריה לאח הבוערת ולא התוודה על כך מעולם.

השיר האבוד ערער את אמילי ל', גרם לה להפסיק לכתוב ולמעשה הוביל למותה בחיים. השיר העולה באש הוא למעשה, כך מתחוור לקוראים, There's a certain Slant of light, אחד משיריה המוכרים ביותר של אמילי דיקנסון, הנקרא כמו כל שיריה על שם השורה הראשונה שלו. זה אפילו לא "רפרור" אל השיר, שכן שורות ממנו מובאות כלשונן – בצרפתית ובאנגלית (במקור). שומר הווילה באי וייט הוא היחיד שאמילי ל' מספרת לו על אובדן השיר. בחברתו היא מצליחה לשחזר כמה משורותיו, ובאופן בלתי נמנע הם מתאהבים, אהבה ששיאה בנשיקה, ותלווה אותם כל חייהם אך לא תוכל להתממש. אפשר לראות בשיר זה ובהיעלמו, וגם בהתאהבות הנלווית אליו, את גרעין ספרה של דיראס. השורה היחידה המצוטטת במלואה באנגלית מן השיר של דיקנסון (ואמילי ל'), "But internal difference, where the meanings are", היא ליבו של הספר, העוסק מכיוונים שונים בחוסר היכולת ללכוד משמעויות, לאחוז במי שאוהבים ולהבין באמת את האחר, או את הכתוב; ובפוטנציאל היצירתי והמשחרר של חוסר הפשר.

ואכן, האהבה בין בני הזוג הצרפתי מתוארת ברומן כבלתי אפשרית, חמקנית, מעורערת, וככזו דווקא מאפשרת חופש יצירתי. באחרית הדבר היפה והפיוטית שכתבה רמה איילון, שתרגמה את הספר ברגישות רבה ועם תשומת לב לא רק למילים אלא גם למוסיקה שביניהן, היא תיארה בפרוטרוט את ראשיתה של מערכת היחסים בין דיראס לבין יאן אנדראה, בן זוגה באותה התקופה. דיראס טענה בראיונות כי בני הזוג בספר הם יאן והיא. יאן היה צעיר ממנה ביותר משלושים שנה, עזב אותה פעמים רבות אך גם חזר ולבסוף ליווה אותה עד למותה וטיפל בה במסירות. יאן טען שהוא לא נמשך אליה, הוא העדיף רומנים מזדמנים עם גברים על פני יחסי תשוקה עימה, אך גם היה תלוי בדיראס והושפע ממנה עד כי אימץ את שם המשפחה "אנדראה" שהעניקה לו, וספריו נתפסים עד היום כחיקויים חיוורים של ספריה. "מה שאנחנו מעדיפים זה לכתוב ספרים אחד על השני", היא אומרת לו בספר כדי לפייס אותו אחרי שיחה קשה ביניהם. ואמנם, דומה כי האהבה ביניהם שואבת את כוחותיה מיחסיהם הספרותיים וגם מזינה בתורה את הספרות של שניהם.

דיראס עצמה אמרה בריאיון עם הבימאי ז'אן לוק גודאר, שהיה ידיד קרוב, כי הספר היה דרכה לדבר על האהבה הבלתי אפשרית שבחייה. הקהל הצרפתי גילה עניין רב בקשר אהבה זה, והתייחס אליו בשעשוע כאל "הסקנדל הנוכחי" של מרגריט דיראס. חוקרי הספרות הצרפתים, חובבי סדר וקטלוגים, רואים כיום את אמילי ל' כחלק ממה שהם מכנים "מחזור יאן אנדראה", שמשך קוראים רבים כי נתפס כמעין "יומן המופנה לעיני הכול". מחזור זה כולל ספרים נוספים של דיראס כמו מחלת המוות מ־1982, עיניים כחולות שיער שחור מ־1986 וכמובן יאן אנדראה שטיינר מ־1992. אך דומה כי יצירתה של דיראס, וכן יחסי האהבה בינה לבין יאן, מסרבים להיענות לכל סוג של "משטר משמעות" כזה.

"אני בעצמי לא מבינה את הספר", אמרה דיראס לאחר שפורסם, "אבל לו מישהו אחר היה כותב את אמילי ל' הייתי מפסיקה לכתוב". את לעגם של כמה מהמבקרים כלפי הספר וכלפיה באותן השנים היא פירשה כזלזול הנובע מחוסר הבנה, מקנאה וממיזוגיניה. מבחינתה כך חברה הביקורת הגברית כלפיה לפשע של הקפטן ששרף את יצירתה של אשתו. אך דיראס התעקשה להישאר לא מובנת, לקוראיה ולעצמה. היצמדות למשמעות חמקמקה ולחוסר פשר נתפסה אצלה, כפי שאפשר לגלות בספר זה ובספריה האחרים, כמו מעשה אתי ופוליטי, ויותר מכך – כמו ליבת הכתיבה, האהבה, החברות.

הספר נפתח במילים "זה התחיל בפחד". הפחד, כך מתגלה לאורך הקריאה, יכול לגבור ולהוליד גזענות, כמו זו שלה כלפי הקוריאנים, או פשעים כנגד נפשו של הזולת, כמו פשעו של הקפטן. אבל ליצור אפשר רק כשהפחד לא מעורר פעולה, רק כשאת שרויה באי־ודאות מוחלטת, בסוג של עיוורון: "לכתוב זה גם לא לדעת מה את עושה, לא להיות מסוגלת לשפוט את זה – מוכרח להיות משהו מזה בסופר, איזה ברק שמסמא את העין". גם לקרוא לעומק וגם לאהוב באמת אפשר רק מתוך ויתור על הבנה מוחלטת ועל פשר. או במילים שבת דמותה של דיראס אומרת לבן הזוג שלה, בן דמותו של יאן, בעמוד הכמעט אחרון של הספר: "מחשבה ומוסר הם מעט מדי, לא נספגים בגוף שקורא את הסיפור ורוצה להכיר אותו מראשיתו, ובכל קריאה שוקע באי־ידיעה שבה הוא מצוי זה מכבר ושרק הולכת ומעמיקה."

.

ד"ר מאיה מיכאלי כתבה את הדוקטורט שלה, שעסק ביצירותיה הספרותיות והקולנועיות של מרגריט דיראס, באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת "סיאנס פו" בפריז. כיום היא מרצה במחלקה לספרות, לשון ואמנויות ומרכזת את התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. תרגומה לשלושה טקסטים מאת מרגריט דיראס הקרויים שלושתם "אורליה שטיינר", ומלווה במסה שכתבה על היצירות, ראה אור בהוצאת "רסלינג".

.

מרגריט דיראס, אמילי ל', ספריית רות, 2023. תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: רעות בן יעקב על "היורדות" מאת דאה הדר ו"יריתי באמריקה" מאת תהילה חכימי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארבעה שירים מאת אמה אנדייבסקה

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

*

כַּמָּה מַעֲבָרִים, כַּמָּה עֲצִירוֹת וְלִקּוּיֵי מְאוֹרוֹת.

כָּל הָעוֹלָם מְגֻלְגָּל לִפְקַעַת שֶׁל חוּטִים

הַקְּרוּיָה לְסֵרוּגִין

זְמַן, מַבּוּל, הַבִּלְתִּי נִמְנָע.

אֵין מְגַלְּפִים עוֹד שְׁעָרִים

וְקוֹנְכִיּוֹת חֵמָר כְּבָר אֵינָן מְקַשְּׁטוֹת אֶת הַכַּרְכֻּבִּים.

בִּתְעָלוֹת שַׁיִשׁ

מֵי גְּשָׁמִים וְשַׁלְוָה עִם פֶּה צְפַרְדֵּעִי

הַנִּזּוֹן מֵעַמּוּדִים וְחוֹל.

וְהָאָדָם עוֹמֵד לִפְנֵי שַׁעַר שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ חֲזָרָה

וְזוֹרֶה מִכַּף יָדוֹ פִּרְחֵי חִנָּנִית

שֶׁקִּבֵּל בְּיַלְדוּתוֹ

מֵאֻמְלָל שֶׁנִּשְׁחַט

בְּמַעֲבַר הֶהָרִים שֶׁאֶת שְׁמוֹ

לֹא נִתָּן לְבַטֵּא.

.

*

הַמָּוֶת זוֹרֵק פַּלְצוּרִים.

אַף דֶּלֶת אֵינָהּ נִטְרֶקֶת.

הַמָּוֶת מַחְזִיק בְּיָדוֹ קַרְפִּיּוֹן זָהָב

וְדוֹבֵר חֳרָבוֹת שְׁלֵמוֹת.

בְּתוֹךְ עֵץ מִתְפּוֹרֵר פּוֹעֲמוֹת מִזְרָקוֹת –

הוּא חוֹזֵר בְּקוֹל רָם.

אֲבָל אֵין מִי שֶׁיַּאֲמִין לוֹ –

בַּמִּזְבָּלוֹת נִשְׁאֲרוּ רַק חֲנוּטִים.

וְהַמָּוֶת מַמְשִׁיךְ וְזוֹרֵק פַּלְצוּרִים חֲדָשִׁים.

.

*

הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲפָצִים הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר

שְׁתֵּי לַחְמָנִיּוֹת, שְׁתֵּי מְדִינוֹת, חֲצִי מַבָּט.

הַזְּמַן נִמְדָּד בְּזוּג נַעֲלַיִם,

בְּכַרְטִיס לְאִצְטַדְיוֹן כַּדּוּרֶגֶל,

בִּכְפוֹר עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

כָּל כַּמָּה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל מֻשְׁלָמוּת,

אַךְ עַל הָאָדָם עֲדַיִן לְהִסְתַּלֵּק.

.

וּבָאֲוִיר סוּס עִם גּוּף אִינְפוּזוֹרְיָה.

.

*

אֵיךְ לְהַסְבִּיר שֶׁלֶג בְּאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּצְחִית.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר עֵץ יְרֹק־עַד

לְמִי שֶׁנִּמְצָא בְּקֶרַח וּבְקָרָה?

הַחַיִּים נוֹשְׁפִים בַּחֲלִיל נְיָר.

מַיִם זוֹרְמִים מֵהַמַּרְזֵב.

אַךְ גַּם הֵם מֵהָעִדָּן

שֶׁאֵין אֵלָיו כָּל גִּישָׁה.

רַק נִפְקְחוּ הָעֵינַיִם,

וּכְבָר צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק לְתָמִיד.

.

אמה אנדייבסקה (1931) היא משוררת, סופרת וציירת אוקראינית, ילידת העיר סטאלינו (דונצק כיום). משנת 1943 היא מתגוררת בגרמניה ובארה"ב לסירוגין. אנדייבסקה היא אחת היוצרות הוותיקות, הבולטות והמשפיעות ביותר על דורות של כותבים וכותבות אוקראיניים במאות ה־20 וה־21. בשירתה מרבה אנדייבסקה להשתמש באפקטים אקוסטיים ודיסוננסיים, אשר בונים רשת אסוציאטיבית של משמעויות המושרשות בפולקלור, בתרבות פופולרית, באומנויות החזותיות, בפילוסופיה, בדת ועוד. היא פרסמה יותר משלושים ספרי שירה, שלושה רומנים וציירה קרוב לתשעת אלפים ציורים. יצירותיה תורגמו לעשרות שפות וציוריה הוצגו בתערוכות רבות ברחבי העולם. אנדייבסקה זכתה בפרסים רבים, ובהם פרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה (2018). היא מתגוררת כיום במינכן, גרמניה.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומי ספרות מעברית, אוקראינית, רוסית ואנגלית ואליהן. שיריו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בינלאומיים במקור ובתרגום. תרגומיו לעברית פורסמו בגיליונות המוסך מיום 24.06.21, מיום 10.03.22, מיום 9.06.22 ומיום 18.04.23 וכן במאזנים, עתון 77, הו!, צריף, לכל הרוחות, גרנטה, נקודתיים ובמוספים הספרותיים של הארץ וידיעות אחרונות. ספרו האחרון "המלך היהודי" עלה ב־2023 לגמר פרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסטיריקן הרוסי ארקדי אוורצ'נקו, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן