"מרגע זה כף היד שלי הפריזה והגזימה בלי חשבון, בדתה מליבה מעשיות והעלילה עליי עלילות." סיפור קצר מאת הסטיריקן הרוסי ארקדי אוורצ'נקו, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן
.
*חירומנט – קורא בכף יד.
.
– אתה פשוט חייב ללכת לחירומנט – אמר לי הדוד שלי – הוא חוזה בדיוק מופלא את ההווה, את העבר ואת העתיד… במקרה שלי, למשל, הוא ניבא שאמות בעוד 15 שנים.
– אני בספק שזה "דיוק מופלא" – הסתייגתי – נחיה ונראה!
– נראה מה?
– מה יקרה בעוד 15 שנים. אם יתברר שהוא צדק, אפנה אליו.
– ואם הוא עצמו ימות עד אז? – אמר הדוד.
.
זו הייתה נקודה למחשבה. אכן, מות האדם המדהים הזה היה מעמיד אותי במבוי סתום… גוזר עליי עיוורון שימנע ממני להציץ אל העתיד ולהתרפק על עברי הרחוק והקרוב. חוץ מזה – חשבתי – יש לי כל הסיבות לברר את מועד מותי. למשל: אם אמות בעוד שלושה שבועות, בדיוק יש לי בחשבון הבנק אלף רובלים, שיאפשרו לי לנצל כראוי את ימיי האחרונים.
– בסדר, אלך אליו – הסכמתי.
.
החירומנט התגלה כאדם נפלא, בלי צל של גאווה ויוהרה – בעצם, כיאה לשליח אל. הוא קד בענווה ואמר:
– למרות שהעתיד מוסתר מן העין החדה של הבריות, יש בגוף האדם מסמך, שיגלה למי שמבין ומנוסה בו את הכול, כמו ספר פתוח…
– באמת?
– מסמך זה הריהו – כף יד! אין בכל העולם שתי כפות ידיים זהות אצל אנשים שונים, ותווי כף היד משקפים את הכול: האופי, ההרגלים ונטיות ליבו של האדם!
.
ליבי התחיל לפרפר. לעזאזל! – חשבתי לעצמי – בדיוק אתמול הרמתי לחבר שלי סיגר שהוא עמד לעשן. אומנם עשיתי את זה בבדיחות דעת, אך אם היד תסגיר את המעשה מבלי להאירו מן הזווית הנכונה, באיזה מצב מביש אמצא את עצמי, גונב סיגרים?… האם אעז להישיר מבט לעיני החירומנט?
פלטתי צחקוק צווחני.
– אתמול עשיתי מעשה מבדח כל כך… כמעט נקרענו מצחוק! חבר שלי הוציא סיגר, עמד להדליק את הגפרור, ואני – הופה, העלמתי לו את הסיגר! אני מקווה שאתה מבין, שעשיתי זאת בתור בדיחה.
החירומנט הסתכל עליי במין פליאה ואמר:
– האם אוכל להציץ בכף ידך?
– הנה כף ידי – הושטתי את היד בהתרגשות – גלה לי את כל האמת! אם מאיים על שלומי משהו נורא, אנא, אל תהסס! הכנתי את עצמי לגרוע מכול!
הוא לקח עיפרון מחודד היטב והתחיל לשנע אותו הלוך ושוב על סבך הקווים שרישתו את כף ידי.
– אל דאגה! אספר הכול מן ההתחלה. למשל, אומַר מהו גילך… אממ…. אתה כבר בן עשרים וארבע!
– נכון מאוד! – אישרתי.
ברור היה מעל לכל ספק שחדות עינו של האיש הזה יוצאת דופן, שהרי לפני חמש שנים אכן מלאו לי עשרים וארבע. הוא צדק! בערה בי הסקרנות לשמוע את ההמשך.
– נולדת בצפון, למשפחה מיוחסת.
– גם זה נכון… כנראה – אמרתי מתוך הרהור – אם להחשיב את סֶבַסְטוֹפּוֹל כצפון ביחס לאפריקה, הרי שזה בדיוק המצב. ולגבי אבי המנוח, לא הפרזת כלל כשקראת לו מיוחס: את הכסף שהרוויח ממרכולתו הוא פיזר בנדיבות בין העוברים והשבים, בז לקטנוניות, כך שלדעתי הוא היה בהחלט מיוחס ואציל נפש. תודה לך על זיכרונו הטוב!
– כעת נעבור לאופי… האופי שלך כבד, מיזנתרופי, הנוטה לראות הכול באור קודר. אתה מגלה עניין רב במדעי הרפואה.
ההערה האחרונה הדהימה אותי ממש. הרי רק אתמול שאלתי את מכריי האם מי מהם מכיר תרופה נגד נזלת, שהציקה לי זה שבועיים… ולגבי האופי – הייתי מאוכזב מעט. איש מן הקוראים שלי – חשבתי לעצמי – לא היה נהנה מסיפורים הומוריסטיים אילו נכתבו בידי מיזנתרופ. ואני עוד החשבתי עצמי לבדחן ולבליין חסר תקנה.
– איזה קו בדיוק מראה את האופי? – שאלתי.
– הנה, זה.
– חבל שלא ההוא – נאנחתי. לקו ההוא יש תוואי היתולי משהו, חיובי.
– זהו קו החיים. יש לך שתי פלנטות של אושר.
– רק שתיים? מעט מדי. אתה יודע, קשה להסתדר עם שתיים בלבד. ומה לגבי חיי משפחה?
– יש לך שני ילדים שאתה אוהב מאוד, ואישה שגורמת לך טרחה ואי־נוחות רבה.
נדהמתי עד עמקי נשמתי.
– נו, ואיפה הקו שמעיד על זה?
הוא הראה.
שתקתי והתביישתי ביד שלי. במקרה הזה היא שיקרה במצח נחושה: הרי לא היו לי לא אישה ולא ילדים! והקו הזה בלט היטב בכף ידי וכמו ניקר את העין. בחיים לא ראיתי יצור תחמן שכזה. הרגשתי רמאי כלפי האדם הישר הזה, שלתומו נתן אמון בכף היד שלי, ואמרתי:
– לא נורא… בוא נתקדם.
– נתקדם – הסכים החירומנט – פקד אותך פעם אסון כבד, שהתקשית להתגבר עליו… זה היה… רגע, באיזו שנה? אהה! בשנתך השתים־עשרה. כן, אני רואה בבהירות, היית אז בן שתים־עשרה.
ובאמת, אחרי מאמץ מסוים נזכרתי שכשהייתי בן שתים־עשרה אכן קרה לי משהו: שיחקתי להנאתי בערמת שחת, ואיבדתי שם אולר מפואר שהיה עשוי מעצם, ואיתו אבדו לי שלושים קוֹפֶּיקוֹת שנשמטו לי מהכיס. אבל החירומנט לא הכיר אותי מספיק, אם הוא פסק שבקושי עיכלתי את האסון הזה! אני חייב להודות שהתגברתי עליו בקלי קלות, ובאותו היום גנבתי מאחי סכין כה גדולה שזה ניחם אותי לגמרי.
מרגע זה, כף היד שלי הפריזה והגזימה בלי חשבון, בדתה מליבה מעשיות והעלילה עליי עלילות. למשל, מי ביקש אותה להתעקש שביליתי שנתיים בבית סוהר? מתי זה היה? ונאלצתי לגולל באוזני החירומנט פרשות ארוכות על תנועת חירות ועל קורבנות מהפכה, כדי איכשהו לשקם את המוניטין המוסרי הפגום שלי. ואילו היד השתוללה כבר בצורה שלוחת רסן ממש:
– התגוררת שלוש שנים באמריקה וירדת שם מנכסיך!
כן – גיחכתי לעצמי – המשיכי למצוץ מעשיות מן האצבע, יקירתי… למה שלא תציירי לך איזה קו, שלפיו ניסיתי להתאבד? והיד, בלי ספק, עשתה בי ככל העולה על רוחה.
– כשהיית בן עשרים ואחת ניסית להתאבד, אך ללא הצלחה.
ברור שללא הצלחה, אלא מה – חשבתי לי – אחרת לא הייתי יושב כאן. ובכלל לא ניסיתי להתאבד. אפילו לא העליתי על הדעת!
– איזה קו בדיוק מצביע על ניסיון ההתאבדות? – שאלתי בנימה קודרת.
– הקו הזה, אתה רואה? מכאן עד לכאן.
הייתי נבוך עמוקות מכף היד שלי. אילו נקלע לידי האולר ההוא, שאיבדתי בזמנו בערמת השחת – מקרה שכף היד שלי ניפחה עד לממדים של אסון אֶפִּי המקפיא את הדם – בלי היסוס הייתי חורט עליה בעזרת האולר הזה קווים חדשים, מצפוניים, מיושבים בדעתם ונאמנים לבעליהם. ובינתיים, היד המציאה סיפורים חדשים, החירומנט השמיע לי אותם במסירות ובפירוט, ואילו אני כעסתי, רתחתי מעצבים…
הסתכלתי על כף היד שלי וחשבתי: איפה טבעתי? מתי טבעתי? לשם מה המצאת זאת? ולמה את משקרת שהאופי שלי קשוח וקטנוני?
לאחר מכן היד שלי עברה לקיצוניות אחרת: בלי בושה, היא התחילה להתחנף ולהחמיא לי בצורה גלויה ובוטה.
– דפוס חשיבתך נוטה להמצאות מהפכניות, בקנה מידה עולמי… כל הסובבים אוהבים אותך ומזהים בך תכונות של גאון! בשנתך השלושים אתה תכונן מלאכת מחשבת בעולם האומנות, וזו תהדהד! מעריצות רצות אחריך בהמוניכן!
לא – גיחכתי לעצמי במרירות – כעת, יקירתי, כבר לא תתקני את המצב… העללת עליי עלילות כאוות נפשך ועכשיו את מנסה לרַצות אותי? בושה וחרפה! לא היה בה שום היגיון. קו אחד הצביע על היותי אדם חלוש, הנוטה למחלות, ולידו התפתל קו אחר, שסתר את קודמו נחרצות וצרח שמעולם לא ראה אדם בריא ממני.
– אתה רודף בצע, קמצן ובעל ממון רב – הודיעה כף היד בלעג, ולראיה הציגה עקומה מכוערת ודוחה.
– לא – ריחם עליי קו אחר – האיש ישר כמו סרגל. הוא נדיב, מפזר את הכסף ברוח בלי חשבון, והוא יוציא את ימיו בחוסר כול.
.
ישבתי ולא העזתי להביט בעיני החירומנט. הייתי אדום כמו סרטן. מה הוא יחשוב עליי? כשעמדתי לעזוב החירומנט לקח את שכרו, הביט שוב ביד שלי ויעץ בידידות, תוך כדי שהוא מסמן עליה בעיפרון מקום מסוים:
– במהלך חייך, היזהר מפני אש, שרפות וסוסים.
נשמרתי מכל אלה גם כך, אבל אחרי אזהרתו החלטתי להגדיל ולהיות דרוך ממש, ובהזדמנות הראשונה שאראה אש, אברח כל עוד נפשי בי. סוסים לא נטעו בי ביטחון, והחלטתי שבעתיד, אם אשתמש בהם, אקפיד שביני לבין הסוס תמיד יֵשב עגלון: עדיף שהסוס יקרע לגזרים אותו ולא אותי.
בפרידה מהחירומנט הרגשתי כל כך מבויש בגלל מעללי כף היד שלי, שמתוך הרצון לכפר עליהם אמרתי:
– אני, בתורי, ממליץ גם לך להיזהר מדברים מסוימים… למרות שאיני חירומנט, אבל אני מבין בזה דבר או שניים… הישמר מפני פילים משוגעים, ספינות טרופות, שיטפונות ופצצות שמוטלות עליך. כך תצליח להאריך ימים, כל עוד שתוכל! הֱיה שלום.
עכשיו אני מסתכל על כף היד שלי בהרגשה אחרת. אני שונא אותה, בז לה, ו…. חושש ממנה. הרי אני נוהג לבקר בכל מקום שאני צריך, והיא תשתרך אחריי באדיקות, תרגל, תעקוב, תתעד על שטחה השקרי את כל מה שיקרה לי, ולא תהסס להפריז, לנפח ולסלף, כך שאתבייש אחר כך להביט בעיניי האדם.
לא נעים בכלל!
.
.
.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אדה לימון בתרגום מרב פיטון
תגובות על כתבה זו