"מרגע זה כף היד שלי הפריזה והגזימה בלי חשבון, בדתה מליבה מעשיות והעלילה עליי עלילות." סיפור קצר מאת הסטיריקן הרוסי ארקדי אוורצ'נקו, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן
– אתה פשוט חייב ללכת לחירומנט – אמר לי הדוד שלי – הוא חוזה בדיוק מופלא את ההווה, את העבר ואת העתיד… במקרה שלי, למשל, הוא ניבא שאמות בעוד 15 שנים.
– אני בספק שזה "דיוק מופלא" – הסתייגתי – נחיה ונראה!
– נראה מה?
– מה יקרה בעוד 15 שנים. אם יתברר שהוא צדק, אפנה אליו.
– ואם הוא עצמו ימות עד אז? – אמר הדוד.
.
זו הייתה נקודה למחשבה. אכן, מות האדם המדהים הזה היה מעמיד אותי במבוי סתום… גוזר עליי עיוורון שימנע ממני להציץ אל העתיד ולהתרפק על עברי הרחוק והקרוב. חוץ מזה – חשבתי – יש לי כל הסיבות לברר את מועד מותי. למשל: אם אמות בעוד שלושה שבועות, בדיוק יש לי בחשבון הבנק אלף רובלים, שיאפשרו לי לנצל כראוי את ימיי האחרונים.
– בסדר, אלך אליו – הסכמתי.
.
החירומנט התגלה כאדם נפלא, בלי צל של גאווה ויוהרה – בעצם, כיאה לשליח אל. הוא קד בענווה ואמר:
– למרות שהעתיד מוסתר מן העין החדה של הבריות, יש בגוף האדם מסמך, שיגלה למי שמבין ומנוסה בו את הכול, כמו ספר פתוח…
– באמת?
– מסמך זה הריהו – כף יד! אין בכל העולם שתי כפות ידיים זהות אצל אנשים שונים, ותווי כף היד משקפים את הכול: האופי, ההרגלים ונטיות ליבו של האדם!
.
ליבי התחיל לפרפר. לעזאזל! – חשבתי לעצמי – בדיוק אתמול הרמתי לחבר שלי סיגר שהוא עמד לעשן. אומנם עשיתי את זה בבדיחות דעת, אך אם היד תסגיר את המעשה מבלי להאירו מן הזווית הנכונה, באיזה מצב מביש אמצא את עצמי, גונב סיגרים?… האם אעז להישיר מבט לעיני החירומנט?
פלטתי צחקוק צווחני.
– אתמול עשיתי מעשה מבדח כל כך… כמעט נקרענו מצחוק! חבר שלי הוציא סיגר, עמד להדליק את הגפרור, ואני – הופה, העלמתי לו את הסיגר! אני מקווה שאתה מבין, שעשיתי זאת בתור בדיחה.
החירומנט הסתכל עליי במין פליאה ואמר:
– האם אוכל להציץ בכף ידך?
– הנה כף ידי – הושטתי את היד בהתרגשות – גלה לי את כל האמת! אם מאיים על שלומי משהו נורא, אנא, אל תהסס! הכנתי את עצמי לגרוע מכול!
הוא לקח עיפרון מחודד היטב והתחיל לשנע אותו הלוך ושוב על סבך הקווים שרישתו את כף ידי.
– אל דאגה! אספר הכול מן ההתחלה. למשל, אומַר מהו גילך… אממ…. אתה כבר בן עשרים וארבע!
– נכון מאוד! – אישרתי.
ברור היה מעל לכל ספק שחדות עינו של האיש הזה יוצאת דופן, שהרי לפני חמש שנים אכן מלאו לי עשרים וארבע. הוא צדק! בערה בי הסקרנות לשמוע את ההמשך.
– נולדת בצפון, למשפחה מיוחסת.
– גם זה נכון… כנראה – אמרתי מתוך הרהור – אם להחשיב את סֶבַסְטוֹפּוֹל כצפון ביחס לאפריקה, הרי שזה בדיוק המצב. ולגבי אבי המנוח, לא הפרזת כלל כשקראת לו מיוחס: את הכסף שהרוויח ממרכולתו הוא פיזר בנדיבות בין העוברים והשבים, בז לקטנוניות, כך שלדעתי הוא היה בהחלט מיוחס ואציל נפש. תודה לך על זיכרונו הטוב!
– כעת נעבור לאופי… האופי שלך כבד, מיזנתרופי, הנוטה לראות הכול באור קודר. אתה מגלה עניין רב במדעי הרפואה.
ההערה האחרונה הדהימה אותי ממש. הרי רק אתמול שאלתי את מכריי האם מי מהם מכיר תרופה נגד נזלת, שהציקה לי זה שבועיים… ולגבי האופי – הייתי מאוכזב מעט. איש מן הקוראים שלי – חשבתי לעצמי – לא היה נהנה מסיפורים הומוריסטיים אילו נכתבו בידי מיזנתרופ. ואני עוד החשבתי עצמי לבדחן ולבליין חסר תקנה.
– איזה קו בדיוק מראה את האופי? – שאלתי.
– הנה, זה.
– חבל שלא ההוא – נאנחתי. לקו ההוא יש תוואי היתולי משהו, חיובי.
– זהו קו החיים. יש לך שתי פלנטות של אושר.
– רק שתיים? מעט מדי. אתה יודע, קשה להסתדר עם שתיים בלבד. ומה לגבי חיי משפחה?
– יש לך שני ילדים שאתה אוהב מאוד, ואישה שגורמת לך טרחה ואי־נוחות רבה.
נדהמתי עד עמקי נשמתי.
– נו, ואיפה הקו שמעיד על זה?
הוא הראה.
שתקתי והתביישתי ביד שלי. במקרה הזה היא שיקרה במצח נחושה: הרי לא היו לי לא אישה ולא ילדים! והקו הזה בלט היטב בכף ידי וכמו ניקר את העין. בחיים לא ראיתי יצור תחמן שכזה. הרגשתי רמאי כלפי האדם הישר הזה, שלתומו נתן אמון בכף היד שלי, ואמרתי:
– לא נורא… בוא נתקדם.
– נתקדם – הסכים החירומנט – פקד אותך פעם אסון כבד, שהתקשית להתגבר עליו… זה היה… רגע, באיזו שנה? אהה! בשנתך השתים־עשרה. כן, אני רואה בבהירות, היית אז בן שתים־עשרה.
ובאמת, אחרי מאמץ מסוים נזכרתי שכשהייתי בן שתים־עשרה אכן קרה לי משהו: שיחקתי להנאתי בערמת שחת, ואיבדתי שם אולר מפואר שהיה עשוי מעצם, ואיתו אבדו לי שלושים קוֹפֶּיקוֹת שנשמטו לי מהכיס. אבל החירומנט לא הכיר אותי מספיק, אם הוא פסק שבקושי עיכלתי את האסון הזה! אני חייב להודות שהתגברתי עליו בקלי קלות, ובאותו היום גנבתי מאחי סכין כה גדולה שזה ניחם אותי לגמרי.
מרגע זה, כף היד שלי הפריזה והגזימה בלי חשבון, בדתה מליבה מעשיות והעלילה עליי עלילות. למשל, מי ביקש אותה להתעקש שביליתי שנתיים בבית סוהר? מתי זה היה? ונאלצתי לגולל באוזני החירומנט פרשות ארוכות על תנועת חירות ועל קורבנות מהפכה, כדי איכשהו לשקם את המוניטין המוסרי הפגום שלי. ואילו היד השתוללה כבר בצורה שלוחת רסן ממש:
– התגוררת שלוש שנים באמריקה וירדת שם מנכסיך!
כן – גיחכתי לעצמי – המשיכי למצוץ מעשיות מן האצבע, יקירתי… למה שלא תציירי לך איזה קו, שלפיו ניסיתי להתאבד? והיד, בלי ספק, עשתה בי ככל העולה על רוחה.
– כשהיית בן עשרים ואחת ניסית להתאבד, אך ללא הצלחה.
ברור שללא הצלחה, אלא מה – חשבתי לי – אחרת לא הייתי יושב כאן. ובכלל לא ניסיתי להתאבד. אפילו לא העליתי על הדעת!
– איזה קו בדיוק מצביע על ניסיון ההתאבדות? – שאלתי בנימה קודרת.
– הקו הזה, אתה רואה? מכאן עד לכאן.
הייתי נבוך עמוקות מכף היד שלי. אילו נקלע לידי האולר ההוא, שאיבדתי בזמנו בערמת השחת – מקרה שכף היד שלי ניפחה עד לממדים של אסון אֶפִּי המקפיא את הדם – בלי היסוס הייתי חורט עליה בעזרת האולר הזה קווים חדשים, מצפוניים, מיושבים בדעתם ונאמנים לבעליהם. ובינתיים, היד המציאה סיפורים חדשים, החירומנט השמיע לי אותם במסירות ובפירוט, ואילו אני כעסתי, רתחתי מעצבים…
הסתכלתי על כף היד שלי וחשבתי: איפה טבעתי? מתי טבעתי? לשם מה המצאת זאת? ולמה את משקרת שהאופי שלי קשוח וקטנוני?
לאחר מכן היד שלי עברה לקיצוניות אחרת: בלי בושה, היא התחילה להתחנף ולהחמיא לי בצורה גלויה ובוטה.
– דפוס חשיבתך נוטה להמצאות מהפכניות, בקנה מידה עולמי… כל הסובבים אוהבים אותך ומזהים בך תכונות של גאון! בשנתך השלושים אתה תכונן מלאכת מחשבת בעולם האומנות, וזו תהדהד! מעריצות רצות אחריך בהמוניכן!
לא – גיחכתי לעצמי במרירות – כעת, יקירתי, כבר לא תתקני את המצב… העללת עליי עלילות כאוות נפשך ועכשיו את מנסה לרַצות אותי? בושה וחרפה! לא היה בה שום היגיון. קו אחד הצביע על היותי אדם חלוש, הנוטה למחלות, ולידו התפתל קו אחר, שסתר את קודמו נחרצות וצרח שמעולם לא ראה אדם בריא ממני.
– אתה רודף בצע, קמצן ובעל ממון רב – הודיעה כף היד בלעג, ולראיה הציגה עקומה מכוערת ודוחה.
– לא – ריחם עליי קו אחר – האיש ישר כמו סרגל. הוא נדיב, מפזר את הכסף ברוח בלי חשבון, והוא יוציא את ימיו בחוסר כול.
.
ישבתי ולא העזתי להביט בעיני החירומנט. הייתי אדום כמו סרטן. מה הוא יחשוב עליי? כשעמדתי לעזוב החירומנט לקח את שכרו, הביט שוב ביד שלי ויעץ בידידות, תוך כדי שהוא מסמן עליה בעיפרון מקום מסוים:
– במהלך חייך, היזהר מפני אש, שרפות וסוסים.
נשמרתי מכל אלה גם כך, אבל אחרי אזהרתו החלטתי להגדיל ולהיות דרוך ממש, ובהזדמנות הראשונה שאראה אש, אברח כל עוד נפשי בי. סוסים לא נטעו בי ביטחון, והחלטתי שבעתיד, אם אשתמש בהם, אקפיד שביני לבין הסוס תמיד יֵשב עגלון: עדיף שהסוס יקרע לגזרים אותו ולא אותי.
בפרידה מהחירומנט הרגשתי כל כך מבויש בגלל מעללי כף היד שלי, שמתוך הרצון לכפר עליהם אמרתי:
– אני, בתורי, ממליץ גם לך להיזהר מדברים מסוימים… למרות שאיני חירומנט, אבל אני מבין בזה דבר או שניים… הישמר מפני פילים משוגעים, ספינות טרופות, שיטפונות ופצצות שמוטלות עליך. כך תצליח להאריך ימים, כל עוד שתוכל! הֱיה שלום.
עכשיו אני מסתכל על כף היד שלי בהרגשה אחרת. אני שונא אותה, בז לה, ו…. חושש ממנה. הרי אני נוהג לבקר בכל מקום שאני צריך, והיא תשתרך אחריי באדיקות, תרגל, תעקוב, תתעד על שטחה השקרי את כל מה שיקרה לי, ולא תהסס להפריז, לנפח ולסלף, כך שאתבייש אחר כך להביט בעיניי האדם.
לא נעים בכלל!
.
ארקדי אוורצ'נקו (1880–1925) היה סטיריקן רוסי, סופר, מחזאי ומבקר תיאטרון וספרות. הוא זכה לפופולריות רבה בזכות שימושו המבריק בהומור ביצירתו הענפה, הכוללת אלפי מחזות וסיפורים קצרים. הוא ניהל וערך כתבי עת סטיריים וזכה בקרב קוראיו ומבקרי יצירתו לתואר הלא־רשמי "מלך ההומור הרוסי".
.
מקסים אוסצקי־פלדמן, מורה לעברית, עוסק בתרגום השירה הרוסית וחוקר ממשקים בין בלשנות לספרות. תרגום שלו לסיפור נוסף של אוורצ׳נקו התפרסם בגיליון המוסך מיום 14.4.2022.
ילדים, דברו עברית! על בית הספר העברי הראשון בארץ ישראל
האם אפשר לנהל בית ספר בשפה שאינה שפת האם של התלמידים? סיפורו של "בית הספר העממי לבנים ולבנות בראשון לציון" שהחליט לאמץ את השפה העברית כשפה רשמית ללימודים עם קצת עזרה מאליעזר בן יהודה
בית הספר העממי לבנים ולבנות בראשון לציון. צילום: באדיבות מוזיאון ראשון לציון
לוח ירוק שעליו כתובות בגיר לבן שלוש מילים: שלום. כיתה. א'.
בין אם אתם הורים לילדים שנכנסו בשנים האחרונות לכיתה א', ובין אם חווית בית הספר היא משהו שבינתיים רק עברתם בעצמכם – אין סיכוי שהמילים האלה לא מדגדגות לכם את בלוטת הנוסטלגיה. הן חלק בלתי נפרד מהחוויה החינוכית של כולנו.
בתי הספר במתכונת שאנחנו מכירים היום קיימים כבר כמה מאות שנים, אבל המילים האלה – "שלום", "כיתה", והאותיות העבריות שמייצגות את מספר הכיתה – כל אלה לא היו בכלל חלק מהמשחק עד לפני כמה עשרות שנים.
מורה בכיתה א' מלמדת את ילדי הכיתה בשיעור הראשון כיצד לכתוב "שלום כיתה א'", כפר יובל (התמונה מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי, סימול IL-INL-YBZ-0124-224)
לעם היהודי ולדוברי העברית יש כנראה את המסורת העתיקה ביותר של בתי ספר ציבוריים. כבר לפני כאלפיים שנה, בתקופת בית המקדש השני, בזמן שבו בשאר העולם שערי מוסדות הלימוד היו סגורים בפני כמעט כל שכבות האוכלוסיה פרט לאליטה השלטת – תיקן בארץ ישראל יהושע בן גמלא, שהיה כהן גדול, "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש או כבן שבע".
המשמעות הייתה: כולם למדו, וכולם למדו עברית. הילדים למדו לקרוא ולכתוב בשפה העברית, כדי שיוכלו לקרוא בתורה, אבל חלק מהלימוד היה גם בארמית שהייתה השפה השלטת בחיי היום יום.
מאז התקופה הזאת, כך למדו ילדי היהודים בכל העולם: א' ב' כדי לקרוא בתורה, אבל שאר הלימודים – בשפה אחרת – השפה בה השתמשו בחיי היום יום, כל מקום וכל דור בשפתו הוא: ערבית. צרפתית. לדינו. יידיש. רוסית. אנגלית. פולנית.
עם תחיית השפה העברית בסוף המאה ה 19, החלו בתי ספר יהודיים בכל העולם וגם בארץ ישראל להכניס את השפה כמקצוע נלמד בבית הספר – כדי שהילדים והילדות יכירו אותה, לא רק בהיבט הדתי. ועדיין, השפה בה נלמדו שאר המקצועות הייתה השפה המקומית, ובארץ ישראל – שפת המקור של מקימי בית הספר (צרפתית, רוסית, יידיש וכד).
רחוב אחד העם, אז הרחוב הראשי במושבה ראשון לציון בו הוקם בית הספר העברי הראשון. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי (סימול IL-INL-YBZ-1038-011)
אבל ביום אחד של שלהי קיץ תרמ"ו (התאריך העברי רק מתבקש כאן, זאת הייתה שנת 1886), התכנסו בעיר ראשון לציון ילדים וילדות נרגשים יחד עם הוריהם, בפתחו של בית ספר חדש בו הם הולכים ללמוד בשפה שלא הייתה שפת האם שלהם, אבל הייתה שפת העם שלהם – עברית.
"בית הספר העברי הראשון" לא היה בית הספר הראשון שהוקם כאן בארץ, וגם לא בית הספר הראשון שלמדו בו על ציונות או שהיה מיועד לבני הלאום העברי. לא. זה היה, בפשטות, בית הספר הראשון בעולם בתקופה המודרנית שבו למדו לימודים מלאים בשפה העברית. לא רק מקצועות כמו תנ"ך או ספרות אלא כל המקצועות – גם מתמטיקה, היסטוריה וגאוגרפיה.
תלמידי בית הספר העברי הראשון בראשון לציון. תצלום קבוצתי. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי (סימול IL-INL-YBZ-0012-126)תלמידי בית הספר העברי הראשון בראשון לציון. פירוט שמות המצולמים. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי (סימול IL-INL-YBZ-0012-127)
לילדים, שעבור רובם המוחלט עברית לא הייתה שפת האם המדוברת בביתם, לא היה בהכרח קל עם הבחירה הזו.
על אותם ימים כתב אחד התלמידים בבית הספר:
"חצאי אילמים היינו, דיברנו בידיים…ולפעמים נפלטה מילה ז'רגונית [ביידיש] או לועזית מהפה… ואף על פי כן גזר המורה על התלמידים והתלמידות: עברית. עברית בבית! עברית בחוץ! הן בבקעה, הן בהר, הן בשדה והן בכפר, עברית בכל מקום".
בית הספר נקרא בתחילה "בית הספר העממי לבנים ולבנות בראשון לציון", ומנהלו הראשון היה מרדכי חביב לובמן. אליו הצטרפו אנשי רוח נוספים על מנת לבנות את תכנית הלימודים החדשה שדרשה גם ספרי לימוד מתורגמים או כתובים מחדש.
אחד מאנשי הרוח שליוו את פיתוח תכנית הלימודים היה אליעזר בן יהודה שהתגייס לכתוב ספר לימוד היסטוריה ("דברי הימים לבני ישראל"), ואף חידש מילים כמו: מגבת, שרוול או גרביים במיוחד עבור תלמידי בית הספר.
ההקדמה לספר "דברי הימים לבני ישראל"
מעבר ללימוד המקצועות בשפה העברית, הדגש היה גם על הקנייתה כשפת דיבור. בגליונות הערכה שנשלחו להורים היה סעיף שנקרא "דיבור לשוננו" ונכתבו בו הערות כגון "ידבר בלשוננו גם עם לא תלמידים".
רק בתחילת שנות ה 50 החליטה מועצת ראשון לציון לקרוא לבית הספר בשם שהוא נושא עד היום – "בית ספר חביב" על שמו של דב חביב לובמן, מי שהיה בן דודו של מייסד בית הספר וכיהן במשך שנים רבות בתפקיד כפוי הטובה והמאתגר של יו"ר ועד ההורים.
תמונת מחזור של בית הספר אחרי שקיבל את שמו החדש "חביב", מחזור תשי"ב. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי (סימול IL-INL-YBZ-0155-139)
בית הספר היה קטן, קומה אחת בלבד בשנותיו הראשונות, אבל הקמתו היוותה צעד עצום בבניית החברה העברית בארץ ישראל.
התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון יד יצחק בן צבי הזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
גברתי ראש הממשלה – הצדדים הלא מוכרים של גולדה מאיר
הסופרת גלילה רון־פדר-עמית, מחברת הספר "פלדה רכה - סיפורה של גולדה מאיר" חושפת צדדים מפתיעים ולא ידועים על מי שהייתה ראש ממשלת ישראל
גולדה מאיר. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
הירשמו לפודקאסט "הספרנים":
היא גייסה סכומי עתק לרכישת הנשק שבזכותו ישראל ניצחה במלחמת השיחרור; היא הקימה את המוסד לביטוח לאומי; והיא הניחה את היסודות לברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב. אבל גולדה מאיר לעולם תיזכר כרה"מ בעת מחדל מלחמת יום הכיפורים.
לציון 50 שנים למלחמה ששינתה לנצח את ישראל, האזינו לשיחה מיוחדת עם הסופרת גלילה רון־פדר-עמית על גילויים מפתיעים בחייה האישיים והציבוריים של גולדה מאיר: הרומן הסוער עם זלמן שז"ר; כדורי הציאניד ששמרה בביתה; היחסים המורכבים עם ילדיה; וההחלטה שלא לחבור לתנועה הפמניסטית.
מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורחת: גלילה רון־פדר-עמית, סופרת. מחברת הספר "פלדה רכה – סיפורה של גולדה מאיר"
זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני ויש בה ילדים כמוך וכמוני – באמצע שנות ה-70 הסתננה אל מסך הטלוויזיה סדרה מהפכנית. כמעט 50 שנה אחרי, מספר יוסי אלפי, תסריטאי "הילדים משכונת חיים" על הרגע שבו לקח חלק במהפכה תרבותית, בלי להבין שזה מה שהוא עושה
יוסי אלפי (תמונה באדיבות המצולם) על רקע הילדים משכונת חיים (מתוך חוברת עבודה לתלמיד - 'הילדים משכונת חיים', שיצאה בעקבות התוכנית. מתוך ארכיון יוסי אלפי, המופקד באוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה), וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה.)
יוסי אלפי היה שחקן מתחיל ובמאי צעיר ומלא מרץ, כשהחליט להקדיש את מרצו לתיאטרון הקהילתי. בהמשך, ובזכות הבחירה האומנותית והאידאולוגית הזאת, עלתה לאוויר סדרת ילדים שעשתה מהפכה. "הילדים משכונת חיים" שנוצרה מתוך מוח "מספר הסיפורים" של אלפי, ולפי חזון הליהוק שלו, העלתה על המסך דבר שטרם נראה בטלוויזיה הצעירה לפני כן – ילדים ומבוגרים ממוצא מזרחי, שלא נופלים לבור של סטראוטיפים ונלעגות, ילדות ומבוגרות מזרחיות חכמות, ובעיקר – רגילות. כמוך וכמוני.
ואלפי בכלל לא ידע שהוא כזה.
השנה הודיעה הטלוויזיה החינוכית של "כאן" שמתוכננת גרסה מחודשת לסדרה האיקונית "הילדים משכונת חיים". בספרייה הלאומית שמור עותק דיגיטלי של ארכיונו האישי של יוסי אלפי, התסריטאי של "הילדים משכונת חיים". בארכיון מצאנו שישה תיקים שנוגעים ישירות לסדרה המיתולוגית, כשרובם מכילים תסריטים נושנים של הסדרה. הזדמנות מצוינת לשבת עם יוצר הסדרה, יוסי אלפי, לשוחח על הסדרה ומה שהיא חוללה, לשמוע כמה סודות מאחורי הקלעים ולהבין איך התיאטרון הקהילתי עזר לאלפי לכתוב במילותיו את קולו של דור.
יוסי אלפי כתלמיד בבית הספר (התמונה באדיבות המצולם)
למרות שיוסי אלפי נולד בעיראק וגדל במעברה, הוא מצא את עצמו די מהר בלב הבורגנות התל אביבית. בנו של בעל המכולת למד במגמה לדרמה בבית הספר התל אביבי לאמנויות "רננים", ולאחר מכן בסטודיו למשחק שליד התיאטרון הקאמרי. בצה"ל שרת אלפי בלהקת גייסות השריון ואחרי הצבא נסע לבריטניה כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה. כשחזר לארץ, אחרי מלחמת ששת הימים, היה להוט להשתלב בתיאטרון הישראלי וליישם את כל מה שלמד.
בדרך, ניסו להדביק עליו לא פעם סטיגמות של 'מזרחי' "אבל אני כל הזמן נאבקתי. בקטנות. מצד אחד ראיתי את עצמי מתקדם לכל עניין ודבר. יצאתי ללונדון, ישראלי לגמרי, בזמן מלחמת ששת הימים. בששת הימים היית הכי 'נצרך'. כולם רצו אותך, כולם רצו לקבל אותך. כתבתי שם מחזות והצגתי אותם והייתי בטלוויזיה הבריטית, שיחקתי רוסי. זה הדימוי שהיה בלונדון עלי. וכשאני חוזר לארץ אני מגלה שמשהו לא בסדר. אני בכלל לא רוסי. יש פה משהו דפוק שלא ידעתי להסביר לעצמי עדיין."
"יש לנו חדשות בשבילכם – אנחנו משהו אחר לגמרי."
אחרי כמה נסיונות בתיאטרון הרפרטוארי, שבהם נתקל לעיתים באפליה, שיחת טלפון אחת שינתה את מסלול חייו והפנתה אותו אל התיאטרון הקהילתי: "התחלתי את התיאטרון הקהילתי בכלא מעשיהו, בשנות ה-70. לא ידעתי שמה שאני עושה זה תיאטרון קהילתי. רק הגעתי מלונדון עם אידיאולוגיות ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. אמרתי אני מוכרח לעשות משהו."
מי שהתקשר אליו היה מנהל כלא מעשיהו שביקש ממנו לביים מחזה שכתב בשם 'הד הכלוא'. אלפי הסכים לביים את המחזה למרות שלא התלהב ממנו בתנאי שהאסירים יהיו שותפים מלאים ליצירה, והיא לא תישען רק על המחזה שכתב מנהל הכלא או על התערבות משמעותית של צוות הסוהרים.
"פה בעצם התחיל העניין של לשאוב את הדרמה מהאנשים עצמם. בתיאטרון הקהילתי אין מושג שנקרא 'אודישן'. כולם – אם הם רוצים לשחק – הם שחקנים. בן אדם שרוצה לספר סיפורים הוא מספר סיפורים, אם הוא יודע לספר סיפורים. וברגע שאתה רוצה – אתה יודע. זאת התיאוריה כולה."
מבחינתו של אלפי, ללא העבודה שלו עם אוכלוסיות שונות בתיאטרון הקהילתי, ובמיוחד עם ילדים, לא הייתה נוצרת התוכנית "הילדים משכונת חיים": "העבודה על 'הילדים משכונת חיים' התחילה בשנת 1975. אבל לפני כן, בתחילת שנות ה-70, הוא התחיל לעבוד בשכונת התקווה עם ילדים, בלי חומר כתוב מראש. "אמרתי", כך הוא מספר, "שאני רוצה לכתוב איתם את המחזה. אני בא עם טייפ, אני מקליט."
המפגש הבלתי אמצעי עם ילדי שכונת התקווה חשף את אלפי לניכור ולמרחק שהרגישו חלק מהם כלפי התרבות שממנה באו. בין הילדים הייתה ילדה בשם שולה קוויתי, שהתביישה בשמה למרות שהייתה נצר לשושלת מוזיקאים מכובדת מעיראק. אלפי חשף בפני שאר הילדים את הקשר של שולה לסלאח ודאוד אלכוויתי – מגדולי המוזיקאים הקלאסיים שצמחו ליהדות עיראק. שולה, שהייתה בתו של דאוד, הביאה אל הקבוצה תקליט של אביה, ואלפי לימד אותם את השיר וסיפר להם "אתם יודעים, זה כמו אריק איינשטיין של עיראק." אלפי לימד אותם את השיר. לימים, פגש אלפי את בנה של שולה, דודו טסה, ונתן לו עצת זהב – לחזור אל המוזיקה של סבו ודודו.
תהליך העבודה עם הילדים הבהיר לאלפי שדרך הסיפורים מחייהם של הילדים ובשפתם הוא נלחם את מלחמתם לייצוג הולם וניפוץ סטיגמות: "כשעשינו את ההצגה הזו, שנקראה 'הכאלה אנחנו' הייתה הרגשה של מהפך. קרה משהו. ורציתי בעצם שהילדים יספרו מי הם. המנהלת שלהם הייתה מאוד נגד זה כי השפה הייתה לא 'ספרותית', כתבתי מתוך הפה של הילדים. הרעיון אז היה לעשות מהפך בחשיבה של החברה. שידעו ש'אומנם' אנחנו משכונת התקווה, אבל יש לנו המון דברים לספר לכם. יש לנו חדשות בשבילכם – אנחנו משהו אחר לגמרי".
"רציתי להיכנס למעוז האשכנזים."
את ההצגה שיצר יחד עם ילדי שכונת התקווה החליט אלפי להעלות דווקא בצוותא בתל אביב: "למה בצוותא? כי אני רציתי להיכנס למעוז האשכנזים. זה המקום שהיה מעוז האשכנזים בתקופה ההיא."
ואיך הוא יגיע אליו? אלפי מעיד על עצמו: "יש לי שתי תכונות טובות שעוזרות לי בחיים: אלף, אני מטומטם. ובית, אני לא רואה בעיניים. אם זאת התמונה שאני רואה לנגד עיני – היא צריכה להתגשם. אני יודע שאני צריך לעשות הכל 'עכשיו', אחרת לא יתנו לי."
הוא פנה ללא אחר מאשר יצחק ארצי, שהיה אז סגן ראש העיר תל אביב: "באתי אל יצחק ארצי הנהדר, אבא של שלמה ארצי, ואמרתי לו "יש לי קבוצה משכונת התקווה, הם עשו הצגה אתה משתגע ממנה." ארצי הציע אולם אחר, ליד שכונת התקווה. אבל אלפי סירב וארצי נעתר לבקשתו המקורית, וההצגה עלתה ב"צוותא".
שנה לאחר מכן החליט אלפי שהגיע הזמן "לפוצץ את הגטו" של שכונת התקווה. הוא יזם הצגה משותפת עם ילדי בית הספר תל נורדאו, שבלב תל אביב. השנה הייתה 1973, והמלחמה קטעה את הפרויקט המשותף. אחרי המלחמה החליט אלפי לשנות את נושא ההצגה למה שעבר על הילדים באותה שנה וקרא להצגה "ילדים בצל המלחמה": "כשהתחלנו לעבוד על זה הייתה הסכמה בין בתי הספר שפעם אחת באים לשכונת התקווה ופעם אחת לתל נורדאו, אבל בכל פעם שביקשתי מבית הספר תל נורדאו לבוא לשכונת התקווה הם לא רצו לבוא, כלומר הילדים רצו – ההורים לא הסכימו. למה? שכונת התקווה זה מסוכן." בתגובה, אלפי הפסיק את שיתוף הפעולה עם בית הספר ממרכז תל אביב: "חזרתי לשכונת התקווה. הילדים האלה שיחקו את הפחדים שלהם ואת היצרים שלהם. זה היה הפרומו של 'שכונת חיים'."
אחרי אחת ההצגות ניגש אדם אל מאחורי הקלעים וביקש לדבר עם אלפי. זה היה במאי הטלוויזיה חיים שירן, שהתלהב מההצגה מאוד. אחרי שהרעיף על אלפי מחמאות, הוא הכריז "אנחנו רוצים את זה בטלוויזיה!" ההצגה של ילדי שכונת התקווה צולמה לטלוויזיה, שודרה פעמים רבות וזכתה למעמד של קאלט. היא גם הפגישה בינו ובין ד"ר אברהם שטאל שיחד עם שירן, פילסו לבמאי הצעיר את הדרך אל הפקת הטלוויזיה המהפכנית שחיכתה לו: "חיים אמר אני עושה עכשיו אודישנים לכותבי תסריטים לסדרת טלוויזיה. הוא נתן לי כל מיני שמות של גדולי הארץ [שמגישים מבחני כתיבה לתוכנית בחינוכית – ל.ה] ואמר לי 'תגיש הצעה, מה כ'פת לך'".
כשאלפי הגיע למשרדי החינוכית, הוא פגש שם את שטאל. שטאל, איש חינוך ותיק, ששימש יועץ דידקטי לטלוויזיה החינוכית כשמרכז עיסוקו במושג ובאבחון של "טעוני טיפוח". אלפי מסביר איך המושג הבעייתי הזה הפך לחיובי בתורתו החינוכית של שטאל: "הוא הגיע למסקנה שאין מישהו שאיננו טעון טיפוח. כולנו טעוני טיפוח באופן זה או אחר."
יחד עם הסוציולוג החינוכי גבי סלומון, ישבו השלושה וניסו להסביר לאלפי מה הם מחפשים לתוכנית החדשה שלהם: "הם אמרו 'תשמע, היו פה הרבה אנשים שרצו לכתוב לנו תסריטים, אבל הם לא מבינים על מה אנחנו מדברים.' אז ביקשתי דוגמה."
דף מהתסריט המקורי של "הילדים משכונת חיים", בכיכוב אישוני הכבאי. התסריט המלא נמצא כאן. (מתוך ארכיון יוסי אלפי, המופקד באוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה), וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה)
כשהם נקבו בנושא "עיקר וטפל", אלפי ניגש לעבודה במקום. תוך חמש דקות הוא תקתק במכונת הכתיבה שבמשרדה של מנהלת החינוכית, יוהנה פרנר, את התסריט הראשון למה שהיה אחר כך פרק בתוכנית. אלפי הקריא להם את הסצינה שכתב על אישוני הכבאי, שלא היה אכפת לו אם הבית נשרף, כי המפתח אצלו, ועוד שתי סצנות נוספות. כולם התלהבו, ונתנו לאלפי עוד אתגר כתיבה: הפעם הסבר את המושג 'שלם ופרטים'. אלפי נזכר: "הם אמרו: 'יש אנשים שלא מבינים את ההבדל בין שלם ופרטים – כשהם מביטים בשלם, הם לא רואים את הפרטים שבו, כי החשיבה שלהם מוגבלת. אז החברה חשבה שזאת בעיה של מזרחים."
אלפי הלך שוב אל מכונת הכתיבה וחזר עם הסיפור על יוני, הילד שלא אוהב את הקובה שאמו מכינה. יוני גילה שהוא מאוד אוהב כל את כל המצרכים שמכינים מהם קובה, כל אחד בנפרד. אלפי שוב קלע לכוונת המחנכים.
תמונה מחוברת עבודה לתלמיד – 'הילדים משכונת חיים', שיצאה בעקבות התוכנית. מתוך ארכיון יוסי אלפי, המופקד באוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה), וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה.
דמויות מזרחיות מוצלחות וחכמות
אחרי אותה פגישה יצירתית הוחלט לשלב כוחות ולהפיק את הסדרה על פי תסריטיו של אלפי. כשהם הרכיבו את צוות התוכנית, מספר אלפי, הכיוון היה ברור מאוד: "היה שם את המפיק, אריה חגי – עיראקי, הבמאי – מרוקאי, התסריטאי – עיראקי, ולאט לאט התחלנו לחשוב מי יכול להיות בעסק הזה. ואמרנו שכולם יהיו איכשהו מזרחים חכמים, שמלמדים את הילדים באמצעות סיפור."
החלטת הליהוק שלהם הייתה גורפת: כל הילדים בסדרה שהם ממוצא מזרחי יהיו חכמים ונבונים, וכל הילדים "הבלונדינים" יהיו העפרונות הפחות מחודדים בקלמר הסדרה. "אנחנו היינו ממש עד הסוף גזענים בעניין הזה, מתוך רצון." מתוודה אלפי.
אלפי הקפיד להציג את הדמויות המזרחיות כמוצלחות וחכמות, כמו שפרה שהסבירה לילד הבהיר שלצידה מה הפתרון לבעיה, והוא השיב לה: את נורא חכמה! היום אותו ילד הוא מנהל בית החולים שלוותא, מוסיף אלפי, אבל אז תפקידו היה להיות הילד שלא מבין דבר. "אני מוכרח לומר לזכותה של יוהנה פרנר שהיא אפשרה את זה. כך גם היה בהנהלה [של החינוכית – ל.ה]." אומר אלפי.
אלפי וחבריו לתוכנית החליטו ועשו. הם ליהקו לתפקידים הראשיים מבוגרים וילדים שלא נראו כמעט על המסך עד אותה עת. לצד הילדים יוני (אלי מילמן), עוזי (עודד אברהם), ג'נגו (עודד ציון) ושפרה (דפנה בר-לב) שיחקו המדריך ששון גבאי (בתפקידו הראשון בטלוויזיה), רחל אטאס כאמא של יוני, ז'אק כהן כמר כהן השוטר, וכמובן אריה אליאס כיחזקאל בעל המכולת.
"אריה אליאס היה עומד ליד החלון בחדר בו הייתי כותב ואומר לי 'כתבת אותי היום?' עניתי 'לא, אני חושב שהשבוע נעשה קצת שינוי. אתה לא תהיה.'" מספר אלפי על השחקן הגדול. "אז הוא אמר 'טוב, אז אני אעמוד פה עד שאתה תכתוב אותי. הוא לא זז, אז אי אפשר היה לעשות פרק בלעדיו."
לא במקרה בחר אלפי את אליאס לתפקיד בעל המכולת בסדרה. אביו של אלפי היה בעל מכולת ואלפי גדל בין מדפי המצרכים: "מרכז העולם היה המכולת של אבא שלי. וכאן באמת היה אריה. הוא לא שיחק את אבא שלי כי אבא שלי לא היה כזה, אבל הוא נתן לי הרגשה ש"הנה המכולת". מכולת זה ברור שזה מרכז. "
אלפי כתב בחריצות: "כל פעם הייתי מחפש סיפורים, סיפורי עם כאלה ואחרים, והופך אותם לסיפור שמספרת דמותו של אריה אליאס, כאילו הוא המציא את זה עכשיו". דרך הסיפורים האלה, המשלים הללו, שיש בהם קונפליקט דרמטי, הצליח יוסי אלפי להציג את הסוגיות הפדגוגיות שנתבקש להעביר באותו פרק.
שטאל האמין שהסיפור הוא הבסיס לחינוך: "זאת הייתה התיאוריה שלו", מספר אלפי, "ואז עוד לא הבנתי את זה. רק מ'שכונת חיים' זה היה כבר ברור לי מאוד. 'שכונת חיים' היה סוג של תיאטרון קהילתי מצולם ולאומי, כי זה היה של כל הארץ, לא של שכונה ספציפית."
"מה זה הילד המזרחי הזה, שאימא שלו מאכילה אותו כל הזמן?!"
ההשראה לסיפורים הגיעה ממוחו הקודח של אלפי, מסיפורים ששמע ומדרישות המערכת הפדגוגית: "אני ספוג. ההשראה הייתה האנשים עצמם. וחוץ מזה, בכל פעם המומחים היו באים אלי עם בעיה פדגוגית שהייתי צריך לפתור." בעיה אחת שהפכה לסיפור בתוכנית הדגישה את הזרות בין בני העדות השונות, כשאלפי גילה שהצופים בתוכנית שאינם ממוצא מזרחי לא העלו על דעתם שהאמא היהודייה קיימת גם בגרסה ה"פרענקית": "בעבודה על הסדרה, הפרק הראשון היה על 'עיקר וטפל' והשני על 'שלם ופרטים'. עשו מחקר אצל המורים לגבי הסדרה והתשובות שקיבלנו היו איומות. אחת המורות אמרה: 'מה זה הילד המזרחי הזה, שאימא שלו מאכילה אותו כל הזמן?! זה בכלל לא אימא מזרחית. אימא מזרחית לא מאכילה את הילדים שלה. זה אימא פולניה שעושה את זה. הייתם צריכים לקחת אימא פולנייה ולהראות את זה'."
אלפי לא נתן לדברים כאלה להרתיע אותו, להפך: "הצופים לא ראו את ה'מזרחיות', אבל זה חדר." הוא אומר.
כיאה לסדרה ישראלית נטולת תקציב, גם צוות "הילדים משכונת חיים" נאלץ להיות יצירתי ולהתגמש במהלך הצילומים. כשהקיוסק שבנו לתפאורה היה קטן מדי לכך שאדם ממוצע יוכל לעמוד בו, ליהקו לסדרה את השחקן יצחק חלוצי לתפקיד בעל הקיוסק, כי התנשא לגובה של מטר חמישים וחמישה סנטימטרים בלבד. גם מאחורי הופעתה של עפרה חזה בתוכנית יש לאלפי סיפור, אולי זו אפילו עסקת הבארטר השיווקי הראשונה בטלוויזיה: "עפרה חזה הופיעה אצלי פעם אחת ב'שכונת חיים' עם אוברול ג'ינס שאני יצרתי כי עסקתי בתיאטרון קהילתי ולא הייתה לי פרנסה. אשתי ואחי פתחו עסק לאופנה. היא באה לקנות אצלנו ג'ינס ואז נתנו לה את זה מתנה כדי שתופיע עם זה ב'שכונת חיים', שיהיה כתוב עליו "אלפי".
אבל מלבד הגבלות כלכליות, אלפי מתעקש שלא היו עליו הגבלות אחרות: "אני מוכרח להגיד לך, נתנו לי לעבוד, נתנו לי במה, נתנו לי הכל. באמת אני לא יכול לבוא בשום טענה." אולי בכל זאת אחת קטנה, שגילוי בצידה: "אחד הדברים שרציתי זה לכתוב גם את השירים אבל אמרו לי 'תעזוב, יוסי, אתה כותב כבר את כל הסדרה.'" המפיק ביקש מיורם טהרלב לכתוב את שיר הפתיחה לסדרה, אבל טהרלב, לפי אלפי, לא מצא השראה למילות השיר. אלפי מספר שהוא זה שנתן לו את השורה שהפכה לפזמון המוכר כל כך "זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים, כמוך וכמוני." בדיעבד, אלפי אולי היה מתעקש להכניס את הצלילים של המוזיקה המזרחית האותנטית גם לסדרה הזו.
"הילדים משכונת חיים" שודרה בין השנים 1976 ל-1978, ולאחר מכן בשידורים חוזרים על גבי שידורים חוזרים אל תוך שנות השמונים. "זו הייתה הצלחה ענקית." מתגאה אלפי. היא שווקה לעיתונות כתוכנית המיועדת לתלמידים "טעוני טיפוח" שכחלק ממטרותיה "שיפור דרכי התקשורת, שיפור הדימוי העצמי והעדתי של התלמידים טעוני הטיפוח". כבר אז הייתה ביקורת על המיסגור הלא מחמיא לתוכנית: חוה נוסק כתבה בעיתון 'דבר': "כאשר ראיתי תכנית אחת מן הסדרה – לא הבחנתי שאין היא מיועדת לכל ילד".
על סיומה של הסדרה נודע לאלפי בדרך אגב, אחרי 22 פרקים מוצלחים: "היינו באבל כשסיימו את הסדרה. לא הודיעו לנו שהסדרה הסתיימה 'אולי נעשה, אולי לא'."
אלפי לא שמר על קשר עם הדור הצעיר של משתתפי הסדרה, חוץ מג'נגו: "אני כמו סבא לילדים של עודד ציון. יוני הוא עורך דין עם קרחת. עם השאר אני לא בקשר וחבל. אולי בגלל שאני ממשיך הלאה לדבר הבא."
אלפי משתמש גם היום בהצלחה העצומה של הסדרה כדי להקניט מורות ומורים שהיו ילדים בזמן שידור הסדרה: "הייתה תופעה מאוד מעניינת. השידורים היו בבוקר, בהתחלה. מה יצא? ילדים בכל הארץ לא הלכו לבית הספר. כולם היו חולים. כל יום כשהסדרה שודרה. בהתחלה זה שודר פעמיים בשבוע." כיום, כשהוא מגיע למפגשים עם ילדי בית ספר, מורים ומורות רבים אומרים לו שגדלו על שכונת חיים הוא מזכיר להם, ליד תלמידיהם, שהתוכנית שודרה בשעות הבוקר, כשהם היו אמורים להיות בבית הספר.
בזמן אמת, אומר אלפי, הוא לא הבין את גודל המהפכה שחוללה התוכנית: "הבנתי שתיאטרון קהילתי הוא משמעותי מאוד. התחילו להקשיב לי. גם התחלתי להלבין, אז ברגע שאתה מלבין חושבים שאתה גם חכם."
יש בי ערגה לעשות "הילדים משכונת חיים" גרסת 2023
אחרי ש"הילדים משכונת חיים" הסתיימה כתב אלפי תסריטים לעוד תוכניות בחינוכית ואפילו ל"רחוב סומסום" בתחילת דרכה: "זה כבר היה שנות ה-80." הוא אומר, "פתאום נהיה נורמאלי להיות 'פרענק חכם', ילד טוב, חכם. שחרחר. לא מוכר עיתונים כמו ב"חסמב"ה" למשל, או פושע או כאלה דברים. עובדה, כן."
בשנים שלאחר מכן עסק אלפי רבות בכתיבה ובבימוי בתיאטראות הממוסדים, הגיש תוכניות ברדיו ובטלוויזיה, כתב ספרים וכמובן הקים את המגמה לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. בהמשך ייסד את 'פסטיבל מספרי הסיפורים' אותו הוא מנהל כבר מעל 3 עשורים.
יוסי אלפי עם אחד מספריו. התמונה באדיבות המצולם
על התוכניות לעשות גרסה חדשה ל"הילדים משכונת חיים" אלפי שמע מהעיתונות. מהטלוויזיה החינוכית לא קיבל הודעה או פניה בנושא. אבל אם היו נותנים לו את ההזדמנות, ברור לו איך היה כותב את "הילדים משכונת חיים – גרסת 2023": "יש בי ערגה לעשות את זה. אני רואה בזה את פרק ב' של חיי. היום יש גם אתיופים, רוסים, אוקראינים, יש בוכרים. צריך לתת קול לדבר הזה, לאגרסיה הזו, שנובעת ממיליון ואחד דברים. זה לא במקרה שאנשים היום אגרסיבים יותר משהיו אי פעם, כי יש חוסר קשב הרבה יותר גרוע ממה שהיה בין המזרחים והאשכנזים של פעם. הרבה יותר מבוסס גם – עם סיבות למה."
אלפי יודע מהם הנושאים עליהם היה כותב עכשיו את הסדרה: "אני רוצה לדבר על 'הכר את השכן' ועל נקודות ראות, הרבה יותר ממה שדיברנו פעם, אני רוצה לעשות את 'שכונת חיים' של היום. אני לא צריך אולפן. נצא החוצה. זה יראה בונבונירה, זה ייראה נכון, זה ייראה אמיתי. זה יהיה שוס מכיוון שסוף סוף אני אגיד את הדברים האמיתיים. אני רוצה לעשות פרק ב' של 'שכונת חיים' כי זאת תהיה השלמה מתוך בגרות. אני רוצה לעשות את זה מושכל, לא אינטואיטיבית. אני יודע היום את כל התיאוריות. אני יודע כל מה שהיה צריך לעשות אז."
