רומנים אמיתיים הם פואמות: על אמילי ל' מאת מרגריט דיראס
מאיה מיכאלי
.
גבר ואישה נוסעים פעמים רבות במשך קיץ אחד לעיירת הנמל קילבף שעל שפך הסן בנורמנדי. הם נוהגים לשבת בבית הקפה או בבר של הוטל דה לה מארין. עוד מראשיתה שזורה נסיעתם בבדיון, בכתיבה: "אתה אומר: 'המקום הזה מוצא חן בעינייך. יום אחד הוא יופיע בספר – הרחבה, החום, הנהר.' אני לא עונה. אני לא יודעת. אני אומרת שאני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם." כך מתקיימת אפשרות הופעת "המקום" בספר כבר ברגע שהמספרת מתבוננת בו, ומצטמצם הפער בין נראותו בעולם ברגע מסוים לבין התגלמותו לאחר מכן באותיות כתובות, פער המתווך רק על ידי חוסר הידיעה שלה. הם צופים בחבורה של קוריאנים, היא מפחדת מהם והוא צוחק עליה ואומר שהיא גזענית. ליד הבר, במקום השמור ללקוחות מזדמנים, הם מבחינים בזוג נוסף, היא שותה בורבון כפול והוא פילזן כהה. "בבת אחת ראינו אותם. ומאותו רגע לא יכולנו לעשות שום דבר אחר." מאותו הרגע הטקסט מתפצל לסיפור כפול, סיפורם של שני הזוגות המשתקפים זה בזה, נשזרים אלו באלו, ומקיימים בינם לבין עצמם את מה שדיראס כינתה בריאיון "חילוף חומרים אוסמוזי".
תחילה מנסה האישה, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, לדבר עם בן הזוג שלה על הסיפור שלהם, על רצונה לכתוב אותו. שוב נטמעים זה בזה המתרחש והמתועד, מחלחלים זה לזה. "נדמה לי שכאשר זה יהיה בתוך ספר, זה כבר לא יכאיב… זה כבר לא יתקיים. זה יימחק", היא אומרת. הם מדברים על המוות שלה ועל מה שיהיה אחריו, על התשוקה שמעולם לא חווה כלפיה, לדבריו. היא לא מסכימה. לדעתה בהתחלה הייתה תשוקה גם מצידו. הוא מתעקש שהיא רק ממציאה את תשוקתו כלפיה. "אין לי שום חלק בסיפור שהיה לך איתי", הוא מכריז "אבל אני תמיד לצידך בייאוש שאני מספק לך." הוא מנסה לנחם, והיא ממשיכה ומנחמת את עצמה: "כשאני כותבת, אני כבר לא אוהבת אותך." בהדרגה השיח ביניהם על אודות עצמם, הכתובים והגופניים, גולש ונהפך לשיח על הזוג השני. הוא מורכב משברי שיחות באנגלית שהם קולטים, של בני הזוג בינם לבין עצמם ועם בעלת המקום ובתה וגם מניחושים והמצאות: הוא קפטן המפליג למסעות ארוכים בים והיא אשתו המתלווה אליו, הנראית חולה, אולי אפילו נוטה למות. המציאות כמו נכתבת אל מול עיניהם עד כי לא לגמרי ברור אילו חלקים ממנה נבדו. בתוך השיחות שלהם זוכה האישה האנגלייה לשמה, שיהיה גם שמו של הספר כולו, אמילי ל'. זהו שם שהעניק לה, כך לפי הסיפור שהם טווים עבורה, אדם נוסף שאהב אותה, אך לא זכה לממש את אהבתו. למעשה זהו אפוא סיפורם של שלושה זוגות, שלוש אהבות, כל אחת מהן אומללה בדרכה.
סיפורם של בני הזוג וסיפורם של הקפטן ואמילי ל' האפונימית, ושל אמילי ואהבתה הלא ממומשת, כמו ביצירות רבות של מרגריט דיראס, נע בין תיעוד לבדיון, בין להיות ספרות לבין לחשוב על ספרות, באופן שמקשה על הבחנות שכאלה, חושף אותן ולעיתים אף מעקר אותן לחלוטין ומרוקן אותן מתוכן וממשמעות. הסיפור כורך, בדרכה הייחודית של דיראס, את הקונקרטי והגופני עם מה שמתקיים רק במילים ובמוזיקה ביניהן, בממלכת הספרות. לאחר שהפשיט את ההבחנות ונותר עירום, הרומן הקצרצר הזה הכתוב במשפטים קצרים ופיוטיים, מעוטי מלל ורבי משמעות, נוגע בבשר, ובעיקר: בכתיבה, באהבה וביחס אל האחר, במובן הרחב של המושג – הזולת (האהוב/ה), הזר (הקוריאנים), אך גם באחר המופשט: הלא ידוע, הלא ודאי, זה שבנפש (הכמיהות הלא ידועות, התשוקות הלא ממומשות, אך גם הדחף האלים להשתלט על האחר, לנכס אותו) וזה שבגוף (החולי, הזקנה, המוות). "רומנים אמיתיים הם פואמות," הכריזה דיראס עם צאת הספר ב־1987 ובכך טשטשה הבחנה נוספת, הפעם בין סוגות, אך זיקקה את העיקר. שכן המשותף לרומנים שהיא מכנה "אמיתיים" ולפואמות הוא אולי יכולתם לגעת בעומק ברגש, בשפה, ביחסים בין בני אדם, להציבם בחזית מבלי להכפיפם לעלילה בדיונית ונפתוליה שיכתיבו את התפתחותם.
"אמילי ל' היא הדמות החשובה ביותר ביצירותיי", הצהירה מרגריט דיראס. חוקרי ספרות ראו בה המשך של, או הקבלה לדמויות אחרות של דיראס כמו לול ו' שטיין (1964), אן־מארי סטרטר (שהופיעה בכמה יצירות של דיראס, ובהן סגן הקונסול (1966) ואורליה שטיינר, ששלושה טקסטים של דיראס מ־1979 נקראו על שמה. הל' שמציינת את שם משפחתה יכולה לרפרר ליצירה נוספת של דיראס, הכאב (1985), שבה תיארה את המתנתה המיוסרת לרובר אנטלם, מי שהיה אז בן זוגה, ונשלח בעת מלחמת העולם השנייה למחנות עבודה לאחר שנתפס בעת פעילות של תנועת הרזיסטנס. כחלק מהמשחק שלה במרחב שבין התיעוד לבדיה, דיראס כינתה אותו בספר רובר ל' ואת עצמה כינתה מרגריט ל'. אך אמילי ל' לא רק מקיימת קשרים עם דמויות אחרות של דיראס, אלא גם עם יוצרים ויצירות נוספות. כך, כאשר המספרת ובן זוגה יושבים בבר ומתבוננים בקפטן ובאשתו, היא לוחשת לו את שמו של סופר אמריקאי שהתאבד. בראיונות עימה אמרה במפורש כי זהו "זוג א־לה המינגווי". סיפור חייה של אמילי ל' גם משיק בנקודות רבות לסיפורה של המשוררת אמילי דיקנסון. כמו דיקנסון פרסמה גם אמילי ל' רק שירים בודדים. הנוטריון שאצלו הפקידה מכתב חשוב סבור כי היא המשיכה לכתוב אבל "החביאה את הראיות המרשיעות, את השירים שלה", ממש כמו דיקנסון, שמרבית שיריה התגלו לאחר מותה ופורסמו בניגוד לבקשתה.
אמילי ל' גדלה בבית עשיר באיי וייט. הוריה התנגדו לאהבה שבינה לבין הקפטן, כיוון שמעמדו החברתי היה נמוך משלה. היא והקפטן "ניסו להשתחרר זה מזה, אבל לא הצליחו. כשהתחוור להם שנבצר מהם להפסיק לאהוב, הייתה זו היא שהודיעה להוריה על רצונם להינשא". היא התחילה לכתוב אחרי כמה שנים של חיים משותפים, אלא שהקפטן לא הבין את השירים, לא מצא את עצמו בתוכם, ראה בהם ביטוי לחלקים בנפשה שאינם מוכרים לו וסבל מכך "ייסורי גיהינום של ממש. כאילו בגדה בו, כאילו חייתה חיים מקבילים לחיים שהאמין שיש לה איתו … חיים חשאיים, נסתרים, מוצפנים, אולי אפילו מבישים, ומייסרים עבורו יותר מאשר אילו בגדה בו בגופה". סבלו הניע אותו לבצע את מה שדיראס מכנה בראיונות "הפשע": הוא השליך את אחד משיריה לאח הבוערת ולא התוודה על כך מעולם.
השיר האבוד ערער את אמילי ל', גרם לה להפסיק לכתוב ולמעשה הוביל למותה בחיים. השיר העולה באש הוא למעשה, כך מתחוור לקוראים, There's a certain Slant of light, אחד משיריה המוכרים ביותר של אמילי דיקנסון, הנקרא כמו כל שיריה על שם השורה הראשונה שלו. זה אפילו לא "רפרור" אל השיר, שכן שורות ממנו מובאות כלשונן – בצרפתית ובאנגלית (במקור). שומר הווילה באי וייט הוא היחיד שאמילי ל' מספרת לו על אובדן השיר. בחברתו היא מצליחה לשחזר כמה משורותיו, ובאופן בלתי נמנע הם מתאהבים, אהבה ששיאה בנשיקה, ותלווה אותם כל חייהם אך לא תוכל להתממש. אפשר לראות בשיר זה ובהיעלמו, וגם בהתאהבות הנלווית אליו, את גרעין ספרה של דיראס. השורה היחידה המצוטטת במלואה באנגלית מן השיר של דיקנסון (ואמילי ל'), "But internal difference, where the meanings are", היא ליבו של הספר, העוסק מכיוונים שונים בחוסר היכולת ללכוד משמעויות, לאחוז במי שאוהבים ולהבין באמת את האחר, או את הכתוב; ובפוטנציאל היצירתי והמשחרר של חוסר הפשר.
ואכן, האהבה בין בני הזוג הצרפתי מתוארת ברומן כבלתי אפשרית, חמקנית, מעורערת, וככזו דווקא מאפשרת חופש יצירתי. באחרית הדבר היפה והפיוטית שכתבה רמה איילון, שתרגמה את הספר ברגישות רבה ועם תשומת לב לא רק למילים אלא גם למוסיקה שביניהן, היא תיארה בפרוטרוט את ראשיתה של מערכת היחסים בין דיראס לבין יאן אנדראה, בן זוגה באותה התקופה. דיראס טענה בראיונות כי בני הזוג בספר הם יאן והיא. יאן היה צעיר ממנה ביותר משלושים שנה, עזב אותה פעמים רבות אך גם חזר ולבסוף ליווה אותה עד למותה וטיפל בה במסירות. יאן טען שהוא לא נמשך אליה, הוא העדיף רומנים מזדמנים עם גברים על פני יחסי תשוקה עימה, אך גם היה תלוי בדיראס והושפע ממנה עד כי אימץ את שם המשפחה "אנדראה" שהעניקה לו, וספריו נתפסים עד היום כחיקויים חיוורים של ספריה. "מה שאנחנו מעדיפים זה לכתוב ספרים אחד על השני", היא אומרת לו בספר כדי לפייס אותו אחרי שיחה קשה ביניהם. ואמנם, דומה כי האהבה ביניהם שואבת את כוחותיה מיחסיהם הספרותיים וגם מזינה בתורה את הספרות של שניהם.
דיראס עצמה אמרה בריאיון עם הבימאי ז'אן לוק גודאר, שהיה ידיד קרוב, כי הספר היה דרכה לדבר על האהבה הבלתי אפשרית שבחייה. הקהל הצרפתי גילה עניין רב בקשר אהבה זה, והתייחס אליו בשעשוע כאל "הסקנדל הנוכחי" של מרגריט דיראס. חוקרי הספרות הצרפתים, חובבי סדר וקטלוגים, רואים כיום את אמילי ל' כחלק ממה שהם מכנים "מחזור יאן אנדראה", שמשך קוראים רבים כי נתפס כמעין "יומן המופנה לעיני הכול". מחזור זה כולל ספרים נוספים של דיראס כמו מחלת המוות מ־1982, עיניים כחולות שיער שחור מ־1986 וכמובן יאן אנדראה שטיינר מ־1992. אך דומה כי יצירתה של דיראס, וכן יחסי האהבה בינה לבין יאן, מסרבים להיענות לכל סוג של "משטר משמעות" כזה.
"אני בעצמי לא מבינה את הספר", אמרה דיראס לאחר שפורסם, "אבל לו מישהו אחר היה כותב את אמילי ל' הייתי מפסיקה לכתוב". את לעגם של כמה מהמבקרים כלפי הספר וכלפיה באותן השנים היא פירשה כזלזול הנובע מחוסר הבנה, מקנאה וממיזוגיניה. מבחינתה כך חברה הביקורת הגברית כלפיה לפשע של הקפטן ששרף את יצירתה של אשתו. אך דיראס התעקשה להישאר לא מובנת, לקוראיה ולעצמה. היצמדות למשמעות חמקמקה ולחוסר פשר נתפסה אצלה, כפי שאפשר לגלות בספר זה ובספריה האחרים, כמו מעשה אתי ופוליטי, ויותר מכך – כמו ליבת הכתיבה, האהבה, החברות.
הספר נפתח במילים "זה התחיל בפחד". הפחד, כך מתגלה לאורך הקריאה, יכול לגבור ולהוליד גזענות, כמו זו שלה כלפי הקוריאנים, או פשעים כנגד נפשו של הזולת, כמו פשעו של הקפטן. אבל ליצור אפשר רק כשהפחד לא מעורר פעולה, רק כשאת שרויה באי־ודאות מוחלטת, בסוג של עיוורון: "לכתוב זה גם לא לדעת מה את עושה, לא להיות מסוגלת לשפוט את זה – מוכרח להיות משהו מזה בסופר, איזה ברק שמסמא את העין". גם לקרוא לעומק וגם לאהוב באמת אפשר רק מתוך ויתור על הבנה מוחלטת ועל פשר. או במילים שבת דמותה של דיראס אומרת לבן הזוג שלה, בן דמותו של יאן, בעמוד הכמעט אחרון של הספר: "מחשבה ומוסר הם מעט מדי, לא נספגים בגוף שקורא את הסיפור ורוצה להכיר אותו מראשיתו, ובכל קריאה שוקע באי־ידיעה שבה הוא מצוי זה מכבר ושרק הולכת ומעמיקה."
.
ד"ר מאיה מיכאלי כתבה את הדוקטורט שלה, שעסק ביצירותיה הספרותיות והקולנועיות של מרגריט דיראס, באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת "סיאנס פו" בפריז. כיום היא מרצה במחלקה לספרות, לשון ואמנויות ומרכזת את התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. תרגומה לשלושה טקסטים מאת מרגריט דיראס הקרויים שלושתם "אורליה שטיינר", ומלווה במסה שכתבה על היצירות, ראה אור בהוצאת "רסלינג".
.
מרגריט דיראס, אמילי ל', ספריית רות, 2023. תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: רעות בן יעקב על "היורדות" מאת דאה הדר ו"יריתי באמריקה" מאת תהילה חכימי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
