.

שירים לרמה

שרון אס

.

                                                          לרמה לוסקי

=

אָמַרְתְּ: זֶה לֹא יִקַּח עוֹד הַרְבֵּה בֶּיְבּ. הִקְשַׁבְתִּי לַמּוּזִיקָה

שֶׁלָּךְ, לֹא לִדְבָרַיִךְ. רָצִיתִי שֶׁשְּׁתֵּינוּ נִצְפֶּה בְּמוֹתֵךְ

וְנַחְזֹר מִמֶּנּוּ מְאוֹשָׁשׁוֹת, כְּמִקְרִיאָה בְּסֵפֶר נָדִיר

הִכַּרְתִּי אוֹתָךְ, זֶה לֹא הָיָה מֻפְרָךְ לַחְשֹׁב שֶׁהַמָּוֶת

יַחְרֹג – הָיוּ לָךְ יְדִיעוֹת וּמַהֲלָכִים בֵּין הָרוּחוֹת

וְהָעוֹרְבִים. דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן צָפִית בְּכָל הָעוֹלָמוֹת

הַמְּקֻבָּלִים וְהַנִּשְׁכָּחִים וּבְעִקָּר בַּכְּלָבִים הַחֲכָמִים

אָמַרְתְּ וּבִמְלַוֵּיהֶם הַטִּפְּשִׁים

נִסִּית לְהַצְפִּין בִּי דְּבָרִים – כָּל כָּךְ דָּאַגְתִּי לָךְ שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת

מָה אָמַרְתְּ מָה נִסִּית לוֹמַר אֲבָל לַיְלָה אֶחָד רָאִיתִי

צַעֲדַת חֲזִירִים וּבַבֹּקֶר כָּתַבְתְּ עַכְשָׁו זֹהַר הַצָּפוֹן

שָׁפוּךְ עָלַיִךְ – בֶּאֱמֶת יָרַדְתְּ אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הָאֵלּוּ

לְבַד, לְפָנַי, שֶׁלֶד חַם כָּתַבְתְּ עַל אָהוּב שֶׁל פַּעַם

שֶׁלֶד חַם, יָרַדְתְּ אֶל חֹסֶר הַקַּרְקָעִית, נִשְׁבַּעְתִּי

הָיָה לָךְ מַסְרֵק עַל אַחַת מֵהַמַּדְרֵגוֹת

וְהִסְתָּרַקְתְּ – מָה הִצְפַּנְתְּ בִּי שֶׁכָּכָה אֲנִי

רוֹצָה לָשִׁיר לָךְ? אִישׁ לֹא יִרְאֶה אוֹתָךְ בְּעָנְיֵךְ

.

=

נִמְאַס לִי – הַמָּוֶת גּוֹרֵר

אוֹתִי שׁוּב לַחַיִּים – כֹּה גְּדוֹלִים, גְּבוֹהִים

אוּלַמּוֹת בָּהֶם לְחִישָׁה לֹא אוֹבֶדֶת –

אֶפְשָׁר לְהֵעָלֵם אָבָק אוֹ כֶּתֶם שֶׁמֶשׁ

אוֹ לַחֲלוּפִין – לִשְׁאֹג בֵּין הָעַמּוּדִים

לְהַעֲמִיד פְּנֵי אִשָּׁה־אַרְיֵה

בַּעֲלַת כְּנָפַיִם שֶׁתָּטוּס בְּמִתַּמֵּר

תִּסְפֹּר אֶחָד לְאֶחָד אֶת הַשְּׁבָרִים

וְתֵדַע – רַק בָּאֲדָמָה מֻחְזָק כֹּבֶד

שֶׁיָּכוֹל לַכֹּבֶד שֶׁלָּהּ, הַמִּצְטַבֵּר

בַּתְּעוּפָה

.

=

חָלִיתִי. אֲנִי חוֹלָה.

מַזָּל – אֵין לִי כּוֹחַ –

אָזְלַת יָד מוֹרָה

לָנוּחַ, לַחְזֹר אֶל הַמָּקוֹם

בּוֹ אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת

עָלֶה אוֹ עָנָן לְרַגְלַיִךְ – מְלֵאַת גֶּחָלִים

וְרוּחַ – בָּא לָךְ עַכְשָׁו לְהַצִּית אֶת

הַבַּיִת

.

=

נֶעֱלַמְתְּ – אֲנִי מְסָרֶבֶת

אֲנִי עוֹצֶמֶת עַיִן אַחַר עַיִן

וּמְמַשֶּׁשֶׁת אֶת דַּרְכֵּךְ – יֵשׁ יוֹם

וְהִיא עֲשׂוּיָה טִינָה לוֹהֶטֶת

אֲדֻמָּה־צְהֻבָּה, וְיֵשׁ יוֹם כְּמוֹ הַיּוֹם –

וְהִגַּעְתְּ אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹמְחוֹת מַרְגָּלִיּוֹת

עַל הָעֵצִים וְכַדְכּוֹדִים – מָה תֹּאכְלִי?

מָה תִּשְׁתִּי בֵּין הָאֲבָנִים הַזּוֹהֲרוֹת?

.

=

הִשְׁאַרְתְּ לִי בַּעַל יַלְדָּה וְיֶלֶד –

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם, הֵם פְּצוּעִים.

וְאֵיךְ עָלַי לִדְאֹג וּכְבָר אֲנִי סְחוּטָה

מִדְּאָגָה לַאֲהוּבַי וְשַׂמְתְּ לִי עַל הַמִּפְתָּן

עוֹד אֲהוּבִים לִדְאָגָה –

כַּמָּה, כַּמָּה חָלָב וּמַיִם נִדְמֶה לָךְ

שֶׁיֵּשׁ בָּעֲצָמוֹת?

.

=

אָמַרְתְּ לִי – כְּשֶׁתַּם הַגּוּף

מַתְחִיל הָרָצוֹן. הוֹתַרְתְּ אוֹתִי מֻקֶּפֶת

בָּרוּחַ שֶׁעַכְשָׁו כְּשֶׁחָלַפְתְּ בָּהּ

הִיא עוֹשָׂה כִּרְצוֹנֵךְ – וּמַתְקִיפָה

אוֹתִי – שֶׁלֹּא אֶחְסַר

.

=

21.12.22

אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם? לוֹקֵחַ רֶגַע

לְגַלּוֹת – שָׁבוּעַ מִיּוֹם הַהֻלֶּדֶת

שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת מִמּוֹתֵךְ

כֹּה מְרֻבּוֹת סִפְרוֹת הַ־2

שֶׁהִצְטַבְּרוּ בַּתַּאֲרִיךְ, תִּרְאִי

שַׁיָּרָה שֶׁל צִפּוֹרִים, סְפָרוֹת

שֶׁחָצוּ בְּפַלָּצוּת מֵמַד אַחַר מֵמַד

וְשָׁטוֹת כְּבַרְבּוּרִים, וְיֵשׁ בָּהֶן אַנְקוֹל

וְיֵשׁ מִסְּבִיבָן אֲדָווֹת –

רַק בְּמִדָּה שֶׁאָפִיחַ בָּהֶן חַיִּים הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ יִמָּשֵׁךְ

לְמֶשֶׁךְ – זְרָעִים וְגַרְגִּירִים וּמִשְׂחֲקֵי

מַרְאָה – אֲנִי תּוֹחֶבֶת יָד פְּנִימָה

לָאֲוִיר – וְנִפְתַּח הָאוֹר, הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אִתָּךְ בַּחֲשֵׁכָה יָדַעְתִּי

מָה יָמִין, מָה שְׂמֹאל – הֶעָבָר

פָּסַע בִּפְסִיעָתֵנוּ וְהֶעָתִיד הָיָה גָּבוֹהַּ

וְתָלוּי – וְיָצָאתִי אַחֲרַיִךְ וְהַכֹּל מוּאָר, מוּאָר וְאֵינֵךְ

עוֹנָה כִּי אָבְדוּ הַחִבּוּרִים

בֵּין סִימָנֵי פִּסּוּק לַהֲוָיָה, בֵּין תַּאֲרִיךְ

לַצִּפּוֹרִים – וּפָרַץ אֵלַי הָאוֹר

גָּרוּעַ מֵעִוָּרוֹן, רוֹקֵעַ –

וְאֵינֵךְ מַשְׁמִיעָה קוֹל מִכָּל הָעֲבָרִים

.

=

הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי אֶפְשָׁרִי עַכְשָׁו

כִּי מִמֵּילָא הַלֹּא־מִתְקַבֵּל־עַל־הַדַּעַת

שׁוּב קָרָה. נֶעֱלַמְתְּ מֵאֲחוֹרֵי קוֹרָה בָּרוּחַ

וְאַתְּ חוֹלֶפֶת בֵּין הָרָהִיטִים, מְסָרֶבֶת לְהִתְיַשֵּׁב

וְלוּ לְרֶגַע, שׁוּב עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן, מַבִּיטָה בִּי,

וְרוֹאָה – מָה אַתְּ רוֹאָה? אֵינִי יוֹדַעַת מִי אַתְּ

אֲבָל הִתְקָרַבְתְּ מְאוֹד לְשַׁמֵּשׁ לִי חֶבְרָה

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי מְשַׁמֶּשֶׁת

לְעַצְמִי חֶבְרָה, עֵין חָתוּל צְהֻבָּה־יְרֻקָּה

קוֹרֶצֶת – מְלֵאַת חֹם.

עֵין חָתוּל חַמָּה. זֶה שְׁמֵךְ.

.

=

אֲנַסֶּה עוֹד פַּעַם כִּי אִם לֹא אֲנַסֶּה לֹא אֵדַע מָה הִשְׁתַּנָּה: וְעָלַי לִהְיוֹת

גַּם הַגֶּזַע הַמִּתְפַּתֵּל וְגַם הַצִּפּוֹר הַדַּל: הַשִּׁירָה אֵינָהּ מַכָּה כָּעֵת

זוֹ אֲנִי הַדּוֹפֶקֶת עַל מָה שֶׁנִּדְמֶה קְפָלִים: נִדְמֶה: כִּי לַמְרוֹת הַכְּאֵב

צֵל מְבַקֶּשֶׁת מִצְּלָלִים: מַיִם

אֲנִי פּוֹסַעַת לְיַד חֲבֶרְתִּי מִדֵּי בֹּקֶר לְאָרְכּוֹ שֶׁל בֹּקֶר

וְאָרְכּוֹ שֶׁל בֹּקֶר אֵינוֹ קַו יָשָׁר: הוּא עֲשׂוּי צִלְצוּלִים וְאָבָק וְסַבּוֹן

אֲבָל צֵל מֻחְזָק בִּימִינִי חָזָק – וְאֵין בָּנוּ דִּבּוּרִים וְיֵשׁ בָּנוּ קוֹלוֹת

וְאֵין לָנוּ עֵינַיִם וַאֲנַחְנוּ אֲפוּפוֹת מַרְאֶה אַחַר מַרְאֶה

.

וְאֵין לָנוּ וַדָּאוּת אֲבָל יֵשׁ לָנוּ יְדִיעָה – הַהֲלִיכָה הַזּוֹ עַל קֶרֶן אַחַת

שֶׁל מוֹחַ – פְּסִיעָה פְּסִיעָה, הָרַעַד הַזֶּה

הַכְּאֵב הַגּוֹזֵר אֶת הַגּוּף לִפְגִישָׁה – זוֹ אַהֲבָה,

נָכוֹן רָמָה? זוֹ אַהֲבָה?

.

=

חֲבֵרָה שֶׁהֶחְרַמְתְּ, שֶׁלֹּא הִסְכַּמְתְּ

לִרְאוֹת אוֹ לְדַבֵּר אִתָּהּ, חֲבֵרָה שֶׁאַתְּ

אוֹהֶבֶת וְרוּחֵךְ קָצְרָה מִלִּפְגֹּשׁ

אָמְרָה עָלַיִךְ שֶׁהָיִית "אִשָּׁה עוֹמֶדֶת

בַּחַלּוֹן וּמַבִּיטָה"

אֵלּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מְגָרְשִׁים מֵהַבַּיִת

אֵלּוּ שֶׁמִּסְתַּדְּרִים יָפֶה בִּלְעָדֵינוּ

אֵלּוּ שֶׁהֶאֱכַלְנוּ מִכַּפּוֹת יָדַיִם –

רוֹאִים אֶת הַתַּבְנִית

.

==

אָמַרְתְּ כַּמָּה פָּחוֹת כָּאן

כַּמָּה דַּל וּמַר וְקָשֶׁה

שָׁם בָּעֵבֶר הַהוּא לֹא יָפֶה וְחָזָק וְגָבוֹהַּ

אֶלָּא רַק פָּנִים, הַרְבֵּה מְאוֹד רוּחוֹת

יְקַבְּלוּ אֶת פָּנַיִךְ בִּפְנֵיהֶן שֶׁאָבְדוּ

יוֹתֵר וְיוֹתֵר תִּהְיִי בַּעֲלַת מַכָּרִים

שָׁם בָּעֵבֶר הַהוּא – לֹא תֵּשְׁבִי לְבַד

יָבוֹאוּ וִישׂוֹחֲחוּ אִתָּךְ הַפַנְטוֹמִים שֶׁנִּסִּית

לַשָּׁוְא לְמַסְמֵר בָּאוֹר אֶל הַקִּיר וְלִבְחֹן

מֵחָדָשׁ

שָׁם שׁוּב, הַנֵּס לֹא יֵדַע שֶׁהוּא נֵס

וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וּשְׁאַר הַכּוֹכָבִים

כְּמוֹ הַחִטָּה בַּשָּׂדֶה הַיְּרֻקָּה זְהֻבָּה

יִהְיֶה בָּהֶם דַּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם

בְּיָמִים שֶׁנִּתָּן לְהַבְחִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּי

.

הסופרת רמה לוסקי הלכה לעולמה בסוף נובמבר 2022. ימים אחדים לפני מותה ראה אור ספרה "עפיפה" בהוצאת אפיק.

.

שרון אָס היא משוררת. פרסמה שישה ספרי שירה וספר מסהשיר. ספריה זכו בפרסים רבים, בהם פרס ביאליק ופרס עמיחי. ספר שיריה האחרון, "המגרפה" (אפיק, 2021), ראה אור שנה שעברה וזכה בפרס ברנר לשנת 2022. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 12 של המוסך, ורשימה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 28.04.22.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: "מסע חורף" מאת וילהלם מולר, בתרגומו של עידו אריאל

.

בין מרחב למקום: על "פרידה מהצד המערבי העליון" מאת יובל יבנה

שי גינזבורג

.

הדמויות בקובץ סיפוריו של יובל יבנה פרידה מהצד המערבי העליון (הוצאת כהל, 2022) נעות בין מרחב של מטה למרחב של מעלה. תהום פעורה בין שני אלה, בין המרחב הפיזי של עץ וזכוכית, בטון, פלדה ואספלט, לבין המקום – מקומו של אדם – הארוג מחוויות, זיכרונות, מאוויים ותשוקות אנושיות. הערים, דירות המגורים, בתי הנופש, בתי הקברות, הקמפוסים האוניברסיטאיים, התיאטראות, המסעדות, אתרי הפסטיבלים, אינם אלא תפאורות דו־ממדיות, שרק משהם מתמלאים אדם הופכים למקומות של ממש. הדמויות בסיפורים,  אקטיביות ופסיביות כאחד, כולן מתחבטות בשאלה כיצד לטעת משמעות במרחב, כיצד להפוך אותו למקום, ושבות ותוהות איזה מקום מתעצב מתוך המערבולת של החלטותיהן, הקורה להן, והמתרחש סביבן. הסיפור הפותח את הקובץ והנובלה החותמת אותו מנסחים את המהלך הזה באופן מפורש.

בסיפור, שעל שמו נקרא הקובץ כולו, מתעקשים חיים וצבי, שני נערים יהודיים בני שמונה עשרה שמתגוררים בניו יורק, לנהל את חייהם בעברית, ואך ורק בשפה זו. הם אינם רק דוברים את השפה זה עם זה. על העיר של מטה הם מטילים עיר של מעלה ההומה עברית: סנטרל פארק הוא ״הגן המרכזי״, טיימז סקוור היא ״כיכר הזמן״, ולכול אתר וקהילה בעיר ניב עברי משלו: עברית של שחורים ועברית של סינים, עברית של אנשי סגל באוניברסיטאות ועברית של נערי רחוב איטלקים, וכן הלאה. ה״אוטונומיה ההיבראיסטית״ שהם מקימים אינה שלוחה של ישראל אלא ישות עצמאית, המבקשת לחיות את החיים האמריקאיים במלואם דווקא בעברית. ועברית זו אינה עברית ישראלית, אלא עברית ספרותית, שמבקשת להחיות את הפרוזה הספרותית של סוף המאה התשע־עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים, ודוחה את החידושים התקניים והלא־תקניים שעצבו ומעצבים את העברית הישראלית. ניו יורק הופכת כך ל״עיר עברית״ המתחרה בתל־אביב, אך גם מאוד אחרת ממנה. ואילו בנובלה, ״בימי המגפה״, בתיה – דמות משנית בסיפור הראשון, ספרנית בספריה העברית בניו יורק – צועדת ברחובות העיר הריקים בעת הקורונה ומעלה בזיכרונה פרשת אהבים עם הנרי, איש תיאטרון שהגיע לעיר ממינסוטה בתקווה למצוא בה את מזלו. הסיפור מהווה תמונת מראה של הסיפור הראשון: בעוד רוחו של המשורר העברי הניו יורקי גבריאל פרייל שורה על הסיפור הראשון, שבוחן בחינה ביקורתית את התעקשות לכתוב שירה ולדבר עברית דווקא בניו יורק, בתיה והנרי נפגשים בעקבות אהבתם המשותפת לשירתו של ג׳ון ברימן – מן המשוררים האמריקאיים החשובים והמשפיעים במחצית השנייה של המאה העשרים – ושירי החלום שלו, שכמה מהם מצוטטים במהלך הסיפור. שירים אלה מפרש ופורס הסיפור על המרחב הפיזי: המתח בין המציאות הגשמית – החפה למעשה ממשמעות ומערך – לחלום הפואטי, המטיל על המציאות את חששותיו ותקוותיו של הדובר, מתגשמים בסיפור במתח שבין שלד העיר הריקה לזיכרון פרשת האהבים שמעניקה לשלד הזה משמעות. אל מול העיר העברית של חיים וצבי, מעמידה בתיה עיר אנגלית־אמריקאית לכאורה, שהווייתה נוגעת בחלום אינטימי של אובדן ומוות. אולם למעשה, שני הסיפורים קוראים את ניו יורק דרך השירה העברית – כשירת מקור ובמעשה התרגום המיוחד של אריה זקס לשירי ברימן – ומעמידים מקום עברי ששאלת מעמדו אל מול ה״שלד״ האמריקאי נותרת פתוחה: באיזו מידה ניו יורק – או כל מרחב לא ישראלי אחר בסיפורים – אכן יכולה להיות מקום עברי? באיזו מידה ניתן למלא את השלד המרחבי במשמעות עברית?

הסיפורים והנובלה בקובץ הם מעין מדרשים: מרביתם נפתחים במובאה קצרה (או שתיים) – מן הספרות (בעיקר שירה), התרבות הפופולרית, או הפילוסופיה – ונקראים כפיענוח, פיתוח ופרשנות של המובאה. כך, למשל, בפתח הסיפור ״השוטר והליצן״ מופיע ציטוט מתוך השיר של יונה וולך, ״הליצן והסיוטן והמכנה המשותף״: ״הליצן עובד 24 שעות ביום / אחרת הסיוטן מופיע״. שתי הדמויות הראשיות – שעל שמן נקרא הסיפור – הן שכנים בבית משותף, הסולדים זה מזה: הליצן חושש כל העת שהשוטר יחשוף שהוא ואשתו מעשנים גראס, ואילו השוטר מדמה לשמוע קולות מדירתו של הליצן המונעים ממנו לישון. המתח בין הדמויות גובר: ככל שמתקדם הסיפור הן השוטר והן הליצן מאבדים את יכולתם לפשוט מעליהם את ״התחפושות״ שלהם, או אף לראות באחר מישהו בעל מכנה משותף: תודעת שניהם כלואה ב״תחפושות״ שבחרו לעצמם. על פניו מבקש הליצן ליצור אשליה של רגע הדוחה את המציאות, ואילו השוטר מייצג את ״עקרון המציאות״, שכנגדו יוצא הליצן. אולם בסופו של דבר גם השוטר נתון באשליה שהוא יוצר – הקולות שהוא שומע – וההתנגשות היא בין האשליה של השוטר לאשליה של הליצן. הסיפור מאיר כך את הצדדים האפלים בשירה של וולך ומממש אותם בעולם הסיפורי.

הסיפורים בקובץ נחלקים בין אלה המתקיימים בחללים סגורים לאלה המתנהלים בחוץ, ברחובות ערים – ירושלים, אתונה, או ניו יורק. אלה האחרונים מציגים מעין מדרש בהליכה – כברומנים של יעקב שבתאי – ולא ניתן להתחמק מרוחו של שבתאי השורה על רבים מן הסיפורים בקובץ. כמו אצל שבתאי, הדמויות של יבנה מצויות בתנועה מתמדת, עוברות ושבות. הן פוסעות (או נוסעות) מרחוב לרחוב, מאתר לאתר, מחפשות אחר דבר מה החומק מהן, ומבקשות למצוא משמעות בנוף העירוני הסובב אותן. הן עוצרות לזמן קצר, אך מוטלות מייד הלאה, חזרה אל הרחובות. אולם יש גם הבדלים משמעותיים בין תל־אביב של שבתאי לבין הערים של יבנה. זו הראשונה מוצפת נוסטלגיה להווייה בראשיתית, הן זו הקדם־עירונית של פרדסים וחולות, הן זו של העיר בראשיתה, שעדיין איננה עיר של ממש, ועל כן עדיין יכולה להכיל הווייה אינטימית. העיר הצומחת וגדלה מקבילה להתבגרותם של הגיבורים של שבתאי אך מהווה גם היפוך להזדקנות של גופם, שנותר כמו נטוע בהוויית התשתית הקדם־עירונית. ואילו הערים של יבנה (והמרחבים בסיפוריו ככלל) נתונות לדמויות כפי שהן (כמו אמסטרדם בסוף דבר); אין הן קשורות להווייתן של הדמויות כתל־אביב של שבתאי, והן מהוות חלל שבתוכו מבקשות הדמויות משמעות, אך זו נעלמת ברגע שהן חולפות ועוברות לרחוב הבא.

לא רק הדמויות פוסעות ברחובות: אלה הומי אדם ההולכים ובאים כרקע להתרחשויות. כשחקני תיאטרון העומדים על במה לפני תפאורת רקע דו־ממדית, הדמויות מבקשות לשמור על ייחודן כדי לא להיבלע בשטף ההמון המאיים לסחוף אותן ולמחוק את הווייתן החד־פעמית; לרגע נדמה שהן תצלחנה לשחות נגדו למרות הכול, אך השטף חזק מדי ובסופו של דבר הן נכנעות לו. הייחודיות שמורה לנקודת מבטן של הדמויות, אך דומה שגם הן יודעות שהיא מדומה בלבד.

השטף המאיים על הדמויות מקבל צורה מטאפורית בסיפורים המתרחשים בחללים קטנים יותר. ב״על החוף״, הנפתח באמרה הידועה המיוחסת לתאלס, ״הכל מים״, מָרְגָה מבקשת להבין את מקומה החדש כאשתו של איש הייטק שהתעשר מאוד. השאלה שהיא נשאלת ושואלת את עצמה כל העת היא האם הכסף הרב מקלקל את האנשים או שהוא משחרר אותם ומרחיב את חייהם; האם היא תהפוך דומה לנשות האריסטוקרטיה הלבנה והיהירה של הכסף הישן, או שהיא תשמור על ייחודה ועצמאותה. בבית הנופש החדש שלהם במרתה׳ס ויניארד, מעוז האריסטוקרטיה המסורתית, היא ובעלה מארחים זוג חברים, והיא מבקשת להשפיע עליהם מן העושר החדש שלה. בעודם יושבים על המרפסת, שותים אלכוהול, ומקשיבים לגלים, היא מציעה לערוך חילופי זוגות. החברים דוחים בזעם את ההצעה, ורואים בה לא יותר מן ההשפעה המשחיתה (והמהירה מאוד) של הכסף. לאחר שהחברים ובעלה פורשים לחדריהם, מָרְגָה מבקשת לפשוט את בגדיה ולהיכנס למי האוקיאנוס, אך לפתע היא מבינה שהמים מקיפים אותה ולמעשה הם בכל מקום. בלא שהבחינה בכך, כבר נשטפה בזרם והיא נמצאת במקום שממנו ביקשה לשמור את עצמה. הבית החדש (וכל יתר החללים הסגורים לכאורה בסיפורים) אינו מהווה מקום מפלט ומגן מפני החוץ אלא, הוא מקום מפולש, שהחוץ פורץ אליו מכל עבר ומטביע את החיים בו.

התקווה של הדמויות מצויה לא ביצירת חומת מגן בפני העולם אלא בעמדה אקזיסטנציאליסטית, של קבלת מקומן בעולם כפי שהוא. כך גם בסיפור ״שער-רעש״, שדומה שמהפך את המהלך במרבית הסיפורים. ג׳רי, דוקטורנט להנדסת קול, מתגורר ביחידת מגורים, שהופרדה מיתר הבית בקירות גבס דקים. דרך הקירות החדירים לכל רעש, הוא שומע כל מה שמתרחש ביתר הבית כמו גם כול מה שמתרחש ברחוב, מחוץ לבית. את כל עתותיו מקדיש ג׳רי לעבודת המחקר שלו, בה הוא מבקש לשכלל Noise Gate, מכשיר המיועד למנוע מעבר של רעשי רקע בהקלטות מוזיקה. אולם באמצע התהליך הוא משנה את דעתו ועובר לפתח מכשיר הפוך, העוצר את הצלילים ומעביר רק את הרעש. בשבוע האחרון למלגה המקיימת אותו, הדבר עולה בידו, אך לאחר התנסות קצרה ברעש טהור – התנסות שהיא מעין התגלות – המכשיר נשרף. הוא נותר עתה ללא מימון למחקר שלו וללא תוצר שיוכל להראות. למרות זו, הוא מתמלא שלווה, וכשהוא חוזר לחדרו, למרות הרעש המקיף אותו מכול עבר, הוא ישן שינה עמוקה וטובה.

אולם שינה עמוקה ומיטיבה כזו נתונה רק לדמויות בודדות בקובץ, ואף זאת לפרק זמן חולף, קצר. מרביתן מוסיפות לתהות במרחב, תרות אחר מקום משלהן – חדר משלהן – שהן מבקשות למצוא בו.

.

שי גינזבורג מלמד באוניברסיטת דוק בקרוליינה הצפונית. עוסק בשפה וספרות עברית, קולנוע, פילוסופיה, ומשחקים.

.

יובל יבנה, "פרידה מהצד המערבי העליון", הוצאת כהל, 2022.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איתן דקל

*

מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת – הַמְרָאָה.

מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַחִידָה

גְּבוּלוֹת הַמַּרְאָה,

גְּבוּלוֹת הָעוֹר־אֵין־לְהַשִּׁיל.

.

וּמֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת הַשְּׁתִילָה,

וּמֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת הַשְּׁלִילָה,

וּמִבַּעַד לִגְבוּלוֹת הַחִידָה

לֹא־נוֹדָע.

.

לֹא־נוֹדַע דַּרְכְּךָ לְמִזְמוֹר

אֲנִי בִּגְבוּלוֹת הַגּוּף־זְמַן הַזֶּה

בִּנְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ שֶׁנִּקְבְּעָה מֵרֹאשׁ.

אִם תֵּלֵךְ, אֶשָּׁאֵר מֵאָחוֹר

שׁוּב לֹא אָסִיט דָּבָר. אֹמַר –

עֲבֹר.

.

*

פְּקַח חַלּוֹן אֶל עֵדֶר אֲוִירִים

מִרְעֵה־חַמְצָן רוֹחֵף.

שַׁעַר הָעַיִן מִבֵּית הַגּוּף,

בְּשֵׁשׁ כְּנָפַיִם יְעוֹפֵף.

סוֹרָגִים כִּמְסִלָּה מֵעַל הָרְחוֹב,

אֶפְשָׁר וְקָרוֹן־יְקוּם יוּזַל, יֻגַּר,

וְאִם יִפֹּל – יָעוּף הַיּוֹם, מָחָר,

אֶל הַשַּׁבְרִיר.

שָׁמַיִם וָאֶרֶץ כּוֹבְלִים בּוֹ עֲנָנִים

וְהוּא טָמִיר.

.

איתן דקל הוא תלמיד ישיבה. שירים פרי עטו פורסמו בין היתר בכתבי העת הו! והבה להבא. עורך ראשי בכתב העת בר – בין יוצר למקום, לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי.

.

.

צוריאל אסף

*

"האדמה החרוכה, שאנו משאירים אחרינו (לפתח)"

 דוד אבידן, מתוך "שבע תזכורות לעצמי"

.

פִּתַּחְנוּ, פִּתַּחְנוּ וְחָרַכְנוּ

אֲפִלּוּ אֶת הַמִּלִּים הַיּוֹדְעוֹת

לְהַסְתִּיר טוֹב מֵאִתָּנוּ

אֲפִלּוּ אֶת הָאוֹתִיּוֹת (הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ

בְּכִתְרֵיהֶן לְכַסּוֹת

עַל נִיבֵנוּ הַשְּׁבוּרִים,

בְּגַרְעִינָן כְּדֵי לְהָאִיר

אֶת אֲפֵלַת הָעִיר),

הֵבֵאנוּ אֶת כַּדּוּר הָעוֹלָם לְהִצְטַעֵר

עַל נְחִיתַת הָאֹנֶס שֶׁקָּלְעָה אוֹתוֹ

לִטְוָח תּוֹדַעְתֵּנוּ הָרְעִילָה, מָה מְאֹד

הָיָה מְבַכֵּר הָעוֹלָם לִרְחֹץ בֶּחָלָל הָרֵיק

הַרְחֵק בְּגָלַקְסְיוֹת מֻפְלָגוֹת שְׁנוֹת אוֹר

מִתְּבִיעוֹת רַגְלֵינוּ

מָה מְאֹד כְּמִיהָתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם לָחֹג

סְבִיב הַכֹּבֶד הַשְׁקֵט שֶׁל חֹור שְׁחוֹר גָּחוֹן

מַפְנֶה גַּבּוֹ לְעָשׁ הַיָּרֵחַ הַמְפַרְפֵּר

אֶת רִקּוּדוֹ הָרֵיק, הַשָּׁלֵיו

הַהֶכְרֵחִי

.

*

בְּשֶׁל הַקַּיִץ מֹץ הַמִּלִּים

מְגָרֶה בְּשֹׁרֶשׁ הָאַף

שִׂמְחָה מִתְפָּרֶצֶת

הַבְּגָדִים תּוֹבְעִים לְעַצְמָם

יִחוּד בְּעִגּוּלֵי מֶלַח מָאגִיִּים

שֶׁאֵין לָצֵאת מֵהֶם

מִבְּלִי לִשְׁבֹּר צִמָּאוֹן

יְסוֹדִי (גֵּאוֹלוֹגִי כִּמְעַט)

בַּמַּיִם פּוֹשְׁרִים

.

וְיֵשׁ לְהִשָּׁמַע לַשֶּׁפַע

הַשּׁוֹטֵף עָלֵינוּ בִּכְדֵי לְהוֹבִיל

אוֹתָנוּ, זְרוֹעוֹ תַּחַת זְרוֹעֵנוּ

אֵלֵינוּ, אֵלֶיךָ, לְכָאן

.

צוריאל אסף הוא יוצר ומחנך גלילי. זכה בפרס כליל לאקו־פואטיקה על ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם" (הקיבוץ המאוחד, 2020). כמו כן זכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה הארצית "מילה במקום" מטעם הליקון לשנת 2021. שירים פרי עטו פרסמו בגיליון 95 ובגיליון מיום 2.12.22 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אסנת ראם, איילת ישי לזרסון ואפרת ביגמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן