מלחמת יום הכיפורים הייתה ועודנה אחת המלחמות הטראומטיות ביותר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. העיסוק בטראומה הקולקטיבית נערך לרוב סביב זירות הקרב והלחימה בחזית, הנעדרים והשבויים, הפצועים וההרוגים. עם זאת, בזמן המלחמה גם העורף סבל ממציאות קשה, והאווירה בקרב עם ישראל הייתה מהקשות ביותר שזכורות בתולדותיו. ציבור שלם התגייס למען הלחימה והחיילים בחזית, ובעקבות כך נותרו צלקות רבות גם בעורף.

פרוץ הלחימה, ש"נחתה" על ישראל בהפתעה בזמן יום הכיפורים, גרר אחריו הרבה מאוד בלבול, פחד, והרגשה של אחרית הימים. מדינת ישראל שנתפסה לא מוכנה נאלצה להתמודד עם מערכה שלא ציפתה לה בהיקפה, במגוון חזיתות, צריכה הייתה גם לשמור על העורף שלה – ולא רק מבחינה ביטחונית. המלחמה הייתה מלחמה על הבית, תרתי משמע, והממשלה הבינה שיש לשמור על מוראל גבוה בקרב העם בכל מחיר. האווירה הייתה קשה מאוד, וברחובות ישראל כבר נשמעו דיבורים על חפירת קברי אחים.

התחקות אחר ההודעות לעיתונות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית (לע״מ), מראה כיצד התעקשו השלטונות לשדר "שליטה" ו"עניינים כרגיל" בכל מחיר, החצינו והבליטו פרטים מסוימים והתעלמו מאחרים, לא סיפקו לציבור תמונה רחבה של מהלך המלחמה ועסקו בזוטות במקום זה. בהמשך לכך ובהתאמה, כותרות העיתונים הגדולים הידהדו את מסרי הממשלה והקונספציה, בלי לשאול שאלות קשות, למרות שבפועל המצב בחזית היה בכי רע.

הודעות לעיתונות או הטעיות לציבור?

בהודעות לעיתונות שפרסמה לע"מ ב-7 באוקטובר ניתן לראות כיצד הממשלה התחמקה מלספר לציבור כמה קשה המצב בחזיתות. באחת ההודעות הראשונות, שפורסמה כשעתיים לאחר תחילת הלחימה, הודיעה הממשלה כי "הכוחות הסוריים והמצריים ממשיכים במתקפתם" ודיווחה על קרבות בלימה כבדים בשתי החזיתות, לצד הצטרפות של כוחות מילואים. מאוחר יותר באותו היום הוציאה לע"מ עדכון נוסף לפיו בעוד הלחימה נמשכת, הפילו כוחות צה"ל 10 מסוקים מצריים, השמידו עשרות טנקים ופגעו בכוחות רבים, נלקחו שבויים ומסוק נוסף נאלץ לנחות בשטח ישראל. בתוך ההודעה מסתתרות המילים "נוסף למעבר הכוחות המצריים את התעלה", ומיד לאחריהן עוברת ההודעה לתאר את הישגי צה"ל בשטח.

במגוון ההודעות לעיתונות שפרסמו ב-6 וב-7 באוקטובר 1973, התמקדה הממשלה בלתאר כיצד לכאורה כוחות צה״ל הודפים את המצרים והסורים תוך תיאור של סיטואציות ספציפיות מהחזית. ההתמקדות בתיאור פרטים נקודתיים מהלחימה נעשתה על מנת למסך את העובדה שהצבא נתפס לא מוכן, בזמן. שהמצרים חצו את התעלה והסורים על הגדרות. במקביל, התעקשה הממשלה לשדר ״עסקים כרגיל״. באחת ההודעות לעיתונות ב-7 באוקטובר 1973, פרסמה לע״מ הודעה הנושאת את הכותרת ״יש להמשיך ולטפל בכל עבודות ההכנה לבחירות״. המטרה ברורה – לשדר לציבור שהמלחמה תיגמר בקרוב, ולא תשפיע על התנהלותה התקינה של המדינה. הודעה נוספת פורסמה כמעט באותו הזמן תחת הכותרת הכותרת ״תיירים אינם עוזבים את הארץ״, ובה נכתב כי ״רבבות התיירים הנמצאים בבתי מלון ובמקומות נופש שונים בארץ, אינם מגלים נטייה לקצר את שהותם ולעזוב בטרם עת (…) האווירה בין התיירים רגועה ומסתבר כי פרט למקרים בודדים (…) בדעת רובם ככולם להמשיך בשהותם בארץ כמתוכנן״.

מרוב דובים לא רואים את היער, ומרוב סיפורים לא זוכרים את המלחמה

כאשר בוחנים את רצף ההודעות של הממשלה לעיתונות בתחילת המלחמה, ניתן לראות כיצד ניסתה הממשלה לגרום לציבור להתמקד בהצלחות קטנות במקום בתמונה המלאה: ישראל מותקפת מכל כיוון . ההודעות לא מתייחסות לנפגעים ישראלים ואבדות בנפש, ומתמקדות בפירוט רב באבדות של היריב. הידיעות לעיתונות שפורסמו בהמשך התמקדו בסיפורים אישיים, ראיונות עומק עם חיילים, דיווחים צבעוניים של כתבים צבאיים ואפילו ראיון עם חייל מצרי שבוי. במקביל – פורסמה הודעה לעיתונות מאת לשכת הראשון לציון, הרב הראשי לישראל: ״לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב״. הראשון לציון הפציר בעם ישראל לשמור על חגי ומועדי עם ישראל כהלכתם ולא לחלל את ענייני הקודש בעניינים אזרחיים שלא קשורים למאמץ ההלכתי.

ניתן להניח כי בתחילה הממשלה לא ידעה כיצד לתווך לציבור את המצב הקשה בו היא נמצאת: גיוס המוני ללא סדר ממשי לשורות הלחימה, מאבק בחזיתות מרובות וחוסר וודאות כללי. אולם גם בהמשך המלחמה הודעות לע״מ התמקדו בנרטיב מסוים. בהודעה לעיתונות שפורסמה ב-15 באוקטובר, הודיעה לע״מ כי ״היחידה המרוקנית הושמדה כליל״. לכאורה נראה כי מדובר בידיעה המראה הצלחה כבירה לצה״ל. בפועל, חיל המשלוח המרוקני – שנשלח על ידי מלך מרוקו לסייע לצבאות ערב – היה זניח ביחס לכוחות סיוע אחרים ממדינות ערב דוגמת עיראק.

פעם אחר פעם, בחרו לע"מ להציג לציבור הישגים זניחים, על מנת לספק תמונת הצלחה משכנעת. ב-29 באוקטובר, לקראת סוף המלחמה, ניתן לראות את מערך הדוברות המגויסת של לע״מ במלוא עוזו. בהודעה שפורסמה תחת הכותרת ״היחידה שצלחה ראשונה את התעלה״, בוחר הכתב הצבאי לעשות שימוש באחד מסמלי ההצלחה הגדולים של מלחמת ששת הימים – פריצתו של מוטה גור לעיר העתיקה. הכתב טרח ומצא את משה בן-צור, נהגו של מוטה גור ("סע בן צור! סע!") מוביל את צליחת התעלה. ״גם מלחמה זו מצאה את בן צור בין ראשוני הפורצים. בין הנחשונים הצולחים את תעלת סואץ ונוחתים על אדמת מצרים. פגשנו את בן צור המזוקן, שועל הקרבות הוותיק, בין חיילי יחידת לוחמים, נבחרת שלחמה להקמת ראש הגשר הראשון וצנחה ראשונה על אדמת מצרים״. אתוס הניצחון של מלחמת ששת הימים מגויס במלואו על מנת ליצור תודעת ניצחון וגבורה בקרב הציבור.

מה קרה שם באמת?

עשרות סיפורי הקרב ברמת לוחם הפרט, הטנקיסט, המחלקה או הפלוגה והגדוד, נכתבו על אירועי הלחימה ומהלכה. סיפורי גבורה והקרבה אלה ראויים להערכה מלאה, אישית ואנושית, אך הם לא השיגו את משימת הבלימה – מניעת הצליחה או מניעת כיבוש שטחים ממזרח לתעלה. קו ההגנה בסיני הובקע תוך שעות מעטות. ב-8 באוקטובר פיקוד דרום יזם תוכנית תקיפה שהתבררה כשגויה ותרמה בצורה מכרעת לכישלונות צה״ל בימי הלחימה הראשונים. בחזית הצפונית האש נפתחה מוקדם מהצפוי ותפסה את צה״ל לא מוכן. דיוויזיות סוריות התקדמו והחלו בניסיונות חדירה, מוצב החרמון נפל, וכוחות שריון פרצו את הגדרות. מבצע ״דוגמן״ לתקיפת הטק״א (טילי קרקע אוויר) הסורי נכשל, ותשעה מטוסים של חיל האוויר הישראלי הופלו. לקראת ערב הצליחו לבלום את התקפת הסורים.

רק ב-10 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, הצליחו כוחות צה"ל להדוף את הכוחות הסוריים משטחי רמת הגולן ועד למה שכונה "הקו הסגול" (קו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה אחרי מלחמת ששת הימים). החזית מול מצרים המשיכה ביתר שאת עד לתום הקרב הטראומתי בחווה הסינית, ב-18 באוקטובר. לאחר שצה"ל כיתר את הארמיה השלישית של מצרים, השתנו פני המערכה לטובת ישראל. גם לאחר הסכם שביתת הנשק וסיום המלחמה, המשיכו הדיה להכות בישראל, במצרים ובסוריה.

העיתונים

העיתונים הישראלים הגדולים נרתמו למאמצי הממשלה ליצירת תמונת מצב מתואמת. בעיתון ״דבר״ פרסמו ציטוט של ראש הממשלה גולדה מאיר בכותרת גדולה – ״לא הופתענו! אין ספק בניצחוננו״ – והוסיפו ציטוט של משה דיין, דאז שר הביטחון: ״נכה אותם שוק על ירך״. בעיתון מעריב בישרו באותיות קידוש לבנה כי ״המצרים לא הצליחו להעביר שריון בלילה״. פורסמה קריקטורה של הסמל הישראלי האהוב והמוכר ״שרוליק״ הודף בידיו החשופות שני עופות דורסים המסמלים את סוריה ומצרים. בידיעה הנושאת את הכותרת ״סיכום היום הראשון למלחמה״ , התייחסו אך ורק להתקדמות כוחות האויב (גם זאת באופן חלקי) ולא דיברו על נפגעים ישראליים, אבדות לכוחותינו או שאלו שאלות קשות על התנהלות המדינה. זאת למרות שבחמשת ימי המלחמה הראשונים נהרגו בממוצע כמאה תשעים איש ביום. כמו כן, רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי הלחימה הראשונים.

גם ב-8 באוקטובר המשיכו העיתונים לבשר על מתקפה ישראלית, נטילת יוזמה ישראלית ולהציג תמונת הצלחה. כותרות כמו: ״טנק ישראלי פגע בשבעה עשר טנקים מצריים״ (על המשמר, 8 אוקטובר 1973) ״צה״ל בולם״ (דבר, 7 אוקטובר 1973), ״הערכת ביון אמריקנית: ישראל התגברה על השלב הקריטי ביותר״ (מעריב, 8 אוקטובר 1973) נועדו לשמור על תועדה חיובית בקרב הציבור. במקביל כותרות כמו ״צה״ל מחזיק בקו מקביל לתעלה מול אויב שכוחו גדול הרבה יותר״ (מעריב, 8 אוקטובר 1973) נועדו לחזק בקרב הציבור את גבורותו של צה״ל, המתמודד עם המצב חרף נחיתותו המספרית. בפועל, רק לאחר מספר ימים הצליח צה"ל לבלום את התקדמות האויב, ולקח לו עוד מספר ימים כדי להתחיל לתקוף בעצמו בצורה משמעותית.

50 שנים אחרי

טראומת מלחמת יום כיפור נותרה בעינה גם בימינו. חמישים שנים אחרי המלחמה, ממשיכה מדינת ישראל ללקק את פצעיה ולשאו איפה טעתה. בניגוד מוחלט לניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור הסתיימה בניצחון שנוי במחלוקת, במחיר אדיר, ובשינוי פני הדברים במדינה. המהפך הפוליטי הגדול שהגיע לאחריה הוא רק תמורה אחת; גם הוויכוחים האינסופיים בשאלת האשמה, הטראומה והפחד שמתבטאים באמרות כמו "הסורים על הגדרות", והשלום שנחתם עם מצרים, הם תוצאת המלחמה ההיא. הייתה זו המלחמה האחרונה בה ישראל לחמה באופן מוצהר במדינות אחרות ובצבאות מסודרים, ומאז השתנו פני המערכה והאופן בו מתנהלות מלחמות.

ההתנהלות התקשורתיות והדוברותית של הממשלה כלפי העורף, כפי שהוצגה בכתבה זו, מראה את רמת הבלבול שהציבור היה נתון בה. תוצאות המלחמה לא הלמו את התמונה שהציגו הודעות לע"מ, ויתכן שחוסר האמון שהביע הציבור והתבטא בהחלפת השלטונות, נבע גם מכך. העיתונים הציגו חזית אחידה ומגויסת לטובת ההסברה הפנים-ישראלית, ולא שאלו שאלות קשות. האם תפקידה של התקשורת הוא להתגייס במצבים כאלה למען מאמץ משותף שמכתיבה הממשלה, או שמא תפקיד העיתונאים לראות את החורים בנרטיב? כך או כך, ניתן להצביע על מלחמת יום כיפור בתור נקודת מפנה מבחינת נכונות החברה והתקשורת. היום, סביר להניח, הציבור לא היה מתגייס בצורה כזו במלחמה כוללנית, גם ללא קשר למהפכת המידע. כיום החברה בישראל משוסעת וקוטבית, ממוקדת בעצמי ובאישי הרבה יותר מאשר החברה המגויסת של פעם. במידה רבה, שבר האמון שנגרם במלחמת יום כיפור תרם לשינוי זה.

לקריאה נוספת:

מלחמת יום הכיפורים, מבט שונה: הרצל שפיר, הוצאת מודן ומערכות, 2020

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור

ביום חמישי, 5 באוקטובר 1973, חבר קואופרטיב אגד וקיבוץ מבוא חמה, חיים (חיימק'ה) אבני נהג את אוטובוס קו 018 מטבריה אל מבוא חמה. לפני שיצא לדרך, בסביבות השעה 14:30, ניגש אליו סדרן התנועה, וסיפר לו שמחר עומדת לפרוץ מלחמה וביקש מחיימק'ה להיות בכוננות עם האוטובוס שלו. במקביל בקיבוץ עצמו התחילה התארגנות.

כך החל סיפורם של פליטי קיבוץ מבוא חמה במלחמת יום הכיפורים. פינוי הקיבוץ התבצע בסופו של דבר רק לאחר פרוץ הקרבות, כאשר מצפון כבר ניתן היה להבחין בענן האבק העצום שהעלו הטנקים הסורים במקביל להפגזה שהתרחשה על השטח ביום שלמחרת. נגה רגב הייתה אז בת 7 והיא זוכרת את אותו יום שבת בבהירות: "התכנסנו כולנו, כל ילדי הקיבוץ, סביב בניין המזכירות. הייתה שם המולה מאוד גדולה. המון מכשירי קשר ברקע, רעש וכאוס. בדיעבד אני יודעת שהיה ויכוח האם להתפנות או לא כי הבטיחו לנו שלא מתפנים מהרמה עד אשר שר הביטחון משה דיין בכבודו ובעצמו מתקשר להגיד לנו. והוא לא התקשר, מן הסתם. המבוגרים סירבו להתפנות אבל בשתיים בצהריים הבינו שאין ברירה וחייבים".

לרגב היו עוד 3 אחים: אח שצעיר ממנה בשנתיים ושני אחים תאומים שצעירים ממנה בחמש שנים. היא זוכרת שבמערכת הכריזה של הקיבוץ ביקשו מהחברים ללכת לאסוף את החפצים שלהם כי מתפנים: "אני זוכרת שרצנו לבתי ילדים ואספנו כמה דברים בתוך שקית ניילון ורצנו לאוטובוס. תקופה די קצרה לפני זה נערך תרגיל של פינוי כל רמת הגולן והשתתפנו בתרגיל, אז ידענו מה לעשות – רצנו כולנו לאוטובוסים והגברים שנשארו בחוץ נופפו לנו לשלום. ואז החלה החוויה הכי מפחידה שלי במלחמה".

קיבוץ מבוא חמה נמצא בדרום רמת הגולן. באותה תקופה חיו בכל הרמה בין 1,500 ל-2,000 איש שהתפזרו בין כמה יישובים בודדים. בתקופת מלחמת ההתשה, הייתה מתיחות מתמדת באזור שהתבטאה בתקריות ירי, חדירות מחבלים והנחת מטעני חבלה.

הפינוי התעכב והתמהמהותם של התושבים, שלא רצו לעזוב את ביתם עד שיקבלו הוראה ישירה משר הביטחון, גרמה לכך שלא ניתן היה לנסוע בדרך הרגילה אל קיבוצי הגליל שאליהם אמורים היו להגיע המפונים. רגב זוכרת היטב את הרגעים הללו אם כי לא בדיוק הבינה מה קורה. במקביל התלבט חיימק'ה הנהג באיזה כביש לנסוע. לבסוף נאלץ לבחור בחירה לא אידאלית ולהסיע את המפונים בכביש צר ומפותל ולא בדרך הראשית. במהרה גלגל אחד של האוטובוס השתחרר והאוטובוס עמד להתדרדר לתהום, על כל יושביו. רגב מספרת: "אני זוכרת את הצעקה של האמהות, כולנו יצאנו מהאוטובוס ודחפנו. זה היה מאמץ משותף של אנשים שנתונים ברגעי אימה קשים. עד היום עולות בי תחושות לא נעימות כשאני עוברת ליד הכביש הזה. הייתה תחושה שהאוטובוס עוד רגע נופל לתהום".

בקול נסער מתארת רגב כיצד הצליחו האמהות והילדים לעזור לאוטובוס לחזור לכביש. הנסיעה המשיכה והאוטובוס פינה אותם לשלושה קיבוצים – עין חרוד, אפיקים ודברת. רגב, אמה ואחיה פונו לדברת. "על החלוקה החליטו כי יש לנו משפחה שם. זו הייתה חלוקה ידועה מראש של התנועה הקיבוצית. הגענו לדברת והתקבלנו בקבלת פנים מרגשת. מיד סידרו לנו מקומות לישון. לא ממש קלטתי מה אני עושה ואיך, אבל אני זוכרת שהתושבים היו נעימים וחמים אלינו". אמה של רגב הייתה בכל זאת מודאגת וחסרת מנוחה: "אני זוכרת את אמא שלי מאוד מבוהלת ואומרת שאין מספיק אוכל למי שנשארו בקיבוץ. זה מאוד הדאיג אותה."

למרבה המזל, במהלך ימי הלחימה לא נגרם נזק למרבית היישובים באיזור, וכעבור 48 שעות, לאחר התייצבות המצב בגזרת הגולן, הוחלט לאשר לגברים לשוב ליישוביהם. לקראת סיום המלחמה חזרו אל הקיבוץ כל תושביו. חיימק'ה, נהג האוטובוס, זוכר את הנסיעה המאושרת ונטולת התאונות בה נתבקש להחזיר את פליטי מבוא חמה לבתיהם, ביניהם גם את אשתו וילדיו.

אבל אנשי קיבוץ מבוא חמה לא נהנו מחזרה לשגרת יומם. בשל המצב הבטחוני שלאחר הלחימה, הם מצאו את עצמם סגורים ומבודדים: "זו הייתה חצי שנה של ניתוק בה היינו מבודדים בסגר." מספרת רגב. "אין נכנס ואין יוצא אל הקיבוץ. היינו סגורים. לא יכולתי ללכת אפילו לבית הספר. בבית הילדים הייתה לנו גננת ומורה מדהימה בשם מיכל והיא זו שדאגה לנו. בזכותה למדנו את כל החומר בקיבוץ בלי לצאת החוצה. לא יצאנו מהקיבוץ, לא יכולנו לרדת מהרמה, אבל החיים בקיבוץ עצמו התנהלו כרגיל.  אני זוכרת שמשפחה אחת שכחה מוצץ של הבת שלהם כשביקרו בקיבוץ אפיקים לפני כן, וטנק צבאי נסע להביא לה את המוצץ." בתקופה הזו גם אביה של רגב גויס, ואמה התמודדה לבדה עם ארבעה ילדים, שניים מהם תאומים בני 3. "אמא שלי חזרה לנהל את ענייניה בקיבוץ. מי שטיפל בנו במהלך היום היו המטפלות ובלילה ישנו כולנו באותו מקלט."

בזמן הסגר הממושך ניסו המבוגרים בקיבוץ לייצר לילדים אווירה רגועה ושמחה ככל האפשר ולנרמל את המצב בדרכים שונות ומקוריות. "אבא של חברה נפצע קשה במלחמה ולקראת חזרתו הוא חזר מגובס בשתי רגליים", מספרת רגב. "הביאו לנו בובות ועליהן התאמנו בחבישת גבס. ממש היה לנו מעין קורס על הבובות. לימדו אותנו להתמודד עם מישהו שסובל מנכות, ועזרו לחברה שלי ללמוד איך לקבל את אבא שלה בחזרה". רגב זוכרת מקלט שמח והשירים שלמדה בו באותה התקופה זכורים לה עד היום: "המבוגרים ניסו לעשות הכל כדי לשמח אותנו. הצליח להם". המחוייבות, ההתארגנות המהירה, התמיכה ואפילו השמירה על שגרה ואופטימיות הם משהו שקשה לדמיין במונחים של היום. רגב טוענת שבאותם הימים, הייתה זו אלטרנטיבה פנים קיבוצית למערך מדינתי לא מתפקד. גם את הסגר היא לא זוכרת כטראומה או אפילו ככליאה, אלא כחוויה חדשה שכללה לינה עם אמה ואחיה במקלט, כולם יחד.

"זו פשוט הייתה מטלה משותפת" מסכמת רגב. "אולי היום קשה להבין אבל אז לא הייתה לנו ברירה אלא לדהור קדימה. גם כשגלגל נופל, גם כשצריך לדחוף אוטובוס מתדרדר, לעזוב את הבית או להיות סגורים במתחם הקיבוץ חודשים ארוכים. לא ידענו לקראת מה אנחנו באים, וודאי שלא ידענו את גודל הנזק. אם שמענו או ראינו פיצוצים באיזשהו מקום קיבלנו את זה כחלק מהמצב כי זה כל מה שידענו. קשה להכיל את כל הבלאגן הזה אבל ההורים שלנו, שיצרו עבורינו חממה ומרחב בטוח בתוך הכאוס, שמרו עלינו יחד ובמצב תקין. על כך מגיע להם כל הקרדיט".

לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור