יוליה מוסאקובסקה, ילידת 1982, היא משוררת ומתרגמת אוקראינית. חברת ארגון PEN האוקראיני. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יצירותיה פורסמו בשורת כתבי עת ובאנתולוגיות אוקראיניות ובינלאומיות בשפת המקור ובתרגום ליותר מעשר שפות. זכתה בפרסים ספרותיים רבים. השירים שכאן – חלקם פורסמו בספרה האחרון עד כה, וחלקם נכתבו לאחרונה בעקבות החרפת המצב באוקראינה. זהו פרסום ראשון לשירתה בתרגום לעברית.
.
אלכס אוורבוך נולד ב־1985 באוקראינה ומתגורר בישראל משנת 2001. הוא כותב בשפה הרוסית ובשפה האוקראינית. מתרגם וחוקר ספרות. בעל תואר דוקטור מהמחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו, ונמצא כיום בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת אלברטה, קנדה. פרסם שלושה ספרי שירה ותרגומים ספרותיים שונים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ספרותיים. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים, ובהם הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת ימינו, בקיץ 2020. תרגומיו לשירים מאת המשורר האוקראיני אוסטפ סליווינסקי פורסמו בגיליון המוסך מיום 24.6.21.
"דמותה הכותבת של זרחי מרקיעה אל התאוריה ונוגעת בחומרי החיים, תרה אחר האפשרויות שכתיבה מגלמת. היא מספרת, היא דמות בסיפור, היא אישה־כותבת; היא מסאית, היא מתרגמת והיא קוראת." מעין גלברד על "יחסַי עם ג'וני מ'" מאת נורית זרחי
אביבה אורי, ללא כותרת, פחם על נייר, אמצע שנות השבעים (אוסף המשכן לאמנות עין־חרוד)
.
"מה שסִרפד את הגינה": על "יחסַי עם ג'וני מ'" מאת נורית זרחי
מעין גלברד
.
מה מחפשת המשוררת המסרפדת, שואלת המספרת ב"זהרורים", מתוך קובץ הסיפורים החדש של נורית זרחי, יחסַי עם ג'וני מ'. הזהרורים, אותם פירורי־סיפורים שלא היו שייכים לרעיון התקומה של העם העברי בארצו, שבצבצו מדי פעם בין ספרי הילדוּת, היו משאת נפשה של המספרת בילדותה. בזכותם "התפרק בתודעתי מושג הבית וקיבל פנים אפשריות רבות"; האם היא מחפשת בית? ומהו הבית, היא שואלת, ועונה: "מי יודע".
מי היא אותה משוררת מסרפדת? הסיפור הקודם בקובץ, "סִרפד" שמו, מתאר רגע מתוך היחסים שבין המְחַברת לבין הנערצת – אישה כותבת המבקשת להיוועץ במי שכבר מצויה בליבו של השדה הספרותי. "את זה תורידי", אומרת הנערצת למחברת, כשהיא מתייחסת לשורה הפותחת של השיר שזו הראתה לה: "מה שסִרפֵּד את הגינה"; "ופתאום נחשף לעיני המחברת עד כמה השורה הזו נואלת וכמה היא מיותרת, ואפילו המונית" (עמ' 39). הדמויות בסיפור אינן הפשטות מוחלטות, למרות כינויהן "המחַברת" ו"הנערצת"; הן אינן יכולות להיות כאלה. השורה הפרטיקולרית של השיר, זו שעומדת לדיון ונמחקת – להלכה, גם אם לא למעשה (אנו עדות למחשבותיה של הכותבת על נואלות השורה המדוברת, אך אין אנו יודעות אם אכן נמחקה השורה בסופו של דבר) – מביאה את רגע ההשראה והעבודה העדין, שמצוי בליבו של הקובץ הזה ושזור לאורכו, אל מרכז הבמה.
מבין השורות מבצבצת כותרתו של ספר אחר של נורית זרחי, מזְמן אחר וכביכול מז'אנר שונה: מחשבות מיותרות של גברת, ספר המסות פרי עטה שראה אור בשנת 1982 (הקיבוץ המאוחד), ובו זרחי המסאית כותבת, בין היתר, על שורת היוצרות והיוצרים הקאנוניים שאת דרכם היא ממשיכה – ביניהם שארלוט ברונטה, אמילי דיקינסון, ויליאם וורדסוורת', וגם לב טולסטוי, וירג'יניה וולף, תומאס מאן, גוסטב פלובר – על מקורות השראה לכתיבה, על נוכחותן המסורבלת של מילים במרחב, ובפרט מילים שנכתבו על ידי נשים, שקולן רם מדי או מהוסה ובכל אופן אינו מתאים לסיטואציה, כפי שמראה לנו זרחי, למשל, בדמותה הכותבת של ג'ו מנשים קטנות, שהדיו שלה מכתים את המרחב ומעיד על נוכחותה בו כאישה כותבת. את המחשבות שהן מקור המילים היא מכנה "מיותרות" בכותרת הספר הזה, ותולה זאת בשייכות לאותה הפשטה נשית גנרית – "גברת". אותו המתח שבין המילים ה(לא)מיותרות לבין הצורך בכתיבתן חולש גם על יחסַי עם ג'וני מ', והוא מהבהב מן הפרגמנט שמשחזר בשמו את אותה שאלה: ב"מחשבות שיש להימנע מהן", שואלת המספרת־המחברת על מחַברת אחרת –
מניין לכותבת הנ"ל אותה הרגשה שהעולם שריר וקיים וישנו קורא שאליו היא מכוונת, כדי ליצור קשר על סמך עולמם המשותף … ? האם עלילת הסיפור, היא תוצאה של אני קיים, אמיתית לנוכח תחושת האין־אני של קורא כמוני, הנדרש לעיתים לבצע קפיצת ראש ישר אל מימי הסיפור, קפיצה שמערערת על אמת הקיום שלו או של העלילה?
אני מקנאה בכותבי העלילות, ויותר מזה אני מקנאה באמונתם שהם קיימים. (עמ' 15)
בשני העשורים האחרונים פרסמה זרחי, במסגרת יצירתה למבוגרים, ספרי שירה וקובצי סיפורים קצרים. החל בנערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות (כתר, 2007) ובצל גבירתנו (ידיעות ספרים, 2013) ועד ליחסַי עם ג'וני מ', הסיפורים הקצרים נשענים במקורם על מסורת הסיפור הקצר הקלאסי ויש בהם נופך אוטוביוגרפי. ככל שחולפות השנים חורגת זרחי בסיפוריה מן הז'אנר ונוטה אל האוטוביוגרפיה מזה ואל הכתיבה המסאית מזה, עד כי ההבחנה בין אופני הכתיבה הללו בכתביה הופכת לא רלוונטית: היא ממזגת ביניהם, בוראת אפשרות חדשה של ניסוח. בעוד שבין שני הקבצים שהוזכרו קיים קו מקשר בדמות צעידה בעקבות כללי ז'אנר מוכרים, יחסַי עם ג'וני מ' זולג מבעד לסדקי ההגדרות הז'אנריות, ובמובן זה הוא מצטרף לאוטוביוגרפיה של דלת (אפיק, 2019) שנע בין סיפורים, שירים ופרגמנטים שנושאם הוא יוצרות שלא יצאו מפתח ביתן, לבדידות או (אפיק, 2019), שבו יש סיפורים ממואריים בחלקם, הנוטים אל המסה, ויצירות קצרצרות, תמצית של תמצית, המתכתבות עם קלאסיקות; ואף לבָּלוּעַ (אפיק, 2016), ששיאו הארספואטי הוא ברגע שבו המטאפורה הופכת לממשות, כשהמספרת בולעת את בדל העיפרון שבאמצעותו היא כותבת בהיחבא בשעה אסורה, בשבת.
יחסי עם ג'וני מ' מבקש להיות גולמי עוד יותר. הוא מזדחל ופולש אל עבר מחוזות המטא־פואטיקה, אל לשד האלכימיה המלחימה חיים וכתיבה. הוא חושף את פעולתם של החיים במעשה הכתיבה, כך ש"החומר האמיתי של החיים מתגלה כשקוף" (עמ' 58), כפי שאומרת המספרת־מסאית־חוקרת מן הפרגמנט שחותם את הקובץ, ששמו "אטיוד". אכן, זהו אטיוד; אך בנימתו הוא מגובש עד כי ניתן להיבלע בו, לשכוח שמדובר ב"ניסוי כלים". זרחי סוחפת את הקוראת בין עמדה של קוראת לעמדה של כותבת ומגיבה, עמדה שהיא עצמה נוכחת בה והקוראת מזומנת לחבור אליה, לצאת בעצמה מן הז'אנר. כך בסיפורים שמתייחסים לקודמיהם בקובץ, כפי שקורה ב"סרפד" וב"זהרורים"; כך כשהיא קושרת את גיבורותיה בגיבורות ובגיבורים קלאסיים ומהדקת את הקריאה בפעולת התרגום האקטיבית:
אם אתרגם לעברית באופן שרירותי ואכתוב אורפיאוס בעי"ן, כך שהוא מעלה את המילה עורף, ואורידיקה אגזור מן המילה אור, שזה משמעה ביוונית, ישתקף הרעיון שעורפאוס המציל את אורידיקה מן המוות, מגלם את התחושה שהגבר הוא בעל כוחות־על ושבכוח אמנותו, המתגלמת באורידיקה, הוא חזק מן הכיליון. ("מראית עין", עמ' 32)
ב"האשורים" המספרת היא כעין בת־דמות מודרנית של שתי הנשים של מר רוצ'סטר מג'יין אייר – היא האישה הכלואה, וגם המאהבת הצעירה השבויה בקסמיו, שבגלגולה המודרני מכירה היטב את התאוריה (היא כתבה תזה על המטורפת הדומיניקנית מעליית הגג), והפער בין זו לבין המציאות מתגלגל לפתחהּ של הקוראת דרך ציפור מתה, שבסוף הסיפור מתנערת לחיים, והמספרת עוקבת אחריה ותוהה, במבע משולב: "האם היא מטיחה עצמה למוות, או בחיבוט כנפיים נעלמת חופשיה בחשכה?" (עמ' 37).
לאורך הקובץ כולו דמותה הכותבת של זרחי מרקיעה אל התאוריה ונוגעת בחומרי החיים, תרה אחר האפשרויות שכתיבה מגלמת. היא מספרת, היא דמות בסיפור, היא אישה־כותבת; היא מסאית, היא מתרגמת והיא קוראת. המעברים הללו יוצרים קובץ שקריאה בו היא כהליכה במבוך־מראות, כשבכל רגע נפתחת האפשרות ללכת אל עבר כמה כיוונים, ואילו הכיוונים שלא נבחרו ממשיכים לשקף את דמות האישה הכותבת, ההולכת ומתרחקת, ושוב מתקרבת, וסופה של הדרך אינו מצוי בידה, ואולי הוא אינו מטרת ההליכה.
השיטוט התמידי המשקף עוד פנים של אותה משוטטת הוא חיפוש הבית, שלעולם אינו בא על סיפוקו. הוא שעומד בלב חיפושה של המשוררת המסרפדת. הוא שבמרכז ההוויה של הספר, כספירלה ששבה אל נקודת אי־ההתחלה. חיפוש הבית הוא התשוקה לשותפות רגשית, שנוגעת באהבה ובתשוקה להיות מובנת. בצורתן המפורשת מופיעות התשוקות הללו בקובץ דווקא בסיפורים שוברי לב הנוגעים בזוגיות, בהתפרקותה ובשאלת הרגע שאחרי ("הצוות"; "הראשון והשני"). דומה שדווקא בהם הניתוץ של גבולות ז'אנר הסיפור הקצר אינו מוחלט; אך השקט־לכאורה שבו נבחנים הדברים מתעתע, שכן הם מתנקזים לרגע אחד, המופיע בסיפור שהעניק לספר את שמו.
"לזכרו", כותבת זרחי מתחת לכותרת הסיפור "סוף יחסיי עם ג'וני מיטשל", המספר על תלמידהּ החייל. "הקוסמוס כנראה בלבל את היוצרות כשהפגיש אישה מבוגרת למדי עם נער־נער. עליי להודות, עד אז ומאז לא קרתה לי מתאימוּת כזאת. נראה ש… לא אמנה את הפרטים, יותר ויותר הסתבר לנו שאנחנו הולכים באותה דרך", היא כותבת. מותו הפתאומי של ידיד הנפש, בשיא ידידותם, הותיר אותה המומה. מאז, לא יכלה להקשיב עוד לקלטת של ג'וני מיטשל, שאת האהבה למוזיקה שלה ואת תחושת הקרבה אליה חלקו היא ותלמידהּ הצעיר. בדמיונה אומרת המספרת לג'וני מיטשל: "תפסיקי את זה, גברת מיטשל, השירה שלך לא הייתה חזקה מספיק בשביל להציל" (עמ' 52–53).
לרגע האובדן אין תשובה. כינויו בשם מכאיב. בשונה מן המחשבה המסתלסלת החוזרת על עצמה, על המילים המיותרות של גברת, כאן שם הסיפור – "סוף יחסיי עם ג'וני מיטשל" – הוא קונקרטי, וחזרה אליו ועליו אינה אפשרית משום הכאב. אולי זו הסיבה לכך ששם הקובץ – "יחסַי עם ג'וני מ'" – משמיט את המילה "סוף": מוות הוא סופי, אך יצירה הכרחי שתימשך. כך, גם אם בליבו של הספר מופיע סיפור בהיר ואפל, נוגע ללב, שפריצתו את גבולות הז'אנר משנית לכאב הנובע ממנו, והוא אולי האפשרות להבין את הספר כולו, בכל זאת, כיצירה שנוגעת בחוויה המתעתעת של הכתיבה כניסיון ליצור מגע עם העולם, לתת מקום במרווחים שבין המילים, לייצר רגע של קרבה באמצעות המילים כשהקרבה האנושית נעלמת באבחה אחת. אי אפשר אפילו לכנות בשם את ג'וני מיטשל, שתחושת הקרבה אליה בגדה גם היא; רק בעיוות, בקיצור, בשם לא־מזוהה, נטול מגדר, שאובדן היחסים עימו אולי פחות שורט את הנפש; שקובץ שקרוי בשם זה – ניתן לפתחו ולקרוא את סיפוריו בנשימה אחת עצורה.
.
מעין גלברד כותבת דוקטורט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, על יצירות הפרוזה של נורית זרחי, דליה רביקוביץ ותרצה אתר. עמיתה בתוכנית "משכילות" של מכון שלום הרטמן ומלמדת בסמינר הקיבוצים.
"כאשר צילמתי בלי רשותו את הזין שלו ושמרתי את התצלום בארנק – זה כבר נראה לו חריג. הוא דרש לקבל את התמונה. הוא הציע לי, לחלופין, תמונה של פניו דווקא". סיפור מאת דבורה דויטש
אביבה אורי, ללא כותרת, פחם על נייר, 1968 (אוסף המשכן לאמנות עין־חרוד)
.
אמילי
דבורה דויטש
.
בדיוק ישבתי אצל שלטונות המס כשזה קרה. הייתי באמצע המשפט. אמרתי, "הפירסינג משביח את המקרקעין" – כאן התכוונתי להגיע לשומה, אבל אז נכנסה הכומרת והשתיקה אותי. היא אמרה שקרה דבר נורא, יש הרבה נפגעי פסנתר שנקברו חיים, וצריך להתפלל לשלומם. כולנו שלפנו תהילימים. התחלקנו בימים. עלי הוטלו פרקי בוקר יום אל"ף. לא היה לי נוח שם והתחלתי להתפתל על הכיסא ומנהל מס שבח הציע לי את הכיסא השבור חסר המשענת שעומד עקום במרפסת. הייתי רק ב"אשרי" של פרק אל"ף של תהילים לבוקר יום אל"ף, אז עברתי למרפסת. במזל לא נשענתי על הברזל החלוד של הכיסא, היה שם מסמר שכוון אליי ואני הפניתי לו את הגב בזהירות ושמרתי על זקיפות קומה כל התפילה.
אחר כך יצאתי החוצה. בכיכר הבימה הייתה התקהלות והתקרבתי לראות אם יש משהו מצחיק, שישפר את מצב רוחי. ראיתי שיש שם הרבה צעירים שחזרו משיעור יוגה רמה שתיים. כולם התלטפו ואמרו, "הסדנה בסיני, הסדנה בסיני". שאלתי מה המחיר ובאיזה תאריכים מדובר, היות שייתכן ויש לי חור ביומן שעליי למלא, והתברר שזה נופל בול בין חתונה לזמן שבו אני צריכה לפי היומן להחליט מה אני עושה עם הקו המוקפא שלי בבזק. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב למלא את החור הזה ברוחניות ועם חבר'ה צעירים ובמדינה ערבית. לא מזמן החלטתי לבלות כל שנה במדינה ערבית אחרת, וזאת עקב ההצלחה של הטיול שעשו חברים של חברים למצרים, במילניום, למסיבה מדהימה בפירמידות. חוץ מזה, בדיוק הייתי בגמילה מהזין, אין דרך אחרת לקרוא לו, של הבן זוג שלי.
וזה סיפור ההתמכרות. כשהיינו במטבח או כשנתקלתי בו במסדרון כשהוא חזר מהשירותים ואני בדרכי לשם וכו', או אז הייתי מושיטה את יד ימין למפשעה שלו, וממששת. הוא היה חוקר, "מה את עושה?" יש שהייתי עונה, "כלום". יש שהייתי מתחילה לשיר או לזמזם נעימה כלשהי. הוא היה מחייך ופוטר אותי באמירה, "אני לא יודע מה יש לך." והכול היה ממשיך כרגיל. אבל – כאשר צילמתי בלי רשותו את הזין שלו ושמרתי את התצלום בארנק – זה כבר נראה לו חריג. הוא דרש לקבל את התמונה. הוא הציע לי, לחלופין, תמונה של פניו דווקא, כשהוא חובש משקפיים שהמסגרת שלהם מזמן יצאה מהאופנה, ומחייך. הוא אמר שזו תמונה הולמת יותר לנשיאה בארנק. דחיתי את הצעתו משום שאת פניו אני אמנם אוהבת אבל עוד לא קרה שנסעתי באוטובוס והתגריתי רק מהמחשבה על פניו, עם משקפיים או בלי, עד כדי כך שהייתי חייבת לראותן, ולו בתמונה, עד שאגיע הביתה ואוכל לשבת על הדבר האמיתי.
ערב אחד הלכנו לקנות גלידה. בדרך שלחתי את ידי לזין שלו והוא הזדעק, "מה את עושה! את משוגעת!" ונתן לי מכה בראש. ביקשתי ממנו שלא יכה אותי. הוא אמר שזו לא הייתה מכה, אבל הוא היה חייב להגיב בצורה שתבהיר לי שהפעם הגזמתי. חזרתי ואמרתי, "לא היית צריך להכות אותי." הוא חזר ואמר, "לא הכיתי." אכלנו סורבה קוקוס. שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי, והוא אמר שכן. באותו ערב הסתיים היחס הסלחני שלו לשליחת הידיים. התחלתי להרגיש מלוכלכת. שאלתי את עצמי מדוע אני כל כך רוצה לגעת לו בזין, ומה פסול בזה. התביישתי בסודי. למחרת התקשרתי לרדיו. כשעליתי לשידור הצגתי את עצמי בעילום שם, ואת הבעיה בקצרה. "אני שולחת ידיים לאיבר המין של בן זוגי. זה חזק ממני ואיני יכולה להפסיק." המנחה אמרה שאני סובלת מקנאת הפין ושעליי לעבור טיפול פסיכולוגי. אחרי הפרסומות הציעה שאקנה נקניק מסוג קבנוס ובכל פעם שארגיש דחף לשלוח ידיים, אלטף את הנקניק. משך כל שיחתי עם הפסיכולוגית ברדיו, הייתה לי שיחה ממתינה. לא עברתי אליה. כשסיימתי את השיחה שמעתי את קולה הנרעש של דודתו של בן זוגי: "חדווה, שמעת עכשיו את תוכנית הייעוץ ברדיו?". אמרתי, "טעות במספר," וניתקתי. אחר כך התקשרו אליי אימו של בן זוגי, אחותו, סבתו, ולבסוף התקשר בן זוגי בעצמו. הוא דרש לדעת מה אני חושבת לעצמי כשאני מתקשרת בצהרי היום לרדיו ומספרת על הסטייה שלי. לו לפחות הייתי מסווה את קולי. אמרתי לו שלא נראה לי שמישהו מאזין לתוכנית הזו. כלומר, מישהו שאנחנו מכירים. הוא אמר: "טעית!!!" וטרק.
חשבתי שלאחרונה חלה עלייה מדאיגה במספר טריקות הטלפון בישראל.
מעל צלחת קורנפלקס סמויה בארוחת הבוקר הודעתי לבן זוגי שהחלטתי להפסיק לשלוח ידיים. הוא חיזק את ידיי. בימים הבאים הפסקתי לשלוח ידיים, אך יחד עם זאת איבדתי חלק ניכר מהוויטאליות שלי. התכנסתי בתוך עצמי, לא רציתי לשתף איש במחשבותיי, ונרדמתי בכל הזדמנות. כאשר בן זוגי שטח בפני את טענות חברינו על כך שאני נרדמת בסלון ביתם בשעה עשר בערב, בישרתי לו שעליו להחליט: שאחזור לשלוח ידיים ויחד עם זאת אתעורר לחיים, או שאישאר בתנומתי, הכוללת מרחק ביטחון מהזין שלו. בן זוגי מיהר להתקשר לחברינו ולפתח שיחת חולין, במהלכה השחיל את העובדה שאני קמה מוקדם מאוד לעבודה, וחסרות לי שעות שינה, ושאני מחבבת אותם. מדי פעם שאלתי אותו: "נכון שאני כבר לא שולחת ידיים," ובתוך כך ליטפתי בחיבה את אשכיו.
בבוקר שבו פגשתי את הכומרת ברחוב, מלאו שבוע ימים לתחילת הגמילה. שאלתי אותה מה עלה בגורלם של נפגעי הפסנתר, כאילו לא התעדכנתי בהערכות הפסימיות על מצבם, מדי שעה, באינטרנט. "היום כבר קשה לדבר על ניצולים," אמרה. הבטתי בה. הקולר הלבן שלה הדגיש עוד יותר את חיוורונה. שאלתי את עצמי מה היא יודעת על התמכרויות לזין. היא השגיחה במבטי החקרני ושאלה מה חדש אצלי. אמרתי לה שאני תקועה בהגהות הסופיות של כרך ב' של דיני מיסים שכתבתי. היא שמחה לשמוע שהספר עומד לצאת. שאלתי מה פשר התעניינותה בדיני מיסים, ומה היא בדיוק עשתה באותו יום אצל מנהל מס שבח. היא השיבה לי שלכנסייה קרקעות רבות בירושלים. בשנה הבאה מסתיימות תשעים ותשע שנה ואיתן פג תוקפו של חוזה החכירה של הטאבו. היא גילתה לי שהכנסייה לא מתכוונת לחדש את החוזה. היא מעוניינת לתפור עסקת קומבינציה עם קבלן שיבנה על הקרקע מגדל. זוהי קרקע יקרה במרכז ירושלים, ועל כן היא נשלחה על ידי האפיפיור לגשש אצל שלטונות המס מה תהיינה עלויות היטלי ההשבחה של הקרקע. היא האיצה בי לסיים את ההגהות על ספרי. אמרתי לה שבעיה אישית מקשה עליי את המלאכה. "ספרי לי, בתי," אמרה.
התיישבנו על ספסל שקיוויתי שיהיה הספסל הקבוע שלנו. "את מבינה, אני בגמילה משליחת ידיים לזין של בן זוגי," כמעט שאמרתי. הסתכלתי בכפות ידיה של הכומרת. הן היו פשוטות, קטנות ושעירות. הכומרת לקחה את שתי ידיי בידיה. היא חייכה אליי חיוך מלא כוונה טובה ורציתי מאוד לשתף אותה, אבל ידעתי שאם אני רוצה – ואני רוצה – לייעץ לכנסייה בעסקאות המיליונים שהיא עומדת לבצע בירושלים, עליי לשמור על תדמית מהוגנת ונקייה. כשם שלא יעלה בדעתי לגבות שכר הפחוּת משלושים אחוז מההנחה שאשיג לאפיפיור במס שבח, אסור שיעלה בדעתי לספר לכומרת מה עומד ביני לבין השלמת כרך ב'. הכומרת ניצלה את שתיקתי כדי לחזור לנושא אסון נפגעי הפסנתר וחשבתי שהיא קצת אובססיבית לגבי הנושא הזה. הרי זה לא שיש לי מה לתרום. שתניח לי עם זה כבר.
באחד הערבים, בן זוגי היה בדרך החוצה. הוא קבע עם חברים לבאולינג, או עם קולגות לכדורת, אני לא בדיוק זוכרת. על כל פנים, הוא השתהה. האנרגיה של ההשתהות שלו בבית טרם היציאה הוציאה אותי מדעתי. חשבתי, אם אתה הולך אז תלך, אם אתה נשאר תישאר, אני לא יכולה לשאת את הדקות הארוכות האלה שבהן אתה עם רגל בחוץ ורגל בפנים. כמעט יוצא אבל בעצם צריך להשתין. כבר בדלת רק ששכחת את הכובע שלך ועכשיו אתה מחפש אותו. ואיפה שמת את הטלפון שלך? האם אני יכולה להתקשר אלייך? רציתי לצעוק, "לך כבר."
מתוך נימוס לא אמרתי דבר, מה הוא כבר עשה. בסך הכול לוקח לו זמן לצאת מהבית. לא פשע. רק שלחתי יד תועה לכיוון הזין שלו לנגיעה קלה וחצי תמימה. "אני רואה שלבד זה לא ילך. אולי הגיע הזמן שתלכי לטיפול," אמר ויצא למשמרת שלו בסיירת הורים (אנחנו עוד לא הורים אבל הוא מתנדב כהכנה).
שמעתי בעצתו, הוא אמנם איטי בהתארגנות שזה למות אבל הוא חכם וכדאי להקשיב לו, מומלץ. עוד באותו ערב קבעתי תור לשמאנית שלי. היא לא באמת שמאנית, היא מדקרת ומסז'יסטית ומטפלת בפרחי באך ואני אצלה בשביל הרפלקסולוגיה.
למחרת הודעתי בעבודה שאני ביום הצהרה והלכתי לשמאנית. שכבתי על מיטת הטיפולים הצרה בקליניקה הצרה והתמסרתי לכל זה. למוזיקה מרגיעה, ירוקה וריקה.
השמאנית שלי גבוהה, כמו באגדות היא גבוהה, לידה אני גמדת גינה. היא כיסתה אותי במגבות ובשמיכות. מרחה מה שמרחה על כפות הרגליים שלי. יצקה מה שיצקה על המצח שלי ושתקה את השתיקה הכי חשובה של השנה, אולי של המילניום.
במשך שעה ורבע לא הייתי צריכה לקלוט שום דבר מבחוץ, לא להגיב לדבר. עצמתי את עיניי. וכך התפניתי לעצמי. נכנסתי לתוכי. הרגליים שלי היו מטופלות, אלוהים כמה שהן היו מטופלות. והמחשבות שלי הסתדרו. בזו אחר זו עלו ממעמקים התשובות. שאין להתווכח איתן. אני צריכה רק לזכור אותן, לרשום אותן אחרי הטיפול ולציית להן. דמעתי פה ושם, הצצתי אל החשיכה פה ושם.
ואלה ההוראות שנתתי לעצמי ממעמקים:
אבא שלי לא.
לבשר לבן זוגי שבכל ערב אשכב עליו. מלוא אורכי על מלוא אורכו, עשרים דקות.
לתת לעדינה את כל מה שהיא רוצה.
לפגוש את תהילה.
לערוך שולחן שבת מפנק יותר.
השמש טובה לי.
לקבוע עם תהילה. (זה הופיע פעמיים.)
לשקם עם הכומרת.
העסקה עם הכנסייה תצליח בעזרת השם, עוד קצת סבלנות ואני שם.
מורים חשובים.
והיו עוד כמה. לא איכנס אליהם.
.
דבורה דויטש, ילידת ירושלים, למדה תיאטרון באוניברסיטה העברית וקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. השנה ראה אור רומן הביכורים שלה, "קורות הולכת הרגל", בהוצאת כנרת זמורה.
"ברור שהולמס טעה. 'כלבם של' חי וקיים, אין רוצח אנושי, יש כלב על־טבעי. יצור אפל ועצום העונה לתיאור שבאגדה המקורית". נועה רבינר חוזרת אל אזור הביצות, במלאת 120 שנה לספר "כלבם של בני בסקרוויל" מאת ארתור קונן דויל
אביבה אורי, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, 70x50 ס״מ, תאריך לא ידוע (באדיבות גלריה גבעון)
.
בחזרה אל אזור הביצות, במלאת 120 שנה לספר "כלבם של בני בסקרוויל" מאת ארתור קונן דויל
נועה רבינר
.
בכל הנוגע לספרים, מגיל צעיר גיליתי העדפה ברורה לטלוויזיה. בכל יום הייתי יושבת במשך חמש או שש שעות, זקופה ובלתי מעפעפת, מרותקת למסך הקטן. ספרים לעומת זאת קראתי לא יותר מחמישה בשנה.
אלא שאת אלה שאהבתי, לא קראתי רק פעם אחת. נהגתי לחזור שוב ושוב אל הקטעים שמצאו חן בעיניי, עד שהכרתי וזכרתי אותם, ובאמצעותם את היצירה כולה, בחדות ובבהירות. אחד מאותם ספרים שאהבתי היה כלבם של בני בסקרוויל, מאת ארתור קונן דויל, בתרגומו המצוין של יאיר בורלא.
עברו עשרות שנים מאז. הספר נעלם מביתי. אולי התעפש ונזרק, אולי נמסר לאחיין, אלא שבניגוד לספרים אחרים שנעלמו מחיי וזיכרונם התעמעם, הספר הזה ממשיך לחיות בפינה נסתרת במוחי, ולעיתים קרובות מגיח משם, חד וחי כמו גור מפלצות משגע.
כלבם של בני בסקרוויל לכד אותי בילדותי לא רק בזכות סיפור המתח שהוא מגולל, אלא גם מפני שנמזגו בו נושאים גדולים באופן אלגנטי ומעורר מחשבה. העיקרי שבהם הוא העל־טבעי, או נכון יותר, השאלה אם יש כזה.
שמו של הספר במקורו האנגלי הוא The Hound of the Baskervilles, כלומר לא סתם "כלבם", שיכול היה להיות גם צמריר חיק בלתי מזיק, אלא כלב ציד. וכל ילדה יודעת מה תפקידו של זה ולמה הוא מסוגל. למרבה המזל, את מה שקוראי העברית מחמיצים בתרגום שֵם היצירה, הם משלימים מיד בתחילת הספר.
לטובת מי שלא קראו את הספר לאחרונה או בכלל, אספר (אזהרה: ספוילרים). ד"ר מורטימר, רופא כפרי, מגיע ללונדון ופונה לעזרתו של הבלש שרלוק הולמס. בפגישתם הוא מקריא להולמס ולעוזרו ווטסון מכתב עתיק המגולל את סיפורו של סר הוגו בסקרוויל. אותו הוגו חשק בבתו של איכר שאדמתו גבלה באדמות בסקרוויל. משסירבה לו הנערה, חטף וכלא אותה בטירתו. בזמן שהוגו וחבריו השתכרו בקומה התחתונה של הטירה, נמלטה הנערה מחלון הקומה השנייה. כשהוגו גילה שהיא ברחה הוא נמלא זעם נורא. הוא עלה על סוסתו, הורה למשרתיו לשחרר את כלבי הציד ודלק אחריה. חבריו של בסקרוויל, שיצאו בעקבותיו כדי לעצור אותו, נתקלו באיכר מקומי ושאלו אותו אם ראה את הנערה או את הכלבים. האיכר המבועת אישר שראה אותם והוסיף שראה עוד משהו: מאחורי הוגו וסוסתו שעט בדממה כלב ענק, מפלצת שכמותה עין אדם לא ראתה. הרוכבים קיללו את האיכר, שחשבו לשוטה, והמשיכו בדרכם. לבסוף הם מצאו את סוסתו של הוגו – ללא רוכבה, ואת כלבי הציד הנועזים, שהיו כעת נדכאים ומייבבים. רק שלושה מהחברים הרהיבו עוז להמשיך בדרכם. כשמצאו את הנערה, גילו שאיחרו את המועד: היא הייתה מתה. לצד גופתה הייתה מוטלת גופתו של הוגו. אך מה שזעזע את שלושת הרוכבים, נאמר במכתב, לא היו גופות הנערה ורודפה, אלא מפלצת עצומה בדמות כלב, שעמדה על גופת חברם ומול עיניהם קרעה את גרונו לגזרים. מחבר המכתב, גם הוא בן בסקרוויל, מציין שרבים מבני המשפחה מצאו מאז את מותם באופן מסתורי, ומסיים באזהרה לבניו שלא לצאת לערבה בלילה, "שעה שכוחות השחור והרשע מושלים שם בכִּפּה".
אם כך, זהו כלבם של בני בסקרוויל, יצור כלבי מפלצתי הרודף וממית זה דורות את בני בסקרוויל בגלל עוון אחד מאבותיהם. אלא שכשד"ר מורטימר גומר לקרוא את המכתב המצמרר, הולמס מגיב בפיהוק, ולשאלה אם יש בסיפור עניין, הוא משיב, "אולי לאספן של אגדות עם." בזאת, כך נדמה, שומט גיבור הספר את הקרקע מתחת לספר כולו. אם אין כלב ואין קללה, מה נשאר בעצם מכלבם של בני בסקרוויל?
אך ד"ר מורטימר אינו מוותר. הוא מוסיף ומספר לשרלוק שלא מכבר מת חברו הטוב סר צ'רלס בסקרוויל. נקבע כי מותו של בסקרוויל הקשיש נגרם מהתקף לב, אולם מורטימר מציין כי במרחק מה מהגופה, זיהה הוא, הדוקטור, עקבות טריים בבוץ. "של איש או של אישה?" שואל הולמס, ומורטימר עונה בלחישה, "אלה היו עקבותיו של כלב ענק."
וזהו. הספק הכפול נטמן במוחות הקוראים. מצד אחד הולמס, הבלש הגאון, שולל בפסקנות את קיומה של קללה ובתוך כך את קיומו של כלב שטני הרודף את המשפחה. מצד שני, יש לנו מידע, יד ראשונה מרופא, על כלב ענק שהיה נוכח במעמד מותו של בן נוסף למשפחת בסקרוויל.
בפגישתם מורטימר מבהיר להולמס שהוא אינו מעוניין לשכור את שירותיו כדי לחקור את מותו של סר צ'רלס, אלא כדי שיסייע במניעת מותו של היורש היחיד, סר הנרי. כשמורטימר מתייעץ עם הולמס מהי הדרך הנכונה להגן על הנרי מפני הקללה, הולמס מאפיין את העל־טבעי, הפעם בעזרת השטן: "אם נכונה הנחתך בדבר הכוח שמעל לטבע, הפועל כאן, הרי שהנרי הצעיר צפוי לסכנה בלונדון, ממש כפי שהוא צפוי לה במחוז דבונשיר. קשה לי להאמין שיש שטן עלוב כל כך שכוחו מוגבל רק לאזור מסוים."
כלומר לפי גישתו של הולמס, אם קיים כוח על־טבעי, אין דרך לחמוק ממנו. אבל רגע, הרי מקודם הוא שלל את קיומם של כוחות כאלה. האם נחשף אצל הולמס ספק?
לקראת סוף הפרק, כשווטסון והולמס סוקרים מפת ענק של אזור הביצות, הולמס מציין, "מקום מתאים לאירועים כאלה. אילו רצה השטן לתחוב את חוטמו בענייניהם של בני אדם." ווטסון קופץ למסקנות: "אם כן, גם אתה נוטה להאמין שזהו עניין של מעל הטבע." והולמס שואל רטורית, "השטן יכול לבחור לעצמו שליחים שהם בשר ודם, לא כן?"
.
איור: אלונה פרנקל, מתוך הספר
.
במצוות הולמס, ווטסון נוסע עם הנרי בסקרוויל לדבונשיר, כמלווה ושומר, ומשם מדווח להולמס על ממצאיו. הוא מגלה עוד ועוד בעלי עניין ואולי חשודים, ביניהם בני הזוג ברימור, המשרתים הוותיקים בטירת בסקרוויל, חוקר הטבע העצבני סטפלטון ואחותו היפהפייה, וגם מיסיז ליונס, גרושה צעירה שהייתה, כך מתברר, בקשר מכתבים עם בסקרוויל הקשיש.
אלא שבד בבד עם גילויין של דמויות אנושיות מרכזיות בחייו של בסקרוויל המת, שנעשות מרכזיות בחייו של בסקרוויל החי, נאספות עוד ועוד עדויות לקיומו של כלב מסתורי בערבה. כך כותב ביומנו ווטסון:
אין פלא שלבי כבד עלי, בזכרי את שורת המקרים התמוהים שהתרחשו בעת האחרונה … מותו האכזרי של סר צ'רלס אשר אימת את כל נבואות האימים של האגדה; סיפוריהם … של איכרי הסביבה על הופעתה של המפלצת … אמנם לא יאמן כי כל אלה הן תופעות שמחוץ לגדר הטבע. רוחו של כלב, המשאירה עקבות מוחשיים באדמה, וממלאת את החלל בשאגותיה. הרי לא יתכן הדבר. סטפלטון הוא אדם המסוגל להחזיק באמונות תפלות כאלה ואולי גם ד"ר מורטימר, אך אני נתברכתי במידה רבה של היגיון מציאותי ולעולם לא אוכל להאמין בהבלים כאלה. לא יאה לי לרדת לרמתם של איכרים וצוענים מבני הערבה שאינם מסתפקים בכלב שטני סתם, אלא מוסיפים לו עוד להבת אש המתפרצת מפיו ומעיניו. הולמס בוודאי היה דוחה בזלזול סיפורי מעשיות כאלה והרי אני עוזרו ובא כוחו, אך אי אפשר להתעלם מעובדות, ואני הן פעמיים שמעתי את השאגה על פני הערבה …
כזכור, הולמס ועוזרו נשכרו לא כדי לחקור את מותו של צ'רלס בסקרוויל, אלא כדי להגן על אחיינו הנרי, אך הדברים כרוכים זה בזה. בין שמדובר בקללה משפחתית או בגורם אנושי, ברור כי לשניים אויב משותף. בחירתו של קונן דויל להתמקד באדם חי יוצרת שילוב בין סיפור בלשי וסיפור מתח מבעית. אם ווטסון והולמס טועים בטענתם שאין בנמצא כוח על־טבעי, הנרי בסקרוויל עלול לסיים את חייו בהקדם ובאופן מחריד, ועם מותו יתמוטטו גם המוניטין המרשים שהולמס בנה לעצמו ותפיסת עולמו הרציונליסטית כולה.
לאורך רוב הספר ווטסון צמוד לבסקרוויל הצעיר ומדווח להולמס או מתעד ביומנו את המתרחש. רק לקראת סופו הולמס ועוזרו מתאחדים. בשלב זה מתברר שלווטסון יש בעיקר קצוות, ולעומתו הולמס, שניזון ממכתביו של ווטסון, אך לא רק, כבר מחזיק ברעיון מגובש למדי בנוגע לפתרון התעלומה: צייד הפרפרים סטפלטון הוא שרצח את בסקרוויל הקשיש, והוא זומם להכות שנית. כשהולמס מגיע לטירת בסקרוויל, הוא מוצא חיזוק מפתיע לתאוריה שלו: דיוקנו של הוגו, הנבל מאגדת הכלב. הולמס מצביע על הדיוקן ושואל את ווטסון מה דעתו עליו. ווטסון לא קולע. הולמס מסתיר בידיו את הכובע, התלתלים והצווארון של הוגו. "אלוהים אדירים," פולט ווטסון. פניו של סטפלטון נגלים מן התמונה. דיוקנו העתיק של הוגו מתגלה כקלסתרון לגילוי הרוצח בהווה. סטפלטון, לפי הולמס, הוא בן למשפחת בסקרוויל, המבקש לחסל את כל היורשים הקודמים לו בתור.
הולמס ועוזרו מתכוננים לרגע המכריע. הם מאפשרים להנרי בסקרוויל לבקר בביתו של סטפלטון בשעת ערב, במחשבה שבאותו לילה ינסה סטפלטון להוציא לפועל את תוכניתו הנפשעת. בעוד הנרי מבקר אצל ספלטון, השניים מציבים מארב עם בלש משטרתי בשם לסטרד ומחכים. וזה קורה.
מתוך חשרת הערפל חרג ויצא האיש לו ציפינו … בלכתו הביט בלי־חשך אל מאחורי גבו, כאדם המצפה להפתעה לא נעימה. "הכונו!" קרא הולמס ואני שמעתי את נקישת אקדחו בהידרכו … מתוך מסך הערפל שהשתרע לפנינו עלה מין גרגור מוזר ועמום … שכבתי לצדו של הולמס והצצתי לרגע בפניו. הן היו חיוורות ומלאות ציפיה מתוחה. עיניו בערו באפלה. אך לפתע קפא מבטן ופיו נפער מתוך תדהמה … אותו רגע בדיוק פלט לסטרד זעקת אימים. הטיל עצמו ארצה וקבר פניו באדמה. … קפצתי על רגלי כשידי לופתת את אקדחי וכולי המום למראה הדמות אשר פרצה מתוך מעטה הערפל. אמנם היה זה כלב, שחור כפחם וענק מדות לאין שיעור. כלב כזה לא ראתה עין אנוש מעולם. מפיו פרצה להבת אש ועיניו בערו כשתי מדורות מסנוורות. אפילו בחלום בלהבות של מטורף מוכה רוח לא נראה יצור פראי, מבחיל ומהמם כיצור האפל, שהתפרץ אלינו מתוך ענן הערפל … המראה האיום הזה שיתק אותנו כליל ולא התאוששנו גם לאחר שחלפה המפלצת על פנינו והתרחקה אל עבר טורפה.
ברור שהולמס טעה. "כלבם של" חי וקיים, אין רוצח אנושי, יש כלב על־טבעי. יצור אפל ועצום העונה לתיאור שבאגדה המקורית – ולתיאורי האיכרים המקומיים. גורלו של בסקרוויל הצעיר נחרץ.
אלא שברגע האחרון הולמס וווטסון פועלים כמצופה מהם. "אז ירינו שנינו, הולמס ואני בבת אחת. המפלצת השמיעה קול יבבה מקפיאת דם … זעקת הכאב שהשמיע הכלב הפיגה את כל פחדינו. אם נפגע ביריה, הרי שכלב בן תמותה הוא." לאחר מעשה, הולמס מבשר לבסקרוויל המבועת, "המפלצת מתה … חסלנו את אימת המשפחה לנצח."
אם כך, כלב או מפלצת? לאחר זמן מה הולמס פורש בפני ווטסון את מסקנותיו מהמקרה: סטפלטון חוקר הטבע הוא למעשה רוג'ר, בנו של רוג'ר בסקרוויל, אחיו הצעיר פורע החוק של סר צ'רלס, שנמלט לדרום אמריקה. רוג'ר/סטפלטון הגיע לאנגליה בזהות בדויה אחת, החליף אותה בזהות אחרת, ולבסוף הגיע לדבונשיר במטרה לרשת את טירת בסקרוויל. סר צ'רלס הוא שהעניק לסטפלטון את כלי הרצח שלו עצמו, כשסיפר לו על אגדת הכלב. סטפלטון הקשיב ויישם בהצטיינות יתרה. הוא קנה בלונדון כלב בן כלאיים עצום ממדים, ובכל פעם, לפני ששחרר אותו אל הערבה, משח את פרוותו בתערובת של זרחן, שגרמה לו להיראות כאילו הוא אפוף להבות. לדברי הולמס, סר צ'רלס חולה הלב, שהאמין באגדה, למעשה מת מפחד. לצורך חיסולו של בן דודו, הנרי, הצעיר והבריא, תכנן סטפלטון להרעיב את הכלב, כדי להבטיח שגם הפעם יצליח במזימתו.
הולמס צדק. השטן לא תחב את אפו בענייניהם של בני בסקרוויל. אין כל צורך בשטן. יצורים בשר ודם עושים את מלאכתו בנפש חפצה. הכלב השטני שעל פי האגדה חיסל את הוגו בסקרוויל קרם עור וגידים מאות שנים לאחר היווצרה. סטפלטון ניצל את הבנתו בטבע האדם: מי שמאמין מְפַחד, ואת ידיעותיו בטבע העולם: גאוגרפיה, זואולוגיה, כימיה, כדי לטפח את הכלב העצום בטבור הביצה הטובענית ולהופכו למבעית ומסוכן במיוחד כל אימת שישוחרר. הוא עשה שימוש ציני ונפשע במדע ובאגדה כדי להניח את ידו על ירושה שלא היה זכאי לה על פי דין.
המסקנה אם כן ברורה: אין מפלצת. יש אדם ערמומי ואכזרי שאינו בוחל באמצעים. ובכל זאת כדאי להתעכב כאן על תחבולה מעניינת של הסופר: הולמס לעולם אינו מניח את ידו על סטפלטון. איש אינו רואה את בעליו של הכלב לאחר שהכלב נורה ונהרג. הולמס מסיק שלשמע היריות נמלט סטפלטון אל אזור הביצה, והמקום שהרוצח התמצא בו לאור יום הפך עבורו בלילה למלכודת מוות. לעובדה הזאת יש משמעות גדולה מבחינת הקוראים. ברגע האימה וברגע ההכרעה, ווטסון מתאר לנו רק את הולמס ואת הכלב. לאחר מות היצור, דבריו של הולמס לבסקרוויל הצעיר, "חסלנו את אימת המשפחה לנצח", אינם נתפסים כאמירה רב־משמעית, אלא כעובדה (במקור: I"It’s dead, whatever it is," said Holmes. "We’ve laid the family ghost once and forever."i). אפשר לטעון שהניסוח הוא סמלי בלבד: אם הכלב מת, תמו תחבולותיו של סטפלטון. אך כיוון שהדברים מנוסחים כפי שהם מנוסחים, נדמה שגם הולמס, ולו לרגע, מאמין באגדה, בעל־טבעי. ומכיוון שכך, במידה רבה זוהי גם האמונה שנצרבת אצל הקוראים והקוראות; מה שנשאר בזיכרונם הוא כלבם של בני בסקרוויל.
.
נועה רבינר, אמנית פלסטית. בוגרת לימודי משפטים, למדה אמנות, כתיבה ותרגום. עסקה בעבר בתרגום ובכתיבת סיפורי חיים.
