.
"השיבה", פרק מתוך הספר "אף אחד מאיתנו לא יחזור" / שרלוט דלבו
מצרפתית: רמה איילון
.
את הדרך הביתה עשיתי עם חברותיי, הניצולות מבין חברותיי. הן ישבו לידי במטוס, וככל שהזמן צבר מהירות הן נעשו שקופות, יותר ויותר שקופות, איבדו צבע וצורה. כל החוטים והקנוקנות שקשרו אותנו זו לזו התרופפו. רק קולותיהן השתמרו, וגם הם התרחקו ככל שפריז קרבה. הסתכלתי בהן כשהשתנו לנגד עיניי, כשהיטשטשו ונהיו קלושות כרוחות רפאים. עדיין יכולתי לשמוע אותן, אך לא להבין מה הן אומרות. כשהגענו כבר לא הכרתי אותן. הן חמקו, נבלעו בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, ואז הבליחו להרף עין אך היו כה אווריריות, כה חסרות ממשות וחמקמקות, שהתחלתי לפקפק בקיומי שלי. הן שיחקו במשחק הזה של אור תעתועים במשך כל הזמן שכיתתנו רגליים ממשרד אחד למשנהו, נעלמות ונמצאות חליפות, מוצאות אותי, מבטאות מילים שחרגו מתפיסתי, נמוגות שוב ולבסוף מתמוססות בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, נטמעות לעד בהמון. כל כך הפליאו לאבד את ממשותן בזמן המסע, שלאורכו צפיתי איך הן משנות את צורתן מדקה לדקה — נמחקות באיטיות, בחשאיות, בנחרצות, הופכות לרוחות רפאים — עד כי לא מיד הבחנתי בהיעלמותן. קרוב לוודאי מפני שנעשיתי בעצמי שקופה, חסרת ממשות ונוזלית כמותן. צפתי בתוך ההמון שהחליק סביבי, ובבת אחת הרגשתי לבד, לבד בתוך רִיק חלול בלי חמצן, רִיק שבתוכו אני מנסה לנשום אך נחנקת. היכן הן היו? נוכחתי בהיעלמותן כשכבר היה מאוחר מדי לקרוא להן, מאוחר מדי לרוץ אחריהן — ואיך אפשר לרוץ בתוך המון חמקמק? יתרה מזאת, קולי בגד בי ורגליי התאבנו בשיתוק. היכן הן היו? היכן אתן, לולו, ססיל, ויווה?
ויווה, למה לקרוא לה עכשיו? ויווה, היכן את? לא, לא היית איתנו במטוס. אם אני מתבלבלת בין המתות לחיות, עם מי מהן אני נמצאת? היה עליי להכיר בכך — וזו הייתה מסקנה שנמתחה עוד ועוד עד שנוסחה, והיא הטביעה אותי באימה שבה יכולתי רק לתעות, להחליק, לצוף — היה עליי להכיר בכך שאיבדתי אותן ושמעתה אני לבד. מאין תבוא העזרה? שום עזרה לא תבוא. לצעוק לא היה טעם, לקרוא לעזרה לא היה טעם. כולם, בהמון שהקיף אותי, היו נכונים לעזור לי, הרי היו כאן בשביל לעזור, אך הם הציעו את עצמם באמצעים שעמדו לרשותם, שידעתי כי אין בהם תועלת. הנפשות היחידות שהיה בכוחן לעזור לי היו מחוץ לטווח השגה. איש לא היה יכול למלא את מקומן. בקושי רב, במאמץ עליון של הזיכרון — אבל למה להגיד "מאמץ של הזיכרון" אם לא נשאר לי זיכרון? — במאמץ שאין לי מושג איך לקרוא לו ניסיתי להיזכר בתנועות שצריך לעשות כדי ללבוש שוב צורה של יצור חי המתקיים בחיים האלה. לצעוד, לדבר, לענות על שאלות, להגיד לאן אני רוצה ללכת, ללכת לשם. שכחתי. האם אי־פעם ידעתי? לא היה לי מושג מה לעשות או מאיפה להתחיל. המשימה הזאת הייתה מעל לכוחותיי. לא היה מנוס אלא לוותר. לוותר או לדחות. קודם כול היה עליי לחשוב. צפתי בתוך ההמון, שנשא אותי מבלי משים שכן הייתי חסרת משקל וראשי היה ריק ממחשבות. לחשוב? איך לחשוב כשאין במוח ולו מילה אחת, אחרי שכל המילים פרחו ממנו? הייתי נעדרת מכדי ליפול לייאוש. הייתי שם… איך? איני יודעת. אך האומנם הייתי שם? הֶהייתה זו אני? ההייתה זו… הייתי שם וזה יהיה שקר לומר שלא ידעתי מה לעשות, לא חשבתי ולא שאלתי את עצמי אם יש משהו שאפשר לעשות. לדעת, לשאול, לחשוב, אלה מילים שבהן אני משתמשת עכשיו.
כמה זמן המשכתי לשבת על הספסל ההוא, שאנשים יכלו לחשוב שאני מהרהרת או נחה עליו? כמה זמן ישבתי כך בלי לחשוב ובלי להרהר, מנסה להיזכר מה עליי לעשות כדי להיזכר? להגיד שרעדתי מקור כמו שרועדים כשקודחים מחום, שהייתי שרויה באפיסת כוחות, אלה דברים שקל להגיד היום במקום לספק הסבר. אבל האמת היא שאז לא הרגשתי כלום, לא הרגשתי שאני קיימת, לא הייתי קיימת. כמה זמן נשארתי כך, תלויה על בלימת הקיום? (המילים חזרו אליי מאז, כפי שאתם רואים.) זמן רב, זמן רב מאוד. מהזמן הזה זכורות לי תמונות מעורפלות, שבהן אין ולו כתם בהיר אחד המאפשר להבחין בין שינה לערוּת. זמן רב מאוד.
אם אני מאמצת מאוד את זיכרוני, נדמה לי ששכבתי, ושאנשים באו לבקר אותי. הם נישקו אותי, דיברו אליי, סיפרו לי דברים, שאלו אותי שאלות. עם השאלות הם הפסיקו די מהר, כי לא עניתי על אף אחת. הקולות שלהם הגיעו אליי ממרחק עצום. כשהם נכנסו לחדרי המבט שלי הזדגג. נוכחותם הדחוסה חסמה את האור. מבעד למסך הזה ראיתי שהם מחייכים חיוך מעודד שהיה לי סתום לגמרי, כמו ההתנהגות שלהם, כמו החביבות שלהם — בדיעבד פירשתי זאת כחביבות. כמעט אי אפשר, בדיעבד, להסביר במילים דברים שקרו בתקופה ההיא, שלא היו בה מילים. למה הם באים לבקר אותי? למה הם מדברים? מה הם רוצים לדעת? למה הם רוצים שאדע דברים מסוימים שהם מוכנים להגיד לי, שהם באו במיוחד כדי להגיד לי אותם? הכול היה סתום, ולא היה אכפת לי. שום סקרנות, שום חשק לדעת משהו לא קיננו בי. הם הביאו לי פרחים וספרים. האם דאגו פן אשתעמם? להשתעמם… כל הרעיונות שלהם השתייכו ליקום אחר. הם דואגים פן אשתעמם ולכן מביאים לי ספרים… הם הניחו את הספרים על השידה שליד המיטה שלי, והספרים נשארו שם בלי שאפילו תצוץ במוחי המחשבה להרים אחד מהם. הספרים נשארו שם זמן רב, בהישג ידי, מחוץ להישג ידי. זמן רב. בסופו של דבר נאמר לי שהיעדרי מהעולם נמשך זמן רב מספיק. גופי היה חסר משקל, ראשי היה חסר משקל. ימים על ימים בלי לחשוב על כלום, בלי להתקיים, ובתוך כך לדעת — אף על פי שהיום איני זוכרת איך ידעתי — ובתוך כך להרגיש באופן עמום מן העמום שאני קיימת. לא הצלחתי להתרגל לעצמי מחדש. כיצד להתרגל מחדש לאני שהתנתק מעצמו כל כך, עד כי לא הייתי משוכנעת שהתקיים אי־פעם? חיי הקודמים? האם היו לי חיים קודם? החיים שהיו לי אחרי? האם חייתי בכלל כדי שיהיה לי "אחרי", כדי לדעת מה זה "אחרי"? צפתי בתוך הווה חסר ממשות.
חברים המשיכו לבקר אותי, הביאו לי ספרים חדשים והם נערמו על הספרים שכבר קיבלתי. מזמן לזמן הייתי מתרוממת מעל הכרים ומסתכלת בספרים האלה, בלי לקשור בינם לבין פעולת הקריאה. הם היו חפצים חסרי תועלת. מה עושים בחפצים האלה? אחר כך הייתי שוכחת מהם וחוזרת אל היעדרי.
אט־אט, מבלי משים, לבשה המציאות צורה סביבי. מבלי משים, שכן לא עשיתי שום מאמץ כדי לצוף בחזרה אל פני השטח של המציאות. כוחי לא עמד לי לעשות ולו את הקלוש במאמצים. בכוחה שלה, בכובד משקלה, המציאות החזירה לעצמה את קווי המתאר, את הצבעים ואת המשמעויות שלה. אך כמה איטי זה היה… אחת לפרק זמן ממושך הייתי מגלה תו חדש, פשר חדש. אט־אט רכשתי מחדש את חושי הראייה והשמיעה. אט־אט יכולתי לזהות שוב צבעים, צלילים, ריחות. הטעמים חזרו הרבה יותר מאוחר. יום אחד ראיתי — כן, ראיתי — את הספרים על השידה ועל הכיסא שליד המיטה. כולם היו בהישג ידי, אך ידי לא הושטה אליהם. הסתכלתי בהם זמן רב ולא עלה על דעתי לגעת בהם, להרים אותם. וכשלבסוף הושטתי את היד ונטלתי אחד מהם, כשפתחתי אותו והבטתי בו, הוא היה כה עלוב, כה תלוש, שהחזרתי אותו לערמה. תלוש. כן, הכול היה תלוש. על מה היה הספר? איני יודעת. כל שאני יודעת הוא שהיה תלוש. תלוש מהדברים, תלוש מהחיים, תלוש מעיקרי הדברים, תלוש מהאמת.
מה אינו תלוש? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ולמרבה הייאוש לא הייתי מסוגלת להשיב עליה. אני אומרת ייאוש בהיעדר מילה אחרת שתצביע על כוונתי. לא הייתי מיואשת משום דבר, הייתי נעדרת.
זמן רב חיכיתי עד שניסיתי להתוודע שנית לספר. הפעם השנייה הייתה מערערת לא פחות מהראשונה, ואני הייתי מיואשת עוד יותר, או ליתר דיוק התחפרתי עמוק עוד יותר בהיעדר שלי.
מה אינו תלוש? האם לעולם לא אמצא עוד עניין בספרים? האם אינם אלא חזרה אחת תפלה, תיאורים יפים וכוזבים, רצף של מילים נטולות כל חשיבות?
מפח הנפש שלי מהספרים נמשך הרבה מאוד זמן. שנים. לא הייתי מסוגלת לקרוא כי היה נדמה לי שאני יודעת מראש מה כתוב בספר, ושאני יודעת זאת באופן אחר, בידיעה בטוחה ועמוקה יותר, חד־משמעית ובלתי ניתנת להפרכה.
בדיוק כפי שהשפלתי מבט כדי לא לפגוש את פני האנשים, שכן הפנים התערטלו לנגד עיניי וראיתי את האנשים לתוככי נשמתם מבעד לפניהם ברגע שמבטי התעכב עליהם, וזה הביך אותי עד שנאלצתי להשפיל את המבט, כך התרחקתי מהספרים, שכן ראיתי מבעד למילים. ראיתי את השגרתי, את המקובל, את הריקוּת. כן, הבחנתי בַּמיומנות, אך מה יודע האיש הזה, שברצונו לומר לי? ומדוע הוא לא אומר זאת?
הכול היה כוזב, הפנים כמו הספרים, הכול הראה לי את כזבו והייתי נואשת כי איבדתי כל יכולת להיענות לאשליה ולחלום, כל יכולת להיעתר לדמיון, להסבר. זה החלק שמת בי, באושוויץ. זה מה שהפך אותי לרוח רפאים. איך לגלות עניין כאשר את מזהה את הכזב בכל דבר, כשאין עוד משחק בין אור לצל, כשלא נשאר כלום לעמוד על סודו, לא בעיני האנשים ולא בספרים? איך לחיות בעולם שאין בו מסתורין? איך לחיות בעולם שבו השקר נצבע בצבעים מעוורים ומפריד את עצמו מהאמת, כמו באותן תרכובות שמתפרקות, כשכל יסוד חוזר אל צבעו ואל דחיסותו הראשוניים?
זמן רב תהיתי על השאלות האלה ולא מצאתי תשובה. מדוע לחיות אם שום דבר לא אמיתי? מדוע להצטער על אובדן התמימות אם זה נוח כל כך? התחבטתי בדילמה שאין לה פתרון. הסתכלתי בספרים שאין בהם תועלת. הכול היה חסר טעם עבורי. אבל מה הטעם בידיעה אם אינך יודעת עוד איך לחיות?
איך זה קרה? אני לא יודעת. יום אחד לקחתי ספר ליד וקראתי אותו. הלוואי שיכולתי להגיד איך זה קרה. איני זוכרת מאומה. גם שם הספר נשתכח ממני. היה טוב אילו יכולתי לציין איזו יצירת מופת. לא. זה היה ספר אחד מבין אחרים, הספר שהחזיר לי את כל האחרים. עליי לנסות להיזכר. זה קשה כל כך, שלעת עתה אוותר. מי יעלה על דעתו לסמן את הנתיב התת־קרקעי שתעה בו שנים רבות כל כך לפני שראה את האור בקצהו? הרי ידוע לו כי לעולם לא ישוב לאותו מעבר תת־קרקעי, אז למה שיחפש אותו?
.
.
נאבקתי בָּאי־צדק
הוא לפת אותי
ומסר אותי שוב לידי המוות
נאבקתי במוות
בעוצמה כזאת
שלא היה בכוחו ליטול ממני את החיים
אך המוות
המבקש נקמה
נטל ממני את הרצון לחיות
והנפיק לי אישור
חתום בצלב
כדי לעשות בו שימוש
בפעם הבאה.
.
*
ליבי איבד את יגונו
הוא איבד את תכלית פעימתו
חיי ניתנו לי בחזרה
ואני עומדת לפני החיים
כמו לפני שמלה
שאיני יכולה ללבוש עוד.
.
*
ילד נתן לי פרח
בוקר אחד
פרח שקטף
בשבילי
.
הוא נישק את הפרח
לפני שהושיטוֹ לי
וביקש שאנשק אותו גם
ילד בצבע ליקריץ'
הוא חייך אליי
בסיציליה.
ואני אמרתי לעצמי
ביום ההוא
אין פצע שלא נרפא
אני אומרת זאת לעצמי
לעיתים מזומנות
אך לא מספיק
כדי שאאמין בזאת.
.
.
שרלוט דלבו, "אף אחד מאיתנו לא יחזור", עם עובד, 2023. מצרפתית: רמה איילון
.

.
» למדור מודל 2023 בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך הקובץ "גן ליד הים", מאת פורסט ריד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן