וּבְעִבְרִית | עצמות שבורות נברשת קולות רוחות

שירים מאת ויקטור נבוראק בתרגום אלכס אוורבוך

יוסף שליין, ללא כותרת, טושים על נייר, 35X25 ס"מ, 2019

.

שלושה שירים מאת ויקטור נבוראק

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

אחת ההגדרות

אוּקְרָאִינָה הִיא מֻבְלַעַת בַּזְּמַן,

מֶרְחָב מְעֻוָּת, תְּסִיסַת הַטֵּרוּף,

מוֹלֶדֶת הַהֲזָיוֹת, אֲדָמָה שְׁחֹרָה חַיָּה,

אִמָּא גָּאיָה הַצְּמֵאָה לְדַם הַקָּרְבָּנוֹת.

.

כָּאן מִתְגַּנְּבִים לַנֶּפֶשׁ הַצִּמְחִי וְהַחַיָּתִי.

מִתְחַפֵּר בַּקַּרְקַע אִישׁ־שֹׁרֶשׁ

וְאִישׁ־זְאֵב עָף מֵעַל הַתְּהוֹם

בְּפִיו חֲתִיכַת בָּשָׂר חַי שֶׁל אָדָם.

.

מְמַדִּים שׁוֹנִים. מְהִירוּיוֹת זֶרֶם שׁוֹנוֹת.

אֵין חֹק שֶׁמְּסֻגָּל לָקַחַת הַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן.

בְּעוֹד שֶׁאִכָּרִים בְּהַכְנָעָה מַעֲלִים מַס,

הֲמוֹנֵי פָּרָשִׁים מַשִּׂיגִים אֶת הָאֹפֶק.

.

כָּל שִׁלְטוֹנוֹת הָאָדָם כָּאן קִצְרֵי מוֹעֵד –

הַטֶּבַע נָדִיב מִדַּי, הָאַצּוֹת נוֹטְפוֹת שֻׁמָּן.

כָּאן הַוִּיקִינְגִים בְּהִירֵי הַשֵּׂעָר הוֹפְכִים לְצֶ'רְקֵסִים

בְּתוֹךְ שְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת.

.

פנטזיית מטרו. השתקפות

הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ מוּלוֹ

הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ שָׁקוּף,

הוּא רוֹאֶה צֵל צָבוּעַ שָׁקוּף

צֵל נָע בָּאֲוִיר

צֵל אוֹמֵר מְבַטֵּא מִלִּים בּוֹ־זְמַנִּית שׁוֹתֵק

                                             מְבַטֵּא מִלִּים

הוּא צוֹעֵד צַעַד וְהַצֵּל לִקְרָאתוֹ

פָּנִים אֶל פָּנִים עֵינַיִם

מַקְבִּילוֹת זוֹ מוּל זוֹ חוֹדְרוֹת

מַרְאַת הַזְּכוּכִית מִתְעַבָּה

הָרִימוּ אֶת עַפְעַפַּי

הִנֵּה הוּא

הַצֵּל שֶׁלִּי בְּתוֹכִי

.

צוֹמְחוֹת כַּנְפֵי עֲטַלֵּף

גְּדֵלִים נִיבִים וְאֶצְבָּעוֹת

צֵל צוֹמֵחַ דֶּרֶךְ הַגּוּף

הָעֹקֶץ מְרַחְרֵחַ דָּם

.

פנטזיית מטרו

צֶבַע עֲדַיִן אֵינוֹ חָלָל נַסֵּה לַחְצֹב דֶּרֶךְ

הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר הַזֶּה קְצוֹת הָאוֹר מַבְזִיקִים וְהַכָּפִיל

יוֹשֵׁב בַּחַלּוֹן מוּלוֹ בֻּבָּה מְצֻיֶּרֶת עֲמוּמָה

מְנַסֶּרֶת אֶת צַוָּארוֹ קַו הַתְּנוּעָה נִמְרָץ

נָהָר תַּת־קַרְקָעִי הִתְיַבֵּשׁ דִּינוֹזָאוּרִים

                                                       רְמוּסִים אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

חַטִּים עֲצָמוֹת שְׁבוּרוֹת נִבְרֶשֶׁת קוֹלוֹת רוּחוֹת רְפָאִים –

כָּל אֵלּוּ הֵם רֶקַע לִתְמוּנָה צַוָּארְךָ מְדַמֵּם

וְהָרֹאשׁ בַּחַלּוֹן מְזַנֵּק וְהָרֹאשׁ עָף

דֶּרֶךְ שִׁכְבַת יַם הָאֶבֶן דֶּרֶךְ דְּגֵי נְהַר הַדְּנִיפְּרוֹ

                                                               וְהַקֶּרַח

דֶּרֶךְ מַחְסְנֵי הַסִּפְרִיּוֹת שׂוֹרֵף אֶת דַּרְכּוֹ

עָף חֲגִיגִית רֶגַע עַד לַפִּיצוּץ הַקַּרְנָבָלִי

שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּכְבֵדוּת: אֲ–נִי–רֹא–שׁ–מְ–עוֹ–פֵ–ף

.

ויקטור נבוראק (1961) הוא משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה וכן ספרי מחקר, קבצי מאמרים ומסות. ממייסדיה של הקבוצה הספרותית "בו־בה־בו", אשר התבססה על רעיון הספרות הבורלסקית, ההומוריסטית והקרנבלית נוכח התפוררותה ההדרגתית של ברית המועצות והיווסדה של אוקראינה העצמאית בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 של המאה העשרים.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים מעברית, אוקראינית, רוסית ואנגלית ואליהן. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בינלאומיים, וכן בגליונות המוסך מיום 24.6.21, מיום 10.3.22 ומיום 9.6.22. ספרו האחרון, "המלך היהודי", היה בין המועמדים הסופיים לשנת 2023 לפרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת ניל גיימן בתרגומה של רוית ליכטנברג יקותיאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | אני ואישה־אמא

"בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן, ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו." דפנה לוי משוחחת עם הסופרת ניצולת השואה חוה ניסימוב

ענת בצר, ללא כותרת, מתוך הסדרה אנקת גבהים, שמן על בד, 150X130 ס"מ, 2005

חוה ניסימוב הייתה בת שש בסוף מלחמת העולם השנייה, כשאישה־אמא, כפי שהיא מכנה אותה, באה לאסוף אותה מבית המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. את חוויותיה היא כתבה גם בספרים לילדים. "עידנתי הכול," היא אומרת, "אבל היה לי חשוב לספר, גם את הדברים שמעולם לא יכולתי לספר לילדיי."

.

אני ואישה־אמא – ריאיון עם חוה ניסימוב

דפנה לוי

.

"אני מביטה בתוך הקלידוסקופ: אמא ברוניסלבה מופיעה בין העננים הצמריריים. היא נוסעת בכרכרות זהב וברכבות. היא ממהרת אלי.

"אני ואישה־אמא נוסעות איתה לכפר בכרכרה רתומה לסוסים לבנים, לצווארם פעמונים קטנים. בחוץ קר, אבל לנו חמים וטוב. עכשיו יש לי שתי אימהות שמחבקות אותי. אני מחבקת אותן בחזרה."

.

כך מתארת חוה ניסימוב את החלום של אחרי המלחמה, חלומה של גיבורת ספר הילדים קלידוסקופ (טל־מאי, 2015) – בת דמותה – שהובאה לילה אחד, בתוך שק, למשפחה פולנית והוחבאה בביתם במשך שנות מלחמת העולם השנייה, עד ליום שבו נלקחה משם והושבה למשפחתה. בספר זיכרונותיה ילדה משם (מקטרת, 2007), היא מתארת חלום אחר: המלחמה הסתיימה, והגיע זמנה לעזוב את המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. בני המשפחה ההיא, מלווים באיכרי הכפר האוחזים בידיהם קילשונים, נעמדו מצידו האחד של החבל, ומצידו האחר ניצבו האישה הטוענת שהיא אִמה יחד עם ששת מיליוני היהודים שמתו בשואה. כולם מושכים ומושכים, כולם רוצים את הילדה אֶווּניָה שהם אוהבים כל כך. המציאות הייתה אחרת: נוקשה, קרה. ממש כפי שהובאה לכפר בלי שנאמר לה דבר, יום אחד הגיעה דודתה ולקחה אותה משם. איש לא נלחם עליה, ויותר מזה, כשפגשה את האם שלא ראתה במשך שנים, הן נשכבו לישון זו לצד זו, בלי לגעת, בלי לחבק, בלי לומר מילה, בלי לבכות.

.

ניסימוב, בת 83, היא היום משוררת וסופרת עטורת פרסים. את העיבוד הספרותי לזיכרונותיה היא החלה לעשות רק אחרי גיל שישים, בממואר המורכב מקטעים קצרים, סיפורי זיכרונות מקוטעים שמדי פעם נארגים לתוכם סיפורים שספק היו ספק נבדו. "הזיכרון," היא אומרת, "הוא עניין מתעתע מאוד." ומאחר שהייתה ילדה קטנה, ומאחר שבילתה את שנות המלחמה במחבוא – והיו גם זמנים שבהם נאלצה להתחבא במשך ימים שלמים בין הארון לקיר – הזיכרונות שלה עזים מאוד בתחושה ובצבע, אבל גם דלים בפרטים. בספר ילדה משם היא הניחה לאיורים של עפרה עמית להשלים את החלקים שחסרו לה בסיפור – למשל, את דיוקנו של אביה, שמת עוד לפני שנשלחה אל המשפחה הפולנית, והיא לא הורשתה לשמור תמונה שלו, מחשש שתתגלה. עמית ציירה לה את אבא, והיא מוכנה להישבע שבאורח קסם הציור דומה מאוד לאביה האמיתי.

.

ניסימוב היא מאותן כותבות יוצאות דופן המצליחות לכתוב על השואה גם לילדים, בלי להישמע דידקטית וגם בלי ללכת על קצות האצבעות. "בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן," היא מסבירה. "ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו. לא כתבתי שיהודים נלקחו למחנות ריכוז ונרצחו שם, אבל סיפרתי ששכנים וקרובים נעלמו בזה אחר זה; כתבתי על המחסור ועל הרעב באמצעות חלום על ג׳ירפה שקוטפת עבור הילדה אגסים או הסיפור על הילדה שרגילה לאכול עוגות ומקבלת רק שלוש קוביות שוקולד… הילדה גיבורת קלידוסקופ לא מבינה מה זאת מלחמה, היא לא יודעת למה אנשים עצובים, היא רואה את הטלאי הצהוב וחושבת שאלה כוכבים צהובים יפהפיים, וכשאבא שלה נעלם היא לא מבינה שהוא מת, וכועסת כשאומרים לה שהוא כבר לא יכול לענות לה."

את שני ספרי הילדים העוסקים בשואה, ״קלידוסקופ״ ו״הסוד של פלוריאן״ כתבת שנים רבות מאוד אחרי, כשהיית כבר בת יותר משבעים. איך שימרת את נקודת המבט של הילדה שהיית אז?

״במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על השואה, לא הסכמתי לראות סרטים על השואה וגם לא קראתי ספרים. ואז, אחרי משבר נפשי עמוק ואחרי ביקור בפולין, שהתרחש שנים רבות אחרי שעליתי ארצה, ידעתי שאני רוצה וחייבת לספר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהפחד ותחושת האין אונים שהיו לי כילדה עדיין נמצאים שם. יכולתי להתחבר מייד ובעוצמה גדולה למצב שבו את לא מבינה מה קורה סביבך, את מרגישה שזה משהו נורא אבל לא מספרים לך ולא מסבירים לך, אז את ממציאה הסברים ומדמיינת כל מיני דברים כדי להתנחם. אני חושבת שבתוכי אני עדיין ילדה, וכמוני הרבה מאוד אנשים שבגלל המלחמה לא הייתה להם ילדות נורמלית. כולנו כאילו נולדנו זקנים, ועם השנים חזרנו לאחור, להיות שוב ילדים. אני לא מתכוונת לומר שאני מתפקדת כילדה – שירתּי בצבא, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל חיי, גידלתי ילדים… אבל בפנים אני עדיין רוצה שאמא ואבא שלי יחבקו אותי ויגידו לי שיהיה בסדר, שהם אוהבים אותי.״

בספר ״הסוד של פלוריאן״ את כותבת מנקודת המבט של הילד הפולני, שבביתו מחביאים ילדה יהודייה קטנה, אווה בת החמש. איך ידעת להיכנס לעורו של פלוריאן? כל השנים הללו שמרת איתו על קשר?

״לא. בגלל שבמשך שנים רבות רק ניסיתי לשכוח, לא שמרתי על קשר עם המשפחה, ובסופו של דבר אחרי שנים התחדש הקשר עם אחד הנכדים. חשבתי הרבה על הילד הזה בן האחת עשרה, שחיכה בחג המולד למתנה נפלאה, ובמקום זה אביו הגיע הביתה עם שק, ובתוכו הייתה ילדה. זאת בטח הייתה עבורו אכזבה נוראה, וגם החיים שלו השתנו. פתאום היה סוד שהוא היה חייב לשמור. הוא היה ילד עם קוצים בתחת, שובב, ומרגע שהגעתי הוא כבר לא היה יכול לשחק עם החברים שלו, מחשש שהסוד הגדול יתגלה… במהלך המלחמה הוא נחשף לסיפורים קשים, ומחוץ לבית היה צריך להעמיד פנים שהוא אנטישמי אבל בתוך הבית לשמור על ילדה יהודייה, להעמיד פנים. חלק מהרגשות האלה הכרתי בעצמי, כי גם אני נאלצתי להחליף את זהותי פתאום, להיות למשך המלחמה ילדה פולנייה. זה היה מבלבל ושאלתי את עצמי, איך אותו ילד נוצרי התמודד עם זה.״

בשני הספרים את מציירת דמויות מאוד מורכבות של מבוגרים. הם לא תמיד מקור לנחמה אינסופית כפי שמקובל בספרות ילדים.

״זאת האמת, וכאלה היו המבוגרים סביבי. אבל אני לא שופטת אותם, כי גם הם עברו דברים איומים בשנות המלחמה. אבא שלי מת ואחרי שאימי מסרה אותי למשפחה הפולנית, היא עצמה הסתתרה בזהות בדויה. אנחנו הילדים הרגשנו אבודים, אבל כך בדיוק הרגישו גם המבוגרים. אני שאלתי את עצמי איפה הם, האם הם יחזרו אי פעם, ופלוריאן, כפי שכתבתי, חי אומנם עם הוריו אבל ברקע ריחפו כל הזמן סכנה ואלימות. לא במקרה כתבתי על אמא שלי בשם ״אישה־אמא״. כשהיא חזרה לחיי בעצם כמעט לא הכרתי אותה. הייתה בינינו זרות גדולה, ולא התרחש איחוד חם וקרוב. במשך שנים לא ידעתי אם הזיכרון הזה, שבו אנחנו שוכבות גב אל גב בלי לגעת זו בזו, הוא זיכרון אמיתי, וכששאלתי את אמא שלי קיוויתי שהיא תגיד שאני טועה, אבל היא רק הסבירה שגם היא עברה דברים קשים, ושהיא לא ידעה להביע רגשות. אחרי המלחמה עליתי ארצה לבדי וגדלתי במוסדות, והיא הגיעה שנים אחר כך. היה בינינו קשר רופף וכל השנים נשאתי את הכאב הזה, על כך שמגיל שלוש לא היו לי הורים בעצם. בספרים בכל זאת שיפצתי את הדברים. לא רציתי לשקר, ולא רציתי לכתוב אידיליה שאין לה קשר למציאות, אבל הרגשתי שאני חייבת לרכך מעט, להכניס לסיפור גם רגעים יפים, זיכרונות קטנים וטובים שלי.״

האיורים בספרייך גם מרככים, במידה רבה, את המציאות הקשה.

״כן ולא. מצד אחד הם נותנים תחושה שמדובר באיזו אגדה שלא תמיד מחוברת למציאות, ומצד שני מופיעים בהם דברים, כמו הטלאי הצהוב, שלא דיברתי עליהם באופן מפורש בטקסט.״

את סיפורי השואה שכתבת לילדים סיפרת קודם לילדייך?

״אף פעם לא סיפרתי להם דבר. כשהם היו קטנים שתקתי והם קיבלו אמא שסבלה לא מעט מדיכאונות. בעצם כתבתי כפי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם, בכנות, כדי שיבינו למה אני כפי שאני, דור ראשון (כי חוויתי את השואה) ודור שני (כי אני בת לאם ניצולת שואה) גם יחד.״

.

ספריה של ניסימוב, "קלידוסקופ" (עם איוריה של כנרת גילדר) ו"הסוד של פלוריאן" (עם איוריה של מראינה רסקין) ראו אור שניהם בהוצאת טל־מאי. הראשון זכה בפרס "דף דף" לספרות ילדים (2015) והשני זכה בפרס "דבורה עומר" לספר נוער מצטיין (2017). הממואר שקדם לאלה, "ילדה משם", ראה אור בשנת 2007 בהוצאת מקטרת (עם איורים של עפרה עמית).

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת. חברת מערכת "אלכסון". עורכת ומגישה את הפודקאסט "על החיים ועל המוות". מעורכות "המוסך".

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עמרי גולדשטיין משוחח עם ד"ר רונן סוניס על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2023 | ליבי איבד את יגונו

"זה החלק שמת בי, באושוויץ. זה מה שהפך אותי לרוח רפאים. איך לגלות עניין כאשר את מזהה את הכזב בכל דבר, כשאין עוד משחק בין אור לצל?". פרק מתוך "אף אחד מאיתנו לא יחזור" מאת שרלוט דלבו, בתרגום רמה איילון

דורית פיגוביץ גודארד, טכניקה מעורבת, 25X22 ס"מ. מתוך התערוכה "פצועים קל", גלריה בסיס, 2017 (אוצרת: שלומית ברויר)

.

"השיבה", פרק מתוך הספר "אף אחד מאיתנו לא יחזור" / שרלוט דלבו

מצרפתית: רמה איילון

.

את הדרך הביתה עשיתי עם חברותיי, הניצולות מבין חברותיי. הן ישבו לידי במטוס, וככל שהזמן צבר מהירות הן נעשו שקופות, יותר ויותר שקופות, איבדו צבע וצורה. כל החוטים והקנוקנות שקשרו אותנו זו לזו התרופפו. רק קולותיהן השתמרו, וגם הם התרחקו ככל שפריז קרבה. הסתכלתי בהן כשהשתנו לנגד עיניי, כשהיטשטשו ונהיו קלושות כרוחות רפאים. עדיין יכולתי לשמוע אותן, אך לא להבין מה הן אומרות. כשהגענו כבר לא הכרתי אותן. הן חמקו, נבלעו בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, ואז הבליחו להרף עין אך היו כה אווריריות, כה חסרות ממשות וחמקמקות, שהתחלתי לפקפק בקיומי שלי. הן שיחקו במשחק הזה של אור תעתועים במשך כל הזמן שכיתתנו רגליים ממשרד אחד למשנהו, נעלמות ונמצאות חליפות, מוצאות אותי, מבטאות מילים שחרגו מתפיסתי, נמוגות שוב ולבסוף מתמוססות בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, נטמעות לעד בהמון. כל כך הפליאו לאבד את ממשותן בזמן המסע, שלאורכו צפיתי איך הן משנות את צורתן מדקה לדקה — נמחקות באיטיות, בחשאיות, בנחרצות, הופכות לרוחות רפאים — עד כי לא מיד הבחנתי בהיעלמותן. קרוב לוודאי מפני שנעשיתי בעצמי שקופה, חסרת ממשות ונוזלית כמותן. צפתי בתוך ההמון שהחליק סביבי, ובבת אחת הרגשתי לבד, לבד בתוך רִיק חלול בלי חמצן, רִיק שבתוכו אני מנסה לנשום אך נחנקת. היכן הן היו? נוכחתי בהיעלמותן כשכבר היה מאוחר מדי לקרוא להן, מאוחר מדי לרוץ אחריהן — ואיך אפשר לרוץ בתוך המון חמקמק? יתרה מזאת, קולי בגד בי ורגליי התאבנו בשיתוק. היכן הן היו? היכן אתן, לולו, ססיל, ויווה?

ויווה, למה לקרוא לה עכשיו? ויווה, היכן את? לא, לא היית איתנו במטוס. אם אני מתבלבלת בין המתות לחיות, עם מי מהן אני נמצאת? היה עליי להכיר בכך — וזו הייתה מסקנה שנמתחה עוד ועוד עד שנוסחה, והיא הטביעה אותי באימה שבה יכולתי רק לתעות, להחליק, לצוף — היה עליי להכיר בכך שאיבדתי אותן ושמעתה אני לבד. מאין תבוא העזרה? שום עזרה לא תבוא. לצעוק לא היה טעם, לקרוא לעזרה לא היה טעם. כולם, בהמון שהקיף אותי, היו נכונים לעזור לי, הרי היו כאן בשביל לעזור, אך הם הציעו את עצמם באמצעים שעמדו לרשותם, שידעתי כי אין בהם תועלת. הנפשות היחידות שהיה בכוחן לעזור לי היו מחוץ לטווח השגה. איש לא היה יכול למלא את מקומן. בקושי רב, במאמץ עליון של הזיכרון — אבל למה להגיד "מאמץ של הזיכרון" אם לא נשאר לי זיכרון? — במאמץ שאין לי מושג איך לקרוא לו ניסיתי להיזכר בתנועות שצריך לעשות כדי ללבוש שוב צורה של יצור חי המתקיים בחיים האלה. לצעוד, לדבר, לענות על שאלות, להגיד לאן אני רוצה ללכת, ללכת לשם. שכחתי. האם אי־פעם ידעתי? לא היה לי מושג מה לעשות או מאיפה להתחיל. המשימה הזאת הייתה מעל לכוחותיי. לא היה מנוס אלא לוותר. לוותר או לדחות. קודם כול היה עליי לחשוב. צפתי בתוך ההמון, שנשא אותי מבלי משים שכן הייתי חסרת משקל וראשי היה ריק ממחשבות. לחשוב? איך לחשוב כשאין במוח ולו מילה אחת, אחרי שכל המילים פרחו ממנו? הייתי נעדרת מכדי ליפול לייאוש. הייתי שם… איך? איני יודעת. אך האומנם הייתי שם? הֶהייתה זו אני? ההייתה זו… הייתי שם וזה יהיה שקר לומר שלא ידעתי מה לעשות, לא חשבתי ולא שאלתי את עצמי אם יש משהו שאפשר לעשות. לדעת, לשאול, לחשוב, אלה מילים שבהן אני משתמשת עכשיו.

כמה זמן המשכתי לשבת על הספסל ההוא, שאנשים יכלו לחשוב שאני מהרהרת או נחה עליו? כמה זמן ישבתי כך בלי לחשוב ובלי להרהר, מנסה להיזכר מה עליי לעשות כדי להיזכר? להגיד שרעדתי מקור כמו שרועדים כשקודחים מחום, שהייתי שרויה באפיסת כוחות, אלה דברים שקל להגיד היום במקום לספק הסבר. אבל האמת היא שאז לא הרגשתי כלום, לא הרגשתי שאני קיימת, לא הייתי קיימת. כמה זמן נשארתי כך, תלויה על בלימת הקיום? (המילים חזרו אליי מאז, כפי שאתם רואים.) זמן רב, זמן רב מאוד. מהזמן הזה זכורות לי תמונות מעורפלות, שבהן אין ולו כתם בהיר אחד המאפשר להבחין בין שינה לערוּת. זמן רב מאוד.

אם אני מאמצת מאוד את זיכרוני, נדמה לי ששכבתי, ושאנשים באו לבקר אותי. הם נישקו אותי, דיברו אליי, סיפרו לי דברים, שאלו אותי שאלות. עם השאלות הם הפסיקו די מהר, כי לא עניתי על אף אחת. הקולות שלהם הגיעו אליי ממרחק עצום. כשהם נכנסו לחדרי המבט שלי הזדגג. נוכחותם הדחוסה חסמה את האור. מבעד למסך הזה ראיתי שהם מחייכים חיוך מעודד שהיה לי סתום לגמרי, כמו ההתנהגות שלהם, כמו החביבות שלהם — בדיעבד פירשתי זאת כחביבות. כמעט אי אפשר, בדיעבד, להסביר במילים דברים שקרו בתקופה ההיא, שלא היו בה מילים. למה הם באים לבקר אותי? למה הם מדברים? מה הם רוצים לדעת? למה הם רוצים שאדע דברים מסוימים שהם מוכנים להגיד לי, שהם באו במיוחד כדי להגיד לי אותם? הכול היה סתום, ולא היה אכפת לי. שום סקרנות, שום חשק לדעת משהו לא קיננו בי. הם הביאו לי פרחים וספרים. האם דאגו פן אשתעמם? להשתעמם… כל הרעיונות שלהם השתייכו ליקום אחר. הם דואגים פן אשתעמם ולכן מביאים לי ספרים… הם הניחו את הספרים על השידה שליד המיטה שלי, והספרים נשארו שם בלי שאפילו תצוץ במוחי המחשבה להרים אחד מהם. הספרים נשארו שם זמן רב, בהישג ידי, מחוץ להישג ידי. זמן רב. בסופו של דבר נאמר לי שהיעדרי מהעולם נמשך זמן רב מספיק. גופי היה חסר משקל, ראשי היה חסר משקל. ימים על ימים בלי לחשוב על כלום, בלי להתקיים, ובתוך כך לדעת — אף על פי שהיום איני זוכרת איך ידעתי — ובתוך כך להרגיש באופן עמום מן העמום שאני קיימת. לא הצלחתי להתרגל לעצמי מחדש. כיצד להתרגל מחדש לאני שהתנתק מעצמו כל כך, עד כי לא הייתי משוכנעת שהתקיים אי־פעם? חיי הקודמים? האם היו לי חיים קודם? החיים שהיו לי אחרי? האם חייתי בכלל כדי שיהיה לי "אחרי", כדי לדעת מה זה "אחרי"? צפתי בתוך הווה חסר ממשות.

חברים המשיכו לבקר אותי, הביאו לי ספרים חדשים והם נערמו על הספרים שכבר קיבלתי. מזמן לזמן הייתי מתרוממת מעל הכרים ומסתכלת בספרים האלה, בלי לקשור בינם לבין פעולת הקריאה. הם היו חפצים חסרי תועלת. מה עושים בחפצים האלה? אחר כך הייתי שוכחת מהם וחוזרת אל היעדרי.

אט־אט, מבלי משים, לבשה המציאות צורה סביבי. מבלי משים, שכן לא עשיתי שום מאמץ כדי לצוף בחזרה אל פני השטח של המציאות. כוחי לא עמד לי לעשות ולו את הקלוש במאמצים. בכוחה שלה, בכובד משקלה, המציאות החזירה לעצמה את קווי המתאר, את הצבעים ואת המשמעויות שלה. אך כמה איטי זה היה… אחת לפרק זמן ממושך הייתי מגלה תו חדש, פשר חדש. אט־אט רכשתי מחדש את חושי הראייה והשמיעה. אט־אט יכולתי לזהות שוב צבעים, צלילים, ריחות. הטעמים חזרו הרבה יותר מאוחר. יום אחד ראיתי — כן, ראיתי — את הספרים על השידה ועל הכיסא שליד המיטה. כולם היו בהישג ידי, אך ידי לא הושטה אליהם. הסתכלתי בהם זמן רב ולא עלה על דעתי לגעת בהם, להרים אותם. וכשלבסוף הושטתי את היד ונטלתי אחד מהם, כשפתחתי אותו והבטתי בו, הוא היה כה עלוב, כה תלוש, שהחזרתי אותו לערמה. תלוש. כן, הכול היה תלוש. על מה היה הספר? איני יודעת. כל שאני יודעת הוא שהיה תלוש. תלוש מהדברים, תלוש מהחיים, תלוש מעיקרי הדברים, תלוש מהאמת.

מה אינו תלוש? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ולמרבה הייאוש לא הייתי מסוגלת להשיב עליה. אני אומרת ייאוש בהיעדר מילה אחרת שתצביע על כוונתי. לא הייתי מיואשת משום דבר, הייתי נעדרת.

זמן רב חיכיתי עד שניסיתי להתוודע שנית לספר. הפעם השנייה הייתה מערערת לא פחות מהראשונה, ואני הייתי מיואשת עוד יותר, או ליתר דיוק התחפרתי עמוק עוד יותר בהיעדר שלי.

מה אינו תלוש? האם לעולם לא אמצא עוד עניין בספרים? האם אינם אלא חזרה אחת תפלה, תיאורים יפים וכוזבים, רצף של מילים נטולות כל חשיבות?

מפח הנפש שלי מהספרים נמשך הרבה מאוד זמן. שנים. לא הייתי מסוגלת לקרוא כי היה נדמה לי שאני יודעת מראש מה כתוב בספר, ושאני יודעת זאת באופן אחר, בידיעה בטוחה ועמוקה יותר, חד־משמעית ובלתי ניתנת להפרכה.

בדיוק כפי שהשפלתי מבט כדי לא לפגוש את פני האנשים, שכן הפנים התערטלו לנגד עיניי וראיתי את האנשים לתוככי נשמתם מבעד לפניהם ברגע שמבטי התעכב עליהם, וזה הביך אותי עד שנאלצתי להשפיל את המבט, כך התרחקתי מהספרים, שכן ראיתי מבעד למילים. ראיתי את השגרתי, את המקובל, את הריקוּת. כן, הבחנתי בַּמיומנות, אך מה יודע האיש הזה, שברצונו לומר לי? ומדוע הוא לא אומר זאת?

הכול היה כוזב, הפנים כמו הספרים, הכול הראה לי את כזבו והייתי נואשת כי איבדתי כל יכולת להיענות לאשליה ולחלום, כל יכולת להיעתר לדמיון, להסבר. זה החלק שמת בי, באושוויץ. זה מה שהפך אותי לרוח רפאים. איך לגלות עניין כאשר את מזהה את הכזב בכל דבר, כשאין עוד משחק בין אור לצל, כשלא נשאר כלום לעמוד על סודו, לא בעיני האנשים ולא בספרים? איך לחיות בעולם שאין בו מסתורין? איך לחיות בעולם שבו השקר נצבע בצבעים מעוורים ומפריד את עצמו מהאמת, כמו באותן תרכובות שמתפרקות, כשכל יסוד חוזר אל צבעו ואל דחיסותו הראשוניים?

זמן רב תהיתי על השאלות האלה ולא מצאתי תשובה. מדוע לחיות אם שום דבר לא אמיתי? מדוע להצטער על אובדן התמימות אם זה נוח כל כך? התחבטתי בדילמה שאין לה פתרון. הסתכלתי בספרים שאין בהם תועלת. הכול היה חסר טעם עבורי. אבל מה הטעם בידיעה אם אינך יודעת עוד איך לחיות?

איך זה קרה? אני לא יודעת. יום אחד לקחתי ספר ליד וקראתי אותו. הלוואי שיכולתי להגיד איך זה קרה. איני זוכרת מאומה. גם שם הספר נשתכח ממני. היה טוב אילו יכולתי לציין איזו יצירת מופת. לא. זה היה ספר אחד מבין אחרים, הספר שהחזיר לי את כל האחרים. עליי לנסות להיזכר. זה קשה כל כך, שלעת עתה אוותר. מי יעלה על דעתו לסמן את הנתיב התת־קרקעי שתעה בו שנים רבות כל כך לפני שראה את האור בקצהו? הרי ידוע לו כי לעולם לא ישוב לאותו מעבר תת־קרקעי, אז למה שיחפש אותו?

.

.

נאבקתי בָּאי־צדק

הוא לפת אותי

ומסר אותי שוב לידי המוות

נאבקתי במוות

בעוצמה כזאת

שלא היה בכוחו ליטול ממני את החיים

אך המוות

המבקש נקמה

נטל ממני את הרצון לחיות

והנפיק לי אישור

חתום בצלב

כדי לעשות בו שימוש

בפעם הבאה.

.

     *

ליבי איבד את יגונו

הוא איבד את תכלית פעימתו

חיי ניתנו לי בחזרה

ואני עומדת לפני החיים

כמו לפני שמלה

שאיני יכולה ללבוש עוד.

.

     *

ילד נתן לי פרח

בוקר אחד

פרח שקטף

בשבילי

.

הוא נישק את הפרח

לפני שהושיטוֹ לי

וביקש שאנשק אותו גם

ילד בצבע ליקריץ'

הוא חייך אליי

בסיציליה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעיתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת.

.

.

שרלוט דלבו, "אף אחד מאיתנו לא יחזור", עם עובד, 2023. מצרפתית: רמה איילון

.

.

» למדור מודל 2023 בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך הקובץ "גן ליד הים", מאת פורסט ריד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חשיפה: ספר הילדים הקלאסי שמאיר שלו פשוט לא סבל

הסופר המנוח מאיר שלו חשף את ספרי הילדים עליהם גדל ואת הספרים שהוא ממש, אבל ממש, לא אהב. וגם: מדוע אבא של מאיר שלו התעקש שבנו הנער יקרא מכל הספרים דווקא את "לוליטה"?

משפחת שלו: יצחק, בתיה בן ברק, מאיר (משמאל) ורפאלה. נהלל. ינואר, 1963. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המבוגרים מכירים אותו מ"רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים" ושאר היצירות הקלאסיות.

אבל הילדים?

הם לנצח יזכרו את הסופר המנוח מאיר שלו מ"אבא עושה בושות", "הכינה נחמה", ושאר ספרי הילדים האהובים שכתב. במידה רבה, דווקא הילדים הם ש"ספגו" את כתיבתו של מאיר שלו לא פחות מההורים. "אני רואה איך ילדים מגיבים לספרי ילדים שלי, לדמויות ספרי הילדים שלי", מודה  מאיר שלו. "זה הרבה יותר חרוט מספרים למבוגרים".

בחודש אוקטובר 2020, מדינת ישראל הסתגרה עמוק בתוך הבתים בשל מחלת הקורונה. דווקא אז, כשההתקהלויות היו אסורות, ראיינו את הסופר מאיר שלו על ארון הספרים הפרטי שלו. הראיון התקיים, איך לא, בזום משולחן העבודה שלו בביתו, שם הוא חשף בפנינו את הספרים המרכיבים את פינת העבודה שלו, וגם סיפר לנו על ספרי הילדים עליהם גדל. בהם בחרנו להתמקד ברשימה זו.

כיאה למי שיגדל להיות אחד מהסופרים החשובים של עמו, מאיר שלו התחיל לקרוא כשהיה צעיר מאוד. כבר בגיל 4 הוא היה מסוגל לקרוא ספרי ילדים פשוטים. "התחלתי לקרוא בגיל צעיר. ההורים שלי לימדו אותי לקרוא מגיל קטן ואני התמכרתי", מספר שלו.

ומה הוא אהב לקרוא בילדותו? "אהבתי מאוד את נחום גוטמן שסיפוריו התפרסמו ב"דבר ילדים" ואהבתי את מארק טווין". אבל הילד מאיר נתקל בקושי להגיע לרבי המכר הגדולים לילדים: "ההורים שלי לא הרשו לי לקרוא את טרזן וחסמבה", אמר שלו, שהוא גם בן של משורר וסופר חשוב, יצחק שלו. "הם אמרו שזה "כתוב לא טוב". קראתי אותם אצל חברים, לא הרשו לי להכניס הביתה."

טרזן. "כתוב לא טוב"

ומה עוד? "אהבתי את אריך קסטנר אהבה רבה, וכן את השירים של קדיה מולודובסקי ושל אנדה עמיר פינקלפלד. כמעט בכל רומן שלי אני מכניס שורות מספרי השירה של שתיהן."

ומה פחות?

"פחות, משום מה, את מרים ילן שטקליס" מספר שלו, ואז מטיל פצצה: "יש עוד ספר שלא אהבתי, ואנשים נזעמים על זה. 'הנסיך הקטן'. לא אהבתי את 'הנסיך הקטן' וגם היום אני לא אוהב אותו. כשהתגלגלו לידי ספרים של פאולו קאולו הבנתי למה אני לא אוהב את 'הנסיך הקטן'. 'הנסיך הקטן' אמנם לאין ערוך יותר טוב מ'האלכימאי', אבל יש מימד של עבודה בעיניים בספרים האלו, רוחניות בגרוש, קלישאות בשקל. זה עורר מהומה בבית. אמא שלי מאוד כעסה על כך שאני לא אוהב את 'הנסיך הקטן'. אבא שלי עלץ בסתר כי הוא גם הבחין כנראה בזיוף."

הנסיך הקטן. קלישאות בשקל

"יש מועדון סודי של 'לא אוהבי הנסיך הקטן'", מתבדח שלו, "אנחנו מתכנסים פעם בשנה במרתף ואנחנו משמיצים בעונג את הספר הזה."

שלו גם חושף את הספר "האסור", שבצורה אירונית הומלץ לו על ידי אביו לקורא בשנות נערותו:

"אבא שלי הציע לי לקרוא את מובי דיק, דרישה די כבדה לגיל הזה, והמליץ לי מאוד לקרוא גם את לוליטה. הוא השיג לי את 'לוליטה' שתורגם לראשונה. אמרתי לו – 'אבא קראתי שאסור בארצות הברית לקרוא את הספר הזה'. אז הוא אמר לי: 'זה ספר שיציג בפניך עולם חדש של כתיבה, חוץ מזה אל תדאג זה ספר על ילדה בגילך. אני לא הבנתי בכלל שאני קורא ספר על פדופיל, לא הבנתי בכלל שיש דבר כזה פדופיל'."

"לוליטה". התרגום הראשון. אבא המליץ

ואיזה ספרים למבוגרים אהב שלו יותר ופחות? אילו ספרים עמדו שם, במדפי הספרים בפינת העבודה, והסתכלו על הסופר כותב את יצירות המופת שלו?

התשובות מחכות לכם בראיון המלא כאן: