באמצע הספר לב: על "הילד / הילדה", ספר שיריה של אפרת נחמה

רוני צורף

.

עֲזֹר לִי

שֶׁכְּבָר אָבַד עָלַי עוֹלָם

(32)

ספרה של אפרת נחמה הילד / הילדה (פרדס, 2022), בעריכתה של לי ממן, נקרא בנשימה אחת עצורה ומהופכת. זהו מחזור שירים, או ליתר דיוק – מחזור שירים כפול בעל שני ראשים, ללא כותרות, כשהשירים בו ממוספרים בלבד. המבנה יוצא הדופן הזה מובהר בהקדמה קצרה בכריכת הספר: "הילד והילדה מציבים זה אל מול זה בבואות קיום […] הילדה שנולדה וגדלה להיות אם והילד שלא נולד לה הופכים אחד". המספור מסמן את תחילת הספר, שהיה יכול, בלא המספור, להיקרא גם מצידו השני, או מהאמצע. זהו ספר שניכרת בו מחשבה על מבנה, והתאמה בין תוכן לצורה בכמה רבדים. זהו גם ספר קינה. קינה ריקנית – בעלת תהודה, צליל ומראה של ריקנות. שיר מספר 1 מזמין למבט ולתנועה כלפי מטה – אל נפילה. הקריאה בספר היא כולה הנפילה, שמתבטאת בתנועה ובמוזיקה שהספר מַבְנה:

.

וְהוּא נוֹפֵל

 

וְנוֹפֵל

 

כְּבָר שָׁבוּעַ-יָמִים

אָדֹם

וְסָמִיךְ

כְּטָעוּיוֹת שֶׁל

בֵּין-עַרְבַּיִם

.

עָצוּב

כְּמִלְחָמוֹת

.

שׁוֹתֵק

כְּגַּעֲגוּעַ

.

הילד חסר השם, ה"נופל" "כבר שבוע ימים", כשהוא "עצוב כמלחמות", מזמן שלל פירושים אפשריים. הוא ודאי עובר שלא נולד, אך גם חייל אלמוני שנופל ונופל. הספר הוא אולי תיאור של שבעה שמתרחשת־לא מתרחשת, או של נבואה – גורל חתום מראש על אודות הנפילה. החזרה על הנפילה כנושא וכמטפורה בספר מעלה מחשבות אקזיסטנציאליסטיות על המושלכות אל העולם, ובה בעת, כפי שעולה מהשירים, על חוסר היכולת להיות מושלך אליו. שיר הפתיחה יופיע שוב ושוב לאורך מחזור שירי הילד, בשינויים או בחזרה על חלק קטן מהבתים. עד שיופיעו רק שתי מילים:

.

שׁוֹתֵק

                                                                              כְּגַעְגּוּעַ

 (16)

.

מילה אחת משתרעת על כל עמוד, אחת מלמעלה בעמוד הימני אחת מלמטה, בעמוד השמאלי. ושיר נוסף (11), מעט לפני כן, שהוא דף לבן ריק. טכניקה זו תחזור בשירים נוספים. הם יהדהדו זה את זה לאורך מחזור שירים אחד, או כבתמונת מראה במחזור השני. ההדהודים החוזרים מייצרים, להבנתי, תחושה שהשיר כבר מוכר, כמו ששירי קינה אמורים להיות – ידועים, נושאי מסורת. זוהי טכניקה שמאששת את העובדה שהספר הוא מקום לחזור אליו, להתאבל בו, להתאבל באמצעותו.

בפתיחת הספר מופיע ציטוט מספר יחזקאל – "וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (ח, ב) – ציטוט מעורר מחשבה המצטרף לממד הנבואי של הספר. מכאן והלאה מתחיל מחזור שירי הילד. באמצע הספר יש להפוך אותו פעמיים, מלמעלה למטה ואז אל צידו השני, שבו מתחיל מחזור שירי הילדה. ההיפוך הכפול מדמה את תנוחתו של עובר לפני לידתו ביחס לאימו ולשאר בני האדם, ראשו כלפי מטה ופניו לאחור, עולם הבא בתוך עולם הזה. ההיפוך הכפול מדמה גם את משחק הזמנים שמתקיים לאורך הספר – ההווה, שהוא גם "אחרית הימים" (19), המרמז על העבר, שכמו טבוע בו מראשיתו:

.

הִיא מְשַׁנֶּנֶת לְעַצְמָהּ אֵין סוֹף אֵין סוֹף אֵינְסוֹף

וּמַמְתִּינָה

(27)

.

עם ההיפוך למחזור שירי הילדה מתגלה חציו הראשון של הפסוק שצוטט מיחזקאל: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ." הבחירה בפסוק זה מציתה את הדמיון מכיוון שהיא שגורה ואינה שגורה בו בזמן. פסוק אחר מיחזקאל, דומה לו, הוא הידוע יותר: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד). פסוק זה הוא מהפסוקים הפותחים את הספר, ובסוף הפרק שבו הוא מופיע, בפסוק כז, החשמל מופיע שוב: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". אבל אפרת נחמה לא בחרה בשני הפסוקים הללו, שהם גם חלק מחזון המרכבה הידוע של יחזקאל, והביאו עימם שפע של פירושים מחשמלים למילה היחידאית ולטיבו של הנביא; במקומם היא בחרה בפסוק אחר, מוכר פחות, המופיע בהמשך ונושא עימו את ההטיה הייחודית "החשמלה", שמזמינה למחשבות חדשות על כוחות נקביים של אלוהות ובריאה. הבחירה בפסוק זה היא גם מעין הכרזה על מהות הספר, המציבה את הקריאה בו כשותפות בחזיונות אלוהיים שהילדה פורשת. הצפייה באלוהים היא בעצם חוסר היכולת לחזות בילד הלא־נולד:

.

הִיא לֹא מְבִינָה לֹא מַבְחִינָה בֵּין חֶסֶד לְחֶסֶד עֲדַיִן

חֶסֶד עֶלְיוֹן וְחֶסֶד תַּחְתּוֹן,

תַּחְתּוֹנִים וְעֶלְיוֹנִים

אֵשׁ וְחַשְׁמַלָה,

בַּעֲצִימַת עֵינַיִם הַכֹּל נַעֲשָׂה שָׁוֶה לְמוּלָהּ

(26)

.

מחזור שירי הילדה שונה באופיו ממחזור שירי הילד. המלל בו רב יותר, ויש בו יותר דימויים. אפילו מהסתכלות פשוטה במספר המילים ובאופן סידורן על הדף עולה ההבדל בין הריק התהומי של הילד לנוכחות המפורשת יותר של הילדה. החלק הזה הוא מחד גיסא אופטימי יותר, ומאידך גיסא מפורש יותר באשר למושאי הפגיעה שהוא דן בהם. ההיסטוריה של הילדה, שסיפור נפילת הילד מעלה על הכתב, מבליחה אל הקוראים מתוך ניסיון עיקש להעמיד את הילדה על רגליה, לנחם אותה ולרפא לה:

.

ואְֵי שָׁם

בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל

יֶשְׁנָהּ צִפּוֹר

.

אַף אֶחָד אֵינוֹ

יוֹדֵעַ

עַל קִיּוּמָהּ

.

וְכָל הָעוֹלָם

יוֹדֵעַ

עַל

קִיּוּמָהּ

(21)

.

זהו שיר הפתיחה של המחזור השני. הילדה, או אולי החיזיון, נפרש הפעם כמו ציפור. התנועה של הציפור כלפי מעלה היא מצד אחד חיובית, ומצד שני, בגלל ההיפוך, היא גם המשך נפילת הילד. החזרה על "אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמָהּ" ו"וְכָל הָעוֹלָם יוֹדֵעַ עַל קִיּוּמָהּ" יכולה להיות מוסברת כחוסר ודאות, אך לתחושתי יש בה ניסיון לאשש משהו שאינו שלם ואינו בהיר לגמרי, ניסיון לקיים את הילדה הזאת.

המחזור מסתיים למעשה באמצע הספר. שני השירים שבאמצעו שלובים זה בזה – זה כנגד זה, כמובטח בהתחלה. שניהם אינם ממוספרים ומזמינים לקריאה המשלבת את שני החלקים יחד, והם כמו "נמסים", אם להשתמש במלותיה של נחמה, אל תוך הספר עצמו:

.

[…]

עָמֹק עָמֹק

עָמֹק עָמֹק

עָמֹק עָמֹק

.

עָמֹק הַלֵּב

.

"הלב" הוא ככל הנראה הסיום של הספר. סיום שהוא אמצע, סיום שכבר היה הסיום של מחזור שירי הילד, וחוזר ומשתבלל אל סיום נוסף – של הילדה; ו"הלב" הזה מחזיק איזו תקווה שהספר כולו מנסה להעמיד –

.

נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם

הָרְעָשִׁים וְהַדְּמָמָה

בָּחֲרָה לָקוּם קִימָה

מִשּׁוּם מָה

(22)

.

החריזה החלקית והאנפורות השלובות בשירים מאששות אישוש פנימי את מה שישנו, או שיכול לשוב ולחיות:

.

הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי מְצוּיָה בִּי

צוֹעֶקֶת מִתּוֹכִי הֲלֹךְ וְקָרוֹא

בִּצְעָקוֹת רָמוֹת מְאֹד

יוֹם אַחַר יוֹם אֲנִי בּוֹלַעַת אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ

קוֹבֶרֶת אוֹתָה תַּחְתַּי

וְהִיא בְּשֵׁלָה, הוֹוָה

מְצוּיָה

אֵינָהּ מִתְיַשֶּׁנֶת

רַק קָמָה

לִתְחִיָּה

(40)

.

תיבת התהודה של הספר רחבה, וכוללת בין היתר את יחזקאל, איוב, קהלת, פרקי אבות, יונה וולך, יהודה עמיחי, לאה גולדברג ורחל בלובשטיין. אפשר אולי לומר שזוהי תיבת התהודה הנדרשת עבור שירים על אודות ילדים שלא נולדו. כששערות ראשיהם של הילדים משיריהן של וולך ("אבשלום", מתוך דברים) ובלובשטיין ("עקרה" מתוך מנגד) מעטרים גם את הספר הזה:

.

וְלֹא כְּאָדָם

וְלֹא כְּיֶלֶד מְנֻזָּל וְשׁוֹבָב

עִם תַּלְתַּלֵּי־זהָָב

נוֹשְׁרִים מִפְרָצִים

וְנַעֲשִׂים עִגּוּלִים שְׁחֹרִים סְבִיב עֵינַיִם

וְאַכְזבַָת חַיּיִם

וְנַעֲשִׂים חִפּוּשׂ מְתֻלְתָּל הַמִּטַּלְטֵל

אַחַר מִלּוֹת מֶחֱוָה

אַחַר גַּרְגִּירֵי תִּקְוָה

וְנַעֲשִׂים חִסָּרוֹן

……….לאַָהֲבָה

                         (9)

.

בדומה לכך גם הדובה והאילה ("דובה גריזלית", "מפלצת האילה", מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה) של וולך מופיעות כאן, שתיהן בתפקידים של נשים. הדובה כאן היא הדוברת:

.

בְּלֵאוּת שֶׁל דֹּב קוֹאָלָה

אֲנִי קָמָה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹכָהּ שֶׁל הַנְּפִילָה הַסּוֹפִית

(17)

.

והאיילה, כמו גם האיילות של לאה גולדברג ("מה עושות האילות", מתוך: מה עושות האילות) היא מעין קהל נשים שתוכחה מופנית אליו, בשל היעדרו, בדומה לתוכחה על היעדרה של האם:

.

אֵיפֹה הָיִית אַתְּ כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָךְ שֶׁשּׂוֹרֵף לִי לְמַטָּה,

אֵיפֹה הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת אָז

רוּחֵךְ

[…]

אֵיפֹה הָיוּ הָאַיָּלוֹת הַמְּטַיְּלוֹת בַּלֵּילוֹת

כְּשֶׁגּוּפִי קָרַב לַמִּזְבֵּחַ עֶרֶב, עֶרֶב,

הֵן הָיוּ בְּוַדַּאי בְּדַרְכָּן לַמַּעְיָן

לֹא בָּאוּ לְהַצִּיל

.

מַלְאָךְ מֵהַר הַמּוֹרִיָּה מִתְנַשֵּׂא מֵעָלַי עַכְשָׁו

הוּא אוֹמֵר שֶׁיָּדַע אֲבָל לֹא קִבֵּל שׁוּם הוֹרָאָה בְּרוּרָה,

.

הוּא לֹא

הָאֱלֹהִים לֹא

הָאַיָּלוֹת הַתּוֹעוֹת

וְאִמִּי, שֶׁהָיְתָה אָז מְבַשֶּׁלֶת אֵיזוֹ קְדֵרָה,

.

יֵשׁ הֶסְכֵּמִים שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים

בַּתּוֹרָה

(37)

.

דמותה של אופליה, הנפוצה בשירה העברית, מתפרשת גם היא על פני הספר כולו ומזהירה מפני קשר אפשרי בין הילד הנופל לגורל הילדה:

.

כְּאֶבֶן

הַמַּפִּילָה עַצְמָהּ לַיָּם

וּמַשְׁאִירָה מַעְגָּלִים

מַעְגָּלִים

                                    (מתוך השיר הלא ממוספר באמצע הספר)

.

תיבת תהודה עשירה זו מוסיפה לממד הקינתי של הספר, לפריטתו על מיתרים מוכרים וקולקטיביים המאפשרים מרחב של אֵבֶל – אבל של נשים ואבל על הנשיוּת. אבל על הילדים, על הילדוֹת, על הילדוּת בעצם. באמצעות תיבת תהודה זו נחמה פורשת מעין תאולוגיה פמיניסטית של אובדן, אֵבֶל המכונס אל עצמו ומכנס את כל ההיבטים הקוסמולוגיים, את כל צורות הזמנים והקיום, עליונים, ותחתונים ומה שביניהם:

.

טוֹב מִשְּׁנֵיהֶם

הוּא הַנִּצָּן הָעֻבָּרִי

הָרַךְ

הַשַּׁבְרִירִי

הַנָּמֵס מִתּוֹכִי

אֶל תְּהוֹמוֹת חַיָּיו

וְשָׁב טֶרֶם נַעֲשָׂה

.

שָׁוְא

(9)

.

לאורך הקריאה החוזרת בספר, מכל הכיוונים האפשריים, ניסיתי לחפש מיהם "הילד" ו"הילדה", או ליתר דיוק – איפה "הילדים" ו"הילדות". כלומר ניסיתי להבין אם יש בתוך מחזור הקינה הייחודי של נחמה גם התייחסות פוליטית לילדים ולילדות בכלל. הספר בוודאי נטוע במסורת הארוכה של השירה העברית – יש בו אזכורים של ירושלים והיבטים של מקומיות. אך גם סיפוריהם של ילדים וילדות מכאן שלא נולדו, או נלקחו בטרם עת, או גופם חולל – הם חלק מהפוליטיות של המקום הזה. הבחירה של נחמה לנקוט שפה תאולוגית בלא מפורשוּת פוליטית היא חיסרון בעיניי, ופספוס של היבט נוסף שהספר היה עשוי לבשר עליו, ולתת ללב חיים.

 

ד"ר רוני צורף היא חוקרת אמנות יהודית וישראלית מנקודת מבט פמיניסטית, בדגש על חילון וקולוניאליזם. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 41 של המוסך ובגיליונות מיום 24.06.21 ומיום 08.12.22.

.

אפרת נחמה, "הילד / הילדה", פרדס, 2022.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על "נא" מאת נועה שקרג'י

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארבעה שירים מאת אמה אנדייבסקה

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

*

כַּמָּה מַעֲבָרִים, כַּמָּה עֲצִירוֹת וְלִקּוּיֵי מְאוֹרוֹת.

כָּל הָעוֹלָם מְגֻלְגָּל לִפְקַעַת שֶׁל חוּטִים

הַקְּרוּיָה לְסֵרוּגִין

זְמַן, מַבּוּל, הַבִּלְתִּי נִמְנָע.

אֵין מְגַלְּפִים עוֹד שְׁעָרִים

וְקוֹנְכִיּוֹת חֵמָר כְּבָר אֵינָן מְקַשְּׁטוֹת אֶת הַכַּרְכֻּבִּים.

בִּתְעָלוֹת שַׁיִשׁ

מֵי גְּשָׁמִים וְשַׁלְוָה עִם פֶּה צְפַרְדֵּעִי

הַנִּזּוֹן מֵעַמּוּדִים וְחוֹל.

וְהָאָדָם עוֹמֵד לִפְנֵי שַׁעַר שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ חֲזָרָה

וְזוֹרֶה מִכַּף יָדוֹ פִּרְחֵי חִנָּנִית

שֶׁקִּבֵּל בְּיַלְדוּתוֹ

מֵאֻמְלָל שֶׁנִּשְׁחַט

בְּמַעֲבַר הֶהָרִים שֶׁאֶת שְׁמוֹ

לֹא נִתָּן לְבַטֵּא.

.

*

הַמָּוֶת זוֹרֵק פַּלְצוּרִים.

אַף דֶּלֶת אֵינָהּ נִטְרֶקֶת.

הַמָּוֶת מַחְזִיק בְּיָדוֹ קַרְפִּיּוֹן זָהָב

וְדוֹבֵר חֳרָבוֹת שְׁלֵמוֹת.

בְּתוֹךְ עֵץ מִתְפּוֹרֵר פּוֹעֲמוֹת מִזְרָקוֹת –

הוּא חוֹזֵר בְּקוֹל רָם.

אֲבָל אֵין מִי שֶׁיַּאֲמִין לוֹ –

בַּמִּזְבָּלוֹת נִשְׁאֲרוּ רַק חֲנוּטִים.

וְהַמָּוֶת מַמְשִׁיךְ וְזוֹרֵק פַּלְצוּרִים חֲדָשִׁים.

.

*

הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲפָצִים הַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר

שְׁתֵּי לַחְמָנִיּוֹת, שְׁתֵּי מְדִינוֹת, חֲצִי מַבָּט.

הַזְּמַן נִמְדָּד בְּזוּג נַעֲלַיִם,

בְּכַרְטִיס לְאִצְטַדְיוֹן כַּדּוּרֶגֶל,

בִּכְפוֹר עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

כָּל כַּמָּה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל מֻשְׁלָמוּת,

אַךְ עַל הָאָדָם עֲדַיִן לְהִסְתַּלֵּק.

.

וּבָאֲוִיר סוּס עִם גּוּף אִינְפוּזוֹרְיָה.

.

*

אֵיךְ לְהַסְבִּיר שֶׁלֶג בְּאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּצְחִית.

אֵיךְ לְהַסְבִּיר עֵץ יְרֹק־עַד

לְמִי שֶׁנִּמְצָא בְּקֶרַח וּבְקָרָה?

הַחַיִּים נוֹשְׁפִים בַּחֲלִיל נְיָר.

מַיִם זוֹרְמִים מֵהַמַּרְזֵב.

אַךְ גַּם הֵם מֵהָעִדָּן

שֶׁאֵין אֵלָיו כָּל גִּישָׁה.

רַק נִפְקְחוּ הָעֵינַיִם,

וּכְבָר צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק לְתָמִיד.

.

אמה אנדייבסקה (1931) היא משוררת, סופרת וציירת אוקראינית, ילידת העיר סטאלינו (דונצק כיום). משנת 1943 היא מתגוררת בגרמניה ובארה"ב לסירוגין. אנדייבסקה היא אחת היוצרות הוותיקות, הבולטות והמשפיעות ביותר על דורות של כותבים וכותבות אוקראיניים במאות ה־20 וה־21. בשירתה מרבה אנדייבסקה להשתמש באפקטים אקוסטיים ודיסוננסיים, אשר בונים רשת אסוציאטיבית של משמעויות המושרשות בפולקלור, בתרבות פופולרית, באומנויות החזותיות, בפילוסופיה, בדת ועוד. היא פרסמה יותר משלושים ספרי שירה, שלושה רומנים וציירה קרוב לתשעת אלפים ציורים. יצירותיה תורגמו לעשרות שפות וציוריה הוצגו בתערוכות רבות ברחבי העולם. אנדייבסקה זכתה בפרסים רבים, ובהם פרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה (2018). היא מתגוררת כיום במינכן, גרמניה.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומי ספרות מעברית, אוקראינית, רוסית ואנגלית ואליהן. שיריו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בינלאומיים במקור ובתרגום. תרגומיו לעברית פורסמו בגיליונות המוסך מיום 24.06.21, מיום 10.03.22, מיום 9.06.22 ומיום 18.04.23 וכן במאזנים, עתון 77, הו!, צריף, לכל הרוחות, גרנטה, נקודתיים ובמוספים הספרותיים של הארץ וידיעות אחרונות. ספרו האחרון "המלך היהודי" עלה ב־2023 לגמר פרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת הסטיריקן הרוסי ארקדי אוורצ'נקו, בתרגומו של מקסים אוסצקי־פלדמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת

על "שסע" מאת יעל פילובסקי בנקירר

גיא פרל

.

יעל פילובסקי בנקירר היא פסיכיאטרית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת מגדר, שעוסקת, בין השאר, בשפה. היא כתבה על היחס בין עולם, נפש ושפה במחקריה עוד לפני שכתבה את הספר שסע (קתרזיס, 2023). קשה לחלץ את קולה של המשוררת מפיה של המלומדת – זה מחייב ויתור, משהו צריך לפנות מקום, להתרוקן, אפילו למות, כדי לאפשר למשהו אחר להיוולד תחתיו. דומה שהספר כולו מדגים את המהלך הזה, ואפתח באחד השירים היפים בו, "נקודת השבר", שיר ארס-פואטי שעוסק בהתרוקנות המאפשרת התהוות מחודשת, באופן ישיר ומודע לעצמו. לשיר הקדימה המשוררת מוטו מאת הפילוסוף ולטר בנימין:

כשנצרף בדבק את פיסות הכלי השבור, נדאג להתאים לפרטי פרטים שבר לשבר, אולם אין חובה שידמו החלקים זה לזה. כמו מלאכת חיבור השבר, כך גם תרגום, במקום לחקות את תפיסת המקור, עליו למזג באהבה ובפירוט את דרכי המשמעות של המקור, כך שיהיו שניהם, המקור והתרגום גם יחד, פיסות שפה אחת עליונה, ממש כשם שהשברים הם חלקיו של כד חרס שלם.

ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם"

.

זוֹכֵר אֵיךְ צָעַדְנוּ פַּעַם חֲדוּרֵי מַטָּרָה

בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁפָּט הַסָּלוּל מֵהַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף?

מִלִּים רָדְפוּ זוֹ אֶת זוֹ

וּמָתְחוּ אֶת דְּבָרֵינוּ מִקָּצֶה אֶל קָצֶה

כְּמוֹ חִיּוּךְ.

.

הַיּוֹם בְּרַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת וּמַקֵּל נְחִיָּה

אֲנִי נֶעֱצֶרֶת לְצִדְּךָ לְרֶגַע בּוֹדֵד

בַּעֲרָפֶל הַסָּמִיךְ שֶׁעַל קְצֵה הַתְּהוֹם.

וְאָז, נוֹשֶׁמֶת עָמוֹק

וּמַמְשִׁיכָה לִפְסֹעַ

אֶל הַמָּקוֹם שבּוֹ תִּמְעַד הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלַי

אֶל קְצֵה הָאוֹת שֶׁתִּתְנַפֵּץ בִּי לִרְסִיסִים

אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי.

.

שִׂפְתוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ

כְּמוֹ כַּד חֶרֶס סָדוּק –

רַק דֶּרֶךְ קַו הַשֶּׁבֶר.

(עמ' 41)

.

לשיר זה ייתכנו כמה נמענים, ומרתקת אותי האפשרות שהנמען אינו אלא ולטר בנימין עצמו, מאהב אינטלקטואלי, בעל ברית ותיק למחשבה, לכתיבה ולהבנה, שיש להיפרד ממנו כדי ללכת הלאה, אל מרחב קיומי ופואטי שבו מועדת האדמה תחת רגלי המשוררת. ללכת אל מקום הנפרש מולה בקצה הטקסט כמו תהום בקצה אות מתנפצת. הדוברת בשיר מדייקת: "אֶל הַשֶּׁסַע שֶׁיִּפּוֹל דַּרְכִּי". הרי אין זו היא הנופלת אל השסע ונבלעת בתוכו, אלא הוא שנופל דרכה, כלומר מתקיים בהווייתה. היא נפרדת מוולטר בנימין, כדי לפוגשו מחדש על פי משאלתם המשותפת וההנחיות שהצפין בהוראותיו למתרגם – היא אינה מתרגמת אותו לשפתה, כי אם מתנשקת איתו דרך קו השבר, ויחד הם יוצרים מה שהוא מכנה "שפה אחת עליונה" או בפשטות – שירה.

אתייחס אל שיר נוסף הקשור אל ולטר בנימין, אף שהמשוררת אינה מציינת קשר זה במפורש – "מלאך האימהות". כמו השיר "נקודת השבר" גם שיר זה עוסק במידה רבה בתמת ההתהוות וההתגלות בנקודת שבר, אלא שהפעם לא השירה מתגלה, כי אם האימהות:

.

מלאך האימהות

רוּחַ הַקִּדְמָה נוֹשֶׁבֶת בְּפָנַיִךְ בְּעָצְמָה וְאַתְּ

צוֹעֶדֶת לְאָחוֹר בַּזְּמַן

בְּפֶה פָּעוּר

גָּדוּשׁ שְׁאֵרִיּוֹת וְרֵיק מִמִּלִּים

בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת

שֶׁיִּסָּפְגוּ בֶּחָלָל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ.

.

נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא

שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה.

(עמ' 19)

.

השיר מרפרר אל אחד הטקסטים המוכרים ביותר של ולטר בנימין, מתוך חיבורו "על מושג ההיסטוריה", שנכתב בהשראת הציור Angelus Novus מאת פול קליי. אצטט מתוך הטקסט:

יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

(מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 313)

הדמיון בין השיר לחיבורו של בנימין מדבר בעד עצמו – שני המלאכים נהדפים על ידי רוח הקִדמה כשגבם מופנה אל כיוון התקדמותם. שניהם משתהים בקו התפר שבין העבר לעתיד. אולם בעוד מלאך ההיסטוריה נהדף אל העתיד, מלאך האימהות צועד אל העבר, ובעוד מלאך ההיסטוריה נותר לנצח כלוא בתפר שבין העבר לעתיד במרחב טראומטי של שואה מתמשכת, למלאך האימהות מאפשרת השורה האחרונה של השיר היחלצות וטרנספורמציה – "נְשִׁיפַת הָרוּחַ בִּכְנָפַיִךְ הִיא / שְׁאִיפָתֵךְ הָאַחֲרוֹנָה". כפי שבליבו של השיר "נקודת השבר" עומדת התמסרות לנפילה, שיר זה מוביל להתמסרות למוות סימבולי המתואר כנשימה אחרונה. בשני המקרים ההתמסרות מובילה לטרנספורמציה – הולדת השפה העליונה, שפת השירה, המאפשרת מפגש לא-מילולי, או לידת הדוברת מתוך ילדותה ונעוריה, כאם. גם השורה "מַמְשִׁיכָה לְדַמֵּם טִפּוֹת לְבָנוֹת / שֶׁיִּסָּפְגוּ בַּחֲלַל שֶׁבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ" עוסקת באותה טרנספורמציה של האין ליש; זהו דימום מתמשך הנספג בחלל הסף-שפתי, או מדויק יותר – הפוסט-שפתי, שבין השפתיים. משהו כבר מת, הדם כבר התרוקן מצבעו האדום, והוא מהווה מרחב פוטנציאלי להופעת דבר אחר – "שִׂמְלָה לְבָנָה שֶׁל פּוֹסִיבִילִיטִיס" מכנה זאת המשוררת בשיר אחר.

מוטיב הדימום בכלל והדימום הלבן בפרט חוזר כמה וכמה פעמים בספר – כזליגת אותיות לבנות, כדימום דממה לבנה או כבכי דממה לבנה. אסיים דבריי בשיר "מהגרת", המסתיים אף הוא בדימום לבן אין-סופי שכזה, היוצא מן הדוברת וחוזר אליה במעגל סגור לכאורה:

.

מהגרת

צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע

שֶׁאַחֲרֵי.

קוּבְיוֹת קֶרַח מְרַפְּדוֹת אֶת הֶחָלָל הַפְּנִימִי

צִבְעֵי הָאָדֹם נִסְפָּגִים בַּדְּמָמָה שֶׁסָּבִיב

האם הַקֶּרַח זוֹכֵר שֶׁהָיָה פַּעַם מַיִם?

הַאִם חוֹתֶכֶת בּוֹ נְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן

כְּשָׂרַק חֶלְקִיקֵי כֶּסֶף נוֹתְרוּ מִצְטוֹפְפִים

בְּרַעַד אֲדָמוֹת וְאַשְׁמָה?

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה לוֹגֶמֶת

אֶת דְּקִירַת הֶחָצָץ הַקַּר

וּמְדַמֶּמֶת טִפּוֹת תְּפִלָּתָהּ

הַקְּפוּאוֹת, הַלְּבָנוֹת

אֶל תּוֹכָהּ

(עמ' 25)

.

מעגל הדימום הפנימי שבו מסתיים השיר סגור רק לכאורה, משום שהמתח בינו לבין השורה הפותחת "צוֹעֶדֶת בַּמֶּרְחָבִים הָעֲמֻקִּים שֶׁל הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי" ובינו ובין מהלך השיר כולו פותח אותו אל המרחבים הפנימיים והחיצוניים גם יחד – זהו שיר שהוא טיפת תפילה קפואה הזוכרת את המים, ומפשירה על שפתי כד חרס סדוק.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית, בביה"ס לפסיכותרפיה ובתכנית ללימודי תרבות של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

יעל פילובסקי בנקירר, "שסע", קתרזיס, 2023.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גל נתן קוראת בספר השירה "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בספר שיריה החדש הים נסוג עוד קצת אורית נוימאיר פוטשניק מביאה תערובת מסעירה ומעניינת של חוויות רגש עמוקות עם מבט מהורהר על היומיום. דפנה לוי משוחחת איתה על כתיבה, תרגום ועריכה – שלושה תחומי יצירה שתובעים ממנה שלוש זהויות שונות.

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: דפנה לוי משוחחת עם תמר וֶרֶטֶה-זהבי על כתיבה לילדים ופוליטיקה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן