יורדות ויורות: על "היורדות" מאת דאה הדר ו"יריתי באמריקה" מאת תהילה חכימי
רעות בן יעקב
אחד מהספרים הנסקרים כאן קראתי בארצות הברית ואת השני קראתי בחופשת מולדת בישראל, ויצא שאני כותבת את הרשימה הזאת בדרכים בין המקום שממנו אני באה לבין המקום שבו אני מתגוררת לפחות לזמן מוגבל, בצפון קרוליינה. שתי הגיבורות של הספרים, היורדות מאת דאה הדר ויריתי באמריקה מאת תהילה חכימי, עוסקות במעברים בין ישראל ואמריקה. כך הביקורת נכתבת על הקו, מתוך עיניים שעסוקות בעצמן במעברים הללו.
היורדות מספר על אמריקה שהיא רוב הזמן העיר ניו יורק ומגולל את סיפורן של נשים שהגיעו לעיר מישראל בשנות השבעים. שחקניות, אמניות, שבאו לחפש חיים חדשים בניו יורק, ובמרומז אולי גם להתחיל מחדש אחרי תסבוכת כלכלית כלשהי. אחת הגיעה עם משפחה, בן זוג ובת, ואחת לבדה. הסיפור מסופר מנקודת המבט של הבת, לימים סופרת ופובליציסטית הכותבת טור אישי בעיתון, שהתגוררה חליפות בניו יורק ובישראל, ונע בין חוויות מילדותה ובגרותה. ״היורדות״ הן אמהּ של הגיבורה, המספרת, ושתי חברותיה, שעל חייהן היא מתכננת לכתוב רומן. הן היו שחקניות, ואת תקוותן לחיי זוהר החליפו חיי מהגרים, אכזבות רומנטיות וניסיונות ההשתקעות. אך הן בה בעת גם הבת ואמהּ, שהקשר שלהן הוא אולי הקבוע הממשי היחידי בחיי הגיבורה.
יריתי באמריקה מתרחש במרחב אמריקאי פרוורי כלשהו, לא מוגדר, ובעיקר מתרחש בכמה זירות: חלל עבודה, שטחי טבע בבעלות פרטית המשמשים לציד, מכוניות, שדות תעופה. הגיבורה – אישה ישראלית שנוסעת לרילוקיישן – היא המספרת בגוף ראשון של עלילותיה באמריקה, כאשר הביטוי ״יריתי באמריקה״ אוחז בשתי משמעויות רמוזות: אמריקה היא המרחב שבו היא יורה, ואמריקה כלוח המטרה. המשפט ״בפעם ה־X שיריתי באמריקה הייתי…״ חוזר בראש חלקים רבים בספר, ממסגר ומסדיר את הסיפור על פי אירועי הירי המדוברים, כאילו שאלה רשומות של יומן או שיטת היזכרות. הרומן מציג את חיי העבודה של הגיבורה בד בבד עם חיי הפנאי המתמצים בציד ובחברתו של אדם אחד נוסף – דייוויד, עמית לעבודה שאיתו היא קושרת קשר אישי. כך האישי והמקצועי כפותים זה לזה.
ארצות הברית וחוויית ההגירה אליה מיוצגות לא אחת בספרות העברית של העשורים האחרונים. אם למנות כמה מהייצוגים, בראש ובראשונה הרומנים של מאיה ערד, שהצהירה לאחרונה בריאיון למוסף ״כלכליסט״ כי ״שני הנושאים שאני הכי אוהבת לכתוב עליהם זה עולם הספרות וישראלים שחיים בחו"ל״, והמפעל הספרותי שלה אכן מתרכז בישראלים המתגוררים בארצות הברית. בנוסף, ראויים במיוחד לציון הבית אשר נחרב מאת ראובן נמדר שבמרכזו פרופסור ישראלי בניו יורק וטקסטיל מאת אורלי קסטל־בלום, שגם הוא מציג בין גלריית דמויותיו אשת אקדמיה אמריקאית ישראלית לשעבר. דוגמה מוקדמת קצת יותר היא ספרו של אנטון שמאס, ערבסקות, שבו בן דמותו של הסופר משתתף בתוכנית הבינלאומית לסופרים מכל העולם באוניברסיטת אייווה. אגב, אותה תוכנית כתיבה הולידה עוד לפחות שני ספרים שבהם מופיעה חוויה אמריקאית: זאת אני, אייווה מאת גלית דהן קרליבך והספר של תהילה חכימי שבו עוסקת רשימה זאת. רבות מהדוגמאות עוסקות בא.נשי אקדמיה וסביבותיה, או בעולם הספרות. רובן מתעסקות בניו יורק, בוסטון או עמק הסיליקון. שתי הדוגמאות שלפנינו מתבררות כשונות. ספרה של חכימי מספר על אישה שיצאה לרילוקיישן בחברת הייטק ושוהה באמריקה הפרוורית, אולי במערב התיכון, ועם התקדמות העלילה נראה ששהותה עתידה להימשך. היורדות אומנם מתרחש בניו יורק אבל בלי רקע אקדמי, נסיבות המעבר אינן מתבהרות כל צרכן אך ההשערה המתבקשת היא הסתבכות כלכלית כלשהי בישראל שהביאה את הוריה של הגיבורה להגר ואת אמהּ וחברותיה לרדוף אחרי החלום האמריקאי: להצליח בעולם התרבות הניו יורקי.
.
"הדבר עם הנוצות"
עופות וציפורים מהווים מטאפורה מובנת מאליה לכאורה, כמעט סתמית, לנושאי הגירה. ״אולי רק ציפורי מסע יודעות״ במילותיה של לאה גולדברג. ואכן, ספרהּ של דאה הדר לוקח את המטאפורה הזאת כבר מהפתיחה, והופך אותה על פיה ובוחש בה: ״בלילה הציפור אכלה את האמנון ותמר של אמא״ (עמ' 5). הציפור מסומנת כאויבתה של המהגרת המנסה להכות שורש על ידי אכילת עציציה, ובתה מתבקשת להכין דחליל כדי להבריח את הציפורים. הדחליל חוזר בהמשך העלילה כיצירה שהבת המהגרת עצמה מצליחה להתגאות בה. יש משהו גרוטסקי ומכמיר לב ביחס הזה אל המטאפורה של הגירה, סמל הנדודים. מעין דיסוציאציה ביחס לדימוי. הילדה בעצמה אוספת נוצות שנשרו, אך מספרת לנו רק על מקרים שבהם לא מצאה או לא לקחה נוצה (״אחרי שהיא גמרה ועזבה בדקתי אם היא השאירה נוצה לאוסף. לא הייתה נוצה באדנית״ [עמ' 6], ״בתור ילדה רציתי לגנוב את הנוצה, אבל מאוסי מעולם לא העזתי לגנוב״ [עמ' 106]).
הנתק מול דימוי הציפור – היא הוויית הנדודים – המואשמת בעקירתו ותלישתו של הצמח, קשור לתחושת תלישות שעולה מן הספר כולו. הדיון בתלישוּת הוא בעצם מה שהביא אותי לכתוב את רשימת הביקורת הזאת. בתאריך 26 באפריל התפרסמה בהארץ ביקורתו של עמרי הרצוג על הספר. הופתעתי מהקריאה של הרצוג, אותו אני מעריכה כמבקר מעניין ומעמיק, שסימן בקריאתו מגמה שלפיה ״נשים תלושות ואבודות המצויות על סף קריסה נפשית הן גיבורות שכיחות בפרוזה הישראלית העכשווית״, וטענתי בפוסט בפייסבוק שאני לא מצליחה להבין מדוע המבקר מתייחס לתופעה כדבר־מה חדש וקושר אותו לכתיבה נשית עכשווית (במובלע ניכר שהרצוג קושר את התלישות של אותן דמויות נשיות לעמדה ממוארית שמפקיעה מהסופרות את עמדת הסופרת היוצרת בדיון, ומציבה אותן בעמדה של עדות, אך לא ארחיב על כך כאן). הרי דמות ״התלוש״ היא תופעה ותיקה וידועה מאוד בתולדות הספרות העברית, וכוללת התייחסויות מגוונות ביותר לדמויות של תלושים. קריאה בזיקה לתופעה הספרותית הידועה הזו הייתה מוציאה את הספר מ״עזרת הנשים״. הרצוג סבור כי הספר מתאר ״תמונה נוירוטית מרצדת של אשה שהחיים אכזבו אותה״, אך לא מתעמק במשמעותם של הריצודים הללו. שני הספרים שלפנינו יכולים להיקרא ביחס לדמויות התלושים. חוויית התלישות בספרות העברית מראשיתה קשורה לאתגור תחושת השייכות אל מול חוויות של חילון ומבוכת המודרנה, לקושי להשתייך למסורת אך גם להיבדל ממנה. אצל גיבורת היורדות חוויית ההגירה של ימינו היא המוצא, וההגירה עצמה היא מסורת משפחתית. היא חיה בין ניו יורק לישראל, היא מחשבת את הפרש השעות בראש כל הזמן, הספר כולו משובץ קפיצות בין זמנים שמקשות על ההתמצאות הן בציר הזמן והן בציר המרחב, ושלושה דורות נמצאים בתווך הזה, אם לא יותר.
אם להעמיק מעט בשאלת התלישות, כדאי לאחוז בדימוי הציפורים ולראות מה עושה איתו הספר. עופות חוזרים בסיפור שוב ושוב, ורובם, באופן מעניין, עופות שאינם עפים או לא מוצגים במעופם. כך, אחת ה״יורדות״ שיחקה בצעירותה את האווזה בפטר והזאב, נטרפה ואז שוחררה. בזיכרונות מילדותה של המספרת עולה גם דמות של תרנגולת מרקדת המוחזקת בקופסת זכוכית בצ׳יינה טאון. בביקור באותו המקום בבגרותה עם מושא אהבתה הנוכחי, לאחר שהם עוברים על פני ״גופות של ברווזים מבריקים, תלויים מהצוואר, נוטפים שומן״ (עמ' 124-123), מספר לה בעל המקום, כמו להוסיף לנופך הסוריאליסטי, שהתרנגולת מתה בשנת 1993 בגל חום, ועד היומיים האחרונים לחייה המשיכה לשחק איקס עיגול ולרקוד.
העופות השחוטים, המתים, שלא מסוגלים לעוף או עסוקים בגניבת אוכל, נמצאים לפעמים בעימות מול הגיבורות (שגם עליהן מסופר איך גנבו אוכל), והילדה – לימים, המספרת – מייצגת את העימות הלכאורי מכל כיווניו: מצד אחד היא מאפשרת ואף מנסה לעודד את הציפור לאכול מהצמחים בעציצים של אמהּ, מצד שני, היא בונה דחליל שאמור להרתיע אותן, וגם, בנוסף, מנסה ״להקפיא״ את התנועה הציפורית בכך שהיא אוספת נוצות (אבל, כאמור, אנחנו שומעים רק על נוצות שהיא לא אספה). המרחק בין הדמות לדימוי המתבקש שלה קשור פה גם לדימוי עצמו: מה שנמצא במרחק, לא מושג, בין לבין, מרצד. ניתן לומר שאם לפי גולדברג ״אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות״, התשובה של הספר היא שציפורי מסע דווקא לא יכולות להבין את הכאב, והכאב עצמו הוא משהו שמבהיל מדי לגעת בו, הוא יכול לפרק את הכנפיים או אשליית הכנפיים. כך המרחק עצמו בין דימוי הציפור לגיבורות מצליח להדגים את חוויית המרחק והריחוק. כאשר הבת שואלת את אמהּ מדוע אין לה קשרים קרובים עם ״היורדות״, החברות הישראליות לשעבר, היא מסבירה: ״אולי שום דבר לא באמת החזיק אותנו ביחד, חוץ מהרצון לברוח מהארץ ואז הגעגוע לארץ, כל היחס החולני הזה לארץ, הלאב־הֵייט הזה שאוכל אותך. כמו אויב משותף או אהבה נכזבת משותפת, כמו פצע פצוע משותף. סליחה, התכוונתי פצע פתוח, לא פצע פצוע. פצע פצוע זה טיפשי. אני לא יודעת איך לקרוא לדבר הזה, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק אנשים ביחד לאורך זמן. וכמה שיותר הסתבכנו ונמחקנו באמריקה, ככה התרופפו הקשרים״ (עמ' 103).
הספר, אולי בהתאמה, עשוי קרעים־קרעים. תוך כדי קריאה הרהרתי לא מעט בניתוקים הללו, בחוסר היכולת של הקוראת להתמצא במוקדם והמאוחר בעלילה, ובפערים שנוכחים בקריאה. ההתנתקויות הללו מהדהדות לפעמים את העלילה עצמה. כך בתיאור הקשר עם רונן, הבעל לשעבר, טיפוס רעיל שעושה לדוברת גזלייטינג ושאיתו יש לה ״נתק״, וכן בתיאור התחושה שלה שהיא עושה לא נעים לאנשים, או שהיא לא יכולה לכתוב על אהבה כי אהבה זה רגש שהיא יכולה לפרש רק בעבר ולא בהווה, לא בזמן אמת אלא מתוך ריחוק. הזמנים מקוטעים כמו המרחבים: ״ידעתי שאני צריכה להתרחק מהילדות או שהילדות תאכל אותי. שבשבילי זה לא המפתח, זאת ההתחלה של הסוף״ (עמ' 107). אינני יודעת מה היו המטרות של המחברת, כמובן, אבל לא יכולתי שלא להרהר תוך כדי הקריאה אם אין כאן קריאת תיגר גם על צורת הרומן, או טענה שאת סיפור המעברים הזה יש לספר במקוטע. המספרת היא פובליציסטית שמפרסמת טורים, ובקריאה בספר יש משום ביקורת מתוך הז׳אנר של טור כיחידה מצומצמת שמספרת סיפור והצבעה על קשריה ונתקיה מהמכלולים שאליהם היא קשורה. ניתן לחשוב גם על קשר אפשרי בין סיפורי הגירה לטורים עיתונאיים שפרסמו ישראלים שחיו מחוץ לישראל בשנים עברו, כמו למשל רון מיברג ויהונתן גפן. היה בזה אולי מעמד שגרירי, והחיים ״שם״ הוצדקו על ידי עמדת המדווח, מה שהפך אותם ל״שליחות״ ולא ״בגידה״, מצב זמני ולא ״ירידה״.
.
Animal
גם בספרה של תהילה חכימי בעלי חיים מספקים ציר מטאפורי מרכזי, אך בה בעת מטריאלי עד מאוד: הם המטרות. כמו הגיבורה של הדר גם זו של חכימי היא אישה בשנות הארבעים לחייה (״אני על הסף. אני מרגישה את זה״ [עמ' 12, 146] חוזרות גיבורות היורדות), העתיד המקצועי והאישי־זוגי לוט בערפל, לשתיהן ברקע זוגיות שנגמרה, קשר מתהווה שלא ברור מה טיבו. ואולי יותר מכך, תחושת חוסר ביטחון בעבודה, בקריירה: גיבורת היורדות ניצבת בסימן שאלה מקצועי אחרי שביטלו את הטור שלה, וחושבת אולי לכתוב ספר על היורדות, שהוא ספק הספר שבידינו ספק פרויקט שנגנז כי אם היא תיגע בילדוּת של הגיבורות היא תיגע בטעות בזו שלה. הנתק הזה נחוץ לה. יריתי באמריקה מתרכז בחוסר הוודאות והלחשושים המתמידים האופייניים לסביבת עבודה עכשווית ובתחושת הספק הזאת כמנוע כלשהו של הכלכלה, הפחד המצמית המותיר את העובדים שקטים וצייתנים, מהמחשבה שאולי קנה רובה מכוון אלינו ממש עכשיו ועלינו להיטמע בנוף, להסתוות בשקט ולקוות שמישהו אחר הוא שייפגע.
מניע העלילה של יריתי באמריקה, כפי שברור גם מכותרת הספר, הוא הדיווח הכמו־יובשני בגוף ראשון על מעין יומן ירי. הגיבורה, יחד עם דייוויד – הדמות הנוספת הכמעט יחידה בספר מלבדה, עמיתהּ לעבודה המבוגר ממנה ומשמש לה חבר יחיד, שגם הוא מתואר בחסכנות – יוצאים לצוד בעלי חיים בחברת אנשים שונים ומתחלפים. הדיווח המרוחק על האירועים הוא שהופך את הציד למטאפורה. מעשה הציד הופך מטאפורי בזכות אשליית הנייטרליות המלווה אותו, זו שמאפשרת לציד להיות פעילות שגורה, כמעט ספורט מרגיע, דבר מה מכובד שכולל כללי נימוס והתנהגות נאותה. הציד מוסדר בכל המובנים, יש חוקים ברורים, ויש קודים מוסכמים אילו פגיעות ״יפות״ ואילו לא. ״הדיבור שלו היה כזה, כללי, כמעט אף פעם לא ספציפי. השמורה היתה ground, לא משנה לאן נסענו, החיה היתה animal, והציפור היתה bird״ (עמ' 26-25). מרוב שהכול מוסדר אפשר כמעט לשכוח שדייוויד הוא צייד מיומן. מרוב שחושבים על חיות והניצול המוסדר שלהן ועורן הנפשט, כמעט לא רואים את ה״חיות״ הנעלמות בסביבת העבודה. כמעט לא שמים לב שתחושת הסכנה היא חלק מהמטרה של המערכת התרבותית בכל מיני מופעים שלה, ובאופן ספציפי של המחשבה התאגידית, של הסדרת יחסי העבודה ויחסי הצרכנות. הכול כל כך מנומס עד שהניצול מוסדר באופן שקשה לחשוד בו. פגיעות ״יפות״ הן המטרה, לא הימנעות מפגיעה. הניתוק הוא על כן מרכזי לסיפור: בסביבת העבודה כמו בשאר תחומי החיים, מול המשפחה בישראל נוצרים נתקים. ברגע אחד הגיבורה כמעט יוצרת מגע וקרבה עם אמהּ, אך שוכחת לשלוח את ההודעה. המקום היחיד שבו היא מצליחה להירגע ולישון שינה עמוקה, אולי הרגע היחיד שמובעת בו תשוקה ממש, שגם היא תשוקה לנתק של שינה, הוא תא שינה בשדה התעופה, הוא אל־מקום.
נשק באמריקה הוא נושא פוליטי טעון מאוד ומדובר מאוד, כמובן, והרקע הזה הוא אמיתי עד מאוד. במרחבים הללו, שבהם אני מתגוררת, את חושבת פעמיים אם להניח בכניסה לביתם של השכנים חבילה שיועדה אליהם והגיעה אלייך בטעות. בשכונות מסוימות, ובייחוד אם עורך שחור או חום, זה עלול להסתיים בירי. רק השבוע, באוניברסיטה בעיירה השכנה, סטודנט ירה והרג את המנחה שלו, והאוניברסיטה שותקה למשך שעות עד שהוסר האיום. ועם זאת, אני קוראת את הספר הזה בעברית וכישראלית. יומן הירי, הכולל את הקטלוג הממוספר של אירועי הירי, גם מאפשר לנו – בכל חזרה על המשפט ״בפעם ה־X שיריתי באמריקה״, לזכור את אפשרות קיומו של היומן הלא מסופר, השתוּק, הבלתי מקוטלג שבא ״לפני הספירה״: ״בפעם ה־X שיריתי בישראל־פלסטין״. היומן המחוק הזה רק נרמז. ״עשרים שנה, אולי יותר, לא יריתי בנשק״ אומרת הדוברת בפתיחת הספר, אך המיומנות שלה מרשימה, היא בקיאה במידה כלשהי בסוגי נשק, זוכרת איך לפרוק רובה אוטומטי. כאשר דייוויד שואל אותה אם היא זוכרת את הפעם הראשונה שירתה, היא מודה שלא ממש אבל שזה בוודאי היה בטירונות. האם רק במטווחים היא ירתה, או יותר מכך? את המידע הזה אנחנו לא מקבלים. היומן החסר מעורר גם את ההבנה שכמעט כולנו ירינו בנשק, ברובה, הבטנו דרך כוונות אל עבר ״מטרה״.
.
"על הסף" / "יושב בדיוק" – עברית באמריקה
את שני הספרים קראתי בעניין רב ובאבחה אחת, מה שלדעתי הוא הישג בפני עצמו הן של הדר, הן של חכימי. הם עוסקים באופן מרענן בחוויות של הגירה מישראל, בשאלה הטעונה של ה״ירידה״ המנוגדת ל״עלייה״, במה שעליו התנוסס אות קין עד לאחרונה, ואולי עדיין במידת מה, עם הכינוי החדש – המטושטש ומורחק בלועזית: ״רילוקיישן״, שבו עצמו יש משהו מן התלישות. באופן אישי הם גם עוזרים לי להרהר במציאות חיי ובשאלה הבוערת עכשיו על היכולת לקיים עברית, שיח וספרות עברית, גם מחוץ לגבולות ישראל. ספרים המתרחשים במרחב שונה מהמרחב שבו לרוב מתנהלת השפה העברית בהכרח גם עוסקים בשפה והופכים את הקוראת למודעת לשאלת השפה. האם מה שמתואר לנו בעברית אמור להיות מדומיין באנגלית? ומה קורה לעברית של מי שנמצאים בסביבה דוברת אנגלית לאורך זמן?
הספרים כתובים שניהם בפואטיקות לא גדושות, חסכוניות, אך שונות זו מזו. הלשון של דאה הדר מרוכזת בצורות התבטאות שגם מאפיינות את הדמויות השונות, אשר השפה שלהן מעידה לפעמים על התפתחות שונה מאשר שפתה של מי שמרכז חייה בסביבה דוברת עברית. בחירה זו עולה יפה ברובו של הספר, אך לעיתים מורגשים בטקסט אי־דיוקים, או נדמה שהוא משית תפיסות עכשוויות על שנים עברו. כך למשל כשאוסי מספרת לאמהּ של הדוברת שהיא מתכננת לעשות הפלה והאם מתנגדת לכך, היא מתריסה כנגדה: ״מה, נהיית לי פתאום רפובליקנית?״ (עמ' 13), ונדמה שהשימוש בסימן ״רפובליקנית״ בהקשר של הפלות הוא קצת אנכרוניסטי – אף שבשנות השמונים היו גם לא מעט קולות כאלה, הדעות בנושא לא נחלקו בהכרח לפי קווי המפלגות המוכרים ולא באותה עוצמה כמו היום. הדמות הראשית אצל חכימי לא מרבה ברפלקסיה, הפואטיקה שלה רזה ואינפורמטיבית. החזרתיות של המבנה נמזגת לתוך התיאורים עצמם: התנועות הן שמתוארות, ולא המחשבות המלוות אותן. כמו מין קופסה שחורה הרושמת את מה שהתרחש. זהו מנגנון הרחקה ממש כמו מנגנון ההרחקה של דיוויד, שקורא לבעלי החיים בשם הכולל ״חיה״. דיווחים יבשושיים לכאורה שמגלים גם את השפה הפנימית של הגיבורה שהיא עברית הנעה בין מדוברת למדי (״הוא לא ישב עלי בדיוק״ [עמ' 51] היא מתארת את בגד הים למשל), לבין שפה מוגבהת מעט, פואטיקה בלתי פיוטית – מעין ירייה ״נקייה״.
.
רעות בן יעקב, חוקרת, מתרגמת ועורכת ספרות, עמיתת פוסט־דוקטורט באוניברסיטת דיוק במחלקה ללימודי אסיה והמזרח התיכון. בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ועורכת הסדרה "זרה" לשירה מתורגמת בהוצאת טנג׳יר.
דאה הדר, "היורדות", כתר, 2023
תהילה חכימי, "יריתי באמריקה", אחוזת בית, 2023
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אהוד פירר על "תוגת צעצועיך הקדושים" מאת אלעד נבו