הכירו את מנואל פורקאנו: המשורר הקטלאני שהתאהב בעברית

איתי רון בשיחה עם מנואל פורקאנו, המשורר שתרגם לקטלונית את יהודה עמיחי, רוני סומק ועמוס עוז

מנואל פורקאנו

המשורר והמתרגם מנואל פורקאנו נולד בברצלונה באוגוסט 1968. הוא משורר מוכר בארצו, ופרסם כבר תשעה ספרי שירה שזכו לאהדת קוראים ולפרסים רבים. נוסף על כך, הוא דוקטור לשפות שמיות ומנהל מכון רמון לול להפצת התרבות הקטלונית ולשונה. "לא גדלתי בבית דתי," הוא מספר, "אנחנו משפחה מסורתית בעלת שורשים קתולים. בבית מציינים את החגים, שמחות ואירועים משפחתיים מלווים לעיתים בתפילה, אם כי אישית, כיום, אינני נוהג לעשות זאת."

בשנת 1986, בהיותו סטודנט צעיר, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ספרד לישראל. לרגל האירוע הציעה מדינת ישראל להעניק שש מלגות לסטודנטים זרים שישהו שנה בישראל, יכירו אותה, ילמדו את שפתה, וישמשו שגרירים של רצון טוב לתרבות הישראלית. וכך מגיע הסטודנט הצעיר לארץ ולומד עברית באולפן קיבוץ העוגן. עם סיום התואר בשנת 1991 שב פורקאנו לישראל – הפעם לבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, שם השלים את שתי הרמות האחרונות להוצאת הפטור בעברית.

מששב לברצלונה שימש מורה לעברית באגודה לקשרי תרבות קטלוניה ישראל, וכן כמתרגם רשמי עבור הקונסוליה של ישראל בברצלונה (שנסגרה בינתיים). לאחר שסיים את כתיבת הדוקטוראט שלו התקבל כמרצה מן המניין במחלקה לפילולוגיה שמית באוניברסיטת ברצלונה, אותה סיים רק שנים אחדות קודם לכן.

לאחר מכן השתלם בערבית באוניברסיטת דמשק, והצטרף לצוות הקִטלוּג של פרויקט "מָנוֹמֵד" – יוזמה של הקהילה האירופית, לקטלוג הספריות וכתבי היד הכתובים ערבית, ארמית (נוצרית סורית) ועברית במזרח הים התיכון. "הרעיון היה להנגיש את האוספים הללו לחוקרים, ולפיכך נדרשו להם מורים לשפות הללו, אנשי אקדמיה השולטים בצורת הרישום הביבליוגראפי המקובלת בספריות באירופה, לביצוע מלאכת הקטלוג."

"זה היה פרויקט שנמשך כארבע שנים.", הוא מספר. בכל קיץ עם תום שנת הלימודים באוניברסיטאות יצאנו לחאלב והתגוררנו שם כל הקיץ כארבעה חודשים מדי שנה."

הקיץ של שנת 2003 היה המשמעותי ביותר עבור המשורר וטבע בו חותם בל יימחה. "כל שנה התגוררנו במקום אחר, ובשנת 2003 התאכסנו במלון קטן צמוד לשער אנטקיה לא הרחק מן הבזאר הגדול, בלב לבה של העיר העתיקה. ניתן לומר שחווינו את חאלב האותנטית ביותר. בבקרים עסקנו במלאכת קטלוג כתבי־היד ממקורות כנסייתיים, מאוספים פרטיים, ובשעות אחה"צ ביקרנו חברים, טיילנו בחברת נזירים ואפילו עם הבישוף עצמו, עישנו שישה או נרגילה או ישבנו להביט במשחקי הדומינו בקפה סאהל, מקום שהונצח בפואמה שלי החותמת את הקובץ 'הרכבת לבגדד'".

כיום כמעט דבר מכל אלה כבר אינו קיים. פורקאנו מספר לי בעצב עמוק: "אני חש שזיכרונותיי לא אירעו מעולם. תקופות הקיץ הללו בחאלב נדמות לי כעת כזיכרון תעתועים. כתבי־היד נשרפו, הקטלוגים חסרי ערך. כאילו עבדנו לשווא ולחינם. קפה סאהל כבר אינו קיים. ידידים ואנשים שהכרנו שם נהרגו או חיים בפחד מן ההפצצות. זה לא יוצא לי מהראש. אני חש כמאמר הפתגם הלטיני Omnia mea mecum porto [כל אשר ברשותי, אני נושא עימי].

הוא נחשב למתרגם אמן של שירה עברית וערבית לקטלאנית. בין תרגומיו ניתן למצוא את "אלוהים נטש את דוד" אנתולוגיה משירי פנחס שדה, "אותו הים" לעמוס עוז, שלוש אנתולוגיות שתרגם וערך משירתו של יהודה עמיחי: "הישארי עמי" "נעוצים בבשר העולם" ו"שירי גוף ונפש", וכן קובץ משיריו של רוני סומק "אהבה פיראטית". תרגומיו לספרים מן המסורת היהודית כגון החיבור המיסטי העתיק "ספר יצירה" או "נפלאות מהר"ל" מאת יודיל רוזנברג, התקבלו בברכה בקרב הקוראים חובבי הז'אנר.

בשנת 2004 פרש מן ההוראה והחל לעבוד כיועץ אמנותי עבור אגודת "Alia Vox" של המלחין ג'ורדי סבאיי העוסקת בשחזור ובהפקת מוזיקה עתיקה. במסגרת עבודתו זו הרבה לנסוע לנקודות נידחות על פני הגלובוס על מנת להציל מתהום הנשייה מנגינות עַם אבודות ולחנים על סף הכחדה וכן לחקור את הרקע בו נוצרו.

החל מראשית שנת 2016 משמש פורקאנו כמנהל מכון רמון לול (Institut Ramon Llull) לקידום והפצת תרבות קטלוניה ולשונה.

הוא פרסם עד כה תשעה ספרי שירה רובם זכו בפרסים מכובדים והתקבלו בהערכה רבה על ידי קהל הקוראים והביקורת. ככלל, עוסקת שירתו באהבה ובהיעדרה, בתשוקה ובהיעדרה. לדבריו, "משורר דובר תמיד באותו קול והשוני בין ספר אחד למשנהו הוא רק בצורת הצגת הדברים". "ספרי השירה שלי," טוען פורקאנו, הם כמו "מוזיאונים פרטיים, שבארונות התצוגה הווירטואליים שלהם נשמרים רסיסים ממכלול החוויות, רגעי העונג, והדבר החמקמק הזה שנותר מאחור, ונחרט בזיכרון".

בקובץ "חוק הזרים" הוא שב למודל הקודם החביב עליו של שורות ציוריות וחיות, נוגעות מאוד עם שורות סיום רבות־עוצמה המותירות את הקורא מרוגש ומלא עד גדותיו. לא אחת נשאל על־ידי עיתונאים ומבקרי ספרות אם החליט לטפל בשיריו בנושא ההגירה, הטומן בחובו, מן הסתם, ביקורת חברתית. אך פורקאנו הבהיר מיד שנושא ההגירה מהווה כאן מטאפורה לאהבה, בה כל צד משול לזר המבקש את דרכו ללבו של הצד השני. "כשאתה אוהב אדם אחר, זה כמו להיות תייר בארץ אחרת: מנהגים חדשים, צורה חדשה לעשות ולראות את הדברים, אתה מדבר שפה אחרת… כשאתה עם מישהו, הכול שונה מאשר כשהיית לבד. לכן, הבאתי את נושא ההגירה – החברתי, כביכול –  לתחום האהבה."

הקריאה בשירתו של פורקאנו מאפשרת לחוש את כוחם המקסים של החיים. וכמו אצל רבים מאיתנו סערת היצרים העזה ביותר מתמצית גם אצל המחבר בספאזם הזה ממנו עשוי הפורקן המיני. ויחד עם זאת, היופי המלווה אותה מהווה את החומר ממנו קרוץ הדבר המקודש.

מלאכת התרגום חייבה אותי לא אחת לפגוש את המחבר ולעבור יחד איתו כדי לוודא ניטור מדוקדק של טעויות או אי־הבנות. הדבר התאפשר כאמור רק הודות לשליטתו של פורקאנו בעברית, צעד שאין הוא נוקט בתרגום שיריו לשפות בהן אינו שולט.

התחושה במהלך עבודת התרגום הייתה שהשירים כמו מגיעים לנמל הבית, למקום הנכון עבורם. העברית נדמתה כמחבקת את שורותיו של פורקאנו, דבר נדיר למדי בתרגום מקטלאנית לעברית, שהמרכב הלטיני שלה מתאפיין בחוסר גמישות קיצוני.

פורקאנו מחייך כשאני שואל אותו האם הוא בטוח שכתב את השירים בקטלאנית, ואומר: "הקשר המיוחד שהיה לי עם יהודה עמיחי עשוי להסביר מדוע שירי נשמעים טבעיים כל־כך בעברית. עמיחי לא רק לימד אותי שירה עברית מהי אלא מהי שירה בכלל. מובן שהושפעתי ממנו."

– ואף על פי כן, מעולם לא ניסית לכתוב בעברית. גם לא מוצאים אצלך שיבוץ של משפטים עבריים בגוף השירים.
"לטעמי משורר צריך לכתוב בשפת אמו. בשפה בה הוא חש הכי נוח. שפת האינטימיות שלו. ושיבוץ של משפטים בלשונות זרות נכונה רק במקרים מעטים, כי גם אם אתה מצליח להבין את המשמעות המילולית של הטקסט, אתה לא באמת חולק את הרקע התרבותי שמאחוריו."

 

רוני סומק: קולאז' שנוצר במיוחד עבור הוצאת שירי פורקאנו בעברית

 

שירים מתוך הספר "בית בו אהבתי מישהו" (פרדס, 2016) מאת מנואל פורקאנו, בתרגום איתי רון

בקפה לאייה

הַחֹרֶף הֵן הַמִּלִּים לְלֹא עָלֶה שֶׁאַתָּה
אוֹמֵר לִי. וְהַקֹּר שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ
מַה לַּעֲנוֹת לְךָ. כְּבֶרֶז פָּתוּחַ בְּלִי מַיִם,
הַדְּמָמָה. שֶׁמֶשׁ פּוֹשֶׁרֶת מְאִירָה אֶת תַּחְתִּית
הַסְּפָלִים שֶׁנִּשְׁתּוּ.
וְתָבוֹא הַפְּרִידָה
כְּאֵשׁ הַנָּמָה בִּקְצֵה גַּפְרוּר.

 

תל-אביב

עוֹד יַעֲלֶה הַשַּׁחַר כְּמוֹ הַמַּיִם
הַמְּטַפְּסִים אַט-אַט מִשֹּׁרֶשׁ הַדֶּקֶל
אֶל הַפֶּרַח שֶׁיַּהֲפֹךְ תָּמָר
אַךְ כָּעֵת אַתָּה פּוֹסֵעַ בְּתֵל-אָבִיב בַּלַּיְלָה. וְתִבְכֶּה וַדַּאי
עַל הַיָּם הַזֶּה הַשָּׁחֹר כָּל-כָּךְ. הַתְּשׁוּקָה כְּעֹגֶן
שׁוֹאֶפֶת לָרֶדֶת לִמְצוּלַת הָאוֹר
בַּמַּיִם, וְאָמַרְתָּ לְגוּף כָּלְשֶׁהוּ:
"הָרֵי הַזְּמַן הוּא הַר הַנִּכְתָּשׁ
בִּידֵי אַלְפֵי מְחַפְּשֵׂי כֶּסֶף
לְפָחוֹת נֶאֱצֹר אֶת הַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ
לְמַעַן יְהִי אוֹר בַּזִּכָּרוֹן."
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר,
וְהָיָה.

 

חוף אלכסנדריה

"הַתְּשׁוּקָה מִשְׁתַּנָּה
כְּקֻבִּיּוֹת הַנִּזְרָקוֹת כָּל פַּעַם
עִם שֵׁם אַחֵר," אָמַרְתָּ.
וַאֲנִי אָמַרְתִּי, שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְדַּלְדֵּל בְּךָ
וְעָשִׁיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּזִּכָּרוֹן.

הֲרֵי גַּם הַיָּם יָכֹל לְהִטָּרֵף
בִּסְפִינָה.

 

איסטנבול

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֶרְאֶה בְּךָ דֻּגְמָה לָעִיר הַזֹּאת.
גַּם כְּשֶׁאַגִּיעַ לְבַקֵּר בָּהּ לְבַד
אוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְךָ אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה
כְּדֵי לוֹמַר לְךָ
שֶׁכְּשֶׁקַּר בְּאֶרֶץ חַמָּה,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ.
כְּשֶׁבַּבָּזָאר
מוֹכְרִים פְּרִי שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַי.
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מְשַׁלֵּם מְחִיר מֻפְקָע
וְעוֹבְדִים עָלָיו כִּי אֵינוֹ מַכִּיר אֶת שַׁעַר הַחֲלִיפִין,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֵינוּ.

 

קאל

פָּסַעְתִּי מְהֻרְהָר בַּקָּאל
רַגְלַי נָשְׂאוּ אוֹתִי לְבַיִת
בּוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים אָהַבְתִּי מִישֶׁהוּ.

רְחוֹב מַרְלֵט, קוֹמָה רְבִיעִית, מַמָּשׁ מִתַּחַת לַגַּג.
הַחֶדֶר הַמְּרֻוָּח הַהוּא.
הַנְּשִׁיקוֹת הַחֲטוּפוֹת
כִּי הַלַּיְלָה אָץ לָנוּ.
וְהָאַהֲבָה הָלְכָה וְהִתְקַצְּרָה.

עַכְשָׁו עוֹבְדִים שָׁם פּוֹעֲלִים.
הֵם מְשַׁפְּצִים אֶת הַבִּנְיָן.
מְקִימִים כָּאן מוּזֵאוֹן, הֵם מְסַפְּרִים,
עַל תּוֹלְדוֹת הַיְּהוּדִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁאֲבַקֵּר בּוֹ
אֲחַפֵּשׂ אֶת הַחֶדֶר בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית,
אֲזַהֶה אוֹתוֹ מִיָּד,
וּמוּל שִׁלְטֵי הַהֶסְבֵּר
עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם
וְהַתַּצְלוּמִים מֵאוֹשְׁוִיץ
אֶפְרֹץ בִּבְכִי.

עטיפת ספרו של מנואל פורקאנו, הוצאת פרדס, 2016

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 7

שוקולדים ספרותיים, פרסום ראשון בפרוזה, מוזיקה יוצאת דופן בהשראת אמילי דיקנסון ועוד. בגיליון החדש של המוסך.

"I Love Lucy" - Job Switching: Lucy and Ethel Chocolate Factory (TV Episode 1952)

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

מערכת 'המוסך' מברכת את חברת המערכת לי ממן לרגל צאת ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה".

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

הסיפור הבלתי ייאמן של אולימפיאדת היהודים הראשונה של שנת 1932 בסרטונים, בתמונות ובכרזות הנדירות.

"הוד עזוזה, מכביה ראשונה! הואיל והיא נראית לי כבר, שנים עשר יום לפני זרחה אלינו מתוך שמי השרירים והעצמה, כדמות מלך עליון ושגיא. מלך אין לנו ואולי לא יהיה לנו מעולם. אולם מכביה יש לנו, והתנופה הגדולה אשר מתוכה היא יוצאת ועולה מכריחה אותנו לתת לה צביון ודמות של יצירה רבתי, גשם ורוח גם יחד".

את המילים הנרגשות האלו כתב אורי קיסרי ז"ל, איש תרבות ועיתונאי זוכה פרס סוקולוב, בעיתון "דאר היום" לקראת משחקי המכביה הראשונה בשנת 1932. קיסרי לא הצליח להסתיר את התרגשותו מהמאורע ההיסטורי, ואף העלה מספר חששות: "התהיה זו דמות נפלאה של תכלת ולבן, של עצמה ושרירים, של נערים ונערות משורגים ושזופים המתרפקים באויר ובשמש? או תהיה זו תמונה של אי סדר, אבק, חם ולאות?"

 

סיפור המכביה, בדומה לסיפור הקמת ארץ ישראל, החל כחלום של איש שאפתן במיוחד. יוסף יקותיאלי, עסקן ספורט יהודי שנולד ברוסיה בשנת 1897, חלם על הקמת "אולימפיאדה ליהודים בלבד". יקותיאלי היה פעיל בתנועת "מכבי" לאורך כל ימי חייו, ובקונגרס של תנועת "מכבי" העולמית שנערך בצ'כיה ב1929, הציג בפני המשתתפים את רעיונו לקיים תחרויות ספורט ליהודים בלבד, על אדמות היישוב היהודי.

הקונגרס תמך ברעיון, ומיד החל יקותיאלי לעבוד במרץ על פרסום האירוע בקרב היהודים בתפוצות. לשם כך, יזם שני מסעות של רוכבי אופנועים לאירופה, בהם בישר על קיום המכביה, והצליח לעודד את הספורטאים היהודים להתארגן לקראתה. המסעות נחלו הצלחה אדירה, וחלומו של יקותיאלי קרם עור וגידים.

 

בגלויה ובה מודפס קולאז' של דימויים ממשחקי המכביה, ובמרכזם דיוקנו של יוסף יקותיאלי.
על הגלויה לא מצויין מקורה, אך יש לשער כי הופקה בארץ ישראל, בשנות השלושים של המאה העשרים.

 

בימים אלו, בחלוף 85 שנה, נוכל רק לנסות ולדמיין את רמת ההתרגשות והתרוממות הנפש של תושבי הישוב היהודי לקראת פתיחת משחקי המכביה הראשונה. עצם רעיון האירוע נראה דמיוני ותלוש – ספורטאים יהודים מכל העולם, יגיעו להתחרות ביישוב היהודי הצעיר עוד בטרם הוכרז כמדינה? אירועי ספורט בינלאומיים כבר היו קיימים באותה תקופה, אז איזו סיבה יש לספורטאים להטריח עצמם עד למזרח התיכון כאשר ביולי של אותה שנה תתקיים האולימפיאדה העשירית בקליפורניה?

 

כל החששות התבדו, המציאות עלתה על כל דמיון והמכביה הראשונה הוגדרה כאירוע מפואר ומוצלח. במשחקים השתתפו כ-390 ספורטאים מ-27 מדינות שונות, ביניהם כ-70 ספורטאים יהודים ממדינות ערב (כמו סוריה, לבנון ומצרים). לכבוד האירוע הגיעו כ-2100 יהודים חברי תנועת "מכבי" מכל העולם, ע"י 6 אניות שעגנו בנמל יפו כיום לפני פתיחת התחרויות: "בסה"כ נכנסו לארץ דרך יפו אתמול 2136 יהודים. הם באים לארץ, כפי שאומרים, לתערוכה הציונית ואיננו יודעים אם ישובו כלעומת שבאו, או שיקשה על מחלקת העליה לגרשם ולהוציאם מהארץ" (עיתון "דבר", 30.3.1932).

 

העיתונות ביישוב היהודי סיקרה כל יום מתוך חמשת ימי המכביה בהרחבה, כמו גם עיתונאים מכל רחבי העולם שהגיעו לדווח. על הסיקור העולמי נכתב: "הד המכביה בעולם: ידיעות מכל חלקי העולם מספרות על התעניינות רבה מאד במכביה ובתוצאות ההתחרויות בה. טלגרמות נישאות למכביר מכל ארץ, לשאול על מצבה של קבוצת אותה ארץ ונצחונותיה" (עיתון "דבר").

 

 

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורית ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תאר את טקס הפתיחה בצורה פחות נרגשת: "בין קהל האלפים שעמד באצטדיון, שרר מצב רוח שמח. החול נכנס לעיניים ולאזניים, האנשים הסתירו זה את זה, קשה היה לפעמים לראות את כל הנעשה על המגרש. הדחיפה גדולה. ולמרות הכל מצב רוח עליז ומשמח בין כולם".

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורות ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

 

עוד כרזות מהמכביה הראשונה מחכות לכם פה

 

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תיאר את טקס הפתיחה גם כן: "התהלוכה הגדולה של המכבים אל האצטדיון – לא ראתה עוד ארץ ישראל כמוה, ולב רבבות הצופים בה רחב למראה קיבוץ גלויות ממש של נוער עברי מקצוי תבל".

 

ספורטאי במכביה הראשונה

 

 

השנים עברו, אירוע המכביה התפתח והפך להיות אירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם, וכך גם הסיקור התקשורתי. את טקס הפתיחה של המשחקים משדרים כיום בשידור חי בערוצי טלוויזיה מסחריים, חלק מהמשלחות מביאות עיתונאים משלהן עבור הסיקור בארץ מוצאן, וניתן לומר בביטחון שאין כתב ספורט ברחבי העולם כולו שלא מכיר את המכביה. הוד עזוזה, המכביה ה20!

טקס פתיחת המכביה ה-20 יתקיים ביום חמישי בשעה 21:00

 

 

כתבות נוספות:

כרזות נדירות מהמכביות הראשונות

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

 

 




העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

במרץ 1949 אימץ עיתונאי 'הארץ' זהות בדויה וחי חודש ימים במחנה עולים. סדרת הכתבות שפרסם בעקבות חוויה זו הקימה עליו מבקרים מכל כיוון.

מחנה עולים בראש העין, 1950. צילום: אלדן דוד, לע"מ

בחודש מרץ 1949, פחות משנה מקום מדינת ישראל, יצא אריה גלבלום למשימה עיתונאית בזהות בדויה. בהסוואת הדמות המומצאת שהוכנה לו מבעוד מועד, התייצב עיתונאי 'הארץ' במחנה העולים ונכנס, מבלי לחכות בתור, אל הפקיד האמון על הקבלה. הוא קיבל את ציוד הקליטה הבסיסי בזמן שהותו: "שתי שמיכות-צמר אפורות, מצולקות כתמים צהובים", חתיכת בד גס בתור סדין "וחתיכת-סבון נוקשה, ובעל ריח רע".

את התרשמויותיו של גלבלום ממה שראה במחנה עולים זה (שאת שמו לא סיפק), שטח בפני קוראי סדרת המאמרים "חודש ימים הייתי עולה חדש". סדרה זו הקימה עליו מבקרים רבים, אך זכתה ללא ספק גם להנהוני הסכמה מצד קוראים אחרים.

 

דיוקנו של עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום. שנת צילום והצלם לא ידועים

 

"האמת על החומר האנושי"

 

"חודש ימים הייתי עולה חדש", הכתבה הראשונה בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-13 באפריל 1949

 

כבר מצעדיו הראשונים במחנה יכולים היו הקוראים להתרשם מהיחס המזלזל שזכה לו "העולה החדש". כששאל את המחסנאי מי אחראי למצוא לו מיטה פנויה, נענה בגסות כי עליו למצוא מקום לעצמו היות ש"גם בלעדיך אנו מלאים מעל יכולת הקליטה". לאחר תום שעה של שוטטות לבדו, חזר גלבלום אל המחסנאי והתעקש כי עליו לסייע לו – שום משפחה לא מאפשרת לו לישון בקרבתה. בסופו של דבר, ורק בזכות התערבות חצרן המחנה, נמצאה לו מיטה פנויה בכניסה של אחד מאולמות השינה.

מתיאוריו הגרפיים של גלבלום נדמה שהלכלוך רדף אחריו לאורך המחנה: מאישה פולנייה "לבושה בגדים עטורי כתמי-שמן, שהיתה מאמצת אל שדיה תינוק מלוכלך ובכייני", שמע גולבלום ביידיש קלוקלת ("בלתי-מהוקצעת" לדבריו) כי "בגרמניה היה טוב יותר". בחדר האוכל נאלץ לאכול על שולחנות "מלוכלכים כבדיר חזירים" ולעמוד בתורים מבולגנים המתארכים יתר על המידה. כשכבר קיבל את מנת המזון שהוקצבה לו גילה שייאלץ לאכול בידיו "משום שהללו [כלי השולחן] היו נגנבים על-ידי העולים."

 

"האמת על החומר האנושי", הכתבה השישית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-21 באפריל 1949

 

את רגש החמלה שניסה גלבלום לעורר בקוראיו מול גורלו המר, כמעט שלא טרח להפגין כלפי העולות והעולים שמילאו את המחנה. מתוך תיאוריו ניכר כי הוא לא ראה את העולים בתור קבוצה אחידה אחת, ובשל כך דברי הביקורת והזלזול לא התחלקו שווה בשווה ביניהם. בכתבה החמישית בסדרה, שכותרתה "האמת על החומר האנושי", מסביר העיתונאי החוקר כי "זמן שהותי במחנות הביא למהפכה בכל המושגים הישנים שלי". בעוד שבתקופת היישוב, "האשכנזי ברובו",היה נהוג לראות בכל המזרחים ("פראנק" בשפתו של גלבלום) – "גזע נחות דרגה", "כל המושגים הללו גם יחד הם מעתה ואילך ללא כל יסוד!". גלבלום מבדיל בין שלוש קבוצות עולים – כל קבוצה ורמתה היא.

 

"זהירות: מגפות!", הכתבה הרביעית בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-18 באפריל 1949

 

"הגוש הראשון הספרדי באלקאני, הוא העלית; הגוש השני – האשכנזי-אירופי, הוא הזיבורית, והגוש השלישי – הערבי-אפריקאי – הוא אף מסוכן!". הגוש הבלקני הורכב בעיקר מיהדות יוגולסביה – יהודים חמים, נקיים ועובדים קשים. הגוש האשכנזי כלל את שורדי השואה שאיבדו בשנות האימה "את שווי המשקל המוסרי ואת סולם הערכים הנורמאלי" . לטענת גלבלום, שתי הקבוצות יוכלו להשתלב במהרה במדינת ישראל הצעירה ולתרום לפיתוחה. לעולים מצפון אפריקה, לעומת זאת, הועיד העיתונאי תפקיד אחר – הגורם הזר והעוין המחבל בניסיונות הקמת המדינה.

לאחר ששיבח את עולי תימן בכתבה ששמה "עלית תימן ובעית אפריקה", פנה גלבלום להטיח האשמות קשות בעולים מצפון אפריקה. "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוה בארץ". עבורו היו כל העולים מצפון אפריקה מקשה אחת, "לפנינו עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, ועוד יותר חמור חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני" (התפרסם בתאריך ה-22 באפריל 1949).

 

"עלית תימן ובעית אפריקה", הכתבה השביעית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-22 באפריל 1949

 

מבעד להכללותיו של גלבלום מצליחה האמת המרה על אפליית העולים לבצבץ החוצה. ביומו הראשון במקום, בזמן שצעד "סתם-כך במחנה" קלטו אוזניו שיחה בשער ביתן בית התרבות במחנה. בפתח ביתן זה עמד "גבר מעדות המזרח, כנראה מטריפולי" ושוחח עם המורה לעברית שבמחנה. העולה הציג את עצמו בתור מורה לעברית המחפש עבודה בתחומו. "אתה חבר מפלגה?" שאל אותו המורה הישראלי. הוא השיב בשלילה. המורה הישראלי המשיך לחוקרו, "אתה יודע מה זה מפלגות?". גם על כך השיב העולה לשלילה. המורה הישראלי הסביר לעולה הנואש שעליו להירשם במפלגה כדי להשיג עבודה, ואין זה משנה אם הוא תומך בה או לא. גם כשענה שהוא בסך הכל רוצה לעבוד, וכמה שיותר מהר, לא זכה לתשובה. הייתה זו רק דוגמה קטנה להתעמרות בעולים ולניסיון להשיג מהם נאמנות וצייתנות.

 

לתופעה נוספת, קשה לא פחות, מתייחס גלבלום בזלזול: "אגב", הוא מספר כלאחר יד, "איש מעולים אלה [הכוונה לעולי צפון אפריקה] לא ישמח להודות, שהוא אפריקאי. – "זא סווי פראנסא!" – כולם צרפתים, כולם מפאריס וכמעט כולם היו קאפטיאנים במאקי". מה שאנו מבינים כיום כניסיון של העולים להחביא את מוצאם בגלל האפליה והלגלוג שהייתה מנת חלקם בארץ, מציג גלבלום כניסיון פתאטי, מצדם, להסתפח לתרבות נעלה יותר.

 

"האם אפשר להתבטא כך בעיתון ישראלי?"

 

המילים הקשות של גלבלום זכו לתהודה רבה במדינה הצעירה, שמרבית אזרחיה הוותיקים שאבו את המידע על העליות השונות בעיקר מהתקשורת. מסקנות דומות לשלו, הכתובות בדרך מתונה יותר, גזרו גם עיתונאים אחרים. אך היו קולות אחרים, שיצאו חוצץ נגד סדרת הכתבות של גלבלום.

מכתבים זועמים למערכת הארץ, כתבות מאשימות בעיתונים אחרים ואפילו אספת מחאה של ארגון עולי צפון אפריקה בחיפה: רבים וטובים קמו למחות נגד הכללותיו המעליבות, והשגויות ברובן, של גלבלום.

את אחת התגובות המנומקות ביותר פרסם שליח העלייה אפרים פרידמן ב-8 במאי של אותה שנה בעיתון הארץ. כמי שהכיר היטב את העולים מארצות צפון אפריקה במסגרת תפקידו, הביע פרידמן את הזעזוע העמוק שחש למקרא סדרת כתבותיו של גלבלום. באירוניה נוקבת סיפר פרידמן כי "וכידוע כל זה הוא פטנט צפון-אפריקאי, עד 1948-1947 לא היו גניבות בארץ-ישראל: לא ידענו זנות, לא רצח ולא עצלנות, לא זוהמה ולא שכרות. האם כך אפשר לכתוב על יהדות שלמה מבלי להכירה? האם כך אפשר להתבטא בעיתון ישראלי?"

 

מחנה עולים בעין שמר, 1950. צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

פרידמן שאל את עצמו ואת הקוראים, "מה יודע מר ג. על מאויים משיחיים? האם ראה נשים וילדים מנאות מדבר שמימיהם לא ראו ים, מתפרצים וקופצים ללב ים בסכנת נפשות כדי להגיע לסירה? האם ראה מאות אלפים שחיו חודשים ומהם אף שנים בתנאים לא אנושיים כדי להגיע לעלייה? (…) מה ידע ומה יבין כמיהת דורות לגאולה, מה יבין באהבת ציון העמוקה, התהומית, הבוערת בלב יהדות זו?". אך, התגובה הסוערת ביותר, וככל הנראה גם המוגזמת מכולן, סיפק ק. שבתאי ב-3 במרץ 1950 מעל דפי עיתון "דבר". הוא האשים את גלבלום בלא פחות מהחדרתה של "תורת הגזע במדינת ישראל".

 

במחנה מעבר לעולים בדרום צרפת מהמגרב. תמונה משנות החמישים, מתוך אוספי ביתמונה

 

מאמרי הביקורת המתרבים נגדו הביאו את אריה גלבלום לפרסם ב-20 במאי 1949 כתבת סיכום אחרונה תחת השם "דברי תשובה לבקורת". בכתבה ארוכה זו טען כי הניסיון להשתיקו לא צלח, וציין כי "העובדה שאיש לא הכחיש, איש לא היה יכול להכחיש, את העובדות שהבאתי לידיעת הציבור". כפי שראינו, גם בטענה זו לא דייק העיתונאי החוקר.

כתבות נוספות:

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים