"דף האחוריים" של חנוך לוין

חזרנו לסאטירות הראשונות של הסטודנט בן ה-21

חנוך לוין הצעיר, צילום: יעקב אגור. התמונה באדיבות המרכז לתיעוד אומנויות הבמה, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1964 מתחיל סטודנט צעיר בשם חנוך לוין את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים התובעניים תפסו מקום משני בחיי הצעיר בן ה-21. אותו עניינה הכתיבה, ובייחוד הכתיבה הסאטירית.

עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב "דורבן", נענה בחיוב לסטודנט הצעיר שביקש לכתוב בעיתון. "ראיתי את הטקסטים, זה ללא השוואה לשום דבר שפרסמנו עד אותו יום", נזכר אמנון צבן, אז סגן עורך העיתון.

במהלך שירותו הצבאי חיבר לוין בעיקר פזמונים משעשעים, באוניברסיטה התנסה בסוגות נוספות, ומעל הכול בחיבור קטעי סאטירה. על מחזאות עדיין אי אפשר לדבר. למדור החדש שקיבל בסיום הפגישה עם צבן קרא "דף האחוריים". לעיתים אייר אותו מיכאל דרוקס.

כבר בסאטירות הראשונות האלה חושף לוין, הצעיר שגדל במשפחה מעוטת אמצעים (שלא לומר מחוסרת) בשכונת נווה-שאנן בדרום תל-אביב, את פערי המעמדות בחברה הישראלית. בעיקר, אבל לא רק, ביחסה לערבים.

 

דמות קבועה ב"דף האחוריים" הייתה סבתא אליהו, שבגליון מה-29 בנובמבר 1965 הזמינה את הקוראים לרסיטל זימרה בביצועה.

 

באותו גיליון מסביר חנוך לוין מהי הסאטירה לשיטתו. וכך הוא כותב, במרירות משהו:

הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת.

 

מעת לעת העניק חנוך נושא למדור, למשל "אמנות הסיפור הקצר" (29.11.65), שבו אנו מוצאים פרודיה לספר בראשית:

 

בצד גרסה מחודשת ל"גלגול" של קפקא:

 

גם הסלידה של לוין מהמלחמה (כל מלחמה) ניכרת במדור. כבר ב"דף האחוריים" יציג המחזאי לעתיד את כישרונו כפזמונאי, והפזמון הסאטירי "חייל של שוקולד" יתגלגל לפתחו של שמוליק קראוס, שילחין את השיר (בשינוי כמה מילים) ויצרף אותו לאלבום החלונות הגבוהים. השיר ייפסל לשידור בגלל המסר האנטי-מלחמתי שלו, התרחשות כמעט קבועה כשמדובר בכתיבה האנטי-מלחמתית מאת לוין.

 

ביוני 1967 גויס לוין עם אלפי צעירים ישראליים למה שיוודע לימים כ"מלחמת ששת-הימים". הוא הוצב באל-עריש שבסיני ביחידת נ"מ, והגיע אל חצי האי בתום הקרבות. מראות ההרס והחורבן, צחנת גופות האויב וצהלות החיילים הישראלים הלועגים לחיילים המצרים השבויים (שאת גופות חבריהם לא הורשו לפנות משדה הקרב) – כל אלה הובילו אותו לעזוב בתום המלחמה את האוניברסיטה ולשקוד על מחזה ראשון שינפץ את בלון האופוריה שנופח בתקשורת, במסדרונות הממשלה והכנסת וברחוב הישראלי – "את ואני והמלחמה הבאה".

 

כתבות נוספות

לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

הנשים העבריות נלחמו על זכותן להתנדב לצבא הבריטי. הכרזות מאותה תקופה נותנות מבט מיוחד על הפרק הזה בהיסטוריה הציונית, ולא פחות חשוב מכך – על פמיניזם ארץ ישראלי

כרזה לגיוס נשים. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

חדרי-אוכל: אם אוהבת את סדר ונקיון ומוכנה לכל תפקיד – ובחרת בשרות זה, הקובע את מצב רוחם של החיילים במחנות האימונים ובשירות.

זהו ציטוט מטופס משנות ה-40 (שסגנונו די מצחיק בראייה עכשווית), שדרכו מתבקשות נערות עבריות להתגייס לצבא הבריטי. לא מדובר רק בתפקידי "סדר ונקיון" – אלפי נשים השתלבו בתפקידים תומכי לחימה במסגרת הצבא: חלקן הוצבו בארץ, וחלקן בבסיסים שונים במזרח התיכון ואפילו באירופה, ועסקו ברפואה, בחימוש ובמגוון תחומים נוספים.

ללא ספק, שירות נשים עבריות בצבא הבריטי לא נתפס כדבר מובן מאליו. הבריטים עצמם לא ממש התלהבו מהרעיון, וגם בתוך היישוב היהודי לא חסרו מתנגדים.

כרזות ותמונות נדירות (שרבות מהן נמצאות במאגרי הספרייה הלאומית) נותנות זווית מיוחדת מאוד לפרק החשוב כל כך בהיסטוריה שלנו – ויש שיגידו גם בהיסטוריה של הפמיניזם בארץ ישראל.

 

 

באמצע שנת 1941 פנו ארגוני נשים ובהם נציגות ויצ"ו, מועצת הפועלות (היום נעמ"ת) ו"הדסה" אל הבריטים, בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים, ה-ATS, Auxiliary Territorial Service (תורגם לא.ט.ס), בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל.

היישוב ראה עצמו חלק מן המאבק של בעלות הברית נגד הנאצים, והקריאה לנשים להתגייס ולשרת, כשם שרבים מן הגברים התגייסו, נשמעה החל מתחילת המלחמה – על אף התנגדותם של גורמים דתיים.

לפנייה זו הצטרפה הסוכנות היהודית. באוקטובר 1941 התקבלה התשובה כי ניתן לגייס 5,000 נשים, מהן 2,000 באופן מיידי.

 

 

בדצמבר 1941 התפרסמה הקריאה הרשמית לנשים להתגייס. בעיתונים ובלוחות המודעות פורסמו קריאות רבות לנשים לעשות את הצעד הזה, לעזוב הכול ולהתנדב לצבא. הסוכנות היהודית עצמה הפעילה חלק גדול ממרכזי הגיוס והייתה בראש הקוראים לנשים העבריות למלא את זכותן וחובתן ולצאת לחזית:

מאז פרוץ המלחמה תבעה האישה העבריה את זכותה לעמוד במערכה נגד הצר. תביעה זו נתמלאה. על האישה למלא עכשו את חובתה. מראשית מפעל תקומתנו בארץ עמדה האשה בחזית הבנין שכם אחד עם הגבר. בכל מאמץ. קרבן והישג היה חלקה כחלקו. כעת ניתן לה לתרום את תרומתה, במדי צבא, למאמץ הישוב במלחמה. זכות הכבוד של התנדבות לצבא היא עכשו גם נחלתה

 

 

בינואר 1942 התגייס מחזור ראשון של 60 נשים, שיועדו להיות קצינות ומש"קיות ואומנו במחנה סרפנד.

למתגייסות חובר המנון עברי. ביוני 1942 הכריזו המוסדות הלאומיים על חובת גיוס לכל הנשים בין הגילאים 20 ל-30, שאין להן ילדים. עקב ההתנגדות בחוגים דתיים לגיוס הבנות, לא הביא צו זה לגיוס מלא לשורות ה-ATS.

בסך הכול שירתו במהלך המלחמה ב-ATS כ-3,500 נשים מארץ ישראל, בנוסף ל-700 ששירתו ב-WAAF, עזר נשים לחיל האוויר. החיילות שירתו כנהגות ואחיות, ובתפקידי פקידוּת וחימוש.

בתקופת קרב אל-עלמיין השני הובילו הנהגות היהודיות מן ה-ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות.

כמובן שגם היישוב העברי הרוויח מזה הרבה. רבות מהמתנדבות לקחו חלק גם במחתרות העבריות, ולמעשה דרך התנדבותן התמקצעו במקצועות הצבא השונים וסיפקו תרומה אדירה למאבק היומיומי מול האויב הערבי, ובסופו של דבר גם למאבק במנדט הבריטי עצמו.

בראייה היסטורית גם אפשר לראות בצעד זה דחיפה אמיתית למעמד האישה ביישוב, שהוכיחה שהיא יכולה לתרום לא פחות מהגבר המקביל לה.

במחתרות, דרך אגב, נשים רבות לקחו חלק פעיל של ממש בלחימה, ולא הסתפקו במקצועות תומכי לחימה, מדיניות שהשתנה כידוע לקראת הקמת המדינה. עם הקמת צה"ל בימי מלחמת העצמאות השתלבו בשורותיו רבות מבוגרות ה-ATS בתפקידי פיקוד.

 

הכרזות הן מאוסף האחים שמיר, הספרייה הלאומית

 

 

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

חנה סנש כותבת לאמא

גבורתה של גיזי פליישמן

 

 

כדורגל בחסות הוד מלכותו

כדורגל שיחקו בארץ ישראל עוד בימי הטורקים, אך כשהבריטים הגיעו לפה הענף פרח באופן חסר תקדים

גדוד המלך א' נגד הפועל תל אביב, 21.11.31 – הפועל

אוצרים: יורם א. שמיר ורתם כסלו

בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1917) נוספו ליהודים ולערבים תושבי הארץ גם אלפי בריטים: אנשי ממשל, משטרה וצבא, ובשנות מלחמת העולם השנייה אף חיילים זרים ממדינות אחרות. אמנם כדורגל שוחק במרחב הגיאוגרפי של פלשתינה-א"י עוד לפני הגעת הבריטים, אך הוא קיבל דחיפה משמעותית תחת שלטון האומה הנחשבת למולדת המשחק, וכל שלושת מרכיבי האוכלוסייה העיקריים בפלשתינה-א"י השתתפו בו. בכל אחד מהסקטורים הללו קמו קבוצות כדורגל (רק לטעימה נזכיר את הקבוצות Paymasters, שבאב אל ערב ומכבי תל אביב), שקיימו ביניהן משחקי גביע.

בשנת 1928 נוסדה ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל (בהמלצה מצרית), ואחד התנאים להכרה של פיפ"א בה היה שיתוף כל קבוצות האוכלוסייה במדינה. משום כך, בליגה של ההתאחדות נערכו משחקים בין קבוצות ערביות, יהודיות ובריטיות, ובאופן עקרוני – אם כי לא תמיד מעשי – שחקני שלושת המגזרים אף שותפו בנבחרת ארץ ישראל, כשהיא התמודדה מול קבוצות זרות.

 

מגרש משותף

לרוב, בחשבנו על היחסים בין קבוצות האוכלוסייה בארץ, מצטיירת תמונה דואלית, כאילו שרר מאז ומתמיד מצב של עימות בין היהודים לערבים. תמונה דואלית מצטיירת גם בעימות בין היהודים לבריטים, בעיקר אם מביאים בחשבון את מאבק האצ"ל והלח"י בהם או את יחסם למעפילים. אולם הקשרים הספורטיביים בין יהודים, ערבים ובריטים, כפי שהם באים לידי ביטוי בכדורגל, עשויים להעיד כי בניגוד לתמונה הזו, ברמת הארגונים של החברה האזרחית, לא היה מדובר בשלוש קהילות נפרדות, אלא במציאות מורכבת שבה התקיים שיתוף פעולה בין הקהילות. כך, על אף שההשתייכות הלאומית הייתה המאפיין המרכזי של הספורט בפלשתינה-א"י, אירועי הספורט – ובמקרה זה משחקי הכדורגל – היו זירת מפגש בין הקהילות.

אין פירוש הדבר שהמתח לא השפיע על היחסים הספורטיביים: למשל, בשל המחאות שהתעוררו בקרב היישוב היהודי עקב פרסום הספר הלבן בשנת 1930, הופסקו המשחקים בין קבוצות בריטיות לקבוצות יהודיות; ובשנת 1934, במחאה על היחס שזכו לו, פרשו הקבוצות הערביות מההתאחדות הארצישראלית והקימו התאחדות משלהן, מהלך שלא האריך ימים. מצד אחר, הקהל קיבל יפה קבוצות מעדות אחרות. למשל, על המשחק בין מוסלם קלוב מיפו למכבי רחובות, שנערך על המגרש ברחובות ב-1941, נכתב בעיתונות העברית: "הקבוצה הערבית נתקבלה ברחשי אהדה מצד חובבי הכדורגל ברחובות"; והכרעות ההתאחדות נפסקו באופן ספורטיבי, ללא הטיה ניכרת לטובת קבוצות יהודיות, לאורך רוב שנות המנדט.

 

מן העיתונות:

​מזרח תיכון חדש

כדורגל שוחק לא רק בתוך גבולות פלשתינה-א"י, אלא גם בזירה הבינלאומית. החל בשנת 1927, הקשרים הספורטיביים העיקריים של הקבוצות היהודיות היו עם מדינות ערב – מצרים, לבנון וסוריה, ובדיווחי העיתונות על המשחקים הללו לא מתוארים עימותים, עד ראשית שנות ה-40.

מן העיתונות:

 

בועטים בימי מלחמה​

אם כך, בהתחשב בקשרי הכדורגל בין קבוצות האוכלוסייה השונות במדינה המנדטורית, נדמה כי יש להסיר את משקפי העימות שדרכם אנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המקום הזה. העימות לא היה שם תמיד, אלא התפתח עם השנים, כפי שאפשר לראות היטב במגרש הכדורגל. עם הזמן ניכר בזירת הכדורגל תהליך של היפרדות בין המוסדות היהודיים והקבוצות היהודיות לבין אלה הערביות והבריטיות. הדבר התרחש בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה; אז החריפו העימותים הן עם הקבוצות הערביות, הן עם הקבוצות הבריטיות (והקבוצות הצבאיות האחרות).

בעוד הפסקת המשחקים עם הקבוצות ה"זרות" הייתה תהליך טבעי, בשל עזיבת רוב הכוחות ואנשי הממשל את האזור עם סוף המלחמה, הפסקת המשחקים בין יהודים לערבים הייתה פרי הכרעות לא-ספורטיביות של ההתאחדות.

 

 

מן העיתונות

 

​כרטיס אדום

במשחקי הגביע של 1942 הייתה אמורה מכבי חיפה להתמודד עם הקבוצה היוונית Royal Hellenic Army Team בשלב רבע הגמר, אך היוונים עזבו את הארץ, ומכבי חיפה עלתה אוטומטית לשלב הבא. אחד משלושת המשחקים הנותרים ברבע הגמר, בין מכבי תל אביב לשבאב אל ערב, הסתיים בניצחונה של הקבוצה היהודית, אך היא שיתפה בשורותיה שני שחקנים חייבי גיוס, דבר שהיה אסור על פי חוקי ההתאחדות. לכן הורחקה מכבי תל אביב מהמשך המשחקים. אולם לא הקבוצה הערבית היא שנהנתה מפסילת מכבי תל אביב, אלא מכבי חיפה, שכבר עלתה אוטומטית לחצי הגמר, וכעת עלתה אוטומטית גם לגמר. ערעור שבאב אל ערב על ההחלטה לא התקבל בהתאחדות.

בעקבות החלטה זו פרץ סכסוך בין הקבוצות הערביות להתאחדות, שהביא בסופו של דבר לפרישתן בשנת 1943 ולהקמת התאחדות ספורט ערבית במאי 1944.

הסיפור של הכדורגל בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית מדגים היטב כיצד ברמה האישית, לא התקיימו תמיד יחסי איבה בין האוכלוסייה הערבית והיישוב היהודי ובין שניהם והשליטים הבריטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפגשים הספורטיביים. גם בשנות ה-30 וה-40 נמשכו המפגשים בין יהודים, ערבים, בריטים ואחרים על מגרשי הכדורגל, כמעט עד סיום המנדט. יחד עם זאת, בשנים אלו אפשר לראות כיצד, בהדרגה, הכדורגל משמש במידה גוברת כלי במאבקים הפוליטיים בין האוכלוסיות השונות בארץ ישראל.

 

 

מן העיתונות

 

לקריאה נוספת:

בן פורת, אמיר (2003). כדורגל ולאומיות. תל אביב: רסלינג.

חריף, חגי (2011). ציונות של שרירים: תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל 1960-1898. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

כסלו, רתם (2013). משחקים בשירות הוד מלכותו: הוולונטריזם הכפוי בכדורגל בשנות מלחמת העולם השנייה.
עבודה לתואר מוסמך בהנחיית פרופ' רונן שמיר. אוניברסיטת תל אביב.

קאופמן, חיים (2007). "הספורט היהודי, הארץ-ישראלי והישראלי – בין לאומיות לבין פוליטיות". עמ' 130-113 בתוך גור זאב א', לידור ר' (עורכים), ספורט, ערכים ופוליטיקה. חולון: דוד רכגולד.

קאופמן, חיים וחריף חגי (עורכים) (2003). תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים. ירושלים: יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה.

שוחט, אלישע (2006). 100 שנות כדורגל. הוצאת אלישע שוחט

שורק, תמיר (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

כשהרב ריינס קרא להקים מדינה יהודית באוגנדה

איך קרה שדווקא הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד הציונות הדתית, תמך בתכנית אוגנדה?

הרב יצחק יעקב ריינס. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המולה מילאה את האולם הגדול בעיר באזל השווייצרית. צעקות, קריאות ומחוות דרמטיות היו מנת חלקם של הצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני השישי בקיץ 1903, הקונגרס שנודע בדיעבד בכינוי "קונגרס אוגנדה". קשה להמעיט בעוצמת הדרמה שהתחוללה בכינוס ההיסטורי שבו נקרע קרע לא מבוטל בתנועה הצעירה. אומנם הצעתו של בנימין זאב הרצל להקים מקלט (זמני!) ליהודים באפריקה התקבלה, אך בעקבות אותה הצבעה נטשו את האולם קבוצת צירים מציוני רוסיה והסתגרו בחדר אחר ובו נהגו מנהגי אבלות על חורבן ירושלים. על פי אחד התיאורים, כשהרצל ביקש להיכנס לחדרם ולשוחח איתם, המתבצרים סירבו, ואחד הנוכחים אף קרא לעברו "בוגד". את הקונגרס נעל הרצל בהבטחה כי מדובר בפתרון זמני ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

1
בנימין זאב הרצל בנאום פתיחה של אחד הקונגרסים הציוניים. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ראוי להזכיר את הרקע להחלטתו של הרצל למהר ולקדם את הרעיון המפוקפק של יישוב יהודים בלב המאפליה. בחג הפסחא 1903 פשטו המונים מתושבי קישינב, באימפריה הרוסית דאז, על בתי היהודים בעיר, ומבלי שרוסנו על ידי כוחות הצבא והמשטרה שבעיר. אלפי חנויות נבזזו או נהרסו, בתים הועלו באש, ועל תיאורי הזוועה עדיף שלא לחזור. כ-50 יהודים נרצחו, וכ-600 נפצעו פציעות אכזריות. המאורע הותיר רושם בל ימחה על האוכלוסיה היהודית ברחבי העולם – וגם על הרצל, שהחליט להאיץ את ניסיונותיו להשיג אישור מעצמתי ליישוב יהודים במקום כלשהו על פני הגלובוס. בראייתו, היה זה שלב ביניים שבו יוקמו כמה מושבות יהודיות בעולם ובהן יוכשרו היהודים להקמת מדינתם בארץ ישראל.

1
ידיעה בעיתון "חבצלת", 8 במאי 1903

תוכנית אוגנדה עברה באותו קונגרס ציוני הרבה בזכות תמיכת אחת הסיעות הגדולות בו: סיעת "המזרחי", הציונים הדתיים. מנהיג התנועה ומאבות הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס היה ממקורביו של הרצל ותמך בתקיפות בתוכניתו. רבים ההיסטוריונים שתהו על פשר תמיכה זו, שנראית כחורגת מן השורה כאשר עוסקים בציונות הדתית. אך למעשה, וכך סבור למשל ההיסטוריון ד"ר משה ברנט, עמדתו של ריינס תאמה את עקרונות הציונות הדתית המוקדמת. אותם ציונים דתיים של ראשית התנועה הציונית פתרו את הסתירה לכאורה של מטרות הציונות עם האיסור הדתי "לדחוק את הקץ", בטענה שמטרת הציונות לספר גאולה מיידית, חומרית ומדינית בלבד. לתפיסתם של אנשי "המזרחי", אין בין הציונות לבין הגאולה הרוחנית של העם היהודי דבר וחצי דבר. הגאולה הרוחנית שבוא תבוא בארץ ישראל תתרחש רק ברצותו של האל ולא במעשי אדם.

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ריינס סבר שקיומה של אוטונומיה יהודית תחזק את הרגש הדתי בקרב היהודים – ואחת היא היכן תקום אותה אוטונומיה. בניגוד לטענה המתחרה שהיהדות תינצל רק אם הבית הלאומי היהודי יוקם בארץ ישראל, ריינס טען שעל מנת שתהיה יהדות צריכים להיות גם יהודים – ועל כן צריך לדאוג בראש ובראשונה להצלתם. ריינס האמין בפתרון דחוף לבעיית היהודים באירופה, כי המצוקה החומרית מונעת עיסוק ב"רוחניות". לא זאת אף זו, בוודאי שאם המצוקה נגרמת בשל יהדותו של אדם הוא יתפתה להשליך אותה. כך מנומקת עמדתו של ריינס דווקא כמלחמה בהתבוללות.

אין בכך כדי לרמוז שריינס לא שאף לתקומה יהודית בארץ ישראל כאידאל. אך הוא הדגיש את מניעיו המעשיים ואמר: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ".

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאמור, באותו "קונגרס אוגנדה" נתקבלה ההצעה הבריטית לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה. אולם כפי שאתם ודאי יודעים, היא לא יצאה לפועל. קבלת ההחלטה והדרמה שהתחוללה בבאזל רק פתחה חודשים ארוכים של פולמוס סוער בתנועה הציונית. בעקבות הצעת פשרה נשלחה למזרח אפריקה משלחת חקר שתבחן את האזור ואת התאמתו להקמת מושבה יהודית. הדו"ח שהציגה לקונגרס הציוני השביעי היה שלילי ובעקבותיה החליט הקונגרס לדחות את ההצעה. גם בקרב הבריטים פחתה ההתלהבות מההצעה לאחר שהוחלף שר המושבות.

פחות משנה לאחר משבר "קונגרס אוגנדה" נפטר הרצל בדמי ימיו. הרב ריינס המשיך להנהיג את תנועת "המזרחי" עד מותו ב-1915.

 

בונוס לסיום:

המתנגדים הידועים ביותר לתוכנית אוגנדה היו קבוצת "ציוני ציון", שרוב חבריה היו יהודים מרוסיה ובראשה עמדו מנחם אוסישקין וחיים ויצמן. לצידו של הרצל התייצבו ידידו מקס נורדאו, הפעיל הציוני הבריטי ישראל זנגוויל, וכפי שהוזכר לעיל גם מנהיגי תנועת "המזרחי". אולם בכך לא נסתיימה רשימת התומכים המפתיעים ב"תוכנית האפריקנית" כפי שהיא כונתה. אחד ממחויביה הקולניים ביותר היה פעיל ציוני בולט אחד שישב כבר זמן רב בירושלים ושמו אליעזר בן־יהודה. לצד מאמרים נלהבים בעד התוכנית שהתפרסמו בעיתונו "הצבי", בן־יהודה הגדיל לעשות ופרסם חוברת בשם "המדינה היהודית" ובה פירט את הנימוקים שעמדו עימו לצדד ברעיון. כך הוא כתב בפרק הראשון: "האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שינינו אנו קהות מהבוסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד ליבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שיני בנינו אחרינו מהבוסר שנאכל אנו הפעם?".

 

לקריאה נוספת:

ד"ר ברנט משה, "עניינם של היהודים: מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת", עמ' 196-234, הוצאת כרמל, תשע"ט 2019

אילון עמוס, "הרצל", עמ' 410-427, הוצאת עם עובד, תשל"ז 1977

 

כתבות נוספות

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

שמים, בקשו רחמים עליו