"דף האחוריים" של חנוך לוין

חזרנו לסאטירות הראשונות של הסטודנט בן ה-21

חן מלול | 12.01.20 |
Share
חנוך לוין הצעיר, צילום: יעקב אגור. התמונה באדיבות המרכז לתיעוד אומנויות הבמה, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1964 מתחיל סטודנט צעיר בשם חנוך לוין את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים התובעניים תפסו מקום משני בחיי הצעיר בן ה-21. אותו עניינה הכתיבה, ובייחוד הכתיבה הסאטירית.

עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב "דורבן", נענה בחיוב לסטודנט הצעיר שביקש לכתוב בעיתון. "ראיתי את הטקסטים, זה ללא השוואה לשום דבר שפרסמנו עד אותו יום", נזכר אמנון צבן, אז סגן עורך העיתון.

במהלך שירותו הצבאי חיבר לוין בעיקר פזמונים משעשעים, באוניברסיטה התנסה בסוגות נוספות, ומעל הכול בחיבור קטעי סאטירה. על מחזאות עדיין אי אפשר לדבר. למדור החדש שקיבל בסיום הפגישה עם צבן קרא "דף האחוריים". לעיתים אייר אותו מיכאל דרוקס.

כבר בסאטירות הראשונות האלה חושף לוין, הצעיר שגדל במשפחה מעוטת אמצעים (שלא לומר מחוסרת) בשכונת נווה-שאנן בדרום תל-אביב, את פערי המעמדות בחברה הישראלית. בעיקר, אבל לא רק, ביחסה לערבים.

 

דמות קבועה ב"דף האחוריים" הייתה סבתא אליהו, שבגליון מה-29 בנובמבר 1965 הזמינה את הקוראים לרסיטל זימרה בביצועה.

 

באותו גיליון מסביר חנוך לוין מהי הסאטירה לשיטתו. וכך הוא כותב, במרירות משהו:

הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת.

 

מעת לעת העניק חנוך נושא למדור, למשל "אמנות הסיפור הקצר" (29.11.65), שבו אנו מוצאים פרודיה לספר בראשית:

 

בצד גרסה מחודשת ל"גלגול" של קפקא:

 

גם הסלידה של לוין מהמלחמה (כל מלחמה) ניכרת במדור. כבר ב"דף האחוריים" יציג המחזאי לעתיד את כישרונו כפזמונאי, והפזמון הסאטירי "חייל של שוקולד" יתגלגל לפתחו של שמוליק קראוס, שילחין את השיר (בשינוי כמה מילים) ויצרף אותו לאלבום החלונות הגבוהים. השיר ייפסל לשידור בגלל המסר האנטי-מלחמתי שלו, התרחשות כמעט קבועה כשמדובר בכתיבה האנטי-מלחמתית מאת לוין.

 

ביוני 1967 גויס לוין עם אלפי צעירים ישראליים למה שיוודע לימים כ"מלחמת ששת-הימים". הוא הוצב באל-עריש שבסיני ביחידת נ"מ, והגיע אל חצי האי בתום הקרבות. מראות ההרס והחורבן, צחנת גופות האויב וצהלות החיילים הישראלים הלועגים לחיילים המצרים השבויים (שאת גופות חבריהם לא הורשו לפנות משדה הקרב) – כל אלה הובילו אותו לעזוב בתום המלחמה את האוניברסיטה ולשקוד על מחזה ראשון שינפץ את בלון האופוריה שנופח בתקשורת, במסדרונות הממשלה והכנסת וברחוב הישראלי – "את ואני והמלחמה הבאה".

 

כתבות נוספות

לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

תגיות

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו