כשהרב ריינס קרא להקים מדינה יהודית באוגנדה

איך קרה שדווקא הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד הציונות הדתית, תמך בתכנית אוגנדה?

עמית נאור | 02.01.20 |
Share
הרב יצחק יעקב ריינס. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המולה מילאה את האולם הגדול בעיר באזל השווייצרית. צעקות, קריאות ומחוות דרמטיות היו מנת חלקם של הצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני השישי בקיץ 1903, הקונגרס שנודע בדיעבד בכינוי "קונגרס אוגנדה". קשה להמעיט בעוצמת הדרמה שהתחוללה בכינוס ההיסטורי שבו נקרע קרע לא מבוטל בתנועה הצעירה. אומנם הצעתו של בנימין זאב הרצל להקים מקלט (זמני!) ליהודים באפריקה התקבלה, אך בעקבות אותה הצבעה נטשו את האולם קבוצת צירים מציוני רוסיה והסתגרו בחדר אחר ובו נהגו מנהגי אבלות על חורבן ירושלים. על פי אחד התיאורים, כשהרצל ביקש להיכנס לחדרם ולשוחח איתם, המתבצרים סירבו, ואחד הנוכחים אף קרא לעברו "בוגד". את הקונגרס נעל הרצל בהבטחה כי מדובר בפתרון זמני ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

1
בנימין זאב הרצל בנאום פתיחה של אחד הקונגרסים הציוניים. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ראוי להזכיר את הרקע להחלטתו של הרצל למהר ולקדם את הרעיון המפוקפק של יישוב יהודים בלב המאפליה. בחג הפסחא 1903 פשטו המונים מתושבי קישינב, באימפריה הרוסית דאז, על בתי היהודים בעיר, ומבלי שרוסנו על ידי כוחות הצבא והמשטרה שבעיר. אלפי חנויות נבזזו או נהרסו, בתים הועלו באש, ועל תיאורי הזוועה עדיף שלא לחזור. כ-50 יהודים נרצחו, וכ-600 נפצעו פציעות אכזריות. המאורע הותיר רושם בל ימחה על האוכלוסיה היהודית ברחבי העולם – וגם על הרצל, שהחליט להאיץ את ניסיונותיו להשיג אישור מעצמתי ליישוב יהודים במקום כלשהו על פני הגלובוס. בראייתו, היה זה שלב ביניים שבו יוקמו כמה מושבות יהודיות בעולם ובהן יוכשרו היהודים להקמת מדינתם בארץ ישראל.

1
ידיעה בעיתון "חבצלת", 8 במאי 1903

תוכנית אוגנדה עברה באותו קונגרס ציוני הרבה בזכות תמיכת אחת הסיעות הגדולות בו: סיעת "המזרחי", הציונים הדתיים. מנהיג התנועה ומאבות הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס היה ממקורביו של הרצל ותמך בתקיפות בתוכניתו. רבים ההיסטוריונים שתהו על פשר תמיכה זו, שנראית כחורגת מן השורה כאשר עוסקים בציונות הדתית. אך למעשה, וכך סבור למשל ההיסטוריון ד"ר משה ברנט, עמדתו של ריינס תאמה את עקרונות הציונות הדתית המוקדמת. אותם ציונים דתיים של ראשית התנועה הציונית פתרו את הסתירה לכאורה של מטרות הציונות עם האיסור הדתי "לדחוק את הקץ", בטענה שמטרת הציונות לספר גאולה מיידית, חומרית ומדינית בלבד. לתפיסתם של אנשי "המזרחי", אין בין הציונות לבין הגאולה הרוחנית של העם היהודי דבר וחצי דבר. הגאולה הרוחנית שבוא תבוא בארץ ישראל תתרחש רק ברצותו של האל ולא במעשי אדם.

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ריינס סבר שקיומה של אוטונומיה יהודית תחזק את הרגש הדתי בקרב היהודים – ואחת היא היכן תקום אותה אוטונומיה. בניגוד לטענה המתחרה שהיהדות תינצל רק אם הבית הלאומי היהודי יוקם בארץ ישראל, ריינס טען שעל מנת שתהיה יהדות צריכים להיות גם יהודים – ועל כן צריך לדאוג בראש ובראשונה להצלתם. ריינס האמין בפתרון דחוף לבעיית היהודים באירופה, כי המצוקה החומרית מונעת עיסוק ב"רוחניות". לא זאת אף זו, בוודאי שאם המצוקה נגרמת בשל יהדותו של אדם הוא יתפתה להשליך אותה. כך מנומקת עמדתו של ריינס דווקא כמלחמה בהתבוללות.

אין בכך כדי לרמוז שריינס לא שאף לתקומה יהודית בארץ ישראל כאידאל. אך הוא הדגיש את מניעיו המעשיים ואמר: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ".

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאמור, באותו "קונגרס אוגנדה" נתקבלה ההצעה הבריטית לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה. אולם כפי שאתם ודאי יודעים, היא לא יצאה לפועל. קבלת ההחלטה והדרמה שהתחוללה בבאזל רק פתחה חודשים ארוכים של פולמוס סוער בתנועה הציונית. בעקבות הצעת פשרה נשלחה למזרח אפריקה משלחת חקר שתבחן את האזור ואת התאמתו להקמת מושבה יהודית. הדו"ח שהציגה לקונגרס הציוני השביעי היה שלילי ובעקבותיה החליט הקונגרס לדחות את ההצעה. גם בקרב הבריטים פחתה ההתלהבות מההצעה לאחר שהוחלף שר המושבות.

פחות משנה לאחר משבר "קונגרס אוגנדה" נפטר הרצל בדמי ימיו. הרב ריינס המשיך להנהיג את תנועת "המזרחי" עד מותו ב-1915.

 

בונוס לסיום:

המתנגדים הידועים ביותר לתוכנית אוגנדה היו קבוצת "ציוני ציון", שרוב חבריה היו יהודים מרוסיה ובראשה עמדו מנחם אוסישקין וחיים ויצמן. לצידו של הרצל התייצבו ידידו מקס נורדאו, הפעיל הציוני הבריטי ישראל זנגוויל, וכפי שהוזכר לעיל גם מנהיגי תנועת "המזרחי". אולם בכך לא נסתיימה רשימת התומכים המפתיעים ב"תוכנית האפריקנית" כפי שהיא כונתה. אחד ממחויביה הקולניים ביותר היה פעיל ציוני בולט אחד שישב כבר זמן רב בירושלים ושמו אליעזר בן־יהודה. לצד מאמרים נלהבים בעד התוכנית שהתפרסמו בעיתונו "הצבי", בן־יהודה הגדיל לעשות ופרסם חוברת בשם "המדינה היהודית" ובה פירט את הנימוקים שעמדו עימו לצדד ברעיון. כך הוא כתב בפרק הראשון: "האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שינינו אנו קהות מהבוסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד ליבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שיני בנינו אחרינו מהבוסר שנאכל אנו הפעם?".

 

לקריאה נוספת:

ד"ר ברנט משה, "עניינם של היהודים: מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת", עמ' 196-234, הוצאת כרמל, תשע"ט 2019

אילון עמוס, "הרצל", עמ' 410-427, הוצאת עם עובד, תשל"ז 1977

 

כתבות נוספות

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

שמים, בקשו רחמים עליו

תגיות

עמית נאור

עמית נאור, חובב היסטוריה בכלל והיסטוריה ישראלית בפרט, מתעניין כמעט בכל מה שקשור לתרבות הפופ, לפוליטיקה ולספורט. נשוי למעין ואב לאיתמר. המבקרת הכי גדולה שלו היא ג'ונו החתולה.

לכתבות נוספות של עמית נאור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו