​בשני ביולי 1505 עבר מרטין לותר חוויה ששינתה את חייו: לאחר ביקור בבית הוריו, נקלע הסטודנט למשפטים לסופת ברקים סוערת. ברק שפגע באדמה בקרבתו הציף את ליבו בפחד והביא אותו לפנות אל השמיים בתחינה: "עזרי לי, אנה הקדושה, ואהיה נזיר!" חמישה עשר ימים לאחר אותה הבטחה, הושלמה המרת הלב של מרטין לותר הצעיר כשהצטרף למנזר ארפורט (Erfurt).

אביו של לותר זעם על ההחלטה התמוהה של בנו, אך נאלץ להשלים עמה משהבין את דבקותו של בנו בהחלטה. לותר לקח על עצמו את כל חובות הנזירות, הפגין משמעת עצמית מרשימה, למד ביסודיות ובעומק את התנ"ך ואימץ מרצון את העוני והדלות שהיו מנת חלקם של אחיו הנזירים. למרות זאת, לא הרגיש שזכה לשלווה שביקש לנפשו.

במהלך מסע עלייה לרגל לרומא, מושב האפיפיורות, חזה בפאר וההדר של הכנסייה הקתולית וניסה ליישב אותם עם סיפור חייו של ישו, מנהיגם של האיכרים והדייגים מהגליל, שאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים" (מתי ה' 3) וכי "נקל לגמל לעבר דרך קוף של מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלהים" (מרקוס י' 25). בקיץ של שנת 1517 הגיע לותר אל ויטנברג, העיר בה יחולל את אחת המהפכות העמוקות ביותר שידעה הנצרות.

בתור תיאולוג וכומר מוכר בויטנברג, הביע לותר את ביקורתו על הנוהג הנפוץ בכנסייה הקתולית: מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות) שבאמצעותן הבטיחה הכנסייה מחילה על חטאים שביצע הקונה – ללא צורך בכפרה או הבטחה לשיפור דרכי החוטא. הנוהג שהחל עוד בימי מסעות הצלב הפך בזמנו של לותר לעסק ציני ומשגשג: לותר ראה בו דרך לסחוט כסף ממאמינים פשוטים ובכך להעשיר את קופת הכנסייה בדרכים ערמומיות.

ב-31 באוקטובר 1517 תלה הכומר הצעיר מסמך שחיבר על דלת הכנסייה המקומית בעיר. היו אלו 95 התזות, להן העניק את השם "על הכוח של האינדולגנציות". על אף שמטרתו של לותר הייתה לעורר דיון בנוהג ולא לקרוא למרד גלוי בכנסייה, התזות שפרסם נגעו בעצב רגיש: תוך חודשים ספורים הודפס המסמך שחיבר לותר באלפי עותקים והופץ בכל רחבי גרמניה.

הכומר האלמוני שפרסם את התזות הפך עד קיץ 1518 לתיאולוג המפורסם במדינה. באותו קיץ גורלי עשתה הכנסייה את הטעות הגדולה שלה ופתחה במשפט כפירה נגד לותר: התמיכה שהשיג לעצמו מ"פרדריך הנבון", השליט המקומי עמו קשר קשרי ידידות אמיצים, אפשרה לו לחמוק ממשפט כנסייתי ברומא ובמקום זאת, לעמוד בפני נציג הכנסייה על אדמת גרמניה.

ממחאה מקומית למהפכה חסרת תקדים בתולדות הכנסייה

הדיון שעורר והדבקות בעמדתו המקורית עודדה אותו אותו לקדם את רעיונותיו: עד שהבינה הכנסייה שמאחורי דעותיו של הכומר היחיד הולך ומתגבש מחנה עוצמתי, הספיק לותר לעצב תיאולוגיה נגדית המבוססת לא על פסיקות הכנסייה והאפיפיור בראשה אלא על קריאה בכתבי הקודש עצמם.

בשנת 1520 הכריז לותר, שהתחיל כמבקר פנימי של הכנסייה, שאין בסמכותה של הכנסייה להבטיח גאולה בעולם הבא לאיש. בכך שלל את טענת הכנסייה הקתולית שהיא היא נציגתו של ישו עלי אדמות. יתר על כן, לותר ראה עתה באפיפיור את נציגו של האנטיכריסטוס, השטן בכבודו ובעצמו, וטען שהאחריות על גאולת האדם נמצאת בידיי האל לבדו. תפקידו של האדם הוא לקרוא בעצמו את כתבי הקודש ולהבין מהם את המסר האלוהי, ורק אז יוכל האל להחליט האם להעניק לו את חסדו. לשם כך, החל לותר בפרויקט הגדול של חייו: תרגום ה"ביבלייה" – הברית הישנה והחדשה – לגרמנית.

המחאה המקומית של לותר התפשטה במהלך המאה השש-עשרה ברחבי אירופה וחילקה את היבשת כולה בין תומכי הכנסייה הקתולית ובין בני הדת החדשה: הפרוטסטנטים על שלל הסתעפויותיהם. הייתה זו גם יריית הפתיחה ליותר ממאה שנה של מלחמות דת נוראיות.

בדרך כלל, גורם השם ארנשטיין לנצנוץ נרגש בעיני הבקיאים בספרות האקספרסיוניסטית הגרמנית. על פי רוב, מי ששומע את השם מניח שמדובר באלברט ארנשטיין, אחד המשוררים הבולטים בזרם האוונגרדיסטי הזה, שאת שיריו מפרסמים עד היום, ולאחרונה אפילו בתרגום לעברית (באנתולוגיה סוף העולם, מבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, תרגום ועריכה: אשר רייך, הקיבוץ המאוחד 2013). מעטים זוכרים שהיו לאלברט אחים: אוטו (שמת במלחמת העולם הראשונה), פריץ (שנספה בשואה), קרל וכן אחות בשם פרידה. כולם עמדו בצילו של האח המפורסם, שהיה היחיד במשפחה שקיבל חינוך אקדמי. בין קרל ואלברט ארנשטיין התפתחה סימביוזה מעניינת, כיוון שגם לקרל היו שאיפות ספרותיות. אלברט תמך בו כל עוד היה חלק פעיל ממנגנוני הספרות המודרנית הגרמנית. יש לשער שאלמלא קרל, היינו יודעים הרבה פחות על אלברט: לאחר מותו של אלברט בשנת 1950 דאג קרל לאסוף את החלקים השונים מארכיונו האישי ולשלחם לספרייה הלאומית בירושלים, בשנת 1956.

קרל ארנשטיין נולד ב-1892 בווינה ולאחר סיום לימודיו בבית הספר קיבל הכשרה במכללה לכלכלה בעיר הולדתו. לאחר מכן עבד במספר חברות ביטוח ובבנקים, אך שהה גם חודשים אחדים בלונדון, בשנת 1911. אז הוא עוד לא ידע שהוא עתיד לחיות בלונדון ובסביבותיה שנים רבות. במקביל, ובהשראת אחיו אלברט, חיבר קרל טקסטים ספרותיים. בתיווכו של אלברט פורסם הטקסט הראשון של קרל, Klagen eines Knaben (תלונותיו של נער), בסדרת ספרות צעירה ומודרנית אצל המו"ל הידוע קורט וולף בלייפציג. באותה סידרה פורסמו יותר מ-80 טקסטים של הזרם האקספרסיוניסטי, ביניהם אחד הטקסטים הראשונים של פרנץ קפקא. בימי מלחמת העולם הראשונה ארנשטיין העמיד פנים שהוא איבד את שפיותו, וכך שוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי ושהה בבתי הבראה בשוייץ. ייתכן שהיה רקע אמיתי לאשפוזים הללו, שכן בהמשך חייו סבל קרל ממקרים אחדים של התמוטטות עצבים.

במהלך רוב שנות ה-20 של המאה ה-20 שהה קרל ארנשטיין בברלין ועבד, בין היתר, כמבקר תרבות בעיתון מקומי קומוניסטי (Die Welt am Abend). במסגרת עבודתו בעיתון הוא ביקר בתיאטרונים, בתערוכות, בבתי קולנוע ואף באולמות ספורט, וכתב מספר רב של ביקורות שראו אור באותו עיתון. בארכיונו האישי שמר ארנשטיין במקרים רבים את ההזמנה, את התכנייה, את כרטיס הכניסה, את כתב היד של הביקורת ולבסוף גם את הכתבה המודפסת בעיתון. בו-בזמן החל ארנשטיין לתרגם טקסטים מאנגלית לגרמנית, לרוב מהספרות הקלה וניסה למצוא מו"לים גרמניים שיהיו מעוניינים לפרסם תרגומים של ספרות אנגלית לגרמנית. בינואר של שנת 1928 נסע קרל ארנשטיין ללונדון, מצויד במכתבי המלצה של מו"לים גרמניים, כדי  למצוא עוד ספרים אנגליים ראויים לתרגום לגרמנית. ביקור זה, שהיה מתוכנן להימשך חודשיים, התארך מאוד וארנשטיין לא ראה שוב את אירופה הקונטיננטלית.

באנגליה התחיל ארנשטיין גם לעבוד עבור מו"לים אנגליים אחדים, אך בעיקר עבור "פאטנם" (Putnam). הוא קרא ספרים רבים בגרמנית וחיבר חוות דעת, שלעיתים קרובות הכריעו בשאלה האם לתרגם את הספרים לאנגלית. בשנת 1933 נפל לידיו ספר של המחבר הגרמני הנס פאלאדה, שהלהיב את ארנשטיין עד מאוד. בשנים לאחר מכן, עד 1938, כתב קרל ארנשטיין שוב ושוב חוות דעת חיוביות על ספריו של פאלאדה ואף החל להתכתב אתו באופן שותף. יתכן שזאת הצלחתו הגדולה ביותר של קרל ארנשטיין: העובדה שהוא היה האיש שהכיר את יצירותיו של פאלאדה לקהל הדובר אנגלית. יש סימנים שארנשטיין ידע אפילו על הניסיון להוציא את הנס פאלאדה ומשפחתו מגרמניה הנאצית, ניסיון שנכשל כיוון שפאלאדה התחרט ברגע האחרון.

באנגליה התחיל ארנשטיין לחבר שירים גם באנגלית, אך ככל הנראה לא עשה מאמצים להוציא אותם לאור. איכותם אולי הצדיקה את התאפקותו של ארנשטיין, מה גם שבאופן כללי יצירותיו אינן נחשבות ליצירות מופת של התקופה. למרות זאת, ארכיונו האישי (שכולל גם חלקים מעזבונותיהם של אחותו פרידה ושל חברו תומס שרמק) חשוב כיוון שהוא כולל התכתבות עשירה עם מו"לים וסופרים משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, וגם בזכות ביקורות התרבות וחוות הדעת שחיבר ארנשטיין. כל המרכיבים האלה מציירים תמונה צבעונית על תרבות וקשרי תרבות בינלאומיים בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה.