בשני ביולי 1505 עבר מרטין לותר חוויה ששינתה את חייו: לאחר ביקור בבית הוריו, נקלע הסטודנט למשפטים לסופת ברקים סוערת. ברק שפגע באדמה בקרבתו הציף את ליבו בפחד והביא אותו לפנות אל השמיים בתחינה: "עזרי לי, אנה הקדושה, ואהיה נזיר!" חמישה עשר ימים לאחר אותה הבטחה, הושלמה המרת הלב של מרטין לותר הצעיר כשהצטרף למנזר ארפורט (Erfurt).
אביו של לותר זעם על ההחלטה התמוהה של בנו, אך נאלץ להשלים עמה משהבין את דבקותו של בנו בהחלטה. לותר לקח על עצמו את כל חובות הנזירות, הפגין משמעת עצמית מרשימה, למד ביסודיות ובעומק את התנ"ך ואימץ מרצון את העוני והדלות שהיו מנת חלקם של אחיו הנזירים. למרות זאת, לא הרגיש שזכה לשלווה שביקש לנפשו.
במהלך מסע עלייה לרגל לרומא, מושב האפיפיורות, חזה בפאר וההדר של הכנסייה הקתולית וניסה ליישב אותם עם סיפור חייו של ישו, מנהיגם של האיכרים והדייגים מהגליל, שאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים" (מתי ה' 3) וכי "נקל לגמל לעבר דרך קוף של מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלהים" (מרקוס י' 25). בקיץ של שנת 1517 הגיע לותר אל ויטנברג, העיר בה יחולל את אחת המהפכות העמוקות ביותר שידעה הנצרות.
בתור תיאולוג וכומר מוכר בויטנברג, הביע לותר את ביקורתו על הנוהג הנפוץ בכנסייה הקתולית: מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות) שבאמצעותן הבטיחה הכנסייה מחילה על חטאים שביצע הקונה – ללא צורך בכפרה או הבטחה לשיפור דרכי החוטא. הנוהג שהחל עוד בימי מסעות הצלב הפך בזמנו של לותר לעסק ציני ומשגשג: לותר ראה בו דרך לסחוט כסף ממאמינים פשוטים ובכך להעשיר את קופת הכנסייה בדרכים ערמומיות.
ב-31 באוקטובר 1517 תלה הכומר הצעיר מסמך שחיבר על דלת הכנסייה המקומית בעיר. היו אלו 95 התזות, להן העניק את השם "על הכוח של האינדולגנציות". על אף שמטרתו של לותר הייתה לעורר דיון בנוהג ולא לקרוא למרד גלוי בכנסייה, התזות שפרסם נגעו בעצב רגיש: תוך חודשים ספורים הודפס המסמך שחיבר לותר באלפי עותקים והופץ בכל רחבי גרמניה.
הכומר האלמוני שפרסם את התזות הפך עד קיץ 1518 לתיאולוג המפורסם במדינה. באותו קיץ גורלי עשתה הכנסייה את הטעות הגדולה שלה ופתחה במשפט כפירה נגד לותר: התמיכה שהשיג לעצמו מ"פרדריך הנבון", השליט המקומי עמו קשר קשרי ידידות אמיצים, אפשרה לו לחמוק ממשפט כנסייתי ברומא ובמקום זאת, לעמוד בפני נציג הכנסייה על אדמת גרמניה.
ממחאה מקומית למהפכה חסרת תקדים בתולדות הכנסייה
הדיון שעורר והדבקות בעמדתו המקורית עודדה אותו אותו לקדם את רעיונותיו: עד שהבינה הכנסייה שמאחורי דעותיו של הכומר היחיד הולך ומתגבש מחנה עוצמתי, הספיק לותר לעצב תיאולוגיה נגדית המבוססת לא על פסיקות הכנסייה והאפיפיור בראשה אלא על קריאה בכתבי הקודש עצמם.
בשנת 1520 הכריז לותר, שהתחיל כמבקר פנימי של הכנסייה, שאין בסמכותה של הכנסייה להבטיח גאולה בעולם הבא לאיש. בכך שלל את טענת הכנסייה הקתולית שהיא היא נציגתו של ישו עלי אדמות. יתר על כן, לותר ראה עתה באפיפיור את נציגו של האנטיכריסטוס, השטן בכבודו ובעצמו, וטען שהאחריות על גאולת האדם נמצאת בידיי האל לבדו. תפקידו של האדם הוא לקרוא בעצמו את כתבי הקודש ולהבין מהם את המסר האלוהי, ורק אז יוכל האל להחליט האם להעניק לו את חסדו. לשם כך, החל לותר בפרויקט הגדול של חייו: תרגום ה"ביבלייה" – הברית הישנה והחדשה – לגרמנית.
המחאה המקומית של לותר התפשטה במהלך המאה השש-עשרה ברחבי אירופה וחילקה את היבשת כולה בין תומכי הכנסייה הקתולית ובין בני הדת החדשה: הפרוטסטנטים על שלל הסתעפויותיהם. הייתה זו גם יריית הפתיחה ליותר ממאה שנה של מלחמות דת נוראיות.
