השבעתו של אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית בשנת 1861 הייתה הזרז שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. אחת אחת פרשו מדינות הדרום מהברית משנודע להם שהמועמד שהציב במוקד קמפיין הבחירות שלו את עצירת התפשטותה של העבדות לטריטוריות האמריקניות החדשות, הוא זה שנבחר לנשיאם.
הנשיא הטרי ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שניצב בפני נשיא אמריקני מכהן: מלחמת אזרחים. בתור פוליטיקאי ומדינאי מחונן ידע לינקולן שלא מדובר אך ורק במאבק מול אויבים מבחוץ: על כל צעד ושעל נתקל לינקולן בהתנגדות מסיעות רבות ושונות – רפובליקנים רדיקלים אשר דרשו נקמה בדרום המורד, דמוקרטים מתונים שנאבקו להפסקת המלחמה ושימור העבדות ומתנגדים נחרצים יותר שהיו נחושים להתנקש בחייו.
לנוכח המוני ארונות הקבורה והחיילים הפצועים החוזרים מהחזית, הבין המדינאי המחונן שהדרום לא צריך לנצח במלחמה כדי להגשים את יעדיו: שימור העבדות ופרישה מהברית. כל שהקונפדרציה המורדת צריכה לעשות הוא להחזיק מעמד עד שהנחישות הצפונית תתפרק. אחת מנקודות השבר הגיעה לקראת בחירות 1864: לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקללן אשר יחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה.
הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה.
"פרעזידענט לינקאלן" מחרחר המלחמה
העיסוק הנרחב ביותר בבחירות הקרבות באמריקה דווחו מעל דפי 'המגיד'. כתב העת שהוקם בפרוסיה המזרחית שם לעצמו מטרה (כפי שציין בשערו) לספר "ליעקב (הכוונה לעם ישראל) מהנעשה בכל חלקי תבל בין כל יושבי חלד".
ומה היה ל'המגיד' לספר ליושבי פרוסיה בנושא? הידיעה הראשונה שמצאנו התפרסמה ב-14 בספטמבר 1864.
לאחר כמה שורות דיווח על מרידות בטוניס ואלגיריה (אלגיריען), משתף 'המגיד' את קוראיו ש"באמעריקא יש תקוה לשלום" כיוון ש"ממשלת ראש ארצות הברית עומדת בפני בחירות". מעניין לגלות שהידיעות על עייפות אזרחי הצפון מהמלחמה הגיעו עד עורכי 'המגיד'. זו כנראה הסיבה שהם חזו את הפסדו של "הפרעזידענט לינקאלן" בבחירות ונצחונו של "איש אחר אשר מחשבותיו כמחשבותיהם בדבר השלום, אז יש תקוה כי יושם קץ אל המלחמה האיומה ההיא".
בהמשך אותו חודש מספק 'המגיד' דיווח ברור יותר לגבי דמותו של אותו איש בעל מחשבות שלום וקובע שדעת הקהל האמריקנית נחלקת בין הנשיא הנוכחי ובין "שר הצבא מאק קלעלאן" אשר אם ייבחר "תשוב החרב אל תערה". אולם אם ישוב וייבחר לינקולן, מזהיר כותב הידיעה, "אז לא תשקוט המלחמה כי אם בהכרת (הכרעת) אחד משני צדדי הלוחמים עד תומו כי מנויה וגמורה בסוד לינקאלן וממשלתו ללחום עם בעלי הנגב (המורדים בדרום) עד רדתם" (המגיד, 21 בספטמבר 1864).
גם ברוסיה הצארית עקבו היהודים אחר ההתפתחויות הגורליות באמריקה הרחוקה. כתב העת 'המליץ', אשר בחר להיות "לפה לכל דבר הנוגע לכנסת ישראל", דיווח ב-15 בספטמבר 1864 על כינוס פוליטי מעניין בניו יורק אשר במהלכו התאספו "עם רב כמאת אלף איש… ושם נמנו וגמרו לבחור את שר הצבא מאק-קלעלאן לראש הכנסיה על ארבעת השנים הבאות".
'המליץ' הרחיק לכת בהתקפתו את לינקולן והאשים אותו לא רק בהיותו מחרחר מלחמה שאינו מעוניין בסיומה השלו, אלא בהיותו האחראי הראשי (שלא לומר היחיד) בפרוץ המלחמה אשר "אכלה את מבחר הצעירים".
בסופו של דבר נצחונו בבחירות של לינקולן הוכרע בספטמבר 1864 עם כיבוש אטלנטה בידי יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא הצפון שמינה לינקולן. היה זה הניצחון האסטרטגי שסייע לשכנע את אזרחי הצפון בכך שהניצחון הסופי במלחמה קרוב ושארצות הברית תוכל לשרוד את המלחמה הנוראית ולהפוך למדינה אחת שוב, אך ורק אם יימשך המאמץ בכל הכוח.
ב-30 בנובמבר 1864 דיווח 'המגיד' בעצב על הזכייה של לינקולן בכהונה שנייה וקבע כי "בזה אבדה תקות חפצי השלום". רק בכתבה זו מוזכר רצונו של הנשיא לבטל את העבדות.
מחברה של הידיעה מוסיף הוראה תמוהה שנתן "הפרעזידענט של יושבי הנגב": בניסיון נואש למנוע את התבוסה הקרבה של הדרום הורה נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס "לתת כלי קרב בידי כל עבדי-עולם אשר בנגב ללחום נגד בני הצפון." לא ברור מהיכן קיבלו אנשי 'המגיד' את המידע הזה אך הם התייחסו אליו ברצינות תהומית וקבעו שחימוש העבדים מדרום דווקא יסייע להביא את הקץ למלחמה ולעבדות. למרות שדיוויס מעולם לא נתן הוראה זו, הדיווח בכתב העת משקף את הדי התבוסה הקרבה שהגיעו עד מזרח אירופה.
בתשעה באפריל 1865, נכנעו כוחות הדרום בראשותו של הגנרל רוברט אי לי ומלחמת האזרחים הגיעה לסיומה.
העיתונות היהודית מספידה "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים"
ב-15 באפריל 1865, חמישה ימים בלבד מקץ מלחמת האזרחים, חמק השחקן ותומך הדרום ג'ון ווילקס בות' אל התא הנשיאותי בתיאטרון פורד וירה בעורפו של אברהם לינקולן. לאחר שירה בנשיא, דקר את מאבטחו האישי באמצעות פיגיון ואז קפץ מהקומה השנייה אל הבמה בניסיון להימלט. המתנקש – ששבר את רגלו בנפילה – הניף באוויר את הפיגיון המדמם וצעק לעבר הקהל בלטינית, "סיק סמפר טיראניס" – כך תמיד לעריצים. הוא ניצל את הבלבול שאחז בקהל על מנת להימלט בשעה שהנשיא מחוסר ההכרה הוצא מהמקום.
בבוקר שלמחרת ההתנקשות, בשעה שהמרדף אחרי בות' התרחב לכל שטחי הצפון, מת אברהם לינקולן מפצעיו. בות' עצמו – שהשבר ברגלו הסב לו כאבים עצומים – הצליח לחמוק מרודפיו מעל לעשרה ימים, ולחצות את הגבול לשטח הדרום המובס. הוא השתכן בחוות טבק בווירג'יניה יחד עם שותף נוסף לקשר, אולם יחידת פרשים של צבא ארה"ב איתרה את השניים וכיתרה את החווה. השותף שלו לפשע בחר להיכנע, אך בות' התבצר וסירב לצאת ללא קרב – כשהציתו החיילים את בית המסתור שלו, ניסה להימלט תוך כדי ירי , אך נורה בצווארו. מילותיו האחרונות היו, "חסר תועלת, חסר תועלת."
רק עם מותו של אברהם לינקולן, "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים", התחלף הטון הביקורתי של עיתוני ההשכלה במילות שבח והספד. עתה ספדו אותם עיתונים לנשיא עטור ההישגים ופיארו את הניצחון המוחץ במלחמה אשר בזכותו הושג מבוקשו של הנשיא – ביטולה של העבדות באמריקה.
ב-20 ביולי 1865 כתב 'המליץ' ש"הרצח הנורא" היכה "בשלי נפש איש צדק" והביא "גועל נפש בלב כל ילידי תבל לכל דבר הדרומים, לחשבם כחבר בוגדים, שואפי שוד ועיניהם רק אל בצעם, לעשות עושר ומלוכה לא במשפט; הרצח המתועב הזה, אשר כפי הנראה היתה יד רבים וגדולים בו, הוא נחשב לחותם תכנית מלחמת האחים במשך ארבעת השנים".
'המגיד' כהרגלו התעלה מעל כולם בקובעו ש"אין איש באמעריקא אשר לא יודע כי פני לינקאלן לשלום היו מועדות תמיד". (המגיד, 4 ביולי 1866)
