הקול היהודי קובע: "פרעזידענט לינקאלן" חייב ללכת!

אחת מנקודות השבר של מלחמת האזרחים האמריקנית הגיעה לקראת בחירות 1864: הנשיא המכהן אברהם לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו נשיא חדש שיחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה. הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה

כרזת בחירות של המפלגה הרפובליקנית, שנת 1864

השבעתו של אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית בשנת 1861 הייתה הזרז שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. אחת אחת פרשו מדינות הדרום מהברית משנודע להם שהמועמד שהציב במוקד קמפיין הבחירות שלו את עצירת התפשטותה של העבדות לטריטוריות האמריקניות החדשות, הוא זה שנבחר לנשיאם.

הנשיא הטרי ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שניצב בפני נשיא אמריקני מכהן: מלחמת אזרחים. בתור פוליטיקאי ומדינאי מחונן ידע לינקולן שלא מדובר אך ורק במאבק מול אויבים מבחוץ: על כל צעד ושעל נתקל לינקולן בהתנגדות מסיעות רבות ושונות – רפובליקנים רדיקלים אשר דרשו נקמה בדרום המורד, דמוקרטים מתונים שנאבקו להפסקת המלחמה ושימור העבדות ומתנגדים נחרצים יותר שהיו נחושים להתנקש בחייו.

לנוכח המוני ארונות הקבורה והחיילים הפצועים החוזרים מהחזית, הבין המדינאי המחונן שהדרום לא צריך לנצח במלחמה כדי להגשים את יעדיו: שימור העבדות ופרישה מהברית. כל שהקונפדרציה המורדת צריכה לעשות הוא להחזיק מעמד עד שהנחישות הצפונית תתפרק. אחת מנקודות השבר הגיעה לקראת בחירות 1864: לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקללן אשר יחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה.

הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה.

"פרעזידענט לינקאלן" מחרחר המלחמה

העיסוק הנרחב ביותר בבחירות הקרבות באמריקה דווחו מעל דפי 'המגיד'. כתב העת שהוקם בפרוסיה המזרחית שם לעצמו מטרה (כפי שציין בשערו) לספר "ליעקב (הכוונה לעם ישראל) מהנעשה בכל חלקי תבל בין כל יושבי חלד".

ומה היה ל'המגיד' לספר ליושבי פרוסיה בנושא? הידיעה הראשונה שמצאנו התפרסמה ב-14 בספטמבר 1864.

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-14 בספטמבר 1864

 

לאחר כמה שורות דיווח על מרידות בטוניס ואלגיריה (אלגיריען), משתף 'המגיד' את קוראיו ש"באמעריקא יש תקוה לשלום" כיוון ש"ממשלת ראש ארצות הברית עומדת בפני בחירות". מעניין לגלות שהידיעות על עייפות אזרחי הצפון מהמלחמה הגיעו עד עורכי 'המגיד'. זו כנראה הסיבה שהם חזו את הפסדו של "הפרעזידענט לינקאלן" בבחירות ונצחונו של "איש אחר אשר מחשבותיו כמחשבותיהם בדבר השלום, אז יש תקוה כי יושם קץ אל המלחמה האיומה ההיא".

בהמשך אותו חודש מספק 'המגיד' דיווח ברור יותר לגבי דמותו של אותו איש בעל מחשבות שלום וקובע שדעת הקהל האמריקנית נחלקת בין הנשיא הנוכחי ובין "שר הצבא מאק קלעלאן" אשר אם ייבחר "תשוב החרב אל תערה". אולם אם ישוב וייבחר לינקולן, מזהיר כותב הידיעה, "אז לא תשקוט המלחמה כי אם בהכרת (הכרעת) אחד משני צדדי הלוחמים עד תומו כי מנויה וגמורה בסוד לינקאלן וממשלתו ללחום עם בעלי הנגב (המורדים בדרום) עד רדתם" (המגיד, 21 בספטמבר 1864).

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-21 בספטמבר 1864

 

גם ברוסיה הצארית עקבו היהודים אחר ההתפתחויות הגורליות באמריקה הרחוקה. כתב העת 'המליץ', אשר בחר להיות "לפה לכל דבר הנוגע לכנסת ישראל", דיווח ב-15 בספטמבר 1864 על כינוס פוליטי מעניין בניו יורק אשר במהלכו התאספו "עם רב כמאת אלף איש… ושם נמנו וגמרו לבחור את שר הצבא מאק-קלעלאן לראש הכנסיה על ארבעת השנים הבאות".

'המליץ' הרחיק לכת בהתקפתו את לינקולן והאשים אותו לא רק בהיותו מחרחר מלחמה שאינו מעוניין בסיומה השלו, אלא בהיותו האחראי הראשי (שלא לומר היחיד) בפרוץ המלחמה אשר "אכלה את מבחר הצעירים".

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המליץ' ב-15 בספטמבר 1864

 

בסופו של דבר נצחונו בבחירות של לינקולן הוכרע בספטמבר 1864 עם כיבוש אטלנטה בידי יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא הצפון שמינה לינקולן. היה זה הניצחון האסטרטגי שסייע לשכנע את אזרחי הצפון בכך שהניצחון הסופי במלחמה קרוב ושארצות הברית תוכל לשרוד את המלחמה הנוראית ולהפוך למדינה אחת שוב, אך ורק אם יימשך המאמץ בכל הכוח.

ב-30 בנובמבר 1864 דיווח 'המגיד' בעצב על הזכייה של לינקולן בכהונה שנייה וקבע כי "בזה אבדה תקות חפצי השלום". רק בכתבה זו מוזכר רצונו של הנשיא לבטל את העבדות.

 

ידיעה שהתפרסמה ב-30 בנובמבר 1864

 

מחברה של הידיעה מוסיף הוראה תמוהה שנתן "הפרעזידענט של יושבי הנגב": בניסיון נואש למנוע את התבוסה הקרבה של הדרום הורה נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס "לתת כלי קרב בידי כל עבדי-עולם אשר בנגב ללחום נגד בני הצפון." לא ברור מהיכן קיבלו אנשי 'המגיד' את המידע הזה אך הם התייחסו אליו ברצינות תהומית וקבעו שחימוש העבדים מדרום דווקא יסייע להביא את הקץ למלחמה ולעבדות. למרות שדיוויס מעולם לא נתן הוראה זו, הדיווח בכתב העת משקף את הדי התבוסה הקרבה שהגיעו עד מזרח אירופה.

בתשעה באפריל 1865, נכנעו כוחות הדרום בראשותו של הגנרל רוברט אי לי ומלחמת האזרחים הגיעה לסיומה.

 

העיתונות היהודית מספידה "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים"

ב-15 באפריל 1865, חמישה ימים בלבד מקץ מלחמת האזרחים, חמק השחקן ותומך הדרום ג'ון ווילקס בות' אל התא הנשיאותי בתיאטרון פורד וירה בעורפו של אברהם לינקולן. לאחר שירה בנשיא, דקר את מאבטחו האישי באמצעות פיגיון ואז קפץ מהקומה השנייה אל הבמה בניסיון להימלט. המתנקש – ששבר את רגלו בנפילה – הניף באוויר את הפיגיון המדמם וצעק לעבר הקהל בלטינית, "סיק סמפר טיראניס" – כך תמיד לעריצים. הוא ניצל את הבלבול שאחז בקהל על מנת להימלט בשעה שהנשיא מחוסר ההכרה הוצא מהמקום.

בבוקר שלמחרת ההתנקשות, בשעה שהמרדף אחרי בות' התרחב לכל שטחי הצפון, מת אברהם לינקולן מפצעיו. בות' עצמו – שהשבר ברגלו הסב לו כאבים עצומים – הצליח לחמוק מרודפיו מעל לעשרה ימים, ולחצות את הגבול לשטח הדרום המובס. הוא השתכן בחוות טבק בווירג'יניה יחד עם שותף נוסף לקשר, אולם יחידת פרשים של צבא ארה"ב איתרה את השניים וכיתרה את החווה.  השותף שלו לפשע בחר להיכנע, אך בות' התבצר וסירב לצאת ללא קרב – כשהציתו החיילים את בית המסתור שלו, ניסה להימלט תוך כדי ירי , אך נורה בצווארו. מילותיו האחרונות היו, "חסר תועלת, חסר תועלת."

רק עם מותו של אברהם לינקולן, "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים", התחלף הטון הביקורתי של עיתוני ההשכלה במילות שבח והספד. עתה ספדו אותם עיתונים לנשיא עטור ההישגים ופיארו את הניצחון המוחץ במלחמה אשר בזכותו הושג מבוקשו של הנשיא – ביטולה של העבדות באמריקה.

ב-20 ביולי 1865 כתב 'המליץ' ש"הרצח הנורא" היכה "בשלי נפש איש צדק" והביא "גועל נפש בלב כל ילידי תבל לכל דבר הדרומים, לחשבם כחבר בוגדים, שואפי שוד ועיניהם רק אל בצעם, לעשות עושר ומלוכה לא במשפט; הרצח המתועב הזה, אשר כפי הנראה היתה יד רבים וגדולים בו, הוא נחשב לחותם תכנית מלחמת האחים במשך ארבעת השנים".

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המליץ' ב-20 ביולי 1865

 

'המגיד' כהרגלו התעלה מעל כולם בקובעו ש"אין איש באמעריקא אשר לא יודע כי פני לינקאלן לשלום היו מועדות תמיד". (המגיד, 4 ביולי 1866)

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המגיד' ב-4 ביולי 1866

בן של רב, חזן ו.. שיאן העולם בהרמת משקולות

מי אמר שאנחנו עם של חלשלושים? הכירו את הירושלמי איזק "אייק" ברגר, ואז... קחו צעד אחורה, כי עם היהודי הזה לא כדאי לכם להסתבך.

מתוך: "דבר", 28.4.1961.

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשחושבים על שיאני עולם בהרמת משקולות, חזנים הם לא הדבר הראשון שעולה לרובנו לראש (בלי להעליב אף חזן כמובן). אבל בשנות ה-50 וה-60, שלט בעולם הרמת המשקולות המקצועי יצחק (אייזק 'אייק') ברגר. דבר בימיו הראשונים של ברגר לא רמז שהוא עתיד להפוך למרים המשקולות הראשון בעולם במשקל נוצה, שירים יותר מ-363 ק"ג ושישבור כמה שיאי עולם במהלך שנות ה-60. בכל זאת, בראשית ימיו היה תלמיד ישיבה, בנו של רב, ולמד להיות חזן. עד גיל 15 הוא לא הרים משקולות כלל, וגם אז, שהחל להתאמן, היה זה לאור איומים שקיבל מבריונים, וכל שרצה לדעת היה איך להשיב מלחמה.

ברגר נולד בירושלים ב-16 בנובמבר 1936, ובגיל 15 היגר עם משפחתו לארה"ב. עד המעבר לארה"ב לא התנסה בהרמת משקולות. בראיון לאתר האינטרנט של הנבחרת האולימפית של ארצות הברית, סיפר איך הוא הגיע לעסוק בתחום:

"כשהגרתי לארצות הברית היו כמה בריונים, והיה אחד שהוא ואחיו לא הפסיקו להציק לי. באיזשהו שלב נמאס לי מההצקות שלהם. אז הלכתי לחדר כושר היחידי שהיה בעיר שלי, ושם פגשתי בבחור אחד שהיו לו שרירים ענקיים במיוחד. הלכתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להתאמן יחד איתו ולפתח שרירים כמו שלו. נראה לי שילמתי לו דולר בשבוע כי לא היה לי אז כסף. הוא שאל אותי אם אי פעם התאמנתי ואמרתי לו שלא. הוא אמר שאני נראה שרירי ושאל אם אני מרים משקולות, ואמרתי לו שאני אפילו לא מבין מה הכוונה ב'מרים משקולות'. הוא נתן לי להרים משקולות והתלהב שבפעם הראשונה שלי הצלחתי להרים 55 קילו. הוא אמר לי 'תראה, נראה לי שיש לך פוטנציאל גדול בהרמת משקולות ומעכשיו אני אאמן אותך ואולי תוכל ללכת בעתיד לאולימפיאדה ולזכות בזהב ולהיות האדם החזק בעולם'. זה היה נשמע לי מאוד מלהיב האפשרות להיות האדם החזק בעולם, אבל בעיקר רציתי לנצח את הבריון ההוא שלא הפסיק להציק לי, אז חשבתי שככה אני אוכל לנצח שתי סיפורים במכה אחת".

​ברגר החל להתאמן בקביעות, ובמהרה הסתבר שכפי שחזה אותו מתאמן, ברגר הוא עילוי בתחום. תוך שנים ספורות הפך לאחד ממרימי המשקולות המובילים בעולם, ובמהלך הקריירה שלו השתתף בשלוש אולימפיאדות: מלבורן (1956), רומא (1960), וטוקיו (1964) בהן זכה במדליית זהב ו-2 מדליות כסף. בנוסף, בין השנים 1957 ל-,1964, זכה פעמיים בתואר אלוף העולם, שלוש פעמים היה לסגן אלוף העולם, ופעם אחת זכה במדליית ארד.

 

Isaac Berger Clean & Jerk World Record, Tokyo, 1964 from CrossFit Virtuosity on Vimeo.

 

בהיסטוריה של ארצנו הקטנטונת שמור לברגר מקום מיוחד, ולא רק משום שהחזן הבלונדיני נולד 'אצלנו': הוא האדם היחיד ששבר שיא עולם על אדמת ישראל. זה קרה בשנת 1957, כאשר הגיע לישראל להתחרות במכביה ה-5, כשהוא נמצא בשיאו. תוכניותיו היו שאפתניות: הוא קיווה לא רק לזכות במדליית זהב במכביה, אלא גם לשבור שיא עולמי. לאורך כל הקריירה שלו היה לברגר יריב רוסי עקשן, מנאייב שמו, והשניים התחרו ביניהם על תואר אלוף העולם: פעם ברגר היה מנצח ושובר את שיא העולם, ובתחרות הבאה היה זה מנאייב שהיה זוכה בכל הקופה, וברגר היה מוכתר לסגנו. וכך, ב-1957, היה ברגר נחוש לשבור את שיאי העולם של מנאייב שנקבעו באולימפיאדה במלבורן, ולהשיב לעצמו את הבכורה העולמית.

בטקס הנעילה של המכביה הוא קיבל את מבוקשו: 40 אלף צופים, ביניהם ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, צפו בברגר שובר את שיא העולם. במהלך התחרויות ברגר זכה כמובן במדליות זהב, אך בטקס הסיום, נתנו מארגני המכביה לברגר הזדמנות לשבור את שיא העולם. שני שופטים בינלאומיים הוטסו לישראל, והקהל הרב שימש כעד. תחילה, היה חשש שברגר לא יצליח לעמוד במשימה, שכן בשני נסיונותיו הראשונים כשל, אך בניסיון השלישי, לשמחתם של כולם – הצליח.

"הס הושלך באולם שעה שברגר הניף את המשקולות ולאחר שניות אחדות כשהשופטים הניפו את דגליהם הלבנים, סימן להצלחה, פרצה סערת מחיאות כפיים באיצטדיון כשרבים מהנמצאים ליד ברגר חלקו לו חיבוקים ונשיקות".

(מתוך: "דבר", 25.9.1957)

עד כה, שיאו של ברגר הוא שיא העולם היחיד שנשבר על אדמת ישראל. לאחר סיום המכביה חזר לארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום.

הכומר שהכריז על האפיפיור כנציג השטן

לפני 499 שנה יצא נזיר וכומר אלמוני בכתב אישום חריף נגד הכנסייה הקתולית. המחאה המקומית שתכנן מרטין לותר התפשטה במהרה ברחבי גרמניה. תוך שנים ספורות שסעה המחלוקת את יבשת אירופה כולה לשני מחנות יריבים. הכנסייה הקתולית לעולם לא תתאושש לגמרי מהשבר הזה

תרגום הביבליה המלא של מרטין לותר לגרמנית. ההדפסה מהמאה ה-17. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

​בשני ביולי 1505 עבר מרטין לותר חוויה ששינתה את חייו: לאחר ביקור בבית הוריו, נקלע הסטודנט למשפטים לסופת ברקים סוערת. ברק שפגע באדמה בקרבתו הציף את ליבו בפחד והביא אותו לפנות אל השמיים בתחינה: "עזרי לי, אנה הקדושה, ואהיה נזיר!" חמישה עשר ימים לאחר אותה הבטחה, הושלמה המרת הלב של מרטין לותר הצעיר כשהצטרף למנזר ארפורט (Erfurt).

אביו של לותר זעם על ההחלטה התמוהה של בנו, אך נאלץ להשלים עמה משהבין את דבקותו של בנו בהחלטה. לותר לקח על עצמו את כל חובות הנזירות, הפגין משמעת עצמית מרשימה, למד ביסודיות ובעומק את התנ"ך ואימץ מרצון את העוני והדלות שהיו מנת חלקם של אחיו הנזירים. למרות זאת, לא הרגיש שזכה לשלווה שביקש לנפשו.

במהלך מסע עלייה לרגל לרומא, מושב האפיפיורות, חזה בפאר וההדר של הכנסייה הקתולית וניסה ליישב אותם עם סיפור חייו של ישו, מנהיגם של האיכרים והדייגים מהגליל, שאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים" (מתי ה' 3) וכי "נקל לגמל לעבר דרך קוף של מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלהים" (מרקוס י' 25). בקיץ של שנת 1517 הגיע לותר אל ויטנברג, העיר בה יחולל את אחת המהפכות העמוקות ביותר שידעה הנצרות.

בתור תיאולוג וכומר מוכר בויטנברג, הביע לותר את ביקורתו על הנוהג הנפוץ בכנסייה הקתולית: מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות) שבאמצעותן הבטיחה הכנסייה מחילה על חטאים שביצע הקונה – ללא צורך בכפרה או הבטחה לשיפור דרכי החוטא. הנוהג שהחל עוד בימי מסעות הצלב הפך בזמנו של לותר לעסק ציני ומשגשג: לותר ראה בו דרך לסחוט כסף ממאמינים פשוטים ובכך להעשיר את קופת הכנסייה בדרכים ערמומיות.

ב-31 באוקטובר 1517 תלה הכומר הצעיר מסמך שחיבר על דלת הכנסייה המקומית בעיר. היו אלו 95 התזות, להן העניק את השם "על הכוח של האינדולגנציות". על אף שמטרתו של לותר הייתה לעורר דיון בנוהג ולא לקרוא למרד גלוי בכנסייה, התזות שפרסם נגעו בעצב רגיש: תוך חודשים ספורים הודפס המסמך שחיבר לותר באלפי עותקים והופץ בכל רחבי גרמניה.

 

 

הדפסה מקורית משנת 1517 של 95 התזות מאת מרטין לותר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הכומר האלמוני שפרסם את התזות הפך עד קיץ 1518 לתיאולוג המפורסם במדינה. באותו קיץ גורלי עשתה הכנסייה את הטעות הגדולה שלה ופתחה במשפט כפירה נגד לותר: התמיכה שהשיג לעצמו מ"פרדריך הנבון", השליט המקומי עמו קשר קשרי ידידות אמיצים, אפשרה לו לחמוק ממשפט כנסייתי ברומא ובמקום זאת, לעמוד בפני נציג הכנסייה על אדמת גרמניה.

ממחאה מקומית למהפכה חסרת תקדים בתולדות הכנסייה

הדיון שעורר והדבקות בעמדתו המקורית עודדה אותו אותו לקדם את רעיונותיו: עד שהבינה הכנסייה שמאחורי דעותיו של הכומר היחיד הולך ומתגבש מחנה עוצמתי, הספיק לותר לעצב תיאולוגיה נגדית המבוססת לא על פסיקות הכנסייה והאפיפיור בראשה אלא על קריאה בכתבי הקודש עצמם.

בשנת 1520 הכריז לותר, שהתחיל כמבקר פנימי של הכנסייה, שאין בסמכותה של הכנסייה להבטיח גאולה בעולם הבא לאיש. בכך שלל את טענת הכנסייה הקתולית שהיא היא נציגתו של ישו עלי אדמות. יתר על כן, לותר ראה עתה באפיפיור את נציגו של האנטיכריסטוס, השטן בכבודו ובעצמו, וטען שהאחריות על גאולת האדם נמצאת בידיי האל לבדו. תפקידו של האדם הוא לקרוא בעצמו את כתבי הקודש ולהבין מהם את המסר האלוהי, ורק אז יוכל האל להחליט האם להעניק לו את חסדו. לשם כך, החל לותר בפרויקט הגדול של חייו: תרגום ה"ביבלייה" – הברית הישנה והחדשה – לגרמנית.

 

תרגום הביבלייה המלא של מרטין לותר לגרמנית. ההדפסה מהמאה ה-17. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

המחאה המקומית של לותר התפשטה במהלך המאה השש-עשרה ברחבי אירופה וחילקה את היבשת כולה בין תומכי הכנסייה הקתולית ובין בני הדת החדשה: הפרוטסטנטים על שלל הסתעפויותיהם. הייתה זו גם יריית הפתיחה ליותר ממאה שנה של מלחמות דת נוראיות.

 

קרל ארנשטיין: סופר אקספרסיוניסטי, מבקר תרבות וסוכן ספרות

פריטים נדירים נחשפים לרגל פתיחת ארכיונו האישי של ארנשטיין בספרייה הלאומית

מתוך ארכיון קרל ארנשטיין, הספרייה הלאומית

בדרך כלל, גורם השם ארנשטיין לנצנוץ נרגש בעיני הבקיאים בספרות האקספרסיוניסטית הגרמנית. על פי רוב, מי ששומע את השם מניח שמדובר באלברט ארנשטיין, אחד המשוררים הבולטים בזרם האוונגרדיסטי הזה, שאת שיריו מפרסמים עד היום, ולאחרונה אפילו בתרגום לעברית (באנתולוגיה סוף העולם, מבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, תרגום ועריכה: אשר רייך, הקיבוץ המאוחד 2013). מעטים זוכרים שהיו לאלברט אחים: אוטו (שמת במלחמת העולם הראשונה), פריץ (שנספה בשואה), קרל וכן אחות בשם פרידה. כולם עמדו בצילו של האח המפורסם, שהיה היחיד במשפחה שקיבל חינוך אקדמי. בין קרל ואלברט ארנשטיין התפתחה סימביוזה מעניינת, כיוון שגם לקרל היו שאיפות ספרותיות. אלברט תמך בו כל עוד היה חלק פעיל ממנגנוני הספרות המודרנית הגרמנית. יש לשער שאלמלא קרל, היינו יודעים הרבה פחות על אלברט: לאחר מותו של אלברט בשנת 1950 דאג קרל לאסוף את החלקים השונים מארכיונו האישי ולשלחם לספרייה הלאומית בירושלים, בשנת 1956.

קרל ארנשטיין נולד ב-1892 בווינה ולאחר סיום לימודיו בבית הספר קיבל הכשרה במכללה לכלכלה בעיר הולדתו. לאחר מכן עבד במספר חברות ביטוח ובבנקים, אך שהה גם חודשים אחדים בלונדון, בשנת 1911. אז הוא עוד לא ידע שהוא עתיד לחיות בלונדון ובסביבותיה שנים רבות. במקביל, ובהשראת אחיו אלברט, חיבר קרל טקסטים ספרותיים. בתיווכו של אלברט פורסם הטקסט הראשון של קרל, Klagen eines Knaben (תלונותיו של נער), בסדרת ספרות צעירה ומודרנית אצל המו"ל הידוע קורט וולף בלייפציג. באותה סידרה פורסמו יותר מ-80 טקסטים של הזרם האקספרסיוניסטי, ביניהם אחד הטקסטים הראשונים של פרנץ קפקא. בימי מלחמת העולם הראשונה ארנשטיין העמיד פנים שהוא איבד את שפיותו, וכך שוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי ושהה בבתי הבראה בשוייץ. ייתכן שהיה רקע אמיתי לאשפוזים הללו, שכן בהמשך חייו סבל קרל ממקרים אחדים של התמוטטות עצבים.

במהלך רוב שנות ה-20 של המאה ה-20 שהה קרל ארנשטיין בברלין ועבד, בין היתר, כמבקר תרבות בעיתון מקומי קומוניסטי (Die Welt am Abend). במסגרת עבודתו בעיתון הוא ביקר בתיאטרונים, בתערוכות, בבתי קולנוע ואף באולמות ספורט, וכתב מספר רב של ביקורות שראו אור באותו עיתון. בארכיונו האישי שמר ארנשטיין במקרים רבים את ההזמנה, את התכנייה, את כרטיס הכניסה, את כתב היד של הביקורת ולבסוף גם את הכתבה המודפסת בעיתון. בו-בזמן החל ארנשטיין לתרגם טקסטים מאנגלית לגרמנית, לרוב מהספרות הקלה וניסה למצוא מו"לים גרמניים שיהיו מעוניינים לפרסם תרגומים של ספרות אנגלית לגרמנית. בינואר של שנת 1928 נסע קרל ארנשטיין ללונדון, מצויד במכתבי המלצה של מו"לים גרמניים, כדי  למצוא עוד ספרים אנגליים ראויים לתרגום לגרמנית. ביקור זה, שהיה מתוכנן להימשך חודשיים, התארך מאוד וארנשטיין לא ראה שוב את אירופה הקונטיננטלית.

באנגליה התחיל ארנשטיין גם לעבוד עבור מו"לים אנגליים אחדים, אך בעיקר עבור "פאטנם" (Putnam). הוא קרא ספרים רבים בגרמנית וחיבר חוות דעת, שלעיתים קרובות הכריעו בשאלה האם לתרגם את הספרים לאנגלית. בשנת 1933 נפל לידיו ספר של המחבר הגרמני הנס פאלאדה, שהלהיב את ארנשטיין עד מאוד. בשנים לאחר מכן, עד 1938, כתב קרל ארנשטיין שוב ושוב חוות דעת חיוביות על ספריו של פאלאדה ואף החל להתכתב אתו באופן שותף. יתכן שזאת הצלחתו הגדולה ביותר של קרל ארנשטיין: העובדה שהוא היה האיש שהכיר את יצירותיו של פאלאדה לקהל הדובר אנגלית. יש סימנים שארנשטיין ידע אפילו על הניסיון להוציא את הנס פאלאדה ומשפחתו מגרמניה הנאצית, ניסיון שנכשל כיוון שפאלאדה התחרט ברגע האחרון.

 

דיוקן של הנס פלאדה

 

באנגליה התחיל ארנשטיין לחבר שירים גם באנגלית, אך ככל הנראה לא עשה מאמצים להוציא אותם לאור. איכותם אולי הצדיקה את התאפקותו של ארנשטיין, מה גם שבאופן כללי יצירותיו אינן נחשבות ליצירות מופת של התקופה. למרות זאת, ארכיונו האישי (שכולל גם חלקים מעזבונותיהם של אחותו פרידה ושל חברו תומס שרמק) חשוב כיוון שהוא כולל התכתבות עשירה עם מו"לים וסופרים משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, וגם בזכות ביקורות התרבות וחוות הדעת שחיבר ארנשטיין. כל המרכיבים האלה מציירים תמונה צבעונית על תרבות וקשרי תרבות בינלאומיים בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה.