מוות קל
ענבר גדרון
.
הוא שכב באיכילוב וגסס בקצב האיטי בעולם. לא המלחמה הרגה אותו, את זה עשה הסרטן והגרורות ששלח לכל אורך עמוד השדרה שלו. אבל הוא מת, ככה, במלחמה. הוא הגיע למחלקה פנימית ט׳ קומה תשע בניין סמי עופר, שם יחד עם חמשת ילדיו, חיכה שהאנטיביוטיקה תילחם בזיהום שאמרו לו שיש לו ברגל .״בין שלושה לחמישה ימי אשפוז,״ הסבירו, ואחר כך יחזור להיות ״בדיוק מה שהיית.״ למעשה הוא לא היה ״בדיוק מה שהיה״ כבר חמש שנים בערך. אבל לדוקטור מאור ולמתמחות שהשתרכו אחריה וכמו עבדו בלפצות על האנושיות שלא הייתה בה, ״בדיוק מה שהיה״ הוא ההבדל בין הרגע שבו הגיע לבית החולים ונהפך לאדם עירום, בחלוק, נתון לחסדיהן, ובין הבוקר, שבו היה עבורן עוד אדם זר.
בלילה הראשון ישן כמעט לבדו בבית החולים, רק הוא ושותף מצהיב לחדר. השותף, מאוכזב מצוותי הרפואה של ״המרכז״, היה עצבני וקפוץ ורק חיכה לשוב דרומה, ״הביתה״, שם יוכל בשקט להמשיך בתהליך הדיאליזה שנקבע לו. בלילה חיכו השניים לשוב להיות בדיוק מה שהיו קודם. האחד מחכה שתרד הנפיחות ברגלו והאחר מחכה לכיבוש מחדש של העיר שדרות.
״האנטיביוטיקה לא עושה מה שציפינו שתעשה, היא אמורה להילחם בזיהום, אבל נראה שהיא חסרת אונים אל מול משהו שאנחנו לא מזהים. יאספו אותך לבדיקות נוספות ממש בקרוב.״ "ממש בקרוב" היא תקופת זמן הנעה בין שעה ורבע לחמש שעות. מחוץ לתחומי בית החולים, היא אף יכולה להתארך ולעלות על מאה ימים. בכל מקרה עד השעה חמש ורבע אחר הצהריים, שעה שהגדירו בנותיו כאידיאלית לקפה, ידע שהאנטיביוטיקה לא תעבוד, ושעד סוף החודש ימות.
עד אז ישתה שלוש כוסות קפה, שתיים מוצלחות שתקנה לו האמצעית בקפה שנהגו לשבת בו רק שניהם, ואחת, נס קפה, שתכין הבכורה אחרי שתפרוץ לעמדת האחיות. במנחת המסוקים שנשמע די קרוב לקומה התשיעית ינחיתו פעימה אחת של חטופים משוחררים וחיילים פצועים. מתוכם בסופו של דבר ימותו שלושה. והוא. הוא מוכן למות, אבל הבכורה מביאה את הנכדים והוא מרגיש לא בנוח למות להם בפרצוף, אפילו שחינכה אותם היטב ונראה שהם מורגלים לקונספט של מוות.
בבוקר היום השלישי יזמינו את המשפחה לשיחה ויגידו ש״אפשר לנתח״, אבל הטון יעיד שבעצם ממש אי אפשר או לפחות שאף אחד מהנוכחים בשיחה לא מתכוון לנתח.
״הוא עומד למות?״ תשאל החמישית.
הרביעית תפרוץ בבכי בלתי נשלט ותדביק את החמישית. האמצעית תכעס. הטון הרופס של הצוות הרפואי יעצבן אותה אבל גם הקולות המייבבים שבוקעים מצד אחיותיה לא יתרמו. גרעין הזעם הזה ימשיך ללוות אותה ואף יעמוד בלב סצנה פומבית שתציג לראוות המחלקה.
״אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא יחזיק במצבו, אבל זה יכול לקחת שבוע או חצי שנה.״ הם לא יסכימו להפנות אותו להוספיס, אבל אז אולי דווקא כן יפנו אותו להוספיס. בינתיים מחלון הקומה התשיעית תראה האמצעית מסוק לקראת נחיתה ותתפלל שיש בו חטופות ולא חיילים, היא תרגיש אשמה. כשיסבירו לה שיש רשימת המתנה להוספיס תצרח במסדרונות המחלקה משהו על הרוגים עזתים וילדות משדרות וחיילים נופלים ורק לאבא שלה לא נותנים למות. את הצרחות היא תפנה לכולם ולאף אחד, תצעד בסערה לאורך מסדרון המחלקה ותחלוף על פני אינספור חדרי חולים. מבעד לפתחי הדלתות יצופו לעברה פרצופים חיוורים ללא גוף, בוהים בשתיקה וצורחים גם הם, בדממה מוחלטת. תפסיקו ללכת אחריי, תסנן לעצמה. המשפחה כבר רגילה למופע מהסוג הנ"ל, הצוות הרפואי פחות מנוסה, מתמחה מבוהלת תחמוק מהחדר ומבלי להישיר מבט תלחש ״כבר תגיע אליכן עובדת סוציאלית״.
.
בלילה הרביעי יישארו לישון איתו האמצעית והחמישית. הבכורה לא מצאה סידור לילדים, הבן עדיין בדרך והרביעית נגעלת מהמחשבה. הן יעוררו אמפתיה או רחמים בקרב צוות האחיות. אחת, מלאת השראה, תחליט להיכנס שוב להריון כדי שבעת הצורך גם לה יהיו מספיק ילדים שיבואו לישון איתה כשתגסוס בבית החולים.
״מה זה, כמה ילדים אתם?״ תשאל את שתיהן מחויכת.
האמצעית כהרגלה תיתן לחמישית לדבר בשמה. ״אנחנו חמישה,״ תשיב לה, מנסה לזייף חיוך בחזרה.
״די! ואי זה כזה מהמם.״
האמצעית תחשוב שזה לא מהמם, ומה בכלל מהמם עכשיו. והחמישית תהנהן בחוסר סבלנות ותפזול לאחותה. ביניהן תתנהל שיחה בלי מילים והחמישית תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לגרש את האישה הזרה מהחדר.
הערב יתחיל רגוע, לצד הנשימות המתעתעות וצפצופי המכשור הרפואי יישמעו רחשים של גשם עצוב, הן יחשבו שדווקא לא נורא פה, ואולי אפילו יצליחו לישון או לראות ביחד סדרה, אבל לא ינסו. בחצות תחטוף האמצעית התקף חרדה, תקום מהספסל הקשה, מזיעה זיעה קרה עם כתף רדומה ותקיא בשירותים של המחלקה את תכולת קיבתה מהיומיים האחרונה; רבע סופגנייה. החמישית תרגיע ותנחם את האמצעית, כמו לחזק את התהייה החוזרת ונשנית בנוגע למי מהן גדולה יותר.
״הבאתי מהדירה פיתה עם גבינה צהובה, את רוצה?״ היא תאכל את הפיתה היבשה של אחותה, ותחשוב שזה הדבר הכי טעים שאכלה השבוע. ביחד יירדמו על ספת העור המתקלפת מול המעלית, עד סוף השבוע יכנו אותה ״ספת המתים״. הן יהיו עדות לשש משפחות שונות מתפרקות ממש על הספה הזאת בשישה אירועים שונים, ומוות של שישה אנשים ירדוף אותן עד מותו שלו.
״זה כמו סימולציה,״ תגיד הרביעית, ״את צריכה לשבת פה לראות את זה כדי להיות מוכנה כשזה יקרה לך.״ אף אחת מהן לא תהיה מוכנה.
.
בבוקר למחרת, כשתחלוף האמצעית על פני הספה המתקלפת יישמע מאחוריה קול,״התאשפזת כאן במחלקה היום?״.
״מה?״ תשיב, מבלי להסיט מבט. היא ממתינה למעלית, הולכת מצד לצד בקצב מבהיל ובוהה בצג הפלאפון. אם תסתכל חזק מספיק תצוץ שם הודעה, היא בטוחה.
״סליחה… אמ, הגעת הבוקר למחלקה? את מאושפזת פה?״ ישאל שוב.
״לא, מה לעזאזל?!״ היא תפנה גבות כעוסות לעבר הקול הגבוה ותופתע לראות רופא תורן שמנמן צועד לעברה, הם יצליבו מבטים ועיניו הידידותיות ישנו זווית כשהוא יבין שטעה; ״אוי, סליחה סליחה! חשבתי שאת מישהי אחרת מרחוק…״
קוביית מתכת גדולה תחליק לקומה התשיעית לחלץ אותה, הדלתות הכסופות ייפתחו באיטיות והיא תיבלע בתוכן בלי לומר לו מילה, עיניה דבוקות למכשיר הבוהק שאחוז בידיה. הד מחשבה חלש יוחנק, מה קרה כאן עכשיו? היא תחזור לבהות בצג הפלאפון. על הצג יפציע אמוג׳י של לב בצבע תכלת ומיד אחריו שתי מילים; ״אני למטה.״ לרגע קצר מאוד היא תרגיש משהו, עם זינוק המעלית תתבלבל, אולי זו רק תחושת הצניחה המהירה. כעבור שעה תשוב לקומה התשיעית. דלתות המעלית שוב ייפתחו באיטיות, אוויר מזגן מקפיא ידבוק בה. לפניה על הספה השחורה תשב בחורה חיוורת ורזה מדי בבגדים רחבים, מתוכם מזדקרות עצמות בריח חדות. שיערה הארוך, החלק, יתערבב בצינורות בצבעים בהירים שיטפסו ויפגשו בשקית הזנה שלצידה, היא תיראה לה נינוחה. גם היא תבהה בצג הפלאפון ותחייך חיוך מאומץ. רק אחרי שתחלוף על פניה תיזכר האמצעית בשיחה המוזרה עם הרופא התורן, היא תיתן למחשבה לדעוך ולמות מהר. זאת לא אני. אני בסדר, תזכיר לעצמה. אני אני.
שבוע מיום הגעתם יבינו שהפסקת האש אכן מסתיימת, שאת החטופים מפסיקים להחזיר, ובשעות הערב יקבלו תדריך כיצד לפעול אם תישמע אזעקה בבית החולים. הן יזכרו רק את החלק בתדריך שמסביר שמי שיכול להגיע למרחב מוגן צריך להגיע למרחב מוגן, ומי שלא לא. הוא בשלב זה כבר יהיה משותק ממותניו ומטה, ולכן עונה להגדרת הקבוצה השנייה. בכל זאת בכל אזעקה, חמש אזעקות בסך הכול עד מותו, הן יישארו לשבת לצידו כאילו יש משמעות לרגעיו האחרונים ואין משמעות לחייהן שלהן, כאילו עצם ההישארות יחד תגן עליהן או שבעצם כבר נהפכו בשלב מחריד זה של המציאות לגוף מלוכד אחוז משאלת מוות. החמישית תסרב לעזוב את מיטתו, הרביעית תפחד ללכת לבד למרחב המוגן ולאמצעית לא יהיה אכפת למות ואף לא תתנגד לפגיעה ישירה של טיל שתסיים את העינוי שהוא מציאות חייהן.״מה הסיכוי שייפול פה טיל, כאילו מה הסיכוי שהוא ימות מטיל ולא מהסרטן המזדיין הזה שהשתלט לו על הגוף?״ תשאל.
״אין סיכוי,״ תענה הרביעית.
״סטטיסטית…״ תצטרף החמישית, ״דווקא יש סיכוי אם חושבים על זה.״
״אז אל תחשבי על זה.״ תחתוך אותה האמצעית.
״ואי תסתמי! את זאת ששאלת ואת זאת שחושבת על זה.״
היא תסתום. שלושתן ישתקו לרגע. הן צוחקות, הצחוק של אחת מהן הוא בכי במסווה. פרקטיקה שתאמץ להמשך חייה הבוגרים.
בימים הבאים ילכו במסדרונות בית החולים, בין חיילים ללא גפיים לעקורים שמחפשים טיפול רפואי. הן ירגישו חלק מהאסון הלאומי וירגישו חלק מהאסון הקטן המשעמם של עצמן. הן ידדו זו אחרי זו, ולא ילכו לשום מקום לבד. אם אחת תרצה להתאוורר, אחרת תרצה להתאוורר גם היא, איתה. אם אחת תרצה זמן לעצמה, מישהי תמצא סיבה לרצות דווקא את הזמן הזה בדיוק לעצמה. האמצעית תתעצבן, או שמא הייתה עצבנית מאז ומעולם. וכשתרד רגע לקנות להן משהו חסר טעם לאכול, והרביעית תיתקל בה מאחור – היא תזעם ותלחש: ״ למה את הולכת אחרי ל־כ־ל מקום!?״
״אני לא יודעת,״ תענה אחותה.
.
״נראה לי הוא מת.״
״לא נראה לי, תסתכלי מהזווית הזאת,״ תטה החמישית את ראשה, ״אם מסתכלים ככה מכאן, זה נראה שהוא נושם.״
״לא, אני אומרת לך, תגידי משהו חזק רגע,״ תתעקש האמצעית.
״אבא…״
״נו, יותר חזק.״
״לא נעים לי פה, תפסיקי…״
״אדוני!!!״ היא צורחת עליו.
״הנה! הוא מצמץ, ראיתי! אמרתי לך, הוא לא מת.״ הקלה חמוצה אופפת את שלושתן. הן מביטות זו בזו ושוב משתתקות. ״אבל איזה יפה הנוף פה? אף פעם לא ראיתי ככה את תל אביב מהגובה הזה,״ תנסה הרביעית. הן מתעלמות, כבר מזמן הפסיקו להגיב להערות ומילים שנזרקות לחלל הסטרילי רק כדי שיהיה בו משהו.
ביום העשירי תכריז האמצעית, בקול סמכותי, ״לדעתי הוא כבר החליט למות אבל הוא לא מצליח.״ דעתה לא תשנה והוא ימשיך לשכב ולהתפורר באיטיות מייסרת, מניין ההרוגים סביבו יגאה, המזרח התיכון יעלה באש והוא ישכב בשקט, יצטמק לאיטו וייעשה קטן ושקוף עד שכמעט ייעלם.
״אני לא מבינה איך הוא חי וגם למה זה הגיוני בכלל להיות כאן… לשבת, להסתכל עליו ככה. זה קורה לכולם? כולם מתים כל כך לאט ויושבים ומסתכלים עליהם ואף אחד לא סיפר לנו? או שזה רק הוא מתעקש?״ הן ישאלו, כל אחת בגרסה אחרת.
״אני שונאת את זה,״ תחרוץ האמצעית, ״שונאת.״
.
*
רק לפני חמישה ימים, שלא היו שנים או עשורים. לפני חמישה ימים רגילים שהורכבו, כל אחד מהם, מעשרים וארבע שעות, מיקדה האמצעית את שנאתה בעוגה.
תשע קומות מתחת ושלוש מאות וחמישים מטרים צפון־מערבה משם ישב גבר יפה על ספסל ציבורי, בחיקו פרוסת עוגה שארז בנייר כסף. הוא התרגש וחשב שהוא עושה מעשה טוב אבל אחר כך מלמל שלא חשב על זה עד הסוף.
״תמיד יש למישהו יום הולדת איפשהו,״ היא צחקקה, בלי סיבה, זה בכלל לא הצחיק אותה. בשבוע האחרון הוא גמר לה בפה פעמיים, אבא שלה הוגדר ״חולה הנוטה למות״, היא הקיאה רבע סופגנייה ועכשיו היא מקבלת פרוסה של עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.
היא לא רוצה את העוגה, היא לא רצתה אותה עוד לפני שגילתה שהיא שארית של עוגת יום הולדת ובכלל אין לה תיאבון או רצון לדעת מי גדל בשנה. לרגע ארוך דמיינה איך היא לוקחת את העוגה וזורקת אותה לצד השני של הכיכר, או אפילו ישר לכביש, נעמדת על הספסל וזועקת לשמיים. היא ראתה את הפרוסה החומה מתעופפת גבוה באוויר במהירות וניתכת בעוצמה על המדרכה, נמרחת עליה ממש, גופה של שוקולד, גוש מעוך, סוכריות צבעוניות פזורות סביבו, אפילו יתקהלו כמה אנשים לבדוק מה קרה. היא רק שתקה לרגע, מגששת אחר נוזלים בחלל הפה היבש שלה. כף יד נעלמת מהדקת את האחיזה בגרונה, אולי תיחנק. מוזר, כשיצאה מהמעלית חיכתה לתחושת הקלה, קיוותה שטעם האוויר מחוץ לכותלי בית החולים יהיה טעים יותר, פירותי או לח. אבל עכשיו היא רק רוצה לחזור למעלה, לספה המתקלפת ולתחושת הזמן הדביקה.
״אתה יודע, אני שומעת על מלא אנשים עכשיו שמאבדים את זה, ממש מגיעים לאשפוז… ברור שזה נורא, וזה לא שאני רוצה להתאשפז אבל אולי זה דווקא יכול להיות די נחמד, להשתגע, רק טיפה, לשחרר. במובן מסוים זה נשמע כמו התגובה הכי הגיונית למציאות, אתה לא חושב?״ הוא לא חשב. בכללי הוא לא הרבה לחשוב, הוא רק רצה לשבת איתה על הספסל ולאכול איתה עוגה. בשעה האיטית שישבו זה לצד זו היא סירבה לגעת בעוגה או לקחת אותה איתה למרומי הקומה התשיעית. וכשהיא צועדת בחזרה לכיוון המעלית היא מרגישה שניצחה מישהו או משהו במשחק דמיוני שבו כולם או מפסידים או מתים.
.
כשימות ישבו סביבו כולם, כמעט. הבן יספיק להגיע. הם ישבו ויחכו, וההפסקות בין הנשימות יתארכו ובכל זאת הוא ייראה כמי שאינו מסוגל למות לעולם. ״אני יוצאת לסיבוב,״ תגיד האמצעית. היא תצא מהחדר בצעדים כבדים, תלך לאורך המסדרון הארוך ובקצה תתלבט אם לפנות ימינה או שמאלה. אם יחפשו אותה, לאן יפנו? היא פונה לצד ההפוך. היא לא רואה כלום, ורואה הכול, וכלום, ובכל זאת לא נתקעת בקירות ולא נופלת מקצה של שום דבר. בעקבותיה צפים הפרצופים החיוורים, ללא גוף הם דולקים אחריה, נושפים בעורפה. הם קוראים לה? היא הולכת מהר, לדעתה, או לאט, אולי היא בכלל לא שם, היא כבר לא בטוחה. מעבר לפינה יבואו לקראתה החמישית והרביעית. מה, איך?
״למה אתן עוקבות אחריי!?״ תצעק עליהן מרחוק. הן רחוקות מדי, היא לא מצליחה לקרוא את הפנים שלהן. הן שומעות את הצעקות שלה וממשיכות לבוא לקראתה, בדחיפות.
״תפסיקו – ללכת – אחריי!״
.
ענבר גדרון, קוראת, כותבת ומארכנת במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית. דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגום וסיפור קצר פרי עטה פורסמו בפרויקט הסיפור הקצר ובגרנטה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "עין הדג", סיפור מאת קרן להמן ו"בסדר", סיפור מאת קטיה שלו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
