פרוזה | מוות קל

״אתה יודע, אני שומעת על מלא אנשים עכשיו שמאבדים את זה, ממש מגיעים לאשפוז... ברור שזה נורא, וזה לא שאני רוצה להתאשפז אבל אולי זה דווקא יכול להיות די נחמד, להשתגע, רק טיפה, לשחרר." סיפור קצר מאת ענבר גדרון

832 629 Blog

גילי בלכר, ללא כותרת, חיתוך עץ ואקריליק על נייר, 99.5X70 ס"מ, 2018

מוות קל 

ענבר גדרון

.

הוא שכב באיכילוב וגסס בקצב האיטי בעולם. לא המלחמה הרגה אותו, את זה עשה הסרטן והגרורות ששלח לכל אורך עמוד השדרה שלו. אבל הוא מת, ככה, במלחמה. הוא הגיע למחלקה פנימית ט׳ קומה תשע בניין סמי עופר, שם יחד עם חמשת ילדיו, חיכה שהאנטיביוטיקה תילחם בזיהום שאמרו לו שיש לו ברגל .״בין שלושה לחמישה ימי אשפוז,״ הסבירו, ואחר כך יחזור להיות ״בדיוק מה שהיית.״ למעשה הוא לא היה ״בדיוק מה שהיה״ כבר חמש שנים בערך. אבל לדוקטור מאור ולמתמחות שהשתרכו אחריה וכמו עבדו בלפצות על האנושיות שלא הייתה בה, ״בדיוק מה שהיה״ הוא ההבדל בין הרגע שבו הגיע לבית החולים ונהפך לאדם עירום, בחלוק, נתון לחסדיהן, ובין הבוקר, שבו היה עבורן עוד אדם זר.

בלילה הראשון ישן כמעט לבדו בבית החולים, רק הוא ושותף מצהיב לחדר. השותף, מאוכזב מצוותי הרפואה של ״המרכז״, היה עצבני וקפוץ ורק חיכה לשוב דרומה, ״הביתה״, שם יוכל בשקט להמשיך בתהליך הדיאליזה שנקבע לו. בלילה חיכו השניים לשוב להיות בדיוק מה שהיו קודם. האחד מחכה שתרד הנפיחות ברגלו והאחר מחכה לכיבוש מחדש של העיר שדרות.

״האנטיביוטיקה לא עושה מה שציפינו שתעשה, היא אמורה להילחם בזיהום, אבל נראה שהיא חסרת אונים אל מול משהו שאנחנו לא מזהים. יאספו אותך לבדיקות נוספות ממש בקרוב.״ "ממש בקרוב" היא תקופת זמן הנעה בין שעה ורבע לחמש שעות. מחוץ לתחומי בית החולים, היא אף יכולה להתארך ולעלות על מאה ימים. בכל מקרה עד השעה חמש ורבע אחר הצהריים, שעה שהגדירו בנותיו כאידיאלית לקפה, ידע שהאנטיביוטיקה לא תעבוד, ושעד סוף החודש ימות. 

עד אז ישתה שלוש כוסות קפה, שתיים מוצלחות שתקנה לו האמצעית בקפה שנהגו לשבת בו רק שניהם, ואחת, נס קפה, שתכין הבכורה אחרי שתפרוץ לעמדת האחיות. במנחת המסוקים שנשמע די קרוב לקומה התשיעית ינחיתו פעימה אחת של חטופים משוחררים וחיילים פצועים. מתוכם בסופו של דבר ימותו שלושה. והוא. הוא מוכן למות, אבל הבכורה מביאה את הנכדים והוא מרגיש לא בנוח למות להם בפרצוף, אפילו שחינכה אותם היטב ונראה שהם מורגלים לקונספט של מוות.

בבוקר היום השלישי יזמינו את המשפחה לשיחה ויגידו ש״אפשר לנתח״, אבל הטון יעיד שבעצם ממש אי אפשר או לפחות שאף אחד מהנוכחים בשיחה לא מתכוון לנתח.

״הוא עומד למות?״ תשאל החמישית.

הרביעית תפרוץ בבכי בלתי נשלט ותדביק את החמישית. האמצעית תכעס. הטון הרופס של הצוות הרפואי יעצבן אותה אבל גם הקולות המייבבים שבוקעים מצד אחיותיה לא יתרמו. גרעין הזעם הזה ימשיך ללוות אותה ואף יעמוד בלב סצנה פומבית שתציג לראוות המחלקה.

״אנחנו לא יודעים כמה זמן הוא יחזיק במצבו, אבל זה יכול לקחת שבוע או חצי שנה.״ הם לא יסכימו להפנות אותו להוספיס, אבל אז אולי דווקא כן יפנו אותו להוספיס. בינתיים מחלון הקומה התשיעית תראה האמצעית מסוק לקראת נחיתה ותתפלל שיש בו חטופות ולא חיילים, היא תרגיש אשמה. כשיסבירו לה שיש רשימת המתנה להוספיס תצרח במסדרונות המחלקה משהו על הרוגים עזתים וילדות משדרות וחיילים נופלים ורק לאבא שלה לא נותנים למות. את הצרחות היא תפנה לכולם ולאף אחד, תצעד בסערה לאורך מסדרון המחלקה ותחלוף על פני אינספור חדרי חולים. מבעד לפתחי הדלתות יצופו לעברה פרצופים חיוורים ללא גוף, בוהים בשתיקה וצורחים גם הם, בדממה מוחלטת. תפסיקו ללכת אחריי, תסנן לעצמה. המשפחה כבר רגילה למופע מהסוג הנ"ל, הצוות הרפואי פחות מנוסה, מתמחה מבוהלת תחמוק מהחדר ומבלי להישיר מבט תלחש ״כבר תגיע אליכן עובדת סוציאלית״.

.

בלילה הרביעי יישארו לישון איתו האמצעית והחמישית. הבכורה לא מצאה סידור לילדים, הבן עדיין בדרך והרביעית נגעלת מהמחשבה. הן יעוררו אמפתיה או רחמים בקרב צוות האחיות. אחת, מלאת השראה, תחליט להיכנס שוב להריון כדי שבעת הצורך גם לה יהיו מספיק ילדים שיבואו לישון איתה כשתגסוס בבית החולים.

״מה זה, כמה ילדים אתם?״ תשאל את שתיהן מחויכת. 

האמצעית כהרגלה תיתן לחמישית לדבר בשמה. ״אנחנו חמישה,״ תשיב לה, מנסה לזייף חיוך בחזרה. 

״די! ואי זה כזה מהמם.״ 

האמצעית תחשוב שזה לא מהמם, ומה בכלל מהמם עכשיו. והחמישית תהנהן בחוסר סבלנות ותפזול לאחותה. ביניהן תתנהל שיחה בלי מילים והחמישית תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לגרש את האישה הזרה מהחדר.

הערב יתחיל רגוע, לצד הנשימות המתעתעות וצפצופי המכשור הרפואי יישמעו רחשים של גשם עצוב, הן יחשבו שדווקא לא נורא פה, ואולי אפילו יצליחו לישון או לראות ביחד סדרה, אבל לא ינסו. בחצות תחטוף האמצעית התקף חרדה, תקום מהספסל הקשה, מזיעה זיעה קרה עם כתף רדומה ותקיא בשירותים של המחלקה את תכולת קיבתה מהיומיים האחרונה; רבע סופגנייה. החמישית תרגיע ותנחם את האמצעית, כמו לחזק את התהייה החוזרת ונשנית בנוגע למי מהן גדולה יותר.

״הבאתי מהדירה פיתה עם גבינה צהובה, את רוצה?״ היא תאכל את הפיתה היבשה של אחותה, ותחשוב שזה הדבר הכי טעים שאכלה השבוע. ביחד יירדמו על ספת העור המתקלפת מול המעלית, עד סוף השבוע יכנו אותה ״ספת המתים״. הן יהיו עדות לשש משפחות שונות מתפרקות ממש על הספה הזאת בשישה אירועים שונים, ומוות של שישה אנשים ירדוף אותן עד מותו שלו. 

״זה כמו סימולציה,״ תגיד הרביעית, ״את צריכה לשבת פה לראות את זה כדי להיות מוכנה כשזה יקרה לך.״ אף אחת מהן לא תהיה מוכנה.

.

בבוקר למחרת, כשתחלוף האמצעית על פני הספה המתקלפת יישמע מאחוריה קול,״התאשפזת כאן במחלקה היום?״.

״מה?״ תשיב, מבלי להסיט מבט. היא ממתינה למעלית, הולכת מצד לצד בקצב מבהיל ובוהה בצג הפלאפון. אם תסתכל חזק מספיק תצוץ שם הודעה, היא בטוחה.

״סליחה… אמ, הגעת הבוקר למחלקה? את מאושפזת פה?״ ישאל שוב. 

״לא, מה לעזאזל?!״ היא תפנה גבות כעוסות לעבר הקול הגבוה ותופתע לראות רופא תורן שמנמן צועד לעברה, הם יצליבו מבטים ועיניו הידידותיות ישנו זווית כשהוא יבין שטעה; ״אוי, סליחה סליחה! חשבתי שאת מישהי אחרת מרחוק…״ 

קוביית מתכת גדולה תחליק לקומה התשיעית לחלץ אותה, הדלתות הכסופות ייפתחו באיטיות והיא תיבלע בתוכן בלי לומר לו מילה, עיניה דבוקות למכשיר הבוהק שאחוז בידיה. הד מחשבה חלש יוחנק, מה קרה כאן עכשיו? היא תחזור לבהות בצג הפלאפון. על הצג יפציע אמוג׳י של לב בצבע תכלת ומיד אחריו שתי מילים; ״אני למטה.״ לרגע קצר מאוד היא תרגיש משהו, עם זינוק המעלית תתבלבל, אולי זו רק תחושת הצניחה המהירה. כעבור שעה תשוב לקומה התשיעית. דלתות המעלית שוב ייפתחו באיטיות, אוויר מזגן מקפיא ידבוק בה. לפניה על הספה השחורה תשב בחורה חיוורת ורזה מדי בבגדים רחבים, מתוכם מזדקרות עצמות בריח חדות. שיערה הארוך, החלק, יתערבב בצינורות בצבעים בהירים שיטפסו ויפגשו בשקית הזנה שלצידה, היא תיראה לה נינוחה. גם היא תבהה בצג הפלאפון ותחייך חיוך מאומץ. רק אחרי שתחלוף על פניה תיזכר האמצעית בשיחה המוזרה עם הרופא התורן, היא תיתן למחשבה לדעוך ולמות מהר. זאת לא אני. אני בסדר, תזכיר לעצמה. אני אני.

שבוע מיום הגעתם יבינו שהפסקת האש אכן מסתיימת, שאת החטופים מפסיקים להחזיר, ובשעות הערב יקבלו תדריך כיצד לפעול אם תישמע אזעקה בבית החולים. הן יזכרו רק את החלק בתדריך שמסביר שמי שיכול להגיע למרחב מוגן צריך להגיע למרחב מוגן, ומי שלא לא. הוא בשלב זה כבר יהיה משותק ממותניו ומטה, ולכן עונה להגדרת הקבוצה השנייה. בכל זאת בכל אזעקה, חמש אזעקות בסך הכול עד מותו, הן יישארו לשבת לצידו כאילו יש משמעות לרגעיו האחרונים ואין משמעות לחייהן שלהן, כאילו עצם ההישארות יחד תגן עליהן או שבעצם כבר נהפכו בשלב מחריד זה של המציאות לגוף מלוכד אחוז משאלת מוות. החמישית תסרב לעזוב את מיטתו, הרביעית תפחד ללכת לבד למרחב המוגן ולאמצעית לא יהיה אכפת למות ואף לא תתנגד לפגיעה ישירה של טיל שתסיים את העינוי שהוא מציאות חייהן.״מה הסיכוי שייפול פה טיל, כאילו מה הסיכוי שהוא ימות מטיל ולא מהסרטן המזדיין הזה שהשתלט לו על הגוף?״ תשאל. 

״אין סיכוי,״ תענה הרביעית.

״סטטיסטית…״ תצטרף החמישית, ״דווקא יש סיכוי אם חושבים על זה.״

״אז אל תחשבי על זה.״ תחתוך אותה האמצעית.

״ואי תסתמי! את זאת ששאלת ואת זאת שחושבת על זה.״

היא תסתום. שלושתן ישתקו לרגע. הן צוחקות, הצחוק של אחת מהן הוא בכי במסווה. פרקטיקה שתאמץ להמשך חייה הבוגרים.

בימים הבאים ילכו במסדרונות בית החולים, בין חיילים ללא גפיים לעקורים שמחפשים טיפול רפואי. הן ירגישו חלק מהאסון הלאומי וירגישו חלק מהאסון הקטן המשעמם של עצמן. הן ידדו זו אחרי זו, ולא ילכו לשום מקום לבד. אם אחת תרצה להתאוורר, אחרת תרצה להתאוורר גם היא, איתה. אם אחת תרצה זמן לעצמה, מישהי תמצא סיבה לרצות דווקא את הזמן הזה בדיוק לעצמה. האמצעית תתעצבן, או שמא הייתה עצבנית מאז ומעולם. וכשתרד רגע לקנות להן משהו חסר טעם לאכול, והרביעית תיתקל בה מאחור – היא תזעם ותלחש: ״ למה את הולכת אחרי ל־כ־ל מקום!?״

״אני לא יודעת,״ תענה אחותה.

.

״נראה לי הוא מת.״ 

״לא נראה לי, תסתכלי מהזווית הזאת,״ תטה החמישית את ראשה, ״אם מסתכלים ככה מכאן, זה נראה שהוא נושם.״

״לא, אני אומרת לך, תגידי משהו חזק רגע,״ תתעקש האמצעית.

״אבא…״ 

״נו, יותר חזק.״

״לא נעים לי פה, תפסיקי…״

״אדוני!!!״ היא צורחת עליו.

״הנה! הוא מצמץ, ראיתי! אמרתי לך, הוא לא מת.״ הקלה חמוצה אופפת את שלושתן. הן מביטות זו בזו ושוב משתתקות. ״אבל איזה יפה הנוף פה? אף פעם לא ראיתי ככה את תל אביב מהגובה הזה,״ תנסה הרביעית. הן מתעלמות, כבר מזמן הפסיקו להגיב להערות ומילים שנזרקות לחלל הסטרילי רק כדי שיהיה בו משהו.

ביום העשירי תכריז האמצעית, בקול סמכותי, ״לדעתי הוא כבר החליט למות אבל הוא לא מצליח.״ דעתה לא תשנה והוא ימשיך לשכב ולהתפורר באיטיות מייסרת, מניין ההרוגים סביבו יגאה, המזרח התיכון יעלה באש והוא ישכב בשקט, יצטמק לאיטו וייעשה קטן ושקוף עד שכמעט ייעלם. 

״אני לא מבינה איך הוא חי וגם למה זה הגיוני בכלל להיות כאן… לשבת, להסתכל עליו ככה. זה קורה לכולם? כולם מתים כל כך לאט ויושבים ומסתכלים עליהם ואף אחד לא סיפר לנו? או שזה רק הוא מתעקש?״ הן ישאלו, כל אחת בגרסה אחרת.

״אני שונאת את זה,״ תחרוץ האמצעית, ״שונאת.״

.

*

רק לפני חמישה ימים, שלא היו שנים או עשורים. לפני חמישה ימים רגילים שהורכבו, כל אחד מהם, מעשרים וארבע שעות, מיקדה האמצעית את שנאתה בעוגה. 

תשע קומות מתחת ושלוש מאות וחמישים מטרים צפון־מערבה משם ישב גבר יפה על ספסל ציבורי, בחיקו פרוסת עוגה שארז בנייר כסף. הוא התרגש וחשב שהוא עושה מעשה טוב אבל אחר כך מלמל שלא חשב על זה עד הסוף. 

״תמיד יש למישהו יום הולדת איפשהו,״ היא צחקקה, בלי סיבה, זה בכלל לא הצחיק אותה. בשבוע האחרון הוא גמר לה בפה פעמיים, אבא שלה הוגדר ״חולה הנוטה למות״, היא הקיאה רבע סופגנייה ועכשיו היא מקבלת פרוסה של עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

היא לא רוצה את העוגה, היא לא רצתה אותה עוד לפני שגילתה שהיא שארית של עוגת יום הולדת ובכלל אין לה תיאבון או רצון לדעת מי גדל בשנה. לרגע ארוך דמיינה איך היא לוקחת את העוגה וזורקת אותה לצד השני של הכיכר, או אפילו ישר לכביש, נעמדת על הספסל וזועקת לשמיים. היא ראתה את הפרוסה החומה מתעופפת גבוה באוויר במהירות וניתכת בעוצמה על המדרכה, נמרחת עליה ממש, גופה של שוקולד, גוש מעוך, סוכריות צבעוניות פזורות סביבו, אפילו יתקהלו כמה אנשים לבדוק מה קרה. היא רק שתקה לרגע, מגששת אחר נוזלים בחלל הפה היבש שלה. כף יד נעלמת מהדקת את האחיזה בגרונה, אולי תיחנק. מוזר, כשיצאה מהמעלית חיכתה לתחושת הקלה, קיוותה שטעם האוויר מחוץ לכותלי בית החולים יהיה טעים יותר, פירותי או לח. אבל עכשיו היא רק רוצה לחזור למעלה, לספה המתקלפת ולתחושת הזמן הדביקה.

״אתה יודע, אני שומעת על מלא אנשים עכשיו שמאבדים את זה, ממש מגיעים לאשפוז… ברור שזה נורא, וזה לא שאני רוצה להתאשפז אבל אולי זה דווקא יכול להיות די נחמד, להשתגע, רק טיפה, לשחרר. במובן מסוים זה נשמע כמו התגובה הכי הגיונית למציאות, אתה לא חושב?״ הוא לא חשב. בכללי הוא לא הרבה לחשוב, הוא רק רצה לשבת איתה על הספסל ולאכול איתה עוגה. בשעה האיטית שישבו זה לצד זו היא סירבה לגעת בעוגה או לקחת אותה איתה למרומי הקומה התשיעית. וכשהיא צועדת בחזרה לכיוון המעלית היא מרגישה שניצחה מישהו או משהו במשחק דמיוני שבו כולם או מפסידים או מתים.

.

כשימות ישבו סביבו כולם, כמעט. הבן יספיק להגיע. הם ישבו ויחכו, וההפסקות בין הנשימות יתארכו ובכל זאת הוא ייראה כמי שאינו מסוגל למות לעולם. ״אני יוצאת לסיבוב,״ תגיד האמצעית. היא תצא מהחדר בצעדים כבדים, תלך לאורך המסדרון הארוך ובקצה תתלבט אם לפנות ימינה או שמאלה. אם יחפשו אותה, לאן יפנו? היא פונה לצד ההפוך. היא לא רואה כלום, ורואה הכול, וכלום, ובכל זאת לא נתקעת בקירות ולא נופלת מקצה של שום דבר. בעקבותיה צפים הפרצופים החיוורים, ללא גוף הם דולקים אחריה, נושפים בעורפה. הם קוראים לה? היא הולכת מהר, לדעתה, או לאט, אולי היא בכלל לא שם, היא כבר לא בטוחה. מעבר לפינה יבואו לקראתה החמישית והרביעית. מה, איך?

״למה אתן עוקבות אחריי!?״ תצעק עליהן מרחוק. הן רחוקות מדי, היא לא מצליחה לקרוא את הפנים שלהן. הן שומעות את הצעקות שלה וממשיכות לבוא לקראתה, בדחיפות.

 ״תפסיקו – ללכת – אחריי!״

.

ענבר גדרון, קוראת, כותבת ומארכנת במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית. דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. תרגום וסיפור קצר פרי עטה פורסמו בפרויקט הסיפור הקצר ובגרנטה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "עין הדג", סיפור מאת קרן להמן ו"בסדר", סיפור מאת קטיה שלו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | הספר הזה יודע לתאר אהבה

״למרות החיבוטים הרבים של בּיני, המלווים את תהליך היציאה המיוסר מהארון ומהדת, מחבר הספר משכיל לפנות מקום לאישה שבּיני נישא לה, שהיא מי שסובלת כאן בעיקר.״ בני מר על ״מי שסוכתו נופלת״ מאת צבי בן מאיר

832 629 Blog

אסנת בן דב, הצבה 3#, הדפס פיגמנט ארכיוני על נייר כותנה, 21X16.5 ס"מ, 2021

הספר הזה יודע לתאר אהבה: על "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר

בני מר

.

בתחילת הקריאה במי שסוכתו נופלת שאלתי בליבי למי יש כוח, בייחוד בעת הזאת, לחיבוטי נפשו של עוד הומו שיוצא מהארון. במקרה הזה מדובר בחיבוטיו של בִּיני הדתי, דמות המְספר שהתחתן ואינו יכול עוד לחיות בשקר, אבל האם לא קראנו כבר כמה דברים כאלה? ובכן, לא, בראש וראשונה מפני שהמְספר מודע מאוד לסלפים הנרקיסיים האלה, שנוטים להיות גם אגואיסטיים. כך, למשל, אומרת לו אשתו, אסתר היפה, כשהיא מספרת על כך שחלקה את סודם עם דודתה אביגיל, והוא מבקש לדעת איך היה, ואסתר אומרת לו: "כל מה שמעניין אותך זה לשמוע מה היא אמרה על זה שאתה נמשך לגברים […] זה מה שחשוב לך לדעת, זה מה שבוער, זה מה שדחוף" (עמ' 37). 

הסיבה השנייה, והחשובה יותר, היא שבמרכז הספר, במרכז הסבל, עומדת דווקא אסתר, שאומרת לבּיני בהמשך דבריה: "בקושי דיברנו עליך, ובעיקר דיברנו עלי ועלינו ועל מה יהיה עכשיו ועל איך, איך לעזאזל סחבתי את זה לבד כל כך הרבה זמן" (עמ' 37). למרות החיבוטים הרבים של בּיני, המלווים את תהליך היציאה המיוסר מהארון ומהדת, מחבר הספר משכיל לפנות מקום לאישה שבּיני נישא לה, שהיא מי שסובלת כאן בעיקר: "זה סבל לכל אשה ולכל אדם בעולם להיות ולחיות לצד מישהו שלא נמשך אליך", הוא מסביר לאביו הרב, "תאר לך חיים שלמים עם אמא כשאמא לא נמשכת אליך, לא נמשכת לגברים בכלל, שהמגע שלך לא מרגש אותה והיא לא רוצה בו, שחיבוק הוא משימה, שנשיקה היא משהו שצריך ולא משהו שרוצים, שאין את האינטימיות הזו הנלחשת בין איש לאשתו. תחשוב על תחושת הדחייה, אבא" (עמ' 178).

ועוד משהו ששאלתי בליבי בתחילת הספר: האם מדובר בהומו רגיש שאין בו שום מודעות פוליטית לסביבה שבה הוא חי, במקרה הזה עופרה או בית אל או יישוב אחר בשטחים? גם הומואים כאלה התרבו מאוד כידוע בשנים האחרונות. התשובה לשאלה הזאת מורכבת יותר, אבל הספר עצמו פוליטי בלי שום ספק מפני שהוא מציג את המחיר הכבד שמשלמים אנשים על אידאולוגיות שדוחפות הומואים להתגבר על "נטיות הפוכות", כלומר על "יצר הרע", ולאמלל את עצמם ואת נשותיהם. לא מדובר כאן בצורכי הרבים מול הצרכים האנוכיים של היחיד, אלא באומללות עד מוות, שאוי לה לתורה שדוגלת בה. לקראת סוף הספר מגיע בּיני לבית הוריו לספר להם על משיכתו לגברים, ועד שהוא מצליח להתוודות הוא מספר לקוראים על מדפי הספרים שממלאים את הסלון, ובהם חומשים וגמרות, ספרי הרב קוק ושיחות הרב צבי יהודה ו"'לאמונת עתנו' של הרב טאו" (עמ' 173). לא בכדי אנחנו מוצאים בבית החרד"לי את ספרו של צבי טאו, האב הרוחני של מפלגת נועם, שקורא להתעללות בלהט"בים ונחקר בעצמו על התעללות מינית.

בהמשך מתוארת שיחה בין בּיני לאביו הרב: "שמעתי פעם מרב גדול, אבא המשיך לדבר, שבעלי נטייה הפוכה שלא מממשים את הנטייה שלהם הם מוסרי הנפש האמיתיים של הדור הזה, כי הם מקריבים את הצורך האנושי הכי שורשי וקמאי שלהם על מזבח. מישהו שאל אותם, שאלתי את אבא והחזקתי חזק בידיות הכיסא, מישהו שאל אותם אם הם רוצים להקריב את עצמם על המזבח ומישהו עצר אותם, הרמתי מעט את הקול, רגע לפני שהם לוקחים אתם למזבח את הנשים שלהם לשריפת עולם" (עמ' 179).

למרות האמירה החד־משמעית, הספר הזה הוא מאוד לא דידקטי. מחברו, צבי בן מאיר, יודע היטב "להראות, לא לספּר", כפי שמתבקש בפרוזה. הוא יודע, למשל, להשתמש בחפצים – ספרי הקודש המתיישנים, המתקלפים – כדי לתאר את העולם הרוחני של הוריו, שעכשיו הוא הולך ומתרחק ממנו; והוא יודע לתאר את הכעס המתפרץ באמצעות "החזקתי חזק בידיות הכיסא" ו"הרמתי מעט את הקול". גם במקומות אחרים בספר התיאורים של בּיני מפורטים מאוד, למשל: "ישבתי במרפסת ורציתי לעשן ולא עישנתי" (עמ' 60); או: "אסתר שתתה מהכוס שלה. זה כבר התקרר, אמרה, תבקשי שיחממו לך, אמרתי. לא נעים לי, אמרה אסתר. למה, שאלתי. לא יודעת, אמרה אסתר" (עמ' 86). ובכל זאת אין כאן פירוט רב מדי: הרצון הלא־ממומש לעשן מבטא כמובן מאוויים מיניים אסורים; ו"הלא נעים" של אסתר הוא עב קטנה שנהפכת בהמשך לסערה גדולה.

הספר הזה גם יודע לתאר אהבה, למשל אהבתו של בּיני לאוריאל, המדריך מהישיבה התיכונית. חוץ מביטוי פיזי יש באהבה הזאת הכול: הנסיך הקטן, טיולים ליליים, פרחים, כוכבים ופתקים סודיים. הפרק שבו מתוארת ההשתוקקות ההדדית האסורה מרחיב את הלב, ואז הופכים את הדף וחוזרים לחיים המשותפים של בּיני ואסתר והלב מתכווץ מפני שחסרה בהם, ובתיאורים האלה של החיים המשותפים המתקרבים לפרידה, בדיוק אותה תשוקה (זו עוד אחת המיומנויות של המחבר: להעביר את הקורא בין הזמנים השונים בספר – הילדות, הישיבות שבהן למד, ההיכרות עם אסתר, הזוגיות, הגירושים). איך נראים החיים שלכם יחד? שואל אותם אחד המטפלים הזוגיים שהם פונים אליו לעזרה. "הם נראים כמו שבתות קיץ ארוכות" (עמ' 65), וזו תשובה יפה וקולעת, שמעבירה את הטעם התפל של שבתות הקיץ הנמתחות.

תמיהה אחת ליוותה את הקריאה בספר, והיא נוגעת לשאלת הלשון. לפני שנים סיפרה לי חברה שכתבה ביקורות תיאטרון בעיתון על הצגה אחת שהצטיינה בתפאורה, בתלבושות ובטקסטים שנונים. "אבל מה עושים עם המשחק", שאלתי, "שכל כך הרבה פעמים בתיאטרון הישראלי הוא פשוט לא טוב?" "מתרגלים", ענתה חברתי. מה עושים, אני ממשיך ושואל כאן, עם כל חיקויי הלשון והסגנון של יעקב שבתאי, ואולי של סדנאות הכתיבה, שממלאים את הספרות הישראלית? כוונתי למשפטים אינסופיים, מפוסקים ומשומשים, שגם ספרו של צבי בן מאיר מלא בהם. והרי אתה חרדל"ל, שאלתי אותו בליבי במהלך הקריאה, ויש לך מקורות השראה מגוונים ועשירים, ספרי הקודש וש"י עגנון וזלדה – למה לכתוב ככה? הרי ספר כזה לא יכול להיכתב כמו סיפור קצר על תל־אביבי שקם בצוהריים והולך לשתות אספרסו חמוץ. 

האם זה הציבור החרד"לי שוויתר על אוצרותיו הלשוניים ועכשיו גם אצלו "הכול סבבה" (עמ' 42) ו"בטח זורם לכם" (עמ' 126)? האם מכל האלוזיות נשאר רק מאיר אריאל ("גם היא דָמעה וראיתי איך דמעה שקופה יורדת לה", עמ' 156)? מאחר שעזבתי את העולם החרד"לי לפי יותר מיומיים, חשבתי שאולי הספקתי לשכוח מניין הצירוף "מי שסוכתו נופלת" שבשם הספר. זכרתי כמובן את התפילה "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", סמל ליחיד ולעם (צבי בן מאיר הופך את זה למטונימיה, כשהוא מתאר את ניסיונות הסרק להקים על הגג סוכה קטנה לו ולאשתו). אבל כשחיפשתי את הביטוי הספציפי הזה מצאתי דווקא שורה משירו של יורם טהרלב "צל ומֵי באר": "מי שסוכתו נופלת / חרש ייכנס בדלת". או שאולי המחבר בחר במודע ובכוונה בעברית חילונית כביטוי לעזיבת העולם הדתי? אולי, אבל גם אז הייתי מצפה ממישהו מהציבור "שלנו" להימנע משגיאות לשוניות כמו "רכבתי על האופניים שהשאלתי מיובל"; "לבשתי תפילין"; "כתובת שאבא הביא לי" וכיוצא באלה.

למרות הקושי המסוים הזה, הסיפור של בּיני ואסתר מרגש ומטלטל, וצבי בן מאיר מצליח להוליך בו את הקוראים ביד בוטחת להפליא. ולא רק קורא כמוני, שסיפור כזה הוא בנפשו מפני שמבשרי חזיתי אותו, ובחלקו זה הסיפור שלי וזו המשפחה שלי. אף אחד, בשום מקום ומשום אמונה, לא צריך לחשוב ש"עם המצורעים והזבים וטמאי המתים אני" (עמ' 42); ו"אף אשה, אף אשה בעולם לא רוצה שבעלה יתחנן ככה לאלוהים לפני שהיא חוזרת מטבילה כמו שמתחננים לנס. אף אשה לא רוצה להיות משימה" (עמ' 170).

.

בני מר, סופר, עורך ומתרגם מיידיש ומצרפתית. בין ספריו: "רוב הלילות" (הקיבוץ המאוחד 2022), "סמוצ׳ה" (מאגנס, 2018) ו"המועדים" (אפרסמון וה־21, 2022), שקטע ממנו פורסם בגיליון המוסך מתאריך 10.3.22. בין תרגומיו: "זכרונותיו של מטורף" מאת גוסטב פלובר (כרמל, 2001), "מסעות בשביס בארץ ישראל" מאת יצחק בשביס זינגר (בלימה, 2021) ו"חרוזים שחורים" מאת אברהם סוצקבר (הקיבוץ המאוחד, 2015).

.

צבי בן מאיר, "מי שסוכתו נופלת", ספרית פועלים, 2024

ביקורת פרוזה עטיפה (1)

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יואב רינון על ״תיאטרליה״ מאת עדו סתר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | מותרת לאישה 

מחזור שירים מאת תמרה חלוצי

832 629 Blog

אן בן אור, Souvenir, שמן על עץ, 100X74 ס"מ, 2019

תמרה חלוצי

מֻתֶּרֶת לאישה

.

1. 

כַּמָּה רָצִיתִי אוֹתָךְ 

שְׁכוּבָה עַל הַסַּפָּה

עֵינַיִךְ נֶעֱצָמוֹת מֵאֵלֵיהֶן

וְדַאֲגָתִי פְּקוּחָה.

.

2.

וְלֹא הִצְלַחְתִּי לוֹמַר לָךְ

כַּמָּה רָצִיתִי אֶת פִּיךְ עַל פִּי,

גּוּפֵךְ בְּגוּפִי.

מֵרֹב הַזֶּה 

לֹא נוֹתָר בִּי מָה שֶׁיְּחַלֵּץ

וְיָשִׁיב אוֹתִי לְעַצְמִי:

בִּלְתִּי־עֲצוּרָה, 

פְּרוּמָה, סוֹף־סוֹף

מֻתֶּרֶת לָךְ.

.

3.

רָצִיתִי לָגַעַת בָּךְ

וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם.

רָצִיתִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פָּשׁוּט

וְאֶמְצָא אֶת דַּרְכִּי לָשׁוּט

בִּצְפִיפוּת־חֹמֶר אַהֲבָתֵנוּ.

רָצִיתִי אוֹתָךְ בְּקִרְבִּי, רָצִיתִי אוֹתִי בְּקִרְבֵּךְ.

רָצִיתִי שֶׁלֹּא יִתֹּשׁ עוֹד הַקְּרָב בֵּינִי וּבֵינִי.

.

4.

רָצִיתִי אוֹתָךְ חָזָק

כְּמוֹ מִשְׁאָלָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים

כְּשֶׁנּוֹשְׁפִים עַל נֵרוֹת יוֹם הֻלֶּדֶת

וּבַעֲדִינוּת רָצִיתִי

כְּמוֹ הֲסָרַת הִינוּמָה

.

*

בַּשֵּׁנִית

פָּנֵינוּ קְרוֹבוֹת,

גּוּפֵנוּ כְּרוּכִים.

אֲנִי רוֹכֶנֶת אֵלַיִךְ

וְזֶה קוֹרֶה

וְזֶה עַכְשָׁו – 

בְּרַק־חַשְׁמַל שׁוֹטֵף, מַרְעִיד

אֵינִי יְכוֹלָה לִבְרֹחַ עוֹד,

אַף לֹא לְהַקְטִין אֶת הַצֹּרֶךְ הַזֶּה

מָה אֶעֱשֶׂה עִם הַצֹּרֶךְ הַזֶּה – 

.

אֵינִי יְכוֹלָה לְהִתְנַעֵר עוֹד

מִגַּרְגְּרֵי־הַסֻּכָּר שֶׁל פָּנַיִךְ,

מִפֵּרוּרֵי־הַלֶּחֶם שֶׁל פָּנַי

אַף אַחַת מֵאִתָּנוּ

לֹא חָלְמָה לְהִתְמַמֵּשׁ בַּבָּשָׂר – 

וְזֶה קוֹרֶה,

וְזֶה עַכְשָׁו

.

אנו שאיננו ראויות 

שָׁמַיִם חֲסֵרִים

תְּלוּיִים מֵעָלֵינוּ,

יָפִים וּשְׁבוּרִים 

אַךְ הֵם נוֹשְׁמִים לְתוֹכֵנוּ

הוֹפְכִים אוֹתָנוּ

לִבְנוֹת־אֱנוֹשׁ.

.

תוכניות

אֲבָל בַּסּוֹף, הִיא וַאֲנִי

נָטוּס מִכָּאן, שׁוּב.

נַרְגִּישׁ אֶת הַשֶּׁלֶג מְנַשֵּׁק

רֹאשׁ, רִיסִים, קְצֵה אַף.

.

אַחַר כָּךְ נִצָּנֵי אָבִיב:

.

נִתְנַחֵם בִּבְקִיעַת הַחֹם,

נִצְפֶּה יַחַד בְּפַחַד נָמֵס.

.

וְנַחְזֹר – בָּרוּר לָנוּ.

נַחְזֹר מְנַצְּחוֹת וַאֲפוּסוֹת־כּוֹחוֹת

מֵהַכְּפוֹר הַלָּבָן לְאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ. 

.

עַכְשָׁו,

רַגְלַי נְטוּעוֹת חָזָק מִדַּי בַּקַּרְקַע.

נִדְמֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יָזוּזוּ שׁוּב.

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּזֶה:

נָטוּס.

נַחְזֹר.

יְדִיעַת הַסּוֹף שְׁמוּרָה קָרוֹב לֶחָזֶה.

.

כְּשֶׁנַּמְרִיא מֵעַל לֵב הָאָרֶץ,

כְּשֶׁנִּנְחַת בְּשִׁבְרוֹ – 

נִהְיֶה אֲשֶׁר נִהְיֶה

הִיא וַאֲנִי זוֹ לָזוֹ 

בַּיִת וְאוֹר.

.

ואת?

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת מַגָּעֵךְ בִּשְׂעָרִי

וְיוֹדַעַת – 

.

צְבָעִים דּוֹהִים לְאַט,

תָּוֵי־פָּנִים מְאַבְּדִים מִדִּיּוּקָם, 

זָוִיּוֹת מִתְקַהוֹת וְאֵינָן

.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת תְּחִלַּת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים:

אֶת הַחִפּוּשִׂים,

אֶת הָאוֹר בַּפָּנִים שֶׁנִּדְלַק וְנִכְבָּה

וְנִדְלַק.

.

הַגַּעְגּוּעַ הוּא קֶסֶם מַר.

.

לְבַסּוֹף, אֲפִלּוּ אֲנִי

אַפְסִיק לִשְׁאֹל אֶת הֶחָלָל:

וְאַתְּ,

אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי?

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בגיליון המוסך מתאריך 5.1.23 ובכתבי עת ואנתולוגיות שונות. ספר ביכורים של סיפורים קצרים ונובלות פרי עטה עומד לראות אור בקרוב בהוצאת "טנג'יר".

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מאת דר פיקרסקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | מה חסר כשהכול מלא?

"דיבור שירי קצוב ופרוזאי, שנדמה כמו שיטפון שגורף ממעמקים שברים של תורות חסידיות." רתם פרגר וגנר על "בחוץ שקט" מאת יעל סטטמן

832 629 Blog

נעמי טנהאוזר, פרט מתוך דיוקן עצמי עם קיסוס ופינגווינים, 60X45 ס"מ, 2008

"לשסף את הלב ולהגיש" – על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן

רתם פרגר וגנר

.

בספרה האחרון של יעל סטטמן, בחוץ שֶׁקֶט (הקיבוץ המאוחד, 2023), יש משא ומתן מפתיע ומתריס בין שירה שמפציעה מתוך מצבי היומיום של אישה, בת, אם ובת זוג, לבין עמדה או נטיית לב חסידית. איני מתכוונת לחסידוּת בצורתה הממסדית־שמרנית־מנוונת במאה העשרים ואחת, וגם לא לכל מיני תופעות נאו־חסידיות שהתפתחו בעשורים האחרונים, אלא לתנועה החסידית־מהפכנית־עממית ההיסטורית, שהופיעה באמצע המאה השמונה־עשרה במזרח אירופה וקשורה בדמותו של מבשרה־מייסדה הבעל שם טוב. תנועה זו ביקשה לחדש את יחסיו של יהודי עם אלוהיו דרך מעשה יומיומי, פשוט וגשמי ובה בעת העתיקה את הזירה של יחסים אלה אל הנפש פנימה. ספרה של יעל סטטמן נכתב כאן ועכשיו על ידי משוררת שהשירה העברית והישראלית – ביאליק, זלדה, וולך, רביקוביץ – ניכרת בלשונה, ובה בעת היא מחיה בדרכים לא שגורות משהו מהחסידות ההיא, המקורית. ליתר דיוק, היא מהדהדת יסודות מסוימים מתוך המחשבה ואורח החיים החסידיים, שמתאפיינים בהקשבה עמוקה לשיברון לב, בתחושת קיום מלאה פרדוקסים ובתנועה על קו תפר דק מאוד שבין אמונה לכפירה ובין יש לאין. יסודות אלה באים לידי ביטוי בשירים הן בשיחה חסרת המנוחה עם אלוהים ועל אודותיו, הן בדרמה הפנימית, הן בשפת החטא והאשמה, ובעיקר בריאליזציה, לא פעם פרודית, של ביטויים, מונחים, סיפורים ורעיונות מעולמה של החסידות, שמוכנסים מצידה האחד של ה"מכונה" השירית ויוצאים בוהקים, זכים ומרוסקים מצידה השני. 

צריך לומר, ביטויים מעולם המחשבה הקבלי־חסידי מצויים בשירה שנכתבת כאן בעשורים האחרונים – מחביבה פדיה ועד סיוון הר־שפי – ורובם מסתעפים במידה זו או אחרת משירת זלדה, אבל שירתה של יעל סטטמן, בספרה הראשון וביתר שאת בספרה הנוכחי, חורגת ממגמות אלה. היא לא נוקטת שפה חסידית במובן של זיקה רוחנית מרובת אזכורים, אלא מבצעת דיבור שירי קצוב ופרוזאי, שנדמה כמו שיטפון שגורף ממעמקים שברים של תורות חסידיות. אפשר להפריז ולומר שהיא יוצרת מעין אסכולה חסידית מקורית של אישה אחת. מה עושה אותה לאסכולה חסידית? העובדה שהיא יוצרת וממחיזה שיח תאולוגי אינטנסיבי, אישי ובה בעת קולקטיבי, עמוס בספקות, באינטרוספקציה ובתשוקה אל אלוהים או אל משהו טהור ושלם אחר, בלי יכולת להניח לרגע לרגש כוסס של אי־נחת עקרוני, ואגב תנועה מתמדת בין ימי החול ומצביהם לבין תחושות רפאים של קדושה. 

שירתה מקבילה לזו של זלדה בעצם התופעה העקרונית של יצירת שפה שירית חסידית־מודרנית יחידאית שכותבת אישה, אך שונה ממנה לחלוטין בכל היבט אחר. היא גם עוסקת במפורש בהשפעה של זלדה – האם השירית של כל נטיית לב חסידית בשירה הישראלית – על כתיבתה, והופכת את שפתה על פיה. כך, למשל, השיר "שלומי" (עמ' 21) נקרא כשם שירה הידוע של זלדה שנפתח כך: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט/ אֶל שְׁלוֹמְךָ" (שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 52), ומייד משבש אותו; הדוברת בשיר של זלדה פונה אל נמען יחיד, נוכח, שהוא אהובה ושותפה לחיים, והשיר כולו הוא שיר אהבה ששוזר בהרמוניה אני ואתה ועולם ומלואו. בשיר של סטטמן ה"שלומך" מוסב לגוף שלישי רבים: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט/ אֶל שְׁלוֹמָם / בְּחֶבֶל / בְּדָם". ההרחקה והשבירה של המטפוריקה העדינה־דקה של זלדה אל שדה סמנטי של חבל ודם, כלומר אל ייצוג פרגמנטרי־גופני של גוף היולדת, יוצרת ריאליזציה של הזיקה שלומי־שלומם לקשר שבין אם לילדיה במובנו הקונקרטי ביותר. בבית השני של השיר חוט השלום של זלדה נשבר שוב, או ליתר דיוק, מתפצל ונקרע: "אֲבָל / שְׁלוֹמִי מְסֹעָף, וְהַחוּט קָצָר". ה"שלומי" המסועף, המפוצל, שלמעשה מתנתק מהחוט הקצר, יוצא כנגד השפה השירית של זלדה בכל רובד אפשרי: בתמונה, בטיב הקשר ובפואטיקה. במקום מטפוריקה שמאייכת זיקה עשירה, נמשכת וגדושה בין הדוברת לזולת בשיר של זלדה, היא מעמידה מין סטקטו מקוטע שיוצר חוסר שקט, אי־ודאות ואירוניה עצמית. בבית האחרון היא כותבת: "לְמָשָׁל / בַּלֵּילוֹת שְׁלוֹמִי מִתְהַפֵּךְ / וְהַיְלָדִים יְשֵׁנִים יָפָה // מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?". השאלה שמפנה האם הדוברת בשיר אל עצמה, זו ששלומה מתהפך בלילות גם כשהילדים ישנים יפה, עשויה להתפרש כחיווי נואש של אישה חסרת שקט; היא מנוסחת בעברית מדוברת וחפה לכאורה ממטענים תאולוגיים, אבל למעשה היא מעין גלגול לשוני מחולן של התהייה החסידית על אודות היחס הפרדוקסלי שבין יש ואין. לתהייה הזו יש ביטויים רבים בספרות החסידית, ותמציתה ניכרת באמרה של רבי שניאור זלמן מלאדי: "וזהו יסוד כל התורה להיות ביטול היש לאין" (תורה אור נח, ד, יב). השפה התאולוגית הזו, או לפחות רסיסים מתוכה, עוברת שינוי צורה ומוסבת בשירה של יעל סטטמן למצב נפש, שצידו האחד הוא טרוניה עצמית וצידו האחר הוא עניין מטפיזי לענות בו. 

השאלה "מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?" חוזרת ומהדהדת בווריאציות שונות בשירי הקובץ ומעידה על חוויית הקיום שבתשתיתו: היא עולה מכותרתו של הספר – "בחוץ שקט" – שמצביעה מייד על הקוטב המנוגד, החסר, שהוא השקט בבית פנימה: "וּמַה קָּרָה, בַּחוּץ שֶׁקֶט/ וַאֲנַחְנוּ מַפְגִּיזִים אֶת פְּנִים הַבַּיִת" (עמ' 14), והיא נוכחת בכל כוחה הקדחתני בשיר הפותח את הקובץ, "מחכה לצדיק" (עמ' 7):

.

מחכה לצדיק

וַאֲנִי יוֹשְׁבָה בּוֹכִיָּה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, הָאַחְרָיוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה,

מַדּוּעַ שְׂעָרִי אָרֹךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁל תִּינֹקֶת

וְהַזְּמַן הוּא הַזְּמַן הָאַכְזָר בְּיוֹתֵר, כְּלוֹמַר עֶרֶב שַׁבָּת

וְנָהוּג לְהוֹסִיף עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁזֶּה לְשַׁסֵּף אֶת הַלֵּב וּלְהַגִּישׁ.

מֵאֲחוֹרֵינוּ הַזְּמַן שֶׁנִּקְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

וּלְפָנֵינוּ צֵאת הַכּוֹכָבִים,

וּלְפָנֵינוּ מַרְבָד פָּרוּשׂ שֶׁהוּא הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ,

מַרְגָּלִית לַשְּׂמֵחִים בָּהּ, אֶבֶן טוֹבָה לַמִּתְנַחֲמִים בָּהּ,

וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ דִיזְנְגוֹף וְהִתְנַחֲלוּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת

וּמָשְׁכוּ אוֹתִי לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת "יָקָר", זֶה שְׁמוֹ, בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב,

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶם אַל תִּדְאֲגוּ, הַשַּׁבָּת נִכְנֶסֶת כְּשֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתָהּ.

בֵּינְתַיִם יֵשׁ לִי שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת לָרִיב עִם חֲבֶרְתִּי

בַּטֶּלֶפוֹן עַל הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁבוּרָה,

כָּכָה הַדְּבָרִים קוֹרִים תָּמִיד בְּעֶרֶב שַׁבָּת,

מֵרֹב קְדֻשָּׁה הַהֲגַנּוֹת יוֹרְדוֹת

וַאֲנִי שׁוֹפֶכֶת אֶת דְּמֵי הַחֲבֵרוּת שֶׁלָּנוּ לְאֹרֶךְ הַמַּדְרֵגוֹת

בְּנַעֲלֵי בַּיִת וּבְלִי הֲכָנָה מֵרֹאשׁ,

בְּלִי לְהִזָּכֵר אֲפִלּוּ מְעַט בְּיוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבָּת

שֶׁמָּצָא דֶּרֶךְ לְקַדֵּשׁ אֶת הָעֹנִי

וְלִשְׂמֹחַ בַּדְּמָעוֹת, רַק אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי מָתַי לַעֲצֹר

.

מִי אֲנִי אִם לֹא בַּעַל הַפֻּנְדָּק הַזּוֹלֵל, חֲסַר מַעֲצוֹרִים,

שׁוֹכֵחַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ צַדִּיק לָעִיר וְאָז בִּבְכִי גָּדוֹל

מִתְוַדֶּה, בְּרֶגַע הָאֱמֶת מְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, כָּכָה אֲנִי מְחַכָּה

לַצַּדִּיק שֶׁיַּגִּיד לִי שׁוּם דָּבָר מִכָּל זֶה אֵינוֹ אַשְׁמָתֵךְ עַד הָעוֹלָם

וַאֲנִי אֶתְמַלֵּא שׁוּב בְּכֹחַ וּבְאַחְרָיוּת וְאָקוּם וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם.

.

השפה דמוית הדיבור של הדוברת בְּגוף ראשון בשיר הזה עשויה מכיתות מכיתות של פסוקים, מושגים רווחים בדת, בטקס, במנהג ובהלכה היהודית, סיפור חז"לי שנהיה לסיפור מוסר עממי, מושגים מעולמם של החסידות והסיפור החסידי, ומשפטים בעברית מדוברת, עכשווית, שתחבירם חסר ומקוטע, למשל השורה הפותחת "וַאֲנִי יוֹשְׁבָה בּוֹכִיָּה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, הָאַחְרָיוּת מִמֶּנִּי וָהָלְאָה", שנקודת המוצא שלה היא פרפרזה על פסוק ידוע מאיכה: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם וגו'" (א, טז). הפסוק מתאר את דמותה הנשית האלגורית של ירושלים המבכה את חורבנה, והוא מופקע כאן מהקשרו לתיאור של סיטואציה ומרחב יומיומיים ופרוזאיים: חדר מדרגות, אישה יושבת ובוכה, לא ברור על מה. היא מעידה על עצמה שהיא חסרת אחריות ועוברת לשאלה תמוהה – "מַדּוּעַ שְׂעָרִי אָרֹךְ כָּל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁל תִּינֹקֶת" – שלא ברור מה הקשר בינה לבין מה שקדם לה, אבל היא מעלה על הדעת שהאני הזו, שמחכה לצדיק, כפי שמשתמע מכותרת השיר, נוטה לתפוס את עצמה כילדה, כלומר כחסרת כוח, מה שייתן לה אולי הנחה מסוימת בבית הדין הפנימי שמחכה לגזר דינו של הצדיק. 

הדיבור הזה, שהוא באמצע הדברים, נעשה במהלך השיר לטקסט שנע בין מונולוג וידויי לבין פרודיה על שיעור מוסר או על דרשה באולפנה מצויה לבנות. הוא נרקח מתערובת מלאת ניגודים של שפת קודש ועברית של חול ורחוב: "וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ דִיזְנְגוֹף וְהִתְנַחֲלוּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת". מצטייר מתוכו מין תיאטרון של אישה אחת, שרבה עם חברתה בטלפון שמונה־עשרה דקות לפני כניסת השבת בעודה יושבת על מדרגה שבורה. המדרגה השבורה – כמו המרגלית, שבת קודש, בין השמשות, צאת הכוכבים, האובדים, בעל הפונדק, הצדיק, כל הארסנל הזה של שפה חסידית וריטואל דתי – טעונה במטעני נפץ רוחניים ומוסריים ומטריפה את דעתה ובה בעת מעניקה לה הזדמנות להתייסר על כך שאינה ממלאת את תפקיד הגיבורה הטובה – במקרה זה תפקידו של יוסף מוקיר שבת – בדרמה הפנימית. 

האפקט הפרודי נוצר בעיקר מהסמכת מושגים הטעונים בקדושה לחיוויים פראיים ומפתיעים: "וְהַזְּמַן הוּא הַזְּמַן הָאַכְזָר בְּיוֹתֵר, כְּלוֹמַר עֶרֶב שַׁבָּת" (במקרה זה החיווי נשען על הניגוד הבלתי צפוי בשורת הפתיחה הנודעת של ארץ השממה מאת ט"ס אליוט: "אפריל הוא האכזר בחודשים"), או לחיווי גוזמאי־קיצוני־אלים: "וְנָהוּג לְהוֹסִיף עֶרֶב שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁזֶּה לְשַׁסֵּף אֶת הַלֵּב וּלְהַגִּישׁ." התהומות האלה שנפערות בין המילים ובין מצבי העניינים הן מצחיקות גם כשהן נואשות, וככל שהשיר מתנקז אל סופו, כך גובר בו האפקט הקומי: "וַאֲנִי אֶתְמַלֵּא שׁוּב בְּכֹחַ וּבְאַחְרָיוּת וְאָקוּם וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם." 

השיר משרטט קווים לדמותה של הדוברת בקובץ כולו, זו שאני רואה בה מעין חסידה חדשה. היא תזזיתית, חסרת מנוחה ומשתוקקת למנוחה, אובססיבית, דברנית עד קוצר נשימה, רפלקטיבית עד כדי מחנק, ויש לה תשוקה בלתי נלאית לחשוף את האמת. היא מצחיקה. היא ספקנית ונוטה לסבך את עצמה בכל סבך אפשרי או בלתי אפשרי אף שהיא כמהה לפשטות. היא מיטלטלת – כפי שעולה מסיפורי חסידים רבים – בין תחושת אפסות לתחושת ערך עצמי, ולמעשה היא מין חוטאת־בעיני־עצמה תמימה שיכולה הייתה להיקלע לסיפור חסידי, לו היה מוכן לשאת דמות של גיבורה נשית. מעל הכול, יש לה שפה וטון משל עצמה שמוליכים את כל המשא הדחוס הזה של הסכסוך הפנימי, שאחוז בשפה דתית ורוצה־לא־רוצה למלט עצמו ממנה. 

פרודיה, לימדונו הפורמליסטים הרוסים, מסמנת את מיצויה של פואטיקה אחת ואת תחילתה של אחרת. בשירתה של יעל סטטמן הפרודיה של ה"טקסט" הדתי־חסידי הבסיסי, גריסתו לחתיכות שמנותקות זו מזו וממשיכות להפעיל את מוראות הנפש וחיי היומיום, משילה ממנו את העור המת ומעניקה לו חיים חדשים, מפתיעים, ושפה שהולכת חשופה על סף הלא כלום: 

.

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצַחַת אֶת עַצְמִי

עִם שָעוֹן מְעוֹרֵר, אֵין בְּרֵרָה

רַק מִשְׁאָלָה: לָשׁוּב אֶל בֵּית הַשֵּׁם

.

לְהַכְנִיעַ אֶת הָאֲרָיוֹת,

בִּכְבִיש רֵיק לִתְפֹּס אֶת הַהֶגֶה

בְּאֶפֶס בּוּשָׁה, לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה

.

בְּכֹחַ הַמַחְשָׁבָה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ.

(בכוח המחשבה, עמ' 59)

.

רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. רשימות רבות פרי עטה פורסמו במוסך, בין השאר בגיליונות 82, 103, ובגיליון יוני 2024. חברת מערכת המוסך.

.

יעל סטטמן, בחוץ שקט, הקיבוץ המאוחד, 2023

ביקורת שירה סטטמן עטיפה

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: איתן דקל על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן