"עַד שֶׁהַזְּגוּגִיּוֹת יְכֻסּוּ עֵדִים": על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

איתן דקל

.

"לעבור בלשוני את מחסום ההווה והגוף"

אי־אז בשנת 2020 הנחתי את ידי על ספר אפור שעל כריכתו, באותיות המדמות דיו או צבעי מים, נכתב "חינוך גופני". הספר הראשון של עומר ולדמן (הקיבוץ המאוחד, 2019) הילך עליי קסם בנוסח המקורי שבו נכתב. השורות היו ארוכות, הדימויים סתומים, השפה התאפיינה בשילוב בין משלב גבוה, נמלץ, לסלנג מרושל במפגיע ובמשחקים מילוליים. המוזיקה חופשית, אבל כזו שמקורותיה הקלאסיים ברורים. אמיר גלבע, חדווה הרכבי, נעמי שמר וחיים חפר הופיעו בו, אבל גם דרייק וג'וש (שהופיעו כ"דְּרֵעק וְג'וֹשׁ", חינוך גופני, עמ' 53).

בספרו השני של ולדמן, פרקי תהילה (הבה לאור, 2024), אפשר להצביע על גיבוש נוסח עקבי יותר, אסוף, פרוע פחות ומעוצב כשירה בפרוזה, אך כזה שממשיך מאפיינים רבים של הלשון השירית בחינוך גופני. באופן כללי אפשר להבחין בין שני יסודות מרכזיים בנוסח זה, שהופיעו גם בספר הקודם אך התחזקו מאוד בספר הנוכחי: היסוד היומני והיסוד המדרשי.

מבחינות רבות פרקי תהילה כתוב כיומן. אין בו תאריכים, אך שיריו מסודרים על פי עלילה מסוימת, הנפרשת על פני זמן ואחוזה בו; הוא קרוי על שם הדמות הנאהבת, אך עסוק בעיקר בסיפורו של הדובר הקבוע של שיריו; שירים רבים מתחילים "מהאמצע", וביטויים רבים אינם מוסברים, כאילו זה שלקריאתו הם מיועדים יודע כל מה שצריך לדעת כדי להבינם; ולעיתים הדובר סוטה מהנושא העיקרי אל שירים העוסקים בעניינים צדדיים, ומהם הוא חוזר, כמו באסוציאציה, אל הנושא העיקרי. באחד משירים אלה, העוסק בניקוד, נרמז כי זו אכן כוונת הכותב: "נִשְׁאַלְתִּי לֹא פַּעַם מַדּוּעַ נִקַּדְתִּי אֶת יוֹמָנַי" (עמ' 53). מתוך הקונקרטיות וההיאחזות בסיפור החיים של הכתיבה היומנית מגיעים אל לשון השיר שבספר ביטויים וסיטואציות מחיי היומיום של התקופה. כך, באחד מהשירים הקצרים והיפים שבספר, מופיע מדור ההורוסקופים של עיתון סטודנטים, ובשיר אחר הציפייה הירושלמית לשלג עלולה לבטל את המבחן בקורס מבוא לספרות האגדה.

אך היסוד השני, המדרשי, מערער על הסתמיות היומנית, האגבית, של הסיטואציות היומיומיות. הדובר בפרקי תהילה הוא דרשן. מדרש הוא יצירת יש מיש, יצירת משמעות מחומר שמונח כל העת לפנינו, והדובר דורש חומרים מחומרים שונים – מפסוקים ומימרות (מומצאים יותר או פחות), דרך שירים של תרצה אתר, אבות ישורון, אדמיאל קוסמן או שלום חנוך, וציטוטים של אימו, של תהילה או של חברותיה, ועד שמות – של האל או של קיסר רומאי. כדרשן, הדובר מייחס משמעות לכל פרט, ובעקבותיו תוהה הקורא על אותן סיטואציות, אותם ביטויים, וכמעט בעל כורחו פונה אליהם כדי לפרש את השירים. כך הופכת חוויית הקריאה גם היא לפעולה של מדרש.

המדרש כפרשנות, כאמור, מייחס חשיבות רבה לכל פרט, אך במדרש יש גם ממד של שעשוע. הדובר בשירים משתעשע בשפה. הוא כותב משפטים מפותלים, רב־משמעיים, ממציא ביטויים ומשתמש בשמות תואר שלא בשימושם הרגיל. לצד הרצינות התהומית יש בספר גם רגעי הומור שנובעים מן הלא־צפוי. אחרי שיחה על אביה המת של חברתה של תהילה מופיע ציטוט של מה שמלמלה תהילה בשנתה: "תַּחֲזִיק אֶת הַפִּיָּה, חַגַּי, אַל תִּשְׁתֶּה מֵהַפִּיָּה". אך אחרי שהקורא יצחק בקול, הוא ינסה שוב לפרש ולייחס משמעות למלמוליה, הסתמיים לכאורה, של תהילה.

המדרש והיומן נפגשים בעומס המילולי, בהדר הלשוני ובניסוח המפותל. שפתו של הספר היא מערכת מסועפת של גבוה ונמוך, אך גם ברגעיו המצחיקים ביותר, או הסלנגיים ביותר, וכאמור, יש לא מעט כאלה, הדובר אינו שומט את התחביר הגבוה, את משנה החשיבות ואת הכבוד לדבריו שלו.

.

"קָרָאתִי לָזֶה תְּהִלָּה"

המתח שבין האמת היומנית לבין היצירה המדרשית עומד בבסיס הלשון הפואטית של הספר, אך הוא מצוי גם ביסוד הסיפורי שבו. הסיפור שמסופר בפרקי תהילה בנוי כסיפור אמיתי, על אהבה ירושלמית ועל חיים סטודנטיאליים, אך הוא מלא סתירות ורמזים לכך שהוא במידה רבה סיפור בדיוני.

דמותה של תהילה מבליחה לשני רגעים גם בספר הראשון של ולדמן, חינוך גופני, אם כי בו היא חולקת את מקומה עם אחרות – דנה, יפעת ויסמין, ובעיקר עם "היא" או "את" כלליות, ואילו בפרקי תהילה היא הנושא היחיד, ושמות אחרים נמצאים בשוליים. גם בשיר שרומז לשירים מהספר הראשון ("אָדָם מְקוֹרִי כָּל כָּךְ, גַּם בְּזֶה יִפָּקַח", עמ' 28), שבהם הופיעו בין השאר חיים חפר ו"דנה", מוזכרות הדמויות כ"ההוא" ו"הבחורה". האישה הנוספת היחידה שמוזכרת תמיד בשמה היא חברתה של תהילה – "חן חברתה" (וגם כאן תוהה הקורא אם חן היא דמות "אמיתית" או שמא היא מדרש על חינה של תהילה, הסמוך אצלה תמיד).

מיהי תהילה? שאלה זו נענית בדרכים שונות וסותרות בפרקי הספר. לפעמים נדמה כי תהילה היא דמות בשר ודם – בחורה ירושלמית, אהובה נכזבת. לעיתים נדמה כי היא ההוויה הירושלמית עצמה, זו של הסטודנטים העושים את דרכם בכל יום מהר הצופים אל הדירות שהם שוכרים במחיר מופקע. זו שלבושה אריג, ששותה תה, שמחכה לשלג. זו ששפתו של הספר רומזת לאחותה הגדולה, העגנונית, בין השאר כשמוזכר לצידה לא פעם הביטוי "עד הנה", כשם קובץ הסיפורים שבו נכלל סיפורה.

אך נדמה כי הדובר חוזר ומסביר לקורא כי תהילה היא היבט מסוים בתוך קשר זוגי:

"עַל זֶה אוּלַי לֹא יְסֻלַּח לִי מֵעֶשְׂרִים נָשִׁים שֶׁקָּרָאתִי לָהֶן תְּהִלָּה וְאָמַרְתִּי, אַתֶּן תְּהִלָּה כִּי יֵשׁ בְּכֻלְּכֶן תְּהִלָּה אַחַת שֶׁמִּתְפַּזֶּרֶת אַחֶרֶת. אֲבָל עַכְשָׁו, בָּרֶגַע הַזֶּה, הַכֹּל עוֹד נִסְלַח. לָרִאשׁוֹנָה הַכֹּל מַפְשִׁיט מִמֶּנִּי אֶת כְּבוֹדִי, אֶת מְאֹדִי. וּבְלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הֵדִי אֲנִי קוֹבֵר אֶת תִּיק שִׁירַי בַּאֲרוֹנוֹת. וְעוֹבֵר בַּהֲדַר בְּתוּלִין מִתְחַנֵּק וּמָתוּן עַל כָּל הַשְּׁלָגִים, עַל כָּל חֲרוֹנוֹתַי. וּמִתְחַנֵּן לִנְעָרוֹת וְלִנְעָרִים דּוֹמִים לִי שֶׁעוֹד לֹא יֵלְכוּ, שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתַּח לְכָל עוֹנוֹתַי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ קָמִים. וְעַל זֶה אֶתְגַּעְגַּע כָּל הַיָּמִים."

(עמ' 9)

מהו ההיבט הזה, שקרוי "תהילה"? נראה כי מדובר במה שראוי להלל אותו, בתפארת, ביופי או בקיום נשגב, אך גם בתהילה במובנה העכשווי יותר, בכבוד ויקר. אולי מה שמגדיר את תהילה יותר מכול הוא שמחכים לה, ואף שמתאכזבים שוב ושוב, ממשיכים להאמין שהיא אפשרית.

.

"מִי שֶׁיִּשְׁמַע, מִי שֶׁיִּשְׁמַע"

מבין פרקי הספר מובן כי הצורך בתהילה קשור בצורך להישמע ולהיראות. הדובר רוצה "שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתַּח לְכָל עוֹנוֹתַי", הוא רוצה להיחשף. אך זו איננה חשיפה רגילה, אלא רצון להיראות בדרך מסוימת, שלרגע הייתה אפשרית:

"הַשִּׁירִים שֶׁל עַמִּיחַי עֲשׂוּיִים מִמְּדוּרוֹת, מִכְּתֵפַיִם אֲסוּפוֹת אַחַר חִבּוּק וְלֹא אַחַר חֲרָדָה. הַשִּׁירִים שֶׁלִּי עֲשׂוּיִים מִדְּבָרִים אֲחָדִים. שֶׁהָיְתָה לָהֶם הִזְדַּמְּנוּת אַחַת לְהֵאָמֵר. לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיְּנַקּוּ אוֹתָם מִשְּׁמִי וְיִהְיוּ נַחֲלָה לְרִגְשׁוֹת הַכְּלָל, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי מִתּוֹכָם. שֶׁאִשָּׁה אַחַת תִּרְאֶה. כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁלֹּא תִּרְאֶה. עַמִּיחַי כִּוֵּן אֶת שִׁירָיו לְאִשָּׁה אַחַת כְּדֵי שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתָם בְּאֶלֶף דְּרָכִים. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתִי בְּדֶרֶךְ אַחַת, שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, שֶׁלְּרֶגַע רָאֲתָה אוֹתִי בָּרוּר."

(עמ' 59)

זהו אפוא מה שמבקש פרקי תהילה לעשות, לממש. התשוקה שמתוכה הוא כתוב היא הרצון להצטייר מבעד לעיני תהילה, אך להיקרא כך על ידי כולם. כמו דויד גרוסמן, שמבקש מהדובר למסור ד"ש לבתו כי "יֵשׁ לִי עִנְיָן לַחֲזוֹת בְּבִתִּי שֶׁבְּךָ. לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מִקּוֹלְךָ" (עמ' 37), כך גם הדובר פה מבקש להיראות מתוך דמותה של תהילה, מתוך עיניה. המתח שבין היומני למדרשי מעמיד גם את הנראות הזו כמין מבט עקיף במראה. הדובר יוצר, מתוך חייו, את הדמות שבה הוא רוצה להתאהב, שמבעדה הוא רוצה להיראות.

הצורך הזה, להידמות לאיזו גרסה משופרת של העצמי, שמץ ההתאהבות הנרקיסיסטית שמקורו, אולי, בחוסר ביטחון ובביישנות, היו יכולים להיות מתוארים כמבישים, וליצור חוויית קריאה שמכוונת אל האנושיות המביכה. אך דווקא בספר שהאהבה שבו מתממשת לרגעים מעטים כל כך, ובשירים שבמידה רבה מתאכזרים לדובר שלהם, מתואר הצורך להיראות ולהידמות כ"נִסְלַח" ואפילו כ"יָפֶה". בזה טמון אחד מהישגיו של הספר, החן אינו מצוי רק אצל מושא האהבה, אלא גם אצל זה שצריך אותה, שרודף אחריה. זה שדווקא ברודפו אחרי אהבה או נראות הוא יפה.

"כַּמָּה יָפֶה הָיִיתִי בַּצֹּרֶךְ לִרְצוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד.

לִהְיוֹת בְּרָצוֹן אֶחָד. לִקְרֹא לְכֻלָּן תְּהִלָּה. אֲנִי מֻכְרָח

לִשְׁמֹעַ שֶׁאֵינֶנִּי מְקוֹרִי. שֶׁאֲנִי נִבְלַע בֵּין רְגִילִים.

שֶׁשִּׁירִי לָקוּחַ מִמָּקוֹר אָהוּב יוֹתֵר, מוּבָן יוֹתֵר,

יָדוּעַ. שֶׁאֵין חוֹבָה לְהַגְדִּירוֹ דַּוְקָא בַּמִּלִּים הָאֵלֶּה

וְלֹא בַּאֲחֵרוֹת. כִּי אֶת הָעִקָּרוֹן גַּם אֲחֵרִים

יוֹדְעִים. אֲנִי מֻכְרָח לָדַעַת שֶׁגַּם אֲחֵרִים יוֹדְעִים

לִרְאוֹת מֵחֶשְׁכָתָם אֶת תְּהִלָּה. לִשְׁאֹל אוֹתָהּ

מִתּוֹךְ עַצְמָם: מָה מִכָּל מָה שֶׁעָבַרְנוּ חָשׁוּב לָךְ לוֹמַר.

לְהַשְׁאִיר. לָמָּה כָּל כָּךְ כָּכָה מְשֻׁלַּחַת בְּשִׁיר."

("כַּמָּה יָפָה אַהֲבַת אֲנָשִׁים רְגִילִים", עמ' 60)

.

פרקי תהילה הוא ספר שמבעדו אפשר לראות את דמויותיו ואת סיפורן, אך גם כזה שמותיר את הקורא עם מה שאני אוהב לכנות "הרהור תשובה": תהייה עמוקה, לא־מילולית, על הצורך להיראות, להידמות, על הציפייה ועל האכזבה, על "הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁל גִּלּוּי מְצוּקָה, שֶׁנִּקְרָא מִשּׁוּם מָה אַהֲבָה" (עמ' 49).

.

איתן דקל הוא סטודנט לספרות עברית ולמדעי הרוח באוניברסיטה העברית. זוכה פרס היצירה ע"ש זולטן ארניי בתחום השירה (תשפ"ד) ופרס הרי הרשון לספרות (פרס שני, תשפ"ד). עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", המוקדש לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. רכז המערכת של המוסך.

.

עומר ולדמן, פרקי תהילה, הבה לאור, 2024.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הדסה רובין | שיר ערש                                             

מיידיש: מינה ועוזי פריידקין

.

                                                               להַנְקה מקרקוב

פָּחוֹת מִדַּי עֲרִיסוֹת נִעֲנַעְנוּ –

הֶחָלָב בֶּחָזֶה, מְאֻבָּן כַּקֶּרַח.

אֲנִי כָּאן לְבַד.

אִישׁ אוֹתִי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ.

מְנַעֲנַעַת עֲרִיסָה בִּלְתִּי נִרְאֵית,

בַּעֲרִיסוֹת כְּחֻלּוֹת מְנַעֲנַעַת עֲצָמוֹת.

.

נוּמוּ.

נוּמוּ. עוֹלֶה מִכֶּם רֵיחַ שָׂדוֹת,

רֵיחַ שֶׁלֶג – מֵחִתּוּלֵי רוּחַ.

מִזְדַּקֵּן הַזְּמַן הַחוֹלֵף עַל פְּנֵיכֶם,

אַתֶּם בַּיַּלְדוּת לָעַד נוֹתָרִים.

.

נוּמוּ.

נוּמוּ. גְּדוֹלָה מְאוֹד הִיא הָעֲרִיסָה.

נוּמוּ. יִנְקוּ עַד תֹּם אֶת דָּמִי, אֶת שִׁירִי –

נִקְרָשׁ הֶחָלָב בֶּחָזֶה,

בְּלֶהָבוֹת שְׁחֹרוֹת נִשְׂרָף לְאֵפֶר.

יָכֹלְתִּי לְהַרְעִיל בּוֹ                                  

אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁיַּהֲפֹךְ לִשְׁמָמָה.

.

נוּמוּ.

רֵיק הַמָּקוֹם אַחֲרֵיכֶם                                           

וְאֵינוֹ חָסוּם בִּפְנֵי רֹעַ חָדָשׁ.                                     

מְלַקֶּטֶת אֲנִי כְּאֵב – פְּרִי קוֹצִים 

וּמִן הַשִּׂנְאָה לֹא אֶגָּאֵל.

.

נוּמוּ, מֻתָּשִׁים מִמִּשְׂחַק בַּלָּהוֹת                                  

נוּמוּ.

נוּמוּ.

נוּמוּ.

נוּמוּ.

.

———————————–

.

כֶּתֶם יָרֵחַ – מַצְהִיב כִּטְלַאי 

נוֹפֵל חֲרִישִׁי לְתוֹךְ עֲרִיסָה כְּחֻלָּה.

.

1957

.

הדסה רובין | מִין סְתָיו כָּזֶה

מיידיש: ישראלה בקר

.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

עָלֶה אָדוֹם מֵרֶקֶת דָּם.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו

שֶׁל אַהֲבָה וְשֶל בְּגִידָה.

.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

עִם יֵין־אָבִיב וּמְרִירוּת,

דְבַר־מָה נוֹצָר, וּדְבַר־מָה מֵת

בְּזִיו מַרְהִיב, הִצְטַמְרְרוּת.

.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

רִשְׁרוּשׁ שַׁלֶכֶת עַז כְּרַעַם.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

יָכוֹל לָשֵׂאת הַלֵּב אַךְ פַּעַם.

.

הדסה רובין (2003-1912), משוררת יידית ופעילת תרבות, נולדה בעיירה יאמפול, ליד קרמניץ, בחבל ווהלין שבמערב אוקראינה. בנעוריה הייתה פעילה בתנועה הקומוניסטית ואף ישבה בכלא פעמים אחדות בשל כך. בשנות ה־30 חייתה בווילנה, ושם הצטרפה לחבורה הספרותית "יונג ווילנע". במלחמת העולם השנייה שהתה בברית המועצות, ובשובה לפולין לאחר המלחמה נהפכה לדמות בולטת בחיי התרבות היהודיים שם. בשנים 1959-1956 נמנתה עם חברי מערכת הירחון הספרותי "ייִדישע שריפֿטן". בשנת 1960 עלתה לישראל. בארץ התפרסמו שיריה בקביעות בכתב העת "די גאָלדענע קייט" שערך אברהם סוצקבר.

.

מינה פריידקין היא מילונאית, עורכת ומתרגמת.

עוזי פריידקין הוא מילונאי, עורך ומתרגם. משמש כעורך הראשי של מילון "רב־מילים". בין היתר תרגם מפולנית את "בגן הזיכרון" מאת יואנה אולצ'אק־רוניק (שוקן, 2012). תרגומי שירה משותפים שלהם מפולנית, גרמנית, צרפתית ויידיש התפרסמו בכתבי עת ספרותיים שונים. תרגומיהם לשירים מאת תדֵיאוּש רוּזֶ'ביץ' פורסמו בגיליון 66 של המוסך.

ישראלה בקר היא בלשנית וכימאית. שירה של הדסה רובין "מין סתיו כזה" לקוח מתוך קובץ השירים "טריט אין דער נאַכט" שיצא לאור ב-1957 בוורשה.

.

דוד ספַרְד | הניצוץ האחרון  

מיידיש: מינה ועוזי פריידקין

.

הֵרַמְתָּ 

אֶת פָּרֹכֶת הַלַּיְלָה.

אֱמוּנָתִי

שֶׁשָּׁמְרָה אֶת הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן –

רְצוּחָה בַּשַּׁעַר.                              

וְצִפּוֹרֵי הַשִּׁיר                               

שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי

גֹּרְשׁוּ לְלֹא רַחֵם 

מֵעֲנָפִים פּוֹרְחִים 

אֶל אֲפֵלַת תְּהוֹמוֹת

הַיָּם הַמֵּת שֶׁל הַצַּעַר

לִשְׁתִיקַת תָּמִיד.

.

כְּבַעַל־תְּפִלָּה בּוֹדֵד                           

נוֹתָר רַק                        

זִכְרוֹנִי הַמַּכֶּה עַל חֵטְא                                         

וּמְעַלְעֵל לְלֹא תַּכְלִית  

בַּשָּׁנִים שֶׁתְּפִלָּתָן כְּבָר נֶאֶמְרָה עַד תֹּם

עַל כָּל מָה שֶׁהָיָה בָּהֶן

וְאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד                     

לִמְצֹא שָׁם

אֲפִלּוּ אֶת עַצְמוֹ.

                                                                      ורשה, מרץ [1972] 1968

.

דוד ספַרְד (1981-1903), משורר יידי, היה דמות מרכזית בקהילה היהודית ובמוסדות התרבות שלה בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה. נולד בעיירה טְריסק שבחבל ווהלין.  במהלך מלחמת העולם השנייה שהה בברית המועצות. ב־1946 שב לפולין, ולאחר מכן שימש מנהל ועורך ראשי של הוצאת הספרים "ייִדיש־בוך" ועורך הירחון הספרותי "ייִדישע שריפֿטן". בעקבות הקמפיין האנטישמי בפולין בשנת 1968, שבמסגרתו נסגרו הוצאת הספרים והירחון שבניהולו, עזב ספרד את פולין יחד עם משפחתו והשתקע בישראל. השיר "הניצוץ האחרון" נכתב בוורשה במרץ 1968 ופורסם בישראל ב־1972.

.

איציק מאנגר | בלדה פאוויה 10

מיידיש: בני מר

.

הִנֵּה בַּת הַשּׁוֹעֵר מֵרְחוֹב פַּאוְיָה עֶשֶׂר:

הִיא שׁוֹלַחַת עַכְשָׁו, בַּחֲלוֹם כַּמּוּבָן,

לָרוֹעֶה הֶעָצוּב בִּכְפָרָהּ אֶת הַמֶּסֶר:

"זוֹ אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי אָז עֵץ דֻּבְדְּבָן

בִּכְפָרֵנוּ; רָעַדְתִּי, עִם בּוֹא הַפְּרִיחָה – 

הֲתִזְכֹּר? – לִצְלִילֵי שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁלְּךָ".

הָרוֹעֶה לֹא עוֹנֶה וְרוֹצֶה לַעֲבֹר,

אֲבָל דַּוְקָא בִּכְיָהּ הַדַּקִּיק מְעַכְּבוֹ.

"אַל תֵּלֵךְ, אֲהוּבִי, וְגַם אַל תִּתְקָרֵב,

כִּי אָבִי בֶּחָצֵר, רַק לְךָ הוּא אוֹרֵב.

הוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁכָּל לַיְלָה תָּבוֹא

אַף עַל פִּי שֶׁנָּעַל כָּאן הַכֹּל מִסְּבִיבוֹ".

מְחַיֵּךְ הָרוֹעֶה, חִיּוּכוֹ שׁוּב נוֹפֵל

כְּמוֹ כּוֹכָב מֵעַל יַעַר־נוֹבֶמְבֶּר אָפֵל.

הוּא יוֹשֵׁב לְיָדָהּ שָׁם לְיַד הַמִּטָּה,

אֶת שְׂעַר הַזָּהָב מְלַטֵּף וְאוֹתָהּ:

"אַתְּ כָּל כָּךְ אֲהוּבָה, וַאֲנִי כֹּה אוֹהֵב,

שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב מִזָּהָב הוּא זוֹהֵב.

וּמֵאָז שֶׁעָזַבְתְּ אֶת הַכְּפָר – הַלֵּילוֹת

אֲרֻכִּים, הַיְּמָמוֹת כֹּה תְּפֵלוֹת.

אַךְ רוּחוֹת־עֲרָבָה, הָרָזוֹת וּצְנוּמוֹת, 

מְבִיאוֹת אֶת הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ בַּצַּמּוֹת.

וְאִמִּי הַזְּקֵנָה מְבַכָּה כָּאן בְּאֵבֶל

אֶת מַר גּוֹרָלֵךְ שָׁם בְּלֵב עִיר־הָאֶבֶן".

—

כְּשֶׁרָאִיתִי עַל חֶבֶל שִׂמְלָה שֶׁלָּבְשָׁה

כַּפְרִיָּה – מִתְנוֹפֶפֶת בְּצַר וּבוּשָׁה – 

אָז כָּתַבְתִּי מִיָּד אֶת הַשִּׁיר – אִם אֶפְשָׁר,

בְּנִגּוּן בְּיָרִיד שֶׁאוּלַי הוּא יוּשַׁר;

וְאִם שִׁיר טוֹב יוֹתֵר יֵשׁ לָכֶם – אַדְּרַבָּה –

בְּיָמִים עֲצוּבִים כְּמוֹ עַכְשָׁו, טוֹב שֶׁבָּא.

.

שירו של איציק מאנגר (1969-1901) "בלדה פאוויה 10" נכלל בספר "דעמערונג אין שפּיגל" (דמדומים בראי, ורשה, 1937). פאוויה היה אחד הרחובות הידועים בוורשה היהודית. השיר בתרגומו של בני מר יופיע בספר "מורה דרך לוורשה היהודית 1938" שיראה אור בקרוב.

.

בני מר הוא מתרגם מיידיש ומחבר הספרים "סמוצ'ה", "המועדים" ואחרים.

.

» במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: שיר מאת ברטולט ברכט בתרגומו של שמעון זנדבנק

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

איציק מלונדון

זלדה בילר

מגרמנית: שירי שפירא

.

בבוקר לח בחודש יולי, בדיוק כשאיציק מנדלבאום נפרד לשלום מאשתו בלונדון, לפני שנסע לברית המילה של אחיינו בישראל, עברה אלמה ברנר התמוטטות עצבים במכבסה בתל אביב.

           "אל תעשה ממני צחוק, עזרא," אמרה אלמה כשהסיטה את דלת הזכוכית של המכבסה הקטנטנה ברחוב שינקין ועזרא, הבעלים, התבונן בה נכנסת פנימה במבט מלא רחמים. אצבע ידו הימנית הונחה על שפתיו הדקות וידו השמאלית הצביעה על אביו החצי מת, שישב לידו על כיסא פלסטיק בראש מורכן ונחר בהתמדה.

           אלמה השליכה את ידיה אל־על ברוגז. "כמה זמן צריך בשביל שמלה אחת? אתה חושב שאין לי משהו טוב יותר לעשות מלבוא אליך כל יום?" שאלה אלמה בעברית שכבר כמעט הייתה חפה ממבטא.

           עזרא חייך. "ברור שיש לך דברים טובים יותר לעשות! את אישה צעירה יפהפייה, אינטליגנטית ועסוקה. אבל את יודעת מה? אפילו שאני לא יפה ולא אינטליגנטי, גם אני, עזרא צ'אדוֹרצ'י, המנהל הגאה של המכבסה הפרסית הראשונה בתל אביב, איש עסוק. אפילו מאוד!"

           בכל יום אחר היא הייתה צוחקת, אבל במקום לצחוק הרגישה אלמה שעולה בה זעם. היא לא ידעה מה הסיבה. הנחירות של אבא של עזרא? האוויר הקר מהמזגן שנשב לה בפרצוף? או אולי זה פשוט כי אתמול בלילה מפעיל הכטב"מים מהטינדר נרדם אצלה במיטה בעל כורחה ורק בבוקר הלך?

           "תקשיבי, אני מצטער שזה נמשך כל כך הרבה זמן," אמר עזרא. "אבל יש מלחמה, זאת תקופה קשה, את יודעת."

           "וכשיש מלחמה אנשים מכבסים יותר מהרגיל? בולשיט."

           עזרא ענה לה תשובה דבילית כלשהי, אבל אלמה כבר לא הקשיבה. פתאום נהייה לה חם, היא התחילה לרעוד קצת בעודה בוהה במגהץ שמאחורי עזרא, ואז כיווצה כל שריר ושריר בגוף. וכעבור כמה שניות שבעיני אלמה נמשכו דקות, היא אמרה בבוז, בלי לדעת מניין הגיעה השנאה בקולה: "לך תזדיין, עזרא."

           ואז היא יצאה מהמקום באדישות בזמן שצ'אדורצ'י האב המשיך לנחור בנחת ועזרא קרא אליה בפעם השלישית השבוע: "מחר, מותק, מבטיח!"

.

אלמה נכנסה למכבסה של עזרא קצת אחרי עשר. באותו זמן, קצת אחרי שמונה בבוקר בלונדון, עמדו איציק וקרוליין מנדלבאום על המדרגות מחוץ לקומפלקס הבניינים בצפון פִינְצְ'לי.

           "אני מקווה שהם לפחות מרדימים את התינוק המסכן," אמרה קרוליין.

           "אה, קאם אוֹן. את רק רוצה שוב להעיק לי על המצפון בגלל הנסיעה," אמר איציק, שעמד מדרגה אחת מעל קרוליין כדי לא להיות נמוך ממנה.

           "אני בעיקר רוצה להזכיר לך שעברתי את הגיור המגוחך הזה רק בשבילך. אני כל כך אוהבת אותך שהתנדבתי לקפוץ ראש ישר לתוך הגטו."

           איציק צחק. "אני אוהב אותך, אריסטוקרטית בריטית משוגעת שלי, ואני אסיר תודה לך לנצח נצחים."

           "מעתה ואילך תקרא לי רק ציונית פשיסטית, בבקשה."

           "אפילו יותר מחרמן. חבל שאת לא יכולה לבוא איתי." איציק נישק את קרוליין במצח לשלום.

           "וחסר לך שתדבר עברית באוּבּר," היא אמרה באדנותיות, אבל איציק כבר לא ענה לה, אלא רק הביט בה בעיניים אוהבות ומיוסרות. ואז ירד במדרגות ובידו מזוודת טרולי קשיחה, ונכנס למונית שכבר חיכתה לו בכביש.

.

בינתיים אלמה חזרה הביתה. היא גרה ברחוב צר שמקביל לשינקין, שבו גרו גם הומלס חם מזג, חב"דניק שנודע בתור סוטה וכמה חתולים שטניים. אפילו שאלמה ידעה שעזרא לא לקח את זה אישית, היא התביישה בהתקף הזעם המשונה שהיה לה. מחר היא תתנצל בפניו, חשבה והתחילה לאסוף מהמיטה שיערות חזה שנשרו מהטייס, עד שהחליטה פשוט להחליף את המצעים. ואז צלצל הטלפון.

           "אַיי, פרד, לא, לא, לא!" צעק מתי במיקרופון. אלמה ניתקה והתקשרה אליו בחזרה. הוא ענה מיד.

           "הֵיי מותק, מה קורה?"

           "לפעמים גם אחת מהבנות המפונקות שלך מוציאה את הכלב?"

           "שיט, זה שוב התקשר אלייך בטעות? סורי," אמר מתי. "אבל בכל מקרה רציתי להתקשר. אפרת ואני נוסעים מחר לכמה ימים בצפון. אולי האחיינית הגרמנייה שלי רוצה להשגיח על פרד הדביל? כל הבנות המפונקות לא בבית."

           "ברור שהן לא בבית," אמרה אלמה.

           "תקשיבי," אמר מתי, "מאתמול יש לנו הליכון בממ"ד. אם בני הדודים הסוררים שלנו שוב יתחילו לירות, עכשיו אפילו תוכלי לעשות ספורט בזמן האזעקה. גאוני, לא?"

           אלמה צחקה, כמו תמיד, מהדקדנטיות החביבה של הדוד הדיכאוני שלה, ומיד הסכימה. היא אהבה את הדירה המפוארת שלו ליד כיכר דיזנגוף, והסקס הכי טוב שהיה לה בחיים היה במיטה המרופדת של מתי ואפרת.

           "קול, פרד ישמח," אמר מתי. "את היחידה שנחמדה אליו."

           "כל העבדים ערבים זה לזה," אמרה אלמה.

           "שלוש שנים בישראל וכבר נשמעת כמו צברית, אהבתי. אה, וגם איציק מלונדון יהיה. הוא נוחת היום. אבל הוא לא מוכן לאסוף קקי של כלבים מהמדרכה, אז פרד צריך אותך עכשיו. מחר תישנו אצלנו לילה אחד. זאת לא בעיה, נכון?"

           "אתה רציני? איזה איציק?"

           "אבא שלך מכיר אותו, הוא קולגה מעולם הספרות. אוף, כל הסופרים המזדיינים האלה. אלמה'לה, כמה שנים את נותנת לי עד שאני נהייה דמנטי?" מתי כבר עמד לברבר באופן אקראי, אבל אלמה קטעה אותו: "ובן כמה הוא?"

           "איציק? בגילי. מה פתאום, צעיר יותר, בסוף שנות הארבעים. נשוי באושר, הכול קול, הוא לא ינסה למזמז אותך. אבל מי יודע. את בכלל בעניין של מבוגרים? אוי אלוהים, אל תספרי לאבא שלך שאמרתי את זה. בקיצור, איציק יישן בחדר האורחים ואת תישני במיטה שלנו, כן? זה רק ללילה אחד."

           כעבור שתים עשרה שעות, לקראת עשר בלילה, הלכה אלמה במעלה אלנבי אל הנילוס, לאסוף ממתי את המפתח לדירה. המחפרים שכבר חצי שנה עומדים מאחורי סורגים וחוסמים את התנועה ברחוב האהוב עליה היו מפחידים יותר בחושך מאשר בשעות היום, והזכירו לה את תעלת בלאומילך של קישון. בעודה מתקדמת בצד הימני של הרחוב לכיוון בן יהודה, היא תהתה למה בעצם קדח קזימיר בלאומילך ברחוב אלנבי בפטיש אוויר אחרי שברח מבית המשוגעים. היא לא הצליחה להיזכר. אבל מי יודע למה עשה את מה שעשה, חשבה אלמה, בלאומילך המסכן כנראה בעצמו לא ידע ממש. ואז פתאום ראתה לנגד עיניה את האזור הסגור נשטף מי ים, כמו בסרט של קישון. "ונציה של המזרח הקרוב!" שמעה אלמה את קולו של ראש העיר של קישון בזמן שהמים הצליפו ברחוב אלנבי הקודר, ורק באותו רגע הבחינה כמה נבואית הייתה המטפורה הזאת, כי כמו שמבשרים על שקיעתה הקרובה של ונציה, זה זמן רב שאין לה שום ספק שעוד מעט גם ישראל תחדול להתקיים.

.

כשאלמה התקרבה אל הנילוס, היא כבר ראתה ושמעה את מתי מרחוק. הוא ישב בחוץ ליד אחד השולחנות הקטנים עם המפות הלבנות ונאנח בקול רם כשניסה להצמיד לשולחן את ידה של אישה צעירה וחצי יפה.

           "קלייר, מה את עושה לי! רחמנות, קלייר! אני מסטול ואת חזקה, הו קלייר!" זימר מתי. מולו נח ג'וינט. האישה צחקקה, נראה שהיא נהנית. היד הרזה והשרירית שלה הלכה ונטתה הצידה, וידו הרועדת של מתי התקרבה אל הכיוון הנגדי של מפת השולחן הלבנה עד שהכריעה את ידה, ומתי פלט צווחה רמה.

           "מתי," אמרה אלמה, שעכשיו עמדה לידם.

           "היי מותק," אמר מתי בלי להיות מופתע. "זאת החברה החדשה שלי, קלייר ממרסיי. הכרנו לפני חמש דקות. קלייר, זאת האחיינית הבטלנית שלי אלמה, הכרנו כשהיא יצאה מהבטן של אימא שלה, זאת אומרת לפני עשרים וארבע שנה."

           "עשרים וחמש," אמרה אלמה. שתי הנשים חייכו זו לזו באחווה מעל הראש של מתי.

           "איציק יושב שם בצד. אני מייד חוזר, טוב?" אמר מתי והצביע על שולחן שהיה מעט מרוחק. שם ישב גבר ולראשו כובע מצחייה, וכשאלמה הביטה בו, הוא נופף אליה. אלמה ניגשה אליו.

           "שיט. ידעתי שלבוריס יש בת, אבל לא בת כזאת!" ענה איציק מהר ובקול רם מדי. היו לו עיני כפתור שחורות ועצובות ואף עקום ונאה כמו של ונסן קאסל. "איך זה שעוד לא הכרנו? תרצי לשתות משהו?" איציק הניח את הכובע שלו על השולחן, קם ממקומו ונשק לאלמה בלחי, ואלמה התיישבה.

           הוא היה נמוך מאלמה, דבר שבדרך כלל לא חיבבה אצל גברים, אבל הביטחון העצמי שלו מצא חן בעיניה, וגם העובדה שגבר מבוגר ממנה מפלרטט איתה בלי שום בושה. היא שאלה אותו אם יוכל להביא לה נגרוני, והוא אמר "כל מה שתרצי, אלמה". עכשיו הוא עמד מולה, והיא התבוננה בו. הדבר הראשון שבלט לעיניה היה הבליטה הענקית, המבוימת למראה, במכנסיו. הבגדים שלבש נראו יקרים אבל בטוב טעם. אלמה שמחה שהוא לבוש היטב, כי גברים ישראלים כמעט לעולם לא היו לבושים יפה. היא הופתעה לגלות שהיא נמשכת לאיציק למרות הגוף הקטן והגוצי שלו. בזמן שהלך להזמין משקה, אלמה הסתובבה אל מתי וקלייר. בינתיים ישבו שלושה אנשים ליד השולחן. הדייט האמיתי של קלייר חזר מהשירותים.

           "אל תביך את עצמך, אוֹנקֶלכֶן," קראה אליו אלמה בגרמנית, כדי שקלייר והחבר הישראלי שלה לא יוכלו להבין אותם.

           "היא מעדיפה אותי עליו!" קרא מתי חזרה בעליצות.

           איציק חזר עם שני נגרוני, התיישב מול אלמה והרים את כוסו בקורת רוח. "לחיים! אז מחר בלילה תהיי השותפה שלי לדירה, כן?"

.

איציק מנדלבאום – בלי שום קשר להופעתו הזחוחה – היה אדם מתוסכל, כפי שאלמה זיהתה מייד על פי הבעת פניו המיוסרת. אבל היה הייתה בטוחה בכך רק אחרי שהגיע ג'וק מהמרזב של הנילוס וזינק עליו, והיא צחקה, ואיציק נהם עליה ופתאום נראה כמו אחד החתולים המרוטים ברחוב שלה. מיהו איציק מנדלבאום? אלמה הציגה את השאלה בפני המחזר החדש שלה קצת לפני תקרית הג'וק, ובתשובה בילה איציק את כל הערב בלספר על עצמו חצאי אמיתות באנגלית חובבנית.

           יותר מכול הוא נהנה לספר לאלמה על מערכות היחסים שלו בעבר. ניכר שהוא רוצה שתדע שלגבר שיושב מולה הולך עם נשים, ואפילו שאלמה קלטה את השיטה של איציק בתוך שנייה, היא האזינה לו בתשומת לב, שאלה שאלות במיומנות ופלטה שוב ושוב "אוי אלוהים!" או "לא, באמת?" בנימה נסערת. היא נהנתה להשתתף במשחק שלו, וכך המשחק הלך ונעשה יותר רציני ופחות משחק, והיא התחילה לחבב את הסופר הכושל, שבמשך השבוע לימד בבית ספר יסודי יהודי בלונדון.

           עד מהרה הבינה אלמה שאיציק לא מחלק את החיים לפי תקופות, אלא לפי נשים. הוא סיפר עליהן בסדר כרונולוגי והתחיל באישה הראשונה בחייו, נדיה – זה היה השם של אימו, מן הסתם – ואיציק, הבן הבכור, היה הגיבור של נדיה. איציק היה משוכנע שלאימו ההיפית, החרדית לשעבר, הייתה השפעה גדולה על ההתפתחות המינית שלו, ובייחוד לתמונות שלה שרועה עירומה בחושה בסיני, שמצא פעם במקרה בארון בחדר העבודה של אביו כשהיה ילד קטן. לדברי הפסיכולוגית של איציק, הממצא הזה הוביל למעבר מהתלהבות מהמין הנשי, שאמנם הפציעה בטרם עת אך הייתה תמימה, אל ההיקסמות הכפייתית מהגוף הנשי.

           בנקודה זו בסיפור צחקה אלמה בקול רם. "הכול פה נשמע מאוד מה מעיק על פורטנוי," היא אמרה, ואיציק המשיך.

           הוא סיפר שאימו נדיה, שאחרי מעבר פזיז מירושלים לאילת בשנות השישים בכלל לא רצתה ילדים, ולכן אלוהים העניש אותה בשישה בסך הכול – הייתה אישה מסורה אך דיכאונית מאוד; שעד היום מייסרים אותו רגשות אשם כי בתחילת שנות התשעים, מייד אחרי שסיים תיכון, הוא עזב את הבית והותיר את אביו השחוק איתה ועם אחיו ואחיותיו; שברגע שהתאפשר לו הוא עזב את אילת המדכדכת לטובת תל אביב הנוצצת, ושם, כמו שעשתה אלמה בימינו, למד ספרות עברית והצטרף לחבורה של בוהמיינים תאבי חיים; שמה שאיחד בין הגברים הצעירים האלה לא היה רק אהבתם לתל אביב אלא גם כמיהה גדולה לפריז ולניו יורק; ושזו הסיבה שמאז 1994 הם נפגשו מדי יום ביומו בבתי קפה תל אביביים, לבשו חליפות ועישנו סיגריות, אכלו סטייק על מצע צ'יפס, שתו מילקשייק תות ושוחחו על הפרויקטים הספרותיים והאמנותיים הכי חדשים שלהם.

           "אם תל אביב הייתה פרובינציאלית מדי בשבילכם, למה לא פשוט נסעתם למערב האמיתי?" שאלה אלמה.

           "אין לי מושג. אני חושב שעצם המחשבה לעזוב עוררה בנו השראה בזמנו. ואחר כך כמה מאיתנו באמת עזבו. כיום הרבה מהחברים שלי הם אמנים מצליחים בחו"ל."

           "כמוך," אמרה אלמה.

           "כמוני," אמר איציק. "אלא שהכול נהייה די מתיש מאז שהחלטתי לכתוב באנגלית ולהפסיק לכתוב בעברית."

           "כאמור, אף אחד לא מכריח אותך," אמרה אלמה, שכבר כמה פעמים הביעה בפני איציק את דעתה שזו החלטה יומרנית ושגויה.

.

באותו ערב בנילוס, בעודו מספר לה סיפורים, שב איציק והשפיל את מבטו אל טבעת הזהב שענד על אצבעו הגסה, ומייד הרים את ראשו בחזרה והביט בעיניה של אלמה לפרק זמן ממושך מדי. הצרפתייה והחבר שלה שלחו את מתי הביתה לקראת חצות וחצי, והג'וק שזינק על איציק כבר הלך מזמן.

           "רק רגע," אמרה אלמה ושאפה מהסיגריה. "דפנה זאת הבת של רוקסטאר ישראלי שהייתה מכורה לכדורים, אווה הבת של קצין אֵס־אֵס שהתגייר, ואבא של קטיה־פורנו היה אויב של פוטין. ייתכן שלכל הנשים בחייך היו אבות דומיננטיים? ומה עושה בחיים אביה מולידה של קרוליין?"

           איציק צחק ומבטו נדד אל המלצרית בעלת הגוף הלולייני, שעמדה במרחק כמה מטרים משניהם והפכה את הכיסאות על השולחנות.

           "אבא של קרוליין מת לפני שנתיים מסרטן," אמר איציק. "מותר לשאול מה הפרשנות שלך, גברת ברנר?"

           "ומאז איך אצלכם?" שאלה אלמה בתגובה.

           "בדיוק. לא טוב," ענה איציק. הוא השתתק לרגע בזמן שהיא סיימה לעשן את הסיגריה שלה וכיבתה אותה במאפרה.

           ואז עיווה איציק את פניו והוסיף: "זה בכל זאת מסובך יותר. אבל אני לא רוצה לקלקל את האווירה עכשיו."

           "אני אוהבת מסובך," אמרה אלמה. "זאת הסיבה שקרוליין לא באה איתך?"

           "היא הייתה צריכה לעבוד. לפחות אחד מאיתנו חייב להרוויח כסף." אלמה התבוננה באיציק במבט מאשים.

           "אבל כן," מיהר איציק להוסיף, כדי להתעלם מהבדיחה הלא־מוצלחת שבכלל לא הייתה בדיחה. "בעיקרון הכול באמת התחיל כשאבא שלה מת. או כשהתחילה המלחמה. קשה לומר, הוא מת כמה שבועות לפני המלחמה. הוא היה חתיכת מניאק. לא אנטישמי, אבל בכל אופן משהו שם לא עבד, הוא שנא אותי מההתחלה. בואי נגיד שלא הייתי עצוב כשהוא מת. אבל אחרי המוות שלו קרוליין נעשתה מוזרה. ופתאום היא חשבה להפסיק את הגיור שלה."

           "למען אבאל'ה המנוח? אז הוא כן היה אנטישמי," אמרה אלמה.

           "או בגלל המלחמה. מאז היא לא באה איתי לישראל אפילו פעם אחת. טוב, איכשהו שכנעתי אותה בכל זאת להמשיך בגיור. לא איכשהו. אמרתי לה שאני לא אהיה מוכן להיקבר ליד שיקסע, ואני מניח שאז לא נשארה לה ברירה. נראה לי שיש דברים גרועים יותר מלהפוך ליהודי."

           "בהחלט."

           "בכל אופן, קרוליין חושבת שהזהות החדשה שלה איומה, בגלל העלייה באנטישמיות, כמו שהיא תמיד אומרת, בלה בלה בלה. ולאחרונה עשיתי טעות גדולה אחרי ששני ילדים ברחוב ירקו עליי כי דיברתי בטלפון בעברית."

           "ברצינות?" התפלאה אלמה והתפלאה על שהיא מתפלאת.

           "כן, כן. זה לא היה נעים, אבל מה לעזאזל. בכל אופן, היא לגמרי התחרפנה, בכתה ורצתה שמייד נלך למשטרה, ולי לא היה שום חשק לזה באותו רגע. ואז אמרתי, 'גֵט יוּזד טוּ איט, בייבי'. אַייאַייאַיי. זה לא הצחיק אותה בכלל. הבוקר היא אפילו האשימה אותי שבגללי היא קפצה ראש ישר לתוך הגטו."

           אלמה צחקה. "היא לא בלתי צודקת, הייתי אומרת. מסכנה קרוליין."

           "מה? עכשיו את מרחמת על אשתי? זאת לא הייתה התוכנית."

           "אתה רוצה שאני ארחם עליך?"

           "בשום אופן לא."

           "בדיוק."

           "בואי לא נדבר על קרוליין."

           "אני חושבת שאנחנו ממילא צריכים ללכת עכשיו," אמרה אלמה, שכבר קיבלה כמה מבטים דוחקים מהמלצרית הלוליינית.

           "כן, לצערי," אמר איציק. "יכולתי לשבת איתך כאן לנצח. אבל נתראה מחר בערב בדירה."

.

כשאיציק נכנס, אלמה שכבה על הספה וקראה. הדלת לא הייתה נעולה. פרד ישב זקוף ליד אלמה ונהם.

           "הוא מרגיש שיש לו תחרות," אמר איציק.

           "תיזהר, לפעמים הוא נושך," אמרה אלמה, שלבשה רק תחתונים וגופייה. שמיכת הצמר שנחה עליה כיסתה אותה למחצה.

           "גם אני," אמר איציק. הוא נראה קצת שיכור ומצוברח. "אלוהים, הכלב הזה נראה מטופש. למה אנשים עשירים תמיד חייבים להחזיק כלבים מטופשים?"

           איציק הניח את הטלפון והארנק שלו על שולחן האוכל ומזג לעצמו כוס יין אדום מהבקבוק הפתוח.

           "רוצה גם?"

           "בשמחה."

           איציק הוציא כוס שנייה מהארון. "מה את קוראת?" שאל.

           "חיי נישואים," היא השיבה.

           "בעברית?"

           "אני חושבת שזה יהיה עלבון כלפי פוגל לא לקרוא אותו בעברית."

           "עכשיו זה סופי, את אשת החלומות שלי," אמר איציק, הושיט לאלמה את הכוס והתיישב על השזלונג מולה. פרד, שאחרי תספורת נראה כמו חתול ספינקס, נבח בקול רם ונשי. "הנובלות שלו הכי טובות. חרשתי על נוכח הים בזמן שכתבתי את הרומן האחרון שלי."

           "לא קראתי," אמרה אלמה, וזה היה שקר. היא חשבה שנוכח הים הוא ספר נורא, קיטש של ממש.

           "אני עדיין נדהם שאף אחד לא האשים אותי בפלגיאט."

           "זה מה שעשית?"

           "ברור שלא," אמר איציק. עוד בדיחה לא־מוצלחת. אבל הוא אמר שהאווירה בספר שלו הייתה בסגנון גטסבי הגדול, שמזכיר את הנובלה של פוגל, ושהרומן שלו עוסק בזוג אומלל שנישואיו מתפרקים באמצע חופשה, אבל לא בצרפת אלא באיטליה. אלמה הנהנה.

           "מצחיק שאת שוכבת פה וקוראת דוד פוגל. אבא שלך ואני הכרנו רק בזכותו," אמר איציק. "כבר עבר זמן מאז. הייתי אצל מתי ואפרת לארוחת שבת, ובוריס בדיוק הגיע ממינכן. בהתחלה הוא התעלם ממני כל הערב, אבל כששמע אותי מהלל את פוגל, הוא פתאום התעניין."

           איציק פלט צליל שנשמע כאילו בדיוק התחיל לשהק. אלמה הרימה גבות ביהירות. היא נזכרה שלפני כמה שנים אבא שלה סיפר לה על עיתונאי תרבות ישראלי עצבני וחסר מנוחה, שלדבריו התחנן שיקרא את כתב היד שלו. זה בטוח היה איציק, חשבה אלמה כעת, והמחשבה על אביה, שבאותם רגעים ודאי שכב על הספה שלו במינכן בלי מושג מה מתרחש ואכל עוגיות, מצאה חן בעיניה.

           "'אם אתה אוהב את פוגל, אתה בוודאי אוהב גם את ברונו שולץ.' השיחה התחילה בערך ככה," אמר איציק והשמיע עוד צליל בלתי נשלט של אושר עילאי. ואז לפתע נתן בה מבט רציני ואמר: "אני נכנס למקלחת."

.

כשאיציק חזר כעבור עשר דקות ומגבת כרוכה סביב מותניו, שכבה אלמה על הספה בדיוק באותה תנוחה כמו קודם. היא העמידה פנים שהיא קוראת. פרד נרגע מעט, אבל עדיין היה דרוך. זנבו הדק, שגולח זה עתה, טפח בקצב אחיד על הכרית שלידו. הפעם איציק לא התיישב על השזלונג, אלא בקצה השני של הספה. גוו היה חטוב, שעיר ובעיקר מקועקע יותר מכפי שאלמה ציפתה. היא כופפה את ברכיה כדי לפנות מקום לאיציק, ופרד חשף את שיניו.

           "אז איך היה בברית?" שאלה אלמה.

           "מתיש," ענה איציק. הוא הניח לראשו לצנוח לאחור, התבונן בשמיכה, נשם נשימה עמוקה ונשף ואז נגע בכף רגלה של אלמה בידו השמאלית. לרגע היא נרתעה אבל לא הזיזה את הרגל.

           "אבל הפגישה לפני עם העורכת שלי הייתה טובה," אמר איציק בזמן שהתחיל ללטף את כף הרגל של אלמה. ראשו עדיין נח על משענת הספה. "היא די התלהבה מהרעיון לרומן החדש שלי."

           "זאת אותה עורכת ששכנעה אותך לכתוב באנגלית?" אמרה אלמה.

           "היא לא שכנעה אותי. מאז שאני חי בלונדון אני פשוט כבר לא יכול לכתוב בעברית." אלמה לא אמרה כלום. "גברים אוהבים אותךְ, נכון?"

           אלמה משכה בכתפיה. "אני אוהבת גברים," אמרה וצחקה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שצחוקה נשמע חסר ביטחון. עכשיו היד של איציק החליקה כלפי מעלה, אל השוק שלה.

           "רצית להראות לי את התמונות," היא אמרה.

           "נכון," אמר איציק וקם להביא את הטלפון. גם פרד התרומם ורגליו טופפו לאיטן אל חדר השינה של מתי ואפרת בירכתי הבית. איציק בילה זמן קצר בחיפוש משהו באייפון שלו, ואז הושיט אותו לאלמה ושב והתיישב. עכשיו הידיים שלו נשארו בחיקו. "את פשוט יכולה לדפדף ימינה," הוא אמר.

           "אה ואו," אמרה אלמה. על המסך הופיעה אישה בשחור־לבן שוכבת עירומה מהירכיים ועד הסנטר.

           "היו לה השדיים הכי יפים," ציין איציק.

           "הם ענקיים," אמרה אלמה והמשיכה לדפדף. בתמונה הבאה אותה אישה, שהייתה בת ארבעים בערך, כרעה מול איציק בן העשרים בערך, והזין שלו היה בפה שלה. איציק המתין לתגובתה של אלמה בדריכות. למעשה כבר אתמול הוא רצה להראות לה את התמונות שלו ושל קטיה, אשתו השנייה, אבל הוא לא מצא אותן מהר מספיק.

           "הספר עורר שערורייה קטנה בזמנו, בתחילת שנות האלפיים. כאן לא שמעו על דברים כאלה. לכל סיפור קצר שלי צורפה תמונת עירום שלה או שלנו ביחד. אני עדיין חושב שזה רעיון טוב, אבל לצערי בגלל התמונות אף אחד לא התעניין בסיפורים שלי."

           "אני אשמח לקרוא אותם. התמונות טובות, האסתטיקה מוצאת חן בעיניי," אמרה אלמה והחזירה לאיציק את הטלפון. "אני חושבת שכדאי שאני אלך לישון עכשיו."

.

זמן קצר אחרי שאלמה הלכה לחדר השינה בירכתי הדירה, שמע איציק צרחה. הוא מיהר אליה. אלמה כרעה מול פרד וקיללה.

           "המניאק הקטן הזה נשך אותי."

           היא נכנסה לחדר האמבטיה וחיטטה במגירות בחיפוש אחר חומר חיטוי. איציק הלך בעקבותיה. אבל במקום להרגיע אותה, הוא הדאיג אותה. הוא אמר שהיא מוכרחה לנסוע לבית חולים תיכף ומייד, שאפשר למות מנשיכה כזאת אם הכלב לא מחוסן. אלמה לגלגה עליו. אמנם גם לה יש נטייה להיפוכונדריה, אבל היא לא חושבת שפרד מסוגל לרצח. וחוץ מזה הוא בטוח מחוסן. איציק הניח לעניין, חיטא את האצבע של אלמה והדביק עליה פלסטר. עכשיו הם עמדו כל כך קרוב שהמותניים שלהם נגעו זה בזה, הוא בתחתונים והיא בגופייה. אלמה חשבה לרגע איך זה יהיה אם הם פשוט יתנשקו.

           "את יכולה לבוא לחדר שלי בכל זמן שתרצי. פשוט תדפקי בדלת, אני ישן בעירום," אמר איציק, שעדיין החזיק בידו את האצבע של אלמה.

           "גם אני," היא אמרה. "וגם אתה יכול." ואז הוא שחרר את האצבע שלה והלך אל חדר האורחים הקטן.

           אחרי שאלמה גירשה את פרד אל מרפסת השירות, היא כיבתה את האור ונשכבה במיטה של מתי ואפרת. במשך עשר או עשרים דקות היא שכבה שם סתם כך, בהתה בתקרה החשוכה, חשבה על התמונה שבה הזין של איציק היה בפה של קטיה ודמיינה את עצמה נכנסת לחדר של איציק עירומה, בלי לדפוק בדלת, נשכבת לידו בשתיקה ומכניסה את הזין שלו לפה שלה, כמו קטיה. ואז היא עצמה עיניים, הכניסה את היד לתחתונים ותיכף נרדמה.

.

אלמה התעוררה מזמן, אבל עדיין שכבה במיטה כששמעה את דלת הדירה נסגרת בבוקר למחרת. איציק כתב לה כמה הודעות, היא ראתה שקיבלה אותן אבל פתחה אותן רק עכשיו.

           "את עוד ישנה? שנצא לבראנץ'?" הייתה ההודעה ששלח בתשע וחצי. וכעבור שעה: "אני צריך לצאת בקרוב לשדה התעופה…" וכעבור עוד שעה, כמה דקות אחרי שיצא מהדירה: "אני אכתוב עלייך סיפור."

           חוץ מההודעות היו לה שתי שיחות ממתי שלא נענו, משבע בבוקר, והודעה אחת: "מה אחיינית בטלנית, את עוד ישנה? במיטה שהייתי שמח להיות בה עכשיו? איך היה עם איציק? אפרת ביוגה ואני שוכב פה תשוש, חייב רכילות עסיסית."

           אלמה לא ענתה להודעות, קמה מהמיטה, לבשה טי־שירט וחצתה את המסדרון הארוך בדרכה אל המטבח. היא הרימה את כל התריסים בבת אחת באמצעות השלט הרחוק, השמיעה את אלבום הגוספל הכחול של קניה וסט, זזה בתנועות משונות לצלילי המוזיקה, שתתה קפה ושבה והציצה לתוך המקרר בלי להוציא ממנו כלום, עד שבסוף שמעה את פרד מיילל.

           "פאק," אמרה אלמה בקול רם. היא הלכה למרפסת השירות, פתחה את הדלת והתבוננה בפני הכלב המקומטים והאנושיים של פרד, שתמיד הזכירו לה את הגאון מווילנה. הוא רעד וכרע ליד מכונת הכביסה ופלט קולות יבבה צורמים. לידו הייתה שלולית גדולה.

           אלמה ירדה על ברכיה מול פרד, חיככה את ראשה בראשו וליטפה אותו בעודה מתנצלת בלי הרף. ואז פתאום היא התחילה לבכות, ופרד הפסיק לייבב. הבכי שלה הלחיץ אותו, והוא קם ממקומו, התבונן באלמה במבט שואל והחל לנבוח בעצבנות. היא הביטה בו בעיניים רציניות, כאילו היא יודעת בדיוק מה הוא רוצה להגיד לה, אפילו שהוא כמובן לא רצה להגיד לה כלום, כי הוא כלב. אלמה מחתה את הדמעות מפניה.

           "אתה צודק," היא אמרה לפרד ונעמדה. היא ניקתה את השלולית, ריססה על המקום הלח ברצפה משהו נגד הריח ומיהרה להתלבש בזמן שפרד פיזז סביבה באושר. ואז הם יצאו יחד החוצה.

           "היום אתה מחליט איפה נטייל," אמרה אלמה לפרד בזמן שעמדה איתו מחוץ לדלת הבניין וקשרה אליו את הרצועה. הוא כשכש בזנב, הביט בה בשמחה והתחיל ללכת בגאווה, כמו סמור נמרץ. בהתחלה הם הלכו לגינה הקטנה שמול הבניין, ואחר כך לאורך חלק מדיזנגוף, חולפים על פני חלונות ראווה עם בגדים מכוערים, הם עברו במורד רחוב קינג ג'ורג' ההולך וצר בדרך לגינת הכלבים של שינקין, שפרד קיווה למצוא בה את סוזי. סוזי לא הייתה שם.

           "שנחזור?" שאלה אלמה את פרד, שחיטט בעשב כאחוז טירוף והרים את רגלו בכפייתיות בכל כמה מטרים.

           "בוא," היא אמרה ומשכה ברצועה. "נעבור אצל עזרא."

כשאיציק נחת בלוטון לפנות ערב, הוא מייד הדליק את הטלפון. אבל על המסך לא הופיעו שום התראות. הוא כתב לקרוליין הודעה שבקרוב יהיה בבית והזמין מונית בדרכו החוצה משדה התעופה.

           "נסעת לחופשה או לעבודה?" שאל נהג המונית אחרי שסיים ללחוש מילים לא־מובנות אל תוך האוזניות.

           "משפחה," השיב איציק.

           "ואללה, גם המשפחה שלי גרה בחו"ל."

           "ואתה אוהב לבקר אצלם?"

           "ברור. משפחה זה הכול. אנחנו מדברים בטלפון כל הזמן."

           איציק נתן לנהג טיפ נדיב והוציא את המזוודה שלו מתא המטען. כשעלה במדרגות אל הכניסה לבית, הוא ראה שהמזוזה כבר לא תלויה על המשקוף. מוזר, חשב איציק, אבל אולי זה לא רעיון רע. ואז הוא הוציא את המפתח מהכיס והכניס אותו לפתח המנעול. הוא כבר לא התאים. 

.

זלדה בילר נולדה ב־1997 במינכן, גדלה בהמבורג וחיה וכותבת בברלין. לומדת היסטוריה בירושלים, בתל אביב ובברלין ומפרסמת בעיתונות הדוברת הגרמנית מאמרים על ספרות, על גרמניה ועל ישראל. הסיפור "איציק מלונדון" נכלל באנתולוגיה Wir schon wieder: 16 jüdische Erzählungen (שוב אנחנו: 16 סיפורים יהודיים), אשר רואה אור בימים אלה בגרמניה בהוצאת Rowohlt.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים" ודוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן־גוריון. חברת מערכת המוסך.

.

» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת גיז׳רמו מרטינס בתרגומה של מיכל קריסטל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

על אודות הזמן שבו כל מי שיוצא להרוג חושב שהוא משרת את אלוהים

מתוך ספרה של סבטלנה אלכסייביץ' "זמן מיד שנייה"

.

אולגה ו' – מודדת קרקע, בת 24

היה בוקר. כרעתי על הברכיים… כרעתי והתחננתי: "אלוהים! אני מוכנה עכשיו! אני רוצה למות עכשיו!" אפילו שהיה בוקר… והיום רק התחיל…

היה בי רצון עז… למות! אז הלכתי לים. התיישבתי על החול. ניסיתי לשכנע את עצמי שאין מה לפחוד מהמוות. מוות הוא חופש… הגלים נשברו על החוף… הלילה ירד ועוד בוקר עלה. בפעם הראשונה לא הגעתי להחלטה. התהלכתי אנה ואנה. הקשבתי לקול שלי: "אלוהים, אני אוהבת אותך! אלוהים…" שרה ברה בזִיה בְּזוי… זה באבחזית… כל-כך הרבה צבעים, צלילים… ואני רציתי למות.

אני רוסייה. נולדתי באבחזיה וחייתי שם הרבה שנים. בעיר הבירה סּוחּומי. חייתי שם עד גיל עשרים ושתיים. עד שנת 1992… עד שפרצה המלחמה. "אם המים יבערו, איך תכבה אותם?" – זה ביטוי אבחזי. ביטוי שמתייחס למלחמה… אנשים נסעו באותם האוטובוסים, למדו באותם בתי ספר, קראו אותם ספרים, חיו במדינה אחת ולמדו כולם אותה שפה – רוסית. ועכשיו הם רוצחים זה את זה: שכן את שכנו, בן כיתה את בן כיתתו. אח רוצח את אחותו! נלחמים ממש כאן, ליד הבית… כמה זמן עבר? לפני שנה… שנתיים… חיו כולם כמו אחים, כולם היו חברי קומסומול וחברי מפלגה. בבית הספר כתבתי חיבורים: "אחים לנצח…", "בברית לא מופרת…" להרוג בן אדם! זו לא גבורה וזה אפילו לא פשע… זו פשוט זוועה! אני ראיתי… אי־ אפשר להבין את זה… אני לא מבינה… אספר לך על אבחזיה… אהבתי אותה מאוד… (שותקת). גם עכשיו אני אוהבת אותה, לא משנה מה… אוהבת… בכל בית אבחזי תלוי פגיון על הקיר. כשנולד בן, קרובי המשפחה מביאים לו במתנה פגיון וזהב. ובסמוך לפגיון תלויה על הקיר קרן יין. אבחזים שותים יין מקרן של חיה, כמו מכוס, אסור להניח את הקרן על השולחן לפני שמרוקנים אותה. אבחזים מאמינים שהשעות שבילית בחברת אורחים סביב השולחן מיתֹוספות לתקופת חייו של אדם, כי בזמן הזה הוא שתה יין ושמח. ואיך מחשבים את הזמן שבו אדם רוצח? יורה בחברו… איך? עכשיו אני מרבה לחשוב על מוות.

(עוברת ללחש.) בפעם השנייה… לא ויתרתי… ננעלתי בחדר האמבטיה… שברתי את כל הציפורניים, פצעתי את עצמי עד זוב דם. שרטתי, נעצתי את האצבעות בקיר, בחמר, בגיר אבל ברגע האחרון שוב נאחזתי בחיים. והחבל נקרע… בסופו של דבר אני חיה, אני יכולה לגעת בעצמי. רק על דבר אחד… אני לא יכולה להפסיק לחשוב… על מוות.

אבא שלי מת כשהייתי בת שש־עשרה. מאז אני שונאת לוויות… את המוזיקה הזאת… אני לא מבינה למה אנשים משחקים בהצגה הזאת? אני ישבתי ליד הארון וכבר אז הבנתי שזה לא אבא שלי, אבא שלי לא נמצא כאן. זה היה גוף קר וזר. קליפה. במשך כל תקופת האבל – תשעה ימים [1] – חלמתי חלום… מישהו קרא לי… כל הזמן קרא לי לבוא אליו… ואני לא הבנתי לאן ללכת. למי לגשת? התחלתי לחשוב על קרוביי… רבים מהם לא ראיתי ולא הכרתי מימיי, הם מתו לפני שנולדתי. אבל אז פתאום ראיתי את סבתי… סבתא שלי מתה ממש מזמן, אפילו תמונה שלה לא נשארה אבל אני זיהיתי אותה בחלום. הכול שונה שם אצלם… הם קיימים ולא קיימים, אין להם דבר שיגן עליהם, עלינו הגוף מגן והם לא מוגנים בכלל. אחר־כך ראיתי את אבא שלי… אבא שלי עדיין היה שמח, ארצי, מוּכר כל־כך. וכל יתר האנשים שם היו כמו… כמו… נדמָה לי שהכרתי אותם ואחר־כך שכחתי. מוות זו התחלה… התחלה של משהו… אנחנו פשוט לא יודעים של מה… אני חושבת וחושבת. הייתי רוצה להימלט מהשבי הזה, לברוח. ולאחרונה… רקדתי בבוקר מול מראה: אני יפה, אני צעירה! אני אוכל לשמוח! אני אוכל לאהוב!

הראשון היה בחור רוסי יפה תואר… היה לו יופי נדיר! אבחזים קוראים לגברים כאלה "גבר הרבעה". כיסו אותו במעט עפר. הוא נעל נעלי ספורט ולבש מדי צבא. למחרת מישהו הוריד ממנו את נעלי הספורט. הוא שכב הרוג… ומה הלאה, מה קורה הלאה? בתוך האדמה… מתחת לרגליים שלנו… לסוליות… שם למטה או בשמיים… מה קורה שם בשמיים? וקיץ סביב והים הומה. והציקדות מזמזמות. אימא שלחה אותי למכולת. והוא נרצח. ומשאיות נוסעות ברחבי העיר, ומחלקות תתי־מקלע כמו לחם. ראיתי פליטים, הצביעו עליהם ואמרו שהם פליטים ואני נזכרתי במילה הנשכחת. זכרתי אותה מספרים. הפליטים היו רבים: הם באו במכוניות, על טרקטורים, ברגל. (שותקת.) אולי נדבר על משהו אחר? על קולנוע, למשל… אני אוהבת קולנוע אבל אני מעדיפה סרטים מערביים. למה? כי שום דבר בהם לא מזכיר את חיינו. שם אני יכולה להמציא לי כל דבר… לפנטז… ללבוש פנים אחרות כי הפנים שלי נמאסו עליי. הגוף שלי… אפילו הידיים… אני לא מסתפקת בגוף שלי, הוא מגביל אותי מדי. הגוף שלי נשאר כמו שהיה, תמיד אותו גוף, ואני שונה, אני משתנה… אני מקשיבה למילים שלי וחושבת שלא ייתכן שאמרתי אותן, כי אני לא מכירה מילים כאלה וכי אני טיפשה שאוהבת לאכול לחמניות בחמאה… כי עדיין לא אהבתי. לא ילדתי ילד. אבל אני אומרת אותן… לא יודעת למה… איך הן נכנסו לתוכי? בחור נוסף… גרוזיני צעיר… הוא שכב בפארק. היה שם חול במקום אחד והוא שכב על החול. שכב והביט למעלה… ואף אחד לא פינה אותו, לא אספו אותו זמן רב. ראיתי אותו… אני מבינה שאני חייבת לרוץ… אני חייבת… ולאן ארוץ? רצתי לכנסייה… היא הייתה ריקה. אני כרעתי על הברכיים והתפללתי בשביל כולם. אז עוד לא ידעתי להתפלל, לא למדתי לדבר אִתו… (מפשפשת בתיק.) איפה הכדורים שלי… אסור לי! אסור לי להתרגש… אחרי כל זה חליתי ולקחו אותי לפסיכיאטר. אני הולכת ברחוב… ופתאום בא לי לצעוק…

איפה הייתי רוצה לחיות? הייתי רוצה לחיות בילדות… שם הייתי עם אימא שלי כמו בתוך קן. גאל… גאל, אדוניי, את התם והעיוור! בבית הספר אהבתי ספרי מלחמה. וסרטים על מלחמה. דמיינתי לי שזה יפה. זוהר… חיים מרתקים… אפילו הצטערתי שאני בת ולא בן: אם תפרוץ מלחמה, לא ייקחו אותי להילחם. היום אני לא קוראת ספרי מלחמה. גם את הטובים ביותר… ספרי מלחמה… הם משקרים לנו. במציאות המלחמה היא טינופת ואימה. אני כבר לא בטוחה אם אפשר לכתוב על זה. אני לא מדברת על לכתוב את האמת אלא לכתוב בכלל. לדבר על זה… איך נוכל להיות מאושרים אחר־ כך? אני לא יודעת… אני מבולבלת… אימא שלי מחבקת אותי: "מה את קוראת, ילדה?" "'הם נלחמו למען המולדת' של שולוחוב. זה על מלחמה…" "למה את קוראת את הספרים האלה? הם לא מספרים על החיים, בתי. החיים הם משהו אחר…" אימא שלי אהבה ספרים על אהבה… אימא שלי! אני אפילו לא יודעת אם היא בחיים… (שותקת.) בהתחלה חשבתי שאני לא יכולה… שאני לא יכולה לחיות בסוחומי… ובעצם, אני לא יכולה לחיות בכלל. גם ספרים על אהבה לא עוזרים לי. ויש אהבה, אני יודעת שיש אהבה. אני יודעת… (מחייכת בפעם הראשונה.)

אביב, שנת 1992… השכנים שלנו – וָחְטׇנְג וּגּונָאלָה: הוא גרוזיני והיא אבחזית. הם מכרו את ביתם, מכרו את תכולתו והתכוננו לעזוב. באנו להיפרד: "תהיה מלחמה. סעו לרוסיה, אם יש לכם שם מישהו." אנחנו לא האמנו. גרוזינים נהגו לצחוק על אבחזים ואבחזים לא אהבו גרוזינים. כן… הו! (צוחקת.) "האם גרוזיני יכול לטוס לחלל?" "לא." "למה?" "כי כל הגרוזינים ימותו מגאווה וכל האבחזים ימותו מקנאה." "למה הגרוזינים נמוכים כל־כך?" "הגרוזינים לא נמוכים, פשוט ההרים האבחזים גבוהים מאוד." לעגו זה לזה אבל חיו זה לצד זה. גידלו כרמים… הכינו יין… ייננּות היא בגדר פולחן אצל האבחזים. לכל אחד סוד מקצועי משלו… חלף חודש מאי… יוני… החלה עונת הרחצה… גרגירי היער הראשונים הבשילו… מה פתאום מלחמה! אימא ואני לא חושבות על שום מלחמה – מוזגות לפתן לצנצנות, מבשלות ריבה. מדי שבת היינו נוסעות לשוק. השוק האבחזי! הריחות… והצלילים… ריח של חביות יין ולחם תירס, וגבינת כבשים, וערמונים קלויים. ריח עדין של שזיפים וטבק, עלי טבק דחוסים. מחרוזות של גבינות תלויות… הגבינה האהובה עליי – מצֹונִי… צועקים לקונים באבחזית, בגרוזינית, ברוסית. בכל השפות: "הי, מותק! לא רוצה, אל תיקח – אבל לפחות תטעם!" מחודש יוני הפסיקו למכור לחם בעיר. בשבת אימא שלי החליטה לקנות קמח… אנחנו נוסעות באוטובוס, לידינו מתיישבת אישה שהכרנו עם בנה. הילד שיחק ופתאום התחיל לבכות, הוא בכה חזק כל־כך, כאילו מישהו הפחיד אותו. פתאום היא שואלת אותנו: "יורים? אתן שומעות? יורים?" שאלה מטורפת! האוטובוס הגיע לשוק, ראינו המון אנשים רצים לקראתנו אחוזי אימה. נוצות תרנגולות מתעופפות… ארנבות מתרוצצות בין הרגליים… ברווזים… את בעלי החיים לא מזכירים אף פעם. את הסבל שלהם… ואני זוכרת חתולה פצועה. וזעקות של תרנגול שרסיס תקוע לו מתחת לכנף… אני לא נורמלית, נכון? אני חושבת על המוות יותר מדי… זה כל מה שמעסיק אותי עכשיו… והצעקות! הצעקות… לא צעקה של אדם בודד, המון צועק. ואנשים חמושים בלי מדים אבל עם תתי־מקלע ביד רודפים אחר הנשים, חוטפים את תיקי היד ואת חפצי הערך: "תני לי את זה… תורידי את זה…" "אלה עבריינים?" אימא שלי לוחשת. ירדנו מהאוטובוס וראינו חיילים רוסים. "מה זה?" שאלה אותם אימא שלי. "את לא רואה?" ענה לה סגן אחד. "זאת מלחמה." אימא שלי היא פחדנית גדולה, היא איבדה את ההכרה. אני גררתי אותה לתוך חצר פנימית. מאחת הדירות הוציאו לנו קנקן מים… שמענו פיצוצים… קולות נפץ… "גברת! גברת! את רוצה קמח?" עומד מולנו בחור צעיר ומחזיק בידו שק קמח, הוא לובש חלוק תכלת, מאלה שלובשים הסבלים, אבל הוא לבן כולו, מכוסה בקמח. אני התחלתי לצחוק ואימא שלי אמרה: "בואי ניקח. אולי זאת באמת מלחמה." קנינו אצלו קמח. נתנו לו את הכסף. ואז הבנו שקנינו סחורה גנובה. קנינו מבוזז.

.

[1] על פי האמונה האורתודוקסית, ביום ה־9 הנשמה עוזבת את גופו של הנפטר, עוברת תהליך של טיהור ועדיין עומדת בקשר עם אהובים עד שהיא עולה לגן עדן ביום ה־40.

.

סבטלנה אלכסייביץ', זמן מייד שנייה, הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2023. מרוסית: פולינה ברוקמן.

.

.

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך ספרה של תמר רפאל "היו שניים בלי תפקיד"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן