"עַד שֶׁהַזְּגוּגִיּוֹת יְכֻסּוּ עֵדִים": על "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן
איתן דקל
.
"לעבור בלשוני את מחסום ההווה והגוף"
אי־אז בשנת 2020 הנחתי את ידי על ספר אפור שעל כריכתו, באותיות המדמות דיו או צבעי מים, נכתב "חינוך גופני". הספר הראשון של עומר ולדמן (הקיבוץ המאוחד, 2019) הילך עליי קסם בנוסח המקורי שבו נכתב. השורות היו ארוכות, הדימויים סתומים, השפה התאפיינה בשילוב בין משלב גבוה, נמלץ, לסלנג מרושל במפגיע ובמשחקים מילוליים. המוזיקה חופשית, אבל כזו שמקורותיה הקלאסיים ברורים. אמיר גלבע, חדווה הרכבי, נעמי שמר וחיים חפר הופיעו בו, אבל גם דרייק וג'וש (שהופיעו כ"דְּרֵעק וְג'וֹשׁ", חינוך גופני, עמ' 53).
בספרו השני של ולדמן, פרקי תהילה (הבה לאור, 2024), אפשר להצביע על גיבוש נוסח עקבי יותר, אסוף, פרוע פחות ומעוצב כשירה בפרוזה, אך כזה שממשיך מאפיינים רבים של הלשון השירית בחינוך גופני. באופן כללי אפשר להבחין בין שני יסודות מרכזיים בנוסח זה, שהופיעו גם בספר הקודם אך התחזקו מאוד בספר הנוכחי: היסוד היומני והיסוד המדרשי.
מבחינות רבות פרקי תהילה כתוב כיומן. אין בו תאריכים, אך שיריו מסודרים על פי עלילה מסוימת, הנפרשת על פני זמן ואחוזה בו; הוא קרוי על שם הדמות הנאהבת, אך עסוק בעיקר בסיפורו של הדובר הקבוע של שיריו; שירים רבים מתחילים "מהאמצע", וביטויים רבים אינם מוסברים, כאילו זה שלקריאתו הם מיועדים יודע כל מה שצריך לדעת כדי להבינם; ולעיתים הדובר סוטה מהנושא העיקרי אל שירים העוסקים בעניינים צדדיים, ומהם הוא חוזר, כמו באסוציאציה, אל הנושא העיקרי. באחד משירים אלה, העוסק בניקוד, נרמז כי זו אכן כוונת הכותב: "נִשְׁאַלְתִּי לֹא פַּעַם מַדּוּעַ נִקַּדְתִּי אֶת יוֹמָנַי" (עמ' 53). מתוך הקונקרטיות וההיאחזות בסיפור החיים של הכתיבה היומנית מגיעים אל לשון השיר שבספר ביטויים וסיטואציות מחיי היומיום של התקופה. כך, באחד מהשירים הקצרים והיפים שבספר, מופיע מדור ההורוסקופים של עיתון סטודנטים, ובשיר אחר הציפייה הירושלמית לשלג עלולה לבטל את המבחן בקורס מבוא לספרות האגדה.
אך היסוד השני, המדרשי, מערער על הסתמיות היומנית, האגבית, של הסיטואציות היומיומיות. הדובר בפרקי תהילה הוא דרשן. מדרש הוא יצירת יש מיש, יצירת משמעות מחומר שמונח כל העת לפנינו, והדובר דורש חומרים מחומרים שונים – מפסוקים ומימרות (מומצאים יותר או פחות), דרך שירים של תרצה אתר, אבות ישורון, אדמיאל קוסמן או שלום חנוך, וציטוטים של אימו, של תהילה או של חברותיה, ועד שמות – של האל או של קיסר רומאי. כדרשן, הדובר מייחס משמעות לכל פרט, ובעקבותיו תוהה הקורא על אותן סיטואציות, אותם ביטויים, וכמעט בעל כורחו פונה אליהם כדי לפרש את השירים. כך הופכת חוויית הקריאה גם היא לפעולה של מדרש.
המדרש כפרשנות, כאמור, מייחס חשיבות רבה לכל פרט, אך במדרש יש גם ממד של שעשוע. הדובר בשירים משתעשע בשפה. הוא כותב משפטים מפותלים, רב־משמעיים, ממציא ביטויים ומשתמש בשמות תואר שלא בשימושם הרגיל. לצד הרצינות התהומית יש בספר גם רגעי הומור שנובעים מן הלא־צפוי. אחרי שיחה על אביה המת של חברתה של תהילה מופיע ציטוט של מה שמלמלה תהילה בשנתה: "תַּחֲזִיק אֶת הַפִּיָּה, חַגַּי, אַל תִּשְׁתֶּה מֵהַפִּיָּה". אך אחרי שהקורא יצחק בקול, הוא ינסה שוב לפרש ולייחס משמעות למלמוליה, הסתמיים לכאורה, של תהילה.
המדרש והיומן נפגשים בעומס המילולי, בהדר הלשוני ובניסוח המפותל. שפתו של הספר היא מערכת מסועפת של גבוה ונמוך, אך גם ברגעיו המצחיקים ביותר, או הסלנגיים ביותר, וכאמור, יש לא מעט כאלה, הדובר אינו שומט את התחביר הגבוה, את משנה החשיבות ואת הכבוד לדבריו שלו.
.
"קָרָאתִי לָזֶה תְּהִלָּה"
המתח שבין האמת היומנית לבין היצירה המדרשית עומד בבסיס הלשון הפואטית של הספר, אך הוא מצוי גם ביסוד הסיפורי שבו. הסיפור שמסופר בפרקי תהילה בנוי כסיפור אמיתי, על אהבה ירושלמית ועל חיים סטודנטיאליים, אך הוא מלא סתירות ורמזים לכך שהוא במידה רבה סיפור בדיוני.
דמותה של תהילה מבליחה לשני רגעים גם בספר הראשון של ולדמן, חינוך גופני, אם כי בו היא חולקת את מקומה עם אחרות – דנה, יפעת ויסמין, ובעיקר עם "היא" או "את" כלליות, ואילו בפרקי תהילה היא הנושא היחיד, ושמות אחרים נמצאים בשוליים. גם בשיר שרומז לשירים מהספר הראשון ("אָדָם מְקוֹרִי כָּל כָּךְ, גַּם בְּזֶה יִפָּקַח", עמ' 28), שבהם הופיעו בין השאר חיים חפר ו"דנה", מוזכרות הדמויות כ"ההוא" ו"הבחורה". האישה הנוספת היחידה שמוזכרת תמיד בשמה היא חברתה של תהילה – "חן חברתה" (וגם כאן תוהה הקורא אם חן היא דמות "אמיתית" או שמא היא מדרש על חינה של תהילה, הסמוך אצלה תמיד).
מיהי תהילה? שאלה זו נענית בדרכים שונות וסותרות בפרקי הספר. לפעמים נדמה כי תהילה היא דמות בשר ודם – בחורה ירושלמית, אהובה נכזבת. לעיתים נדמה כי היא ההוויה הירושלמית עצמה, זו של הסטודנטים העושים את דרכם בכל יום מהר הצופים אל הדירות שהם שוכרים במחיר מופקע. זו שלבושה אריג, ששותה תה, שמחכה לשלג. זו ששפתו של הספר רומזת לאחותה הגדולה, העגנונית, בין השאר כשמוזכר לצידה לא פעם הביטוי "עד הנה", כשם קובץ הסיפורים שבו נכלל סיפורה.
אך נדמה כי הדובר חוזר ומסביר לקורא כי תהילה היא היבט מסוים בתוך קשר זוגי:
"עַל זֶה אוּלַי לֹא יְסֻלַּח לִי מֵעֶשְׂרִים נָשִׁים שֶׁקָּרָאתִי לָהֶן תְּהִלָּה וְאָמַרְתִּי, אַתֶּן תְּהִלָּה כִּי יֵשׁ בְּכֻלְּכֶן תְּהִלָּה אַחַת שֶׁמִּתְפַּזֶּרֶת אַחֶרֶת. אֲבָל עַכְשָׁו, בָּרֶגַע הַזֶּה, הַכֹּל עוֹד נִסְלַח. לָרִאשׁוֹנָה הַכֹּל מַפְשִׁיט מִמֶּנִּי אֶת כְּבוֹדִי, אֶת מְאֹדִי. וּבְלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הֵדִי אֲנִי קוֹבֵר אֶת תִּיק שִׁירַי בַּאֲרוֹנוֹת. וְעוֹבֵר בַּהֲדַר בְּתוּלִין מִתְחַנֵּק וּמָתוּן עַל כָּל הַשְּׁלָגִים, עַל כָּל חֲרוֹנוֹתַי. וּמִתְחַנֵּן לִנְעָרוֹת וְלִנְעָרִים דּוֹמִים לִי שֶׁעוֹד לֹא יֵלְכוּ, שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתַּח לְכָל עוֹנוֹתַי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ קָמִים. וְעַל זֶה אֶתְגַּעְגַּע כָּל הַיָּמִים."
(עמ' 9)
מהו ההיבט הזה, שקרוי "תהילה"? נראה כי מדובר במה שראוי להלל אותו, בתפארת, ביופי או בקיום נשגב, אך גם בתהילה במובנה העכשווי יותר, בכבוד ויקר. אולי מה שמגדיר את תהילה יותר מכול הוא שמחכים לה, ואף שמתאכזבים שוב ושוב, ממשיכים להאמין שהיא אפשרית.
.
"מִי שֶׁיִּשְׁמַע, מִי שֶׁיִּשְׁמַע"
מבין פרקי הספר מובן כי הצורך בתהילה קשור בצורך להישמע ולהיראות. הדובר רוצה "שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתַּח לְכָל עוֹנוֹתַי", הוא רוצה להיחשף. אך זו איננה חשיפה רגילה, אלא רצון להיראות בדרך מסוימת, שלרגע הייתה אפשרית:
"הַשִּׁירִים שֶׁל עַמִּיחַי עֲשׂוּיִים מִמְּדוּרוֹת, מִכְּתֵפַיִם אֲסוּפוֹת אַחַר חִבּוּק וְלֹא אַחַר חֲרָדָה. הַשִּׁירִים שֶׁלִּי עֲשׂוּיִים מִדְּבָרִים אֲחָדִים. שֶׁהָיְתָה לָהֶם הִזְדַּמְּנוּת אַחַת לְהֵאָמֵר. לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיְּנַקּוּ אוֹתָם מִשְּׁמִי וְיִהְיוּ נַחֲלָה לְרִגְשׁוֹת הַכְּלָל, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי מִתּוֹכָם. שֶׁאִשָּׁה אַחַת תִּרְאֶה. כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁלֹּא תִּרְאֶה. עַמִּיחַי כִּוֵּן אֶת שִׁירָיו לְאִשָּׁה אַחַת כְּדֵי שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתָם בְּאֶלֶף דְּרָכִים. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתִי בְּדֶרֶךְ אַחַת, שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, שֶׁלְּרֶגַע רָאֲתָה אוֹתִי בָּרוּר."
(עמ' 59)
זהו אפוא מה שמבקש פרקי תהילה לעשות, לממש. התשוקה שמתוכה הוא כתוב היא הרצון להצטייר מבעד לעיני תהילה, אך להיקרא כך על ידי כולם. כמו דויד גרוסמן, שמבקש מהדובר למסור ד"ש לבתו כי "יֵשׁ לִי עִנְיָן לַחֲזוֹת בְּבִתִּי שֶׁבְּךָ. לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מִקּוֹלְךָ" (עמ' 37), כך גם הדובר פה מבקש להיראות מתוך דמותה של תהילה, מתוך עיניה. המתח שבין היומני למדרשי מעמיד גם את הנראות הזו כמין מבט עקיף במראה. הדובר יוצר, מתוך חייו, את הדמות שבה הוא רוצה להתאהב, שמבעדה הוא רוצה להיראות.
הצורך הזה, להידמות לאיזו גרסה משופרת של העצמי, שמץ ההתאהבות הנרקיסיסטית שמקורו, אולי, בחוסר ביטחון ובביישנות, היו יכולים להיות מתוארים כמבישים, וליצור חוויית קריאה שמכוונת אל האנושיות המביכה. אך דווקא בספר שהאהבה שבו מתממשת לרגעים מעטים כל כך, ובשירים שבמידה רבה מתאכזרים לדובר שלהם, מתואר הצורך להיראות ולהידמות כ"נִסְלַח" ואפילו כ"יָפֶה". בזה טמון אחד מהישגיו של הספר, החן אינו מצוי רק אצל מושא האהבה, אלא גם אצל זה שצריך אותה, שרודף אחריה. זה שדווקא ברודפו אחרי אהבה או נראות הוא יפה.
"כַּמָּה יָפֶה הָיִיתִי בַּצֹּרֶךְ לִרְצוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד.
לִהְיוֹת בְּרָצוֹן אֶחָד. לִקְרֹא לְכֻלָּן תְּהִלָּה. אֲנִי מֻכְרָח
לִשְׁמֹעַ שֶׁאֵינֶנִּי מְקוֹרִי. שֶׁאֲנִי נִבְלַע בֵּין רְגִילִים.
שֶׁשִּׁירִי לָקוּחַ מִמָּקוֹר אָהוּב יוֹתֵר, מוּבָן יוֹתֵר,
יָדוּעַ. שֶׁאֵין חוֹבָה לְהַגְדִּירוֹ דַּוְקָא בַּמִּלִּים הָאֵלֶּה
וְלֹא בַּאֲחֵרוֹת. כִּי אֶת הָעִקָּרוֹן גַּם אֲחֵרִים
יוֹדְעִים. אֲנִי מֻכְרָח לָדַעַת שֶׁגַּם אֲחֵרִים יוֹדְעִים
לִרְאוֹת מֵחֶשְׁכָתָם אֶת תְּהִלָּה. לִשְׁאֹל אוֹתָהּ
מִתּוֹךְ עַצְמָם: מָה מִכָּל מָה שֶׁעָבַרְנוּ חָשׁוּב לָךְ לוֹמַר.
לְהַשְׁאִיר. לָמָּה כָּל כָּךְ כָּכָה מְשֻׁלַּחַת בְּשִׁיר."
("כַּמָּה יָפָה אַהֲבַת אֲנָשִׁים רְגִילִים", עמ' 60)
.
פרקי תהילה הוא ספר שמבעדו אפשר לראות את דמויותיו ואת סיפורן, אך גם כזה שמותיר את הקורא עם מה שאני אוהב לכנות "הרהור תשובה": תהייה עמוקה, לא־מילולית, על הצורך להיראות, להידמות, על הציפייה ועל האכזבה, על "הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁל גִּלּוּי מְצוּקָה, שֶׁנִּקְרָא מִשּׁוּם מָה אַהֲבָה" (עמ' 49).
.
איתן דקל הוא סטודנט לספרות עברית ולמדעי הרוח באוניברסיטה העברית. זוכה פרס היצירה ע"ש זולטן ארניי בתחום השירה (תשפ"ד) ופרס הרי הרשון לספרות (פרס שני, תשפ"ד). עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", המוקדש לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. רכז המערכת של המוסך.
.
עומר ולדמן, פרקי תהילה, הבה לאור, 2024.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
