בסדר
קטיה שלו
.
התנועה זחלה. שישי בבוקר, אוטובוס מלא בחיילים ובתא המטען כבר לא היה מקום לכל התיקים. ״חיילת, תיקים בבגאז׳,״ נופף לי הנהג כשנכנסתי. "אין שם מקום," אמרתי. קיוויתי שלא יגיד לי לרדת, רק רציתי להגיע כבר לדיזנגוף סנטר, לסיים עם זה, לנסוע הביתה. הנהג לא אמר כלום. הנחתי את הקיטבג על הברכיים, השענתי את הראש על החלון. מישהו חרט עליו ״מאיה + טומי לנצח״. מתחת, מישהו – כנראה מישהו אחר – חרט קללה. על ידית המושב שלי היה כתוב בטיפקס ״מוות לערבים״. ניסיתי לגרד את האותיות אבל ויתרתי מהר. הסתכלתי על הטלפון שלי, על ההודעה שמאור שלח. עדיין לא עניתי לו. החזרתי את הטלפון לכיס הקדמי של המדים, צמוד לחזה, הסתכלתי דרך החלון, העיניים שלי נעצמו מעייפות אבל מייד נפקחו בחזרה, כמו מעצמן.
במושב לפניי מישהי דיברה בטלפון. "מתי אתה מגיע?" שאלה, והוסיפה בקול מתחנחן, ״התגעגעתי אליך נורא.״ הצצתי בין המושבים, גם היא חיילת; השיער הבלונדיני הארוך שלה אסוף בקוקו עבה מאחורי העורף, הציפורניים צבועות לק ורוד עדין. הסתכלתי על הציפורניים שלי, לא היה עליהן שום צבע. הציפורן של הקמיצה ביד ימין נשברה לפני כמה ימים והייתה קצוצה צמוד לאצבע, וגם יתר הציפורניים היו באורכים משתנים, בצורות משתנות. אף פעם לא הייתי טובה בכל העניינים האלה, של טיפוח. בתיכון זה עוד עבר בסדר, אבל בצבא זה בלט בכל פעם שנכנסתי למקלחות המשותפות במכנסי טרנינג ישנים וחולצת טריקו רחבה מדי, מחבקת את תיק הרחצה שלי ועל הגב שלי תלוי אם־16 ארוך בהצלב. התוכן של התיק היה מביך, היו בו רק מסרק, מברשת שיניים, משחה וסבון רחצה, ושמפו עם מרכך, ככה, בבקבוק אחד של מותג רנדומלי שאימא קנתה בסופר במבצע. לבנות האחרות היו תיקי רחצה עמוסי סבונים מיוחדים לפנים, קרמים ליום וללילה, לעיניים ולידיים, והן היו עומדות מול המראה ונמרחות, ובבוקר סוחבות למקלחות גם תיקי איפור, מסתירות את סימני העייפות מההשכמות המוקדמות מדי בשכבות עבות של מייקאפ.
נכנסתי להתקלח בבגד ים. ״כולן כל כך עייפות שאף אחת לא מסתכלת,״ הבטיחו לנו לפני הגיוס, בהכנה לצבא, כדי שלא נתבייש. אבל זה לא היה נכון, היה לי ברור שכולן מסתכלות, גם אני הסתכלתי. אפילו שהייתי עייפה מאוד, רציתי לדעת מי מסירה שיער ערווה, לבדוק את גודל השדיים, את צורת הפטמות.
״תגידי, מה הקטע שאת שמה בגד ים,״ אמרה מישהי ביום הראשון של הקורס, ״מה את חושבת, שאף אחת פה לא ראתה אף פעם כוס?״ שנאתי את המילה הזאת, כוס. ״או שאת חושבת שהכוס שלך הוא כוס מלכותי, לא כמו שלנו, פשוטות העם?״
כמה בנות צחקו. מישהי אמרה לה שתעזוב אותי, ״מה נפלת עליה, נופר, מסכנה, היא מתביישת.״ נופר אמרה, ״בסדר, ומה אני, לא מתביישת?״ אף שהיא בבירור לא התביישה.
התעטפתי במגבת והידקתי אותה סביבי, פחדתי שתתנפל עליי, שתפשיט אותי כמו בסרטים על בתי סוהר, אבל היא רק משכה בכתפיה וחזרה לענייניה.
בתחנה המרכזית החלפתי לאוטובוס שנסע לדיזנגוף סנטר. גם הפעם הנחתי את הקיטבג לידי. הטלפון שלי זמזם. נעמה כתבה, "איפה את, שעה אני מחכה לך". כתבתי לה שאני כבר בתל אביב, שאגיע עוד כמה דקות.
האוטובוס לא היה מלא ובכל זאת איש מבוגר שחלף על פניי רטן שזו חוצפה שאני תופסת כל כך הרבה מקום. באחת התחנות אישה ניסתה להעלות לאוטובוס עגלת תינוק. הנהג האיץ בה שתזדרז אבל לא קם לעזור. גם אני לא קמתי, רק בהיתי בה נאבקת בעגלה. בסוף הצליחה. התחיל לכאוב לי הראש, חזק. להגיע, לסיים עם זה, לנסוע הביתה. בדרך כלל אבא היה מגיע לאסוף אותי בימי שישי בבוקר, מצויד בקפה ובעוגיות שאימא אפתה, כאילו הוא מגיע לחלץ אותי מהגולאג. הפעם אמרתי לו שלא יבוא, שקבעתי להיפגש עם נעמה. הוא לא שאל שאלות, האמין לי כמו שתמיד האמין, ואולי דווקא בגלל שהאמין הרגשתי צורך לקבוע עם נעמה באמת, כדי שלא יצא ששיקרתי שקר מוחלט.
המדרכה בכניסה לסנטר הייתה מטונפת. ליד הכספומט של בנק לאומי ישב קבצן וניגן באקורדיון. בחורה בתספורת גלאח חצי ראש ניסתה לדחוף לי פלייר ליד. ״אני כבר צמחונית,״ מלמלתי ובכל זאת לקחתי. נעמה ישבה על הרצפה ליד הכניסה לשירותים בקומה השלישית. הציפורניים הכסוסות שלה היו צבועות בלק שחור מתקלף, כמו שהיה לי לפני שהתגייסתי. ״קניתי לך,״ אמרה אחרי שחיבקה אותי. היא שלפה מהתיק שלה שקית קטנה של סופר פארם ובתוכה בדיקת היריון. על האריזה היה כתוב בגדול, ״החל מיומיים לפני האיחור במחזור״, ובקטן יותר, ״רמות דיוק גבוהות מאוד״. נעמה שאלה בכמה אני מאחרת. ״חמישה,״ אמרתי בשקט. התיישבתי עם הקופסה ביד, נשענתי על הקיטבג. היא התיישבה לידי ונשענה על הקיר.
כבר הייתי פה, בסניף הזה של סופר פארם, בקומה התחתונה, כמה שבועות קודם לכן. זה היה בבוקר יום ראשון, קצת אחרי שחזרתי לבסיס. מייד אחרי מסדר הבוקר ניגשתי למד״ריה. ״הקשב, המפק״צ,״ הצדעתי כשהדלת של חדר הסגל נפתחה. השתדלתי לייצב את הקול כששאלתי, ״אני יכולה לדבר עם המפק״צית?״ כי לא הייתי בטוחה שמותר ככה, לבחור עם מי מהסגל אני רוצה לדבר. הוא שאל איזו מפק״צית. ״מי שפנויה,״ אמרתי. הוא הנהן, אולי ראה את העיניים האדומות שלי והבין שיש פה איזשהו עניין של בנות, כלומר כאב ראש שעדיף לא להתעסק איתו. הוא סגר את הדלת ונעלם פנימה. אחרי כמה רגעים הדלת נפתחה שוב והפעם עמדה מולי המפק״צית הודיה. הצדעתי שוב, ״הקשב, המפק״צית,״ ואחרי שהיא שחררה אותי אמרתי שאני צריכה לצאת מהבסיס לכמה שעות ״כדי לקנות גלולה של היום שאחרי״. חשבתי שתשאל שאלות, מה קרה ומתי קרה ואם הכול בסדר, אם אני רוצה לדבר עם מישהו, אולי אפילו תציע לי חיבוק. היא לא שאלה כלום, רק סקרה אותי מלמעלה למטה, כאילו לא מאמינה שאני אחת שעושה סקס בכלל, ועוד סקס לא מוגן. ״בסדר,״ היא פלטה. היה נדמה לי שהבכתי אותה. היא אמרה שיש לי ארבע שעות ושאעדכן את אחת הבנות אם אני מתעכבת. הנהנתי, ידעתי שאסור לי להתעכב, לא היה לי מספר טלפון של אף אחת מהן.
בבוקר ההוא האוטובוס היה כמעט ריק ודהר בכביש. החזקתי את הטלפון, חשבתי לשלוח הודעה למאור, לבקש שיפגוש אותי, שיחזיק לי את היד, אבל לא רציתי להעיק עליו, שלא יחשוב שאני היסטרית או שאני ילדה קטנה, שלא יברח ויחליף אותי בבחורות בגילו, כאלה שלא עושות דרמות מכל דבר. לא שלחתי. ממילא הוא לא היה בא. במהלך היום היה עסוק בעבודה ואף פעם לא היה לו זמן. גם אחרי העבודה לא תמיד היה לו זמן ורק מאוחר בלילה, הוא היה שולח הודעה ״ערה?״ ואני הייתי עונה ״ערה״. לפעמים הייתי נרדמת לפני ששלח, מפספסת את ההודעה ממנו, רואה אותה רק בבוקר. ״סורי, ישנתי,״ הקפדתי לכתוב לו מייד כשהייתי מתעוררת, והוא כבר לא היה עונה. אחרי שהתגייסתי הוא שלח פחות ופחות הודעות, וכשאני שלחתי לו – ״מה נשמע?״ או ״מתגעגעת״ – הוא ענה מאוחר וקצר, גורם לי לדאוג שהוא כבר לא בעניין בכלל. בסוף השבוע שלפני אותו יום ראשון הוא דווקא שלח הודעה, בשבת בצהריים שלח, לא חיכה אפילו ללילה. ״בבית הסופ״ש?״ הוא שאל, ואחרי שעניתי – הלב שלי ניתר ובכל זאת חיכיתי כמה דקות, שלא יחשוב שישבתי עם הטלפון ביד בציפייה להודעה ממנו – אמר שיבוא לאסוף אותי בערב, נלך לשתות משהו.
הוא לקח אותי לפאב האהוב עליו, איפה שכולם אמרו לו שלום כשנכנס, קראו לו "אחי" וטפחו לו על השכם. ישבנו על הבר. הבעלים של הפאב, חגי קראו לו, ניגש אלינו. הם היו חברים מהצבא ועדיין עשו מילואים יחד. ״חמש עשרה שנה אני מכיר את הבחור, קולטת?״ אמר לי חגי, טפח למאור על השכם, ביקש מהברמן למזוג לשניהם ויסקי און דה רוקס. את השם של מאור הוא ביטא במלעיל, כמו שקראו לו אנשים שהכיר מפעם. אנשים מעכשיו ביטאו את השם שלו במלרע. אני לא ידעתי איך לקרוא לו, איזו הטעמה הוא מעדיף, ולכן לא קראתי לו בכלל. ביקשתי מהברמן ויסקי גם בשבילי. רציתי להיות בחורה מהסוג ששותה ויסקי, שלא מפחד מאלכוהול. ״איזה מלכה,״ אמר חגי כשלגמתי מהוויסקי, ואני חייכתי אפילו שהוא צרב לי בגרון. הפסקתי לחייך כשהוא צחק והוסיף, ״בדרך כלל הבחורות של מאור מסכימות לשתות רק גוורץ״. כשיצאנו מהפאב אחרי שעה הייתי קצת מטושטשת אבל לא שיכורה ממש. ״ניסע אליך?״ שאלתי, כמו תמיד, אבל מאור אמר שלא יסלח לעצמו אם לא יחזיר אותי הביתה בזמן, אם ימנע מחיילת שש שעות שינה מטכ״ליות. נבהלתי, ניסיתי לשחזר את הערב בפאב, את השיחה הדלה, מה כבר אמרתי שאפילו לשכב איתי הוא לא רוצה. הוקל לי כשבדרך לבית שלי הוא סטה לאיזה כביש צדדי, עצר את האוטו בפאתי חורשה ונישק אותי, קצת חזק מדי, הזיפים שלו שרטו לי את הסנטר, וגם כשאמר, קצת אחר כך, שהוא מצטער, אין לו קונדום. לא רציתי לעשות מזה סיפור, אמרתי לו שזה בסדר, שימשיך, רק שיגמור בחוץ, והוא אמר שברור, אבל בסוף גמר בטעות בפנים, ואחרי שמלמל שהוא מצטער, שלא הספיק לצאת, הוסיף ״אין עלייך״, וגם ״צריך להיות טישו בתא הכפפות״.
״גלולת היום שאחרי, בבקשה,״ ביקשתי בסופר פארם למחרת בבוקר. מאחוריי עמד גבר מבוגר עם כרס והתחלה של קרחת והציץ מעבר לכתף שלי בסקרנות. הרוקחת – היה לה שיער מתולתל קצר, משקפיים עגולים ואף מחודד ועל התג שלה היה כתוב ״מרינה, רוקחת ראשית״, לי היא לא נראתה כמו מרינה בכלל – הושיטה לי את אריזת הקרטון הוורודה מעל הדלפק אבל המשיכה להחזיק בה. ״עוד לא חלפו שבעים ושתיים שעות מאז יחסי המין הלא מוגנים?״ שאלה אותי. האיש המבוגר התקרב עוד קצת. אמרתי שלא. ״את צריכה לדעת שלא מדובר באמצעי מניעה, אסור להשתמש בתרופה הזו לעיתים קרובות,״ המשיכה הרוקחת, ולא הרפתה מהאריזה. הנהנתי, אמרתי שאני יודעת. ״והיא לא מגנה מפני מחלות מין,״ היא המשיכה. הנהנתי שוב.
כשמאור עצר ליד הבית שלי בערב שלפני כן, הוא אמר שאין לי מה לדאוג, הוא נבדק למחלות מין כל שלושה חודשים. ״כמו שעון״, חייך אליי עם כל השיניים ושלח יד ללטף לי את הלחי.
הרוקחת שחררה סוף סוף את התרופה ואני משכתי אותה מהר, שלא תתחרט.
״את משהו את, תאמיני לי,״ הוסיף מאור כשרגל אחת שלי כבר הייתה מחוץ לאוטו, ואני יצאתי ולא שאלתי מתי נבדק בפעם האחרונה, וכמה פעמים מאז שכח להביא קונדום.
נעמה שאלה אם אני רוצה שתבוא איתי לשירותים. לא רציתי. סגרתי אחריי את דלת התא, התיישבתי על מכסה האסלה וקראתי את ההנחיות. אחר כך הרמתי את המכסה בחזרה, הפשלתי את המכנסיים והתחתונים, כרעתי מעל האסלה, הקפדתי לא לגעת בכלום. את מקלון הבדיקה דחפתי מתחתיי, ניסיתי לשלוט בזרם, לכוון, ובכל זאת זרזיף של שתן נחת על היד שלי. ניגבתי את הידיים ואת המקלון בנייר טואלט ויצאתי מהתא. המנקה עמדה בצד, ליד מתקן ייבוש הידיים, והסתכלה בי בריכוז כשהלכתי אל הכיור, העבירה את המבט שלה מהפנים שלי אל המקלון. דחפתי אותו לשקית.
״נו?״ שאלה נעמה כשיצאתי. אמרתי שצריך לחכות. דקה אחת כבר חלפה, ארבע נשארו. בהיתי בשעון, הסתכלתי על המספרים מתחלפים, לא מספיק מהר. הלב שלי הלם, הרקות כאבו. כשסיפרתי למאור שלקחתי את הגלולה של היום שאחרי הוא אמר, בלי להוריד את העיניים מהכביש או את הידיים מההגה, שאין לי מה לדאוג, זו תרופה שעובדת פיקס, ואני אמרתי שברור, אני לא דואגת בכלל, לקחתי את היד שלו ושמתי על הברך שלי, הכרחתי את השפתיים שלי להימתח לחיוך רחב.
הטלפון של נעמה צפצף. ״עברו חמש דקות,״ היא אמרה. הושטתי לה את המקלון וכיסיתי את העיניים בכפות הידיים, אמרתי, ״אני לא מסוגלת להסתכל.״
היא הסתכלה בשבילי, בדקה מול ההוראות. ״שלילי,״ היא קראה. הורדתי את הידיים. ״פס אחד, שלילי,״ צהלה, ״זהו, זה נגמר, הכול בסדר,״ היא משכה אותי אליה לחיבוק. ״הכול בסדר,״ חזרתי אחריה, הוצאתי את הטלפון מהכיס, הסתכלתי שוב על ההודעה ממאור, ״חוזרת הביתה השבוע?״ החזרתי את הטלפון לכיס, השענתי את הראש על הכתף של נעמה, עצמתי את העיניים.
.
קטיה שלו היא ילידת סנט פטרסבורג, בוגרת תואר שני בפילוסופיה, חיה עם בן זוגה, שני ילדיהם הקטנים וכלבתם המקשישה, ומשתדלת לכתוב בכל הזדמנות.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השלישי", סיפור מאת אחינעם קפון ו"הים של מאדים", סיפור מאת דינה עזריאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
