הים של מאדים
דינה עזריאל
.
ניקי הביאה תרמוס ופינתה קצת מקום בגינה, ואחרי רבע שעה הגיע גם עידו עם אשתו וארבעה כיסאות מתקפלים, והם אמרו לבתיה, בואי אימא, יותר נעים בחוץ, חיברו את ההורים שלה בזום מאיזו עיירת חוף צרפתית ועשו לה אינטרבנשן.
ניקי ועידו אמרו דברים ביחד, וההורים של בתיה הנהנו מתוך המסך. סכנת נפשות, אמרו ניקי ועידו, ואז ניקי הניחה יד על שלה ואמרה: השכנה מלמעלה התקשרה אליי, היא אמרה שאי אפשר ככה, ועידו אמר, מילא הערמות שמגיעות עד הרחוב, אבל הג'וקים והעכברים, וניקי אמרה, והריח, ושניהם אמרו, חייבים לעשות משהו, ויתר הדברים שאמרו נבלעו בשקשוק הכלים ובצחוקים שהגיעו מהמרפסת של השכנים מלמעלה.
היה יום בהיר של ראשית אביב, ופרחי בר בצבצו בין הערמות, ועץ התות לבלב, וכלב נבח מעבר לגדר בדילוגים. אשתו של השכן ממול נפטרה כמה ימים קודם לכן, מודעת אבל נתלתה על השער הפונה לרחוב, וכל הזמן חרקו הצירים ואנשים באו והלכו והיו הרבה דיבורים. המיה שקטה. וניקי ועידו אמרו, אחרת הם יגישו תלונה בעירייה, והיא בעיקר רצתה שילכו והיא תוכל לחזור הביתה.
מאז היא לא פותחת, לא להם ולא לאף אחד, ועכשיו היא רואה מהחלון את הפקח מהעירייה, ואז שומעת אותו דופק בדלת ומחכה שהוא ילך.
*
הדפיקות בדלת הבהילו עכבר, והוא שלף את ראשו מתוך החַמְגָּשִׁית. הפקח הדביק על השער דף שפס אדום חצה אותו באלכסון, ויצא. העכבר רחרח מעט באוויר, נרגע וחזר לאכול. מזווית עינו ראה אותה קרבה; תחילה בצבץ ראשה מעל גבעות הקרטון והפלסטיק, הכלים והעיתונים, ואז נגלתה עוד ועוד עד שרכנה אליו וחסמה את האור שבקע מהחלון. היא הסירה את המכסה לגמרי, כדי לעזור לו להגיע לשאריות שבעומק החמגשית, אחר כך סקרה את הכוסות המלוכלכות, את קופסאות האוכל המוכן, את בקבוקי המים הריקים, עד שמצאה כוס שכפית בוססה במשקע הקפה שבתחתיתה. היא הדפה מעט את ערמות הכלים בניסיון להגיע לכיור, אבל זה דרש אקרובטיקה מסוכנת, והיא נמלכה בדעתה, ניגבה את הכוס ואת הכפית בטישו מקומט ששלפה מכיסה. מכיסה השני שלפה שקית קפה שחור שלקחה מהעבודה, שפכה את תכולתה לתוך הכוס ומזגה מים מהקומקום. הדרך אל המקרר נחסמה מזמן, כך שהתרגלה לשתות בלי חלב. נמלים רחשו על השיש סביב גופת תיקן גדול ובתוך קופסת הסוכר, אז היא ויתרה גם עליו.
היה לי חלום, אמרה שעה לאחר מכן אצל אלה. הייתי מישהו או מישהי, המגדר לא היה ברור, שהוטל בו מום: להיות תמיד נחמד.
נשמע נורא, אמרה אלה, להיות ערמה מחויכת של רגשות כלואים. מחוץ לחלון, בחצר האבן, נעו ברוח ברוש וזית – כל אחד על פי דרכו. את חושבת שנחמדות היא מום? המשיכה אלה, והשאלה חגה סביב הזית, קפצה אל ראש הברוש, ולהקת עורבים פיזרה אותה במעופה. זאת שעת העורבים, אמרה בתיה אחרי שתיקה, הם מתכנסים וצווחים ומתווכחים. פעם ראיתי עורב שכל הלהקה תקפה אותו, זה היה מראה נורא. הוא עבר על איזה חוק, או שאולי הוא פשוט היה הילד כאפות שמרביצים לו בהפסקה.
אולי הוא לא היה מספיק נחמד, אמרה אלה.
או נחמד מדי, אמרה בתיה, לא נשארתי לראות אם הרגו אותו בסוף.
השעה הייתה כמעט עשר כשהגיעה לגן, זה לא היה יוצא דופן. כל הילדים כבר ישבו במעגל, ותמיד כשנכנסה נפרע הסדר, וכולם צעקו לה, והיא התכווצה וחייכה בדרך למטבחון. היא חתכה כמה מלפפונים ומרחה פרוסות בחומוס ובשוקולד לילדים, ואכלה את מה שהשאירו. בצוהריים הביאו כמו תמיד חמגשיות ובהן תפוחי אדמה ושניצל, פתיתים וקציצות, קוסקוס וירקות. לכל האוכל אותו טעם ואותו ריח. היא תמיד אכלה ממה שהילדים השאירו ואת היתר ארזה ולקחה הביתה. אבל את תפוחי האדמה סיימה עוד בגן. היא פינתה, ניקתה, שטפה וניגבה – עד שהמטבחון הבריק. ורק מאחור, בחשכת המזווה, החביאה שקית ובה תפוחי אדמה רכים, שהיו קרים וחסרי טעם. ובכל זאת היא לא יכלה להתרכז בשום דבר אחר כל עוד לחשו לה מן המזווה.
*
כשהכינה לעצמה קפה הביטה בתאומות החדשות: האחת, תלתלי זהב רכים, פה פשוק תמיד, מבט חסר מיקוד וכולה סימן שאלה רפוי; השנייה, חלקת שיער, מרצדת, זוויתית, ממהרת לבכות ולצחוק, לבעוט ולנשוך. פראית כסייחה. בינה לבינה קראה להן סימן שאלה וסימן קריאה. כל כך שונות זו מזו, אמרה הגננת בכל הזדמנות, לא להאמין שהן תאומות, אבל בתיה ראתה את האחת מרצדת בתנועותיה המהוססות של השנייה. הן התנועעו בתואם מוזר, שקשה היה להבחין בו תחילה, אלא שבהדרגה התבהרה לעיניה תבנית: כאשר סימן שאלה נעה לעבר פינת הבובות, ריצדה סימן קריאה לרגע, חטפה בובה ומיהרה להתמקם בפינת המשחק הקבועה שלהן, על השטיח ליד הספה הקטנה, הרבה לפני שאחותה הצטרפה אליה.
בתיה נשבתה בסוד הריקוד שרקדו זו עם זו על פי חוקיות שברורה רק לשתיהן. הן הזכירו לה את אחיה ואותה בילדותם: אז היו בלתי נפרדים, דיברו ביחד ושיחקו ביחד. הוא ביקש פרוסה בשוקולד גם בשבילה והחזיר דחיפה או נשיכה בשמה, אבל רק היא יכלה להרגיע אותו כשנזרק על הרצפה בהתקף זעם. עכשיו הוא פסיכיאטר והיא פסיכית, היא מתחבאת מהעולם והוא כובש פסגות. אפילו לאינטרבנשן ההוא שעשו לה לא טרח להגיע; שנים ניסה לשכנע אותה לקבל עזרה ממשית, כמו שקרא לזה, עד שיום אחד התייאש ואמר, אי אפשר לעזור למישהי שלא עוזרת לעצמה.
לכל זוג תאומים ריקוד משלו.
בדרך הביתה קנתה בקבוק יין. בתיבת הדואר חיכה עוד מכתב מהעירייה במעטפה עם פס אדום אלכסוני, כמו בדף שהיה דבוק על הדלת, ועל השער לרחוב, ועכשיו היא רואה שגם על הגדר בכמה מקומות. היא נכנסה הביתה והניחה את המעטפה הסגורה על אחת הערמות במבואה, שהיו בה בעיקר ספרים שהזמינה באינטרנט וניירת; מכתבים ועיתונים וחוברות קופונים ופתקים ומודעות ופרסומות שהגיעו לתיבה שלה, ויום אחד היא תפתח ותעבור על הכול ואז תוכל להחליט גם מה לזרוק.
*
כשמחשיך היא לא מדליקה אור, כדי לא לחשוף את קרביו של הבית לעיני סקרנים. מעל ביתו של השכן ממול שט חצי ירח שקוף קצת, כמו פרוסת לימון. היא מחכה שיידלק אצלו האור, והיא תוכל לצפות לתוך חדריו. השכנים מלמעלה גוררים רהיטים, טורקים דלת, מדיחים אסלה. אוושת המים במקלחת, קולות עמומים בוקעים מן הטלוויזיה. אבל לקראת חצות משתרר שקט. העולם דומם. רק השכן והיא עדיין ערים. הוא מתיישב אל המחשב וקם, ניגש לפתוח את המקרר, מתהלך בחדרים. ביתו מסודר ומעוצב בטעם, נדמה לה שהוא אדריכל. עברה כמעט שנה מאז התאלמן; זה היה באביב, קצת לפני פסח, היא זוכרת, כי זאת הייתה הפעם האחרונה שהילדים באו לבקר. עכשיו הוא מכבה את האור ובתיה מפליגה לאור הירח; בין ערמות החפצים שקווי המתאר שלהן נעים באור החלבי. הבית מיטלטל קלות, גָאֹה גָּאָה הים, היא נזכרת בשורה היפה מתוך מובי דיק, וכל הספרים שנבלעו בערמות מתחילים לצוף לעברה, קוראים לה. עץ התות הגדול נע ברוח, והים מוסיף וגואה, והערמות הולכות ומתגבהות, ונעות בצללי העלווה כמו גלים. לפרקים נדלק האור בחוץ והקסם פג. היא מציצה מהחלון, הבן של השכנים עולה במדרגות החיצוניות לקומה העליונה של הבית הדו־קומתי. האור כבה, והיא מפליגה הלאה. ושוב גואה הים והבית מתנודד, והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. קולות של שיחות או של מכונית חולפת מגיעים כמו תחת מים. הכול איטי והצליל נמוך יותר, מעומעם. כשיבואו האנשים עם המשאית, הבית שלה לא יהיה שם; דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה, שחמק כבר, יהיה הרחק משם, מחוץ להישג ידם.
דגים שוחים בסלון שלה, בין הערמות, והיא מפנה לעצמה קצה כורסה וגולשת בטלפון, מזמינה דברים יפים מהאינטרנט, שמלות ונעליים, ספרים ותמונות. עם כל לגימה מבקבוק היין משימת סידור הבית הולכת ומתבהרת, נעשית פשוטה וקלה. מחר, מחר היא תקום ותתחיל, וכבר אפשר לראות את הבית מסודר ויפה, ובו מרחבים שדורשים להתמלא. לעזאזל, היא חושבת, הרי אפשר לעשות סקי בסלון הזה, והיא מזמינה ריהוט בקווים נקיים, רק את המינימום הנדרש כדי לרהט את החלל העירום של פוסט־פינוי. ספה, שולחן סלון, מנורת רגל ועציץ, העיקר שתהיה הרבה רצפה חשופה.
אחר כך היא מפלסת אל חדר השינה שדלתו פעורה; בגדים שיצאו ממכונת הכביסה – כמה שבועות קודם לכן עוד הצליחה להגיע אליה ולהפעיל אותה – מגובבים על המיטה, והארון מקיא את תכולתו מנגד עד שהם מתאחדים למן יצור כלאיים, ארונמיטכיסשידולחן, חיה קדומה, רב־דבשתית. היא חופרת לעצמה גומחה בערמת המיטה ומתפרקדת מול הטלוויזיה.
אתמול צלצלה אימהּ. הם חזרו מהקרוז סביב חופי אלסקה. ראינו כלבי ים, סיפרה בהתלהבות. אימא שלה אוהבת בעלי חיים ואזוטריה. שנים אחדות קודם לכן עברו לדיון מוגן, השכירו את הבית, ומאז הם מטיילים בעולם. השארנו הכול מאחור ולקחנו איתנו מזוודה וכמה ספרים, ותאמיני לי שלא חסר לנו כלום, שבה אימהּ ואמרה לה בכל שיחה. בין קרוז לקרוז הם חוזרים לשבועיים־שלושה, מזמינים אותה לקפה, נוזפים בה ומראים לה תמונות של נופי ים ושקיעות, של בעלי חיים אקזוטיים. בעוד שבועיים ייסעו לפרו. אימא שלה מפנטזת על נסקה כבר שנים, ועכשיו גילו שם גאוגליף חדש בצורת חתול.
בתיה מזפזפת בשלט, מתלבטת בין מראה שחורה לסדרת טבע על סוף העולם. למה את רואה דברים אפלים כאלה? שואלת אימהּ, כאילו את נהנית להגביר את הדיכאון, ובתיה מסבירה שזה בדיוק ההפך, זאת התרופה שלה. שטויות, עונה האם. זאת שיחה קבועה.
חיריץ. חיריץ. חיריץ. זה מה שהיא שומעת.
תיקנים רצים על השיש באמבטיה. לפעמים אחד מהם חוצה את חלקת זרועה או ירכה בריצה בהולה. טפיפות על הקרטון, חרסינה משתקשקת, ציוץ. כרסום. הבית מלא חיים, רוחש. בלילות היא שומעת איך העכברים מכרסמים אריזה של כלי פונדו, אריזת סכו"ם, מצעים, מארז סודה סטרים, סט קפה מפורצלן.
חיריץ. אחר כך זה מתפוגג.
את קבורה חיים בבית הזה, אמרה אלה לקראת סוף הפגישה שלהן, שהגיע כרגיל מוקדם מדי. רוב הזמן הלך כי בתיה איחרה, והיתר התבזבז בעיקר בניסיונות של אלה לשכנע אותה לקבל טיפול תרופתי או לפנות למסגרות תומכות, והזמן נגמר בדיוק כשהתחילה לספר לאלה על הספר האחרון שהזמינה באינטרנט, ומייד פתחה וטרפה נתחים מתוכו, בעמידה, ואז הניחה אותו, והוא נבלע באחת הערמות. בספר, אושן וונג כותב על עצמו ועל עגלי חלב, ואיך מגדלים אותם בכלוב שהוא קופסה, כמו בקבר. אבל גם כשהיא יושבת מול אלה ורוצה מאוד לדבר, היא בכל זאת רוצה יותר לחזור הביתה. ככה זה כששרירים הופכים לחמאה. אלה נופפה במניפה כדי לצנן את גלי החום, ובתיה תהתה אם העגל מספיק להגיע לשלב שבו הוא כבר לא רוצה לצאת מהבית או שהורגים אותו לפני כן.
*
היא הגיעה לגן באיחור, ושנייה אחריה נכנסו התאומות, ואימן, צנומה ומצונפת שכבות גם בימים חמים, התנצלה ומיהרה להסתלק, ובתיה ראתה כמה קשה לה לנוכח העיניים הננעצות. בצוהריים הסתודדו הגננת וגלית־ריתמיקה במטבחון. היא בדיוק הייתה בדרך למזווה כדי להגניב עוד איזה תפוח אדמה או שניים, וכשהן ראו אותה הן השתתקו בבת אחת וגלית־ריתמיקה אמרה, מה נשמע, מותק? ובתיה, אפילו שהייתה רגילה, כי גם השכנים שלה משתתקים ככה כשהיא מתקרבת, ניסתה לומר שבסדר ולא יכלה, כי נזכרה שמוקדם בבוקר השכנים דפקו כמה פעמים בדלת, והיא לא פתחה, אבל מהחלון ראתה שהגינה מלאה אנשים בסרבלים וקסקטים, ושמעה את נהמת המשאית הגדולה וראתה את תא המטען הריק, האפל. גלית־ריתמיקה אמרה, שבי מותק, את חיוורת, קרה משהו? ובתיה אמרה שהכול טוב וחייכה. היא חשבה על הלוע הפעור של המשאית שטרטרה ליד השער, ועל ניקי ועידו, שהופיעו פתאום יחד ודפקו וצעקו לה, והיא פתחה רק כשהאנשים התחילו לפנות את הערמות מהגינה והעמיסו אותן על המשאית בלי למיין בכלל. השכנים מלמעלה צעקו מהמדרגות, זהירות על העציצים, וניקי ועידו אמרו ביחד, יותר טוב שלא תהיי כאן, ועידו אמר, את יכולה להיות אצלנו, וניקי אמרה, או אצלנו, ובתיה אמרה, תודה, אבל אני מאחרת לגן, והדבר הבא שזכרה הוא שעידו הוריד אותה כאן.
היא שתתה כוס מים שהגישו לה וקמה והלכה לסדר את פינת הבובות, ומזווית העין ראתה שהנשים ממשיכות להסתודד במטבחון עוד שעה ארוכה. אחר כך, גלית־ריתמיקה לקחה את האקורדיון והלכה, וההורים התחילו לטפטף פנימה. בסוף נשארו רק התאומות, והגננת אמרה, בתיהל'ה, תעשי לי טובה, תנעלי את היום, טוב? הזאתי עודפּם מאחרת, ואני חייבת לטוס. ובתיה אמרה, אין בעיה, אני לא ממהרת. ובאמת לא מיהרה, כי הבית שלה כבר הפליג הרחק משם.
התאומות ישבו וחיכו זו לצד זו שתגמור לשטוף. אחת בהתה בה, אצבעה נעוצה בפיה, והשנייה התנדנדה על מושבה וליוותה במבטה את תנועות המגב בחדר. מן החלון המערבי הסתננו קרניים ארוכות, והאור השתנה וזרח על השידה עם הבובות. היא שפכה עוד מים, וקשתות קטנות ריצדו לרגע על הקיר. סימן קריאה הזדקפה ולחשה משהו באוזני אחותה, שהרימה מבט ושתיהן צחקקו קצת, ואז בבת אחת הרצינו. כשסיימה לשטוף והכול היה מסודר במקומו, התיישבה על השטיח הקטן ששבה ופרשה בפינת הבובות, וקראה להן לבוא לשבת לידה. סימן קריאה דהרה אליה, וסימן שאלה באה לאיטה אחריה. בתיה שלפה מכיסה מנסרת זכוכית והראתה להן איך מרקידים קשתות על הקיר. אחר כך באה רוח והתענן והקשתות נעלמו. כשקמה להביא ספר נשמע רחש ליד הדלת, ואימן נכנסה. סליחה בתיה, אמרה, הפקקים. ובתיה אמרה, זה בסדר, והתכוונה לזה. ואחרי שהלכו, נעלה את הגן ורצתה לענות להודעות של ניקי ועידו, ששאלו מתי היא מסיימת, וכל אחד מהם הציע לה לגור אצלו כמה ימים עד שיגמרו לפנות אצלה, אבל השרירים שלה היו עשויים מחמאה, והיא לא יכלה לזוז, ובטח שלא להחליט דברים. היא התיישבה על הספה הקטנה, בפינת הבובות ושיחקה קאנדי־קראש. אחר כך הלכה למזווה, גמרה את כל תפוחי האדמה שנשארו, ואז חזרה והצטנפה על הספה.
אחר כך בא הלילה, והיא ואחיה חבשו מצנפות אדומות, קפצו בחלל ונחתו ישר על מאדים, שהיה בגודל של כדור משחק אבל כשנחתו גדל מאוד והיה אדמה שלמה, ומישהי אמרה שבונים עיר חדשה ונפלאה מעבר לים והצביעה על כתם כחול, בוהק, ועל קו האופק שמעבר לו, שם הצטייר רישום עדין של בתים דו־קומתיים. יש ים על המאדים? שאלה בתיה בפליאה. רק אחד? ענתה לה מקהלה צוהלת, יש המון!
.
דינה עזריאל היא מתרגמת ועורכת ירושלמית וחברת מערכת המוסך. ספר הביכורים שלה, "השעה החלשה", יראה אור בסתיו הקרוב בהוצאת ידיעות ספרים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשף", סיפור קצר מאת ציפי קריזלמן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
