פרוזה | הים של מאדים

"ושוב גואה הים והבית מתנודד והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. כשיבואו האנשים עם המשאית דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה שחמק כבר יהיה הרחק משם." סיפור קצר מאת דינה עזריאל

832 629 Blog

מיכל ביבר, מצופים, טכניקה מעורבת על נייר, 30X23 ס"מ, 2017

הים של מאדים

דינה עזריאל

.

ניקי הביאה תרמוס ופינתה קצת מקום בגינה, ואחרי רבע שעה הגיע גם עידו עם אשתו וארבעה כיסאות מתקפלים, והם אמרו לבתיה, בואי אימא, יותר נעים בחוץ, חיברו את ההורים שלה בזום מאיזו עיירת חוף צרפתית ועשו לה אינטרבנשן.

ניקי ועידו אמרו דברים ביחד, וההורים של בתיה הנהנו מתוך המסך. סכנת נפשות, אמרו ניקי ועידו, ואז ניקי הניחה יד על שלה ואמרה: השכנה מלמעלה התקשרה אליי, היא אמרה שאי אפשר ככה, ועידו אמר, מילא הערמות שמגיעות עד הרחוב, אבל הג'וקים והעכברים, וניקי אמרה, והריח, ושניהם אמרו, חייבים לעשות משהו, ויתר הדברים שאמרו נבלעו בשקשוק הכלים ובצחוקים שהגיעו מהמרפסת של השכנים מלמעלה. 

היה יום בהיר של ראשית אביב, ופרחי בר בצבצו בין הערמות, ועץ התות לבלב, וכלב נבח מעבר לגדר בדילוגים. אשתו של השכן ממול נפטרה כמה ימים קודם לכן, מודעת אבל נתלתה על השער הפונה לרחוב, וכל הזמן חרקו הצירים ואנשים באו והלכו והיו הרבה דיבורים. המיה שקטה. וניקי ועידו אמרו, אחרת הם יגישו תלונה בעירייה, והיא בעיקר רצתה שילכו והיא תוכל לחזור הביתה. 

מאז היא לא פותחת, לא להם ולא לאף אחד, ועכשיו היא רואה מהחלון את הפקח מהעירייה, ואז שומעת אותו דופק בדלת ומחכה שהוא ילך. 

*

הדפיקות בדלת הבהילו עכבר, והוא שלף את ראשו מתוך החַמְגָּשִׁית. הפקח הדביק על השער דף  שפס אדום חצה אותו באלכסון, ויצא. העכבר רחרח מעט באוויר, נרגע וחזר לאכול. מזווית עינו ראה אותה קרבה; תחילה בצבץ ראשה מעל גבעות הקרטון והפלסטיק, הכלים והעיתונים, ואז נגלתה עוד ועוד עד שרכנה אליו וחסמה את האור שבקע מהחלון. היא הסירה את המכסה לגמרי, כדי לעזור לו להגיע לשאריות שבעומק החמגשית, אחר כך סקרה את הכוסות המלוכלכות, את קופסאות האוכל המוכן, את בקבוקי המים הריקים, עד שמצאה כוס שכפית בוססה במשקע הקפה שבתחתיתה. היא הדפה מעט את ערמות הכלים בניסיון להגיע לכיור, אבל זה דרש אקרובטיקה מסוכנת, והיא נמלכה בדעתה, ניגבה את הכוס ואת הכפית בטישו מקומט ששלפה מכיסה. מכיסה השני שלפה שקית קפה שחור שלקחה מהעבודה, שפכה את תכולתה לתוך הכוס ומזגה מים מהקומקום. הדרך אל המקרר נחסמה מזמן, כך שהתרגלה לשתות בלי חלב. נמלים רחשו על השיש סביב גופת תיקן גדול ובתוך קופסת הסוכר, אז היא ויתרה גם עליו. 

היה לי חלום, אמרה שעה לאחר מכן אצל אלה. הייתי מישהו או מישהי, המגדר לא היה ברור, שהוטל בו מום: להיות תמיד נחמד. 

נשמע נורא, אמרה אלה, להיות ערמה מחויכת של רגשות כלואים. מחוץ לחלון, בחצר האבן, נעו ברוח ברוש וזית – כל אחד על פי דרכו. את חושבת שנחמדות היא מום? המשיכה אלה, והשאלה חגה סביב הזית, קפצה אל ראש הברוש, ולהקת עורבים פיזרה אותה במעופה. זאת שעת העורבים, אמרה בתיה אחרי שתיקה, הם מתכנסים וצווחים ומתווכחים. פעם ראיתי עורב שכל הלהקה תקפה אותו, זה היה מראה נורא. הוא עבר על איזה חוק, או שאולי הוא פשוט היה הילד כאפות שמרביצים לו בהפסקה. 

אולי הוא לא היה מספיק נחמד, אמרה אלה.

או נחמד מדי, אמרה בתיה, לא נשארתי לראות אם הרגו אותו בסוף.

השעה הייתה כמעט עשר כשהגיעה לגן, זה לא היה יוצא דופן. כל הילדים כבר ישבו במעגל, ותמיד כשנכנסה נפרע הסדר, וכולם צעקו לה, והיא התכווצה וחייכה בדרך למטבחון. היא חתכה כמה מלפפונים ומרחה פרוסות בחומוס ובשוקולד לילדים, ואכלה את מה שהשאירו. בצוהריים הביאו כמו תמיד חמגשיות ובהן תפוחי אדמה ושניצל, פתיתים וקציצות, קוסקוס וירקות. לכל האוכל אותו טעם ואותו ריח. היא תמיד אכלה ממה שהילדים השאירו ואת היתר ארזה ולקחה הביתה. אבל את תפוחי האדמה סיימה עוד בגן. היא פינתה, ניקתה, שטפה וניגבה – עד שהמטבחון הבריק. ורק מאחור, בחשכת המזווה, החביאה שקית ובה תפוחי אדמה רכים, שהיו קרים וחסרי טעם. ובכל זאת היא לא יכלה להתרכז בשום דבר אחר כל עוד לחשו לה מן המזווה. 

*

כשהכינה לעצמה קפה הביטה בתאומות החדשות: האחת, תלתלי זהב רכים, פה פשוק תמיד, מבט חסר מיקוד וכולה סימן שאלה רפוי; השנייה, חלקת שיער, מרצדת, זוויתית, ממהרת לבכות ולצחוק, לבעוט ולנשוך. פראית כסייחה. בינה לבינה קראה להן סימן שאלה וסימן קריאה. כל כך שונות זו מזו, אמרה הגננת בכל הזדמנות, לא להאמין שהן תאומות, אבל בתיה ראתה את האחת מרצדת בתנועותיה המהוססות של השנייה. הן התנועעו בתואם מוזר, שקשה היה להבחין בו תחילה, אלא שבהדרגה התבהרה לעיניה תבנית: כאשר סימן שאלה נעה לעבר פינת הבובות, ריצדה סימן קריאה לרגע, חטפה בובה ומיהרה להתמקם בפינת המשחק הקבועה שלהן, על השטיח ליד הספה הקטנה, הרבה לפני שאחותה הצטרפה אליה. 

בתיה נשבתה בסוד הריקוד שרקדו זו עם זו על פי חוקיות שברורה רק לשתיהן. הן הזכירו לה את אחיה ואותה בילדותם: אז היו בלתי נפרדים, דיברו ביחד ושיחקו ביחד. הוא ביקש פרוסה בשוקולד גם בשבילה והחזיר דחיפה או נשיכה בשמה, אבל רק היא יכלה להרגיע אותו כשנזרק על הרצפה בהתקף זעם. עכשיו הוא פסיכיאטר והיא פסיכית, היא מתחבאת מהעולם והוא כובש פסגות. אפילו לאינטרבנשן ההוא שעשו לה לא טרח להגיע; שנים ניסה לשכנע אותה לקבל עזרה ממשית, כמו שקרא לזה, עד שיום אחד התייאש ואמר, אי אפשר לעזור למישהי שלא עוזרת לעצמה. 

לכל זוג תאומים ריקוד משלו. 

בדרך הביתה קנתה בקבוק יין. בתיבת הדואר חיכה עוד מכתב מהעירייה במעטפה עם פס אדום אלכסוני, כמו בדף שהיה דבוק על הדלת, ועל השער לרחוב, ועכשיו היא רואה שגם על הגדר בכמה מקומות. היא נכנסה הביתה והניחה את המעטפה הסגורה על אחת הערמות במבואה, שהיו בה בעיקר ספרים שהזמינה באינטרנט וניירת; מכתבים ועיתונים וחוברות קופונים ופתקים ומודעות ופרסומות שהגיעו לתיבה שלה, ויום אחד היא תפתח ותעבור על הכול ואז תוכל להחליט גם מה לזרוק.

*

כשמחשיך היא לא מדליקה אור, כדי לא לחשוף את קרביו של הבית לעיני סקרנים. מעל ביתו של השכן ממול שט חצי ירח שקוף קצת, כמו פרוסת לימון. היא מחכה שיידלק אצלו האור, והיא תוכל לצפות לתוך חדריו. השכנים מלמעלה גוררים רהיטים, טורקים דלת, מדיחים אסלה. אוושת המים במקלחת, קולות עמומים בוקעים מן הטלוויזיה. אבל לקראת חצות משתרר שקט. העולם דומם. רק השכן והיא עדיין ערים. הוא מתיישב אל המחשב וקם, ניגש לפתוח את המקרר, מתהלך בחדרים. ביתו מסודר ומעוצב בטעם, נדמה לה שהוא אדריכל. עברה כמעט שנה מאז התאלמן; זה היה באביב, קצת לפני פסח, היא זוכרת, כי זאת הייתה הפעם האחרונה שהילדים באו לבקר. עכשיו הוא מכבה את האור ובתיה מפליגה לאור הירח; בין ערמות החפצים שקווי המתאר שלהן נעים באור החלבי. הבית מיטלטל קלות, גָאֹה גָּאָה הים, היא נזכרת בשורה היפה מתוך מובי דיק, וכל הספרים שנבלעו בערמות מתחילים לצוף לעברה, קוראים לה. עץ התות הגדול נע ברוח, והים מוסיף וגואה, והערמות הולכות ומתגבהות, ונעות בצללי העלווה כמו גלים. לפרקים נדלק האור בחוץ והקסם פג. היא מציצה מהחלון, הבן של השכנים עולה במדרגות החיצוניות לקומה העליונה של הבית הדו־קומתי. האור כבה, והיא מפליגה הלאה. ושוב גואה הים והבית מתנודד, והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. קולות של שיחות או של מכונית חולפת מגיעים כמו תחת מים. הכול איטי והצליל נמוך יותר, מעומעם. כשיבואו האנשים עם המשאית, הבית שלה לא יהיה שם; דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה, שחמק כבר, יהיה הרחק משם, מחוץ להישג ידם. 

דגים שוחים בסלון שלה, בין הערמות, והיא מפנה לעצמה קצה כורסה וגולשת בטלפון, מזמינה דברים יפים מהאינטרנט, שמלות ונעליים, ספרים ותמונות. עם כל לגימה מבקבוק היין משימת סידור הבית הולכת ומתבהרת, נעשית פשוטה וקלה. מחר, מחר היא תקום ותתחיל, וכבר אפשר לראות את הבית מסודר ויפה, ובו מרחבים שדורשים להתמלא. לעזאזל, היא חושבת, הרי אפשר לעשות סקי בסלון הזה, והיא מזמינה ריהוט בקווים נקיים, רק את המינימום הנדרש כדי לרהט את החלל העירום של פוסט־פינוי. ספה, שולחן סלון, מנורת רגל ועציץ, העיקר שתהיה הרבה רצפה חשופה.

אחר כך היא מפלסת אל חדר השינה שדלתו פעורה; בגדים שיצאו ממכונת הכביסה – כמה שבועות קודם לכן עוד הצליחה להגיע אליה ולהפעיל אותה – מגובבים על המיטה, והארון מקיא את תכולתו מנגד עד שהם מתאחדים למן יצור כלאיים, ארונמיטכיסשידולחן, חיה קדומה, רב־דבשתית. היא חופרת לעצמה גומחה בערמת המיטה ומתפרקדת מול הטלוויזיה.

אתמול צלצלה אימהּ. הם חזרו מהקרוז סביב חופי אלסקה. ראינו כלבי ים, סיפרה בהתלהבות. אימא שלה אוהבת בעלי חיים ואזוטריה. שנים אחדות קודם לכן עברו לדיון מוגן, השכירו את הבית, ומאז הם מטיילים בעולם. השארנו הכול מאחור ולקחנו איתנו מזוודה וכמה ספרים, ותאמיני לי שלא חסר לנו כלום, שבה אימהּ ואמרה לה בכל שיחה. בין קרוז לקרוז הם חוזרים לשבועיים־שלושה, מזמינים אותה לקפה, נוזפים בה ומראים לה תמונות של נופי ים ושקיעות, של בעלי חיים אקזוטיים. בעוד שבועיים ייסעו לפרו. אימא שלה מפנטזת על נסקה כבר שנים, ועכשיו גילו שם גאוגליף חדש בצורת חתול. 

בתיה מזפזפת בשלט, מתלבטת בין מראה שחורה לסדרת טבע על סוף העולם. למה את רואה דברים אפלים כאלה? שואלת אימהּ, כאילו את נהנית להגביר את הדיכאון, ובתיה מסבירה שזה בדיוק ההפך, זאת התרופה שלה. שטויות, עונה האם. זאת שיחה קבועה.

חיריץ. חיריץ. חיריץ. זה מה שהיא שומעת. 

תיקנים רצים על השיש באמבטיה. לפעמים אחד מהם חוצה את חלקת זרועה או ירכה בריצה בהולה. טפיפות על הקרטון, חרסינה משתקשקת, ציוץ. כרסום. הבית מלא חיים, רוחש. בלילות היא שומעת איך העכברים מכרסמים אריזה של כלי פונדו, אריזת סכו"ם, מצעים, מארז סודה סטרים, סט קפה מפורצלן. 

חיריץ. אחר כך זה מתפוגג.

את קבורה חיים בבית הזה, אמרה אלה לקראת סוף הפגישה שלהן, שהגיע כרגיל מוקדם מדי. רוב הזמן הלך כי בתיה איחרה, והיתר התבזבז בעיקר בניסיונות של אלה לשכנע אותה לקבל טיפול תרופתי או לפנות למסגרות תומכות, והזמן נגמר בדיוק כשהתחילה לספר לאלה על הספר האחרון שהזמינה באינטרנט, ומייד פתחה וטרפה נתחים מתוכו, בעמידה, ואז הניחה אותו, והוא נבלע באחת הערמות. בספר, אושן וונג כותב על עצמו ועל עגלי חלב, ואיך מגדלים אותם בכלוב שהוא קופסה, כמו בקבר. אבל גם כשהיא יושבת מול אלה ורוצה מאוד לדבר, היא בכל זאת רוצה יותר לחזור הביתה. ככה זה כששרירים הופכים לחמאה. אלה נופפה במניפה כדי לצנן את גלי החום, ובתיה תהתה אם העגל מספיק להגיע לשלב שבו הוא כבר לא רוצה לצאת מהבית או שהורגים אותו לפני כן.

*

היא הגיעה לגן באיחור, ושנייה אחריה נכנסו התאומות, ואימן, צנומה ומצונפת שכבות גם בימים חמים, התנצלה ומיהרה להסתלק, ובתיה ראתה כמה קשה לה לנוכח העיניים הננעצות. בצוהריים הסתודדו הגננת וגלית־ריתמיקה במטבחון. היא בדיוק הייתה בדרך למזווה כדי להגניב עוד איזה תפוח אדמה או שניים, וכשהן ראו אותה הן השתתקו בבת אחת וגלית־ריתמיקה אמרה, מה נשמע, מותק? ובתיה, אפילו שהייתה רגילה, כי גם השכנים שלה משתתקים ככה כשהיא מתקרבת, ניסתה לומר שבסדר ולא יכלה, כי נזכרה שמוקדם בבוקר השכנים דפקו כמה פעמים בדלת, והיא לא פתחה, אבל מהחלון ראתה שהגינה מלאה אנשים בסרבלים וקסקטים, ושמעה את נהמת המשאית הגדולה וראתה את תא המטען הריק, האפל. גלית־ריתמיקה אמרה, שבי מותק, את חיוורת, קרה משהו? ובתיה אמרה שהכול טוב וחייכה. היא חשבה על הלוע הפעור של המשאית שטרטרה ליד השער, ועל ניקי ועידו, שהופיעו פתאום יחד ודפקו וצעקו לה, והיא פתחה רק כשהאנשים התחילו לפנות את הערמות מהגינה והעמיסו אותן על המשאית בלי למיין בכלל. השכנים מלמעלה צעקו מהמדרגות, זהירות על העציצים, וניקי ועידו אמרו ביחד, יותר טוב שלא תהיי כאן, ועידו אמר, את יכולה להיות אצלנו, וניקי אמרה, או אצלנו, ובתיה אמרה, תודה, אבל אני מאחרת לגן, והדבר הבא שזכרה הוא שעידו הוריד אותה כאן. 

היא שתתה כוס מים שהגישו לה וקמה והלכה לסדר את פינת הבובות, ומזווית העין ראתה שהנשים ממשיכות להסתודד במטבחון עוד שעה ארוכה. אחר כך, גלית־ריתמיקה לקחה את האקורדיון והלכה, וההורים התחילו לטפטף פנימה. בסוף נשארו רק התאומות, והגננת אמרה, בתיהל'ה, תעשי לי טובה, תנעלי את היום, טוב? הזאתי עודפּם מאחרת, ואני חייבת לטוס. ובתיה אמרה, אין בעיה, אני לא ממהרת. ובאמת לא מיהרה, כי הבית שלה כבר הפליג הרחק משם.

התאומות ישבו וחיכו זו לצד זו שתגמור לשטוף. אחת בהתה בה, אצבעה נעוצה בפיה, והשנייה התנדנדה על מושבה וליוותה במבטה את תנועות המגב בחדר. מן החלון המערבי הסתננו קרניים ארוכות, והאור השתנה וזרח על השידה עם הבובות. היא שפכה עוד מים, וקשתות קטנות ריצדו לרגע על הקיר. סימן קריאה הזדקפה ולחשה משהו באוזני אחותה, שהרימה מבט ושתיהן צחקקו קצת, ואז בבת אחת הרצינו. כשסיימה לשטוף והכול היה מסודר במקומו, התיישבה על השטיח הקטן ששבה ופרשה בפינת הבובות, וקראה להן לבוא לשבת לידה. סימן קריאה דהרה אליה, וסימן שאלה באה לאיטה אחריה. בתיה שלפה מכיסה מנסרת זכוכית והראתה להן איך מרקידים קשתות על הקיר. אחר כך באה רוח והתענן והקשתות נעלמו. כשקמה להביא ספר נשמע רחש ליד הדלת, ואימן נכנסה. סליחה בתיה, אמרה, הפקקים. ובתיה אמרה, זה בסדר, והתכוונה לזה. ואחרי שהלכו, נעלה את הגן ורצתה לענות להודעות של ניקי ועידו, ששאלו מתי היא מסיימת, וכל אחד מהם הציע לה לגור אצלו כמה ימים עד שיגמרו לפנות אצלה, אבל השרירים שלה היו עשויים מחמאה, והיא לא יכלה לזוז, ובטח שלא להחליט דברים. היא התיישבה על הספה הקטנה, בפינת הבובות ושיחקה קאנדי־קראש. אחר כך הלכה למזווה, גמרה את כל תפוחי האדמה שנשארו, ואז חזרה והצטנפה על הספה. 

אחר כך בא הלילה, והיא ואחיה חבשו מצנפות אדומות, קפצו בחלל ונחתו ישר על מאדים, שהיה בגודל של כדור משחק אבל כשנחתו גדל מאוד והיה אדמה שלמה, ומישהי אמרה שבונים עיר חדשה ונפלאה מעבר לים והצביעה על כתם כחול, בוהק, ועל קו האופק שמעבר לו, שם הצטייר רישום עדין של בתים דו־קומתיים. יש ים על המאדים? שאלה בתיה בפליאה. רק אחד? ענתה לה מקהלה צוהלת, יש המון!

.

דינה עזריאל היא מתרגמת ועורכת ירושלמית וחברת מערכת המוסך. ספר הביכורים שלה, "השעה החלשה", יראה אור בסתיו הקרוב בהוצאת ידיעות ספרים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשף", סיפור קצר מאת ציפי קריזלמן 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | "הכוח האחר" ליהודית הנדל, אחרי ארבעים שנה

הנדל כתבה על חייה עם צבי מאירוביץ ממואר חלוצי המפר כל הבטחה לאמפיריות. הקורפוס שלה "גילה" את ז׳אנר הממואר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית. מיכל בן־נפתלי חוזרת לקרוא בספר ״הכוח האחר״

832 629 Blog

צבי מאירוביץ, ללא כותרת, פנדה על נייר, 68.5X48.5 ס"מ, מתוך התערוכה: מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, משכן לאמנות עין חרוד 2009-10, אוצרת: ד"ר גליה בר אור

.

קראתי לראשונה את הכוח האחר סמוך לצאתו לאור ב־1984. סימנתי לעצמי שורות לעתיד לבוא, ואכן, מקץ עשרים וארבע שנים, חזרתי אל הספר כדי לכתוב עליו. עכשיו, כשביקשו ממני לכתוב עליו מחדש, כעבור ארבעים שנה לפרסומו, לא רציתי לשוב אל מה שכבר כתבתי. אבל החשש על־פני־השטח שמא אחזור אל ועל עצמי היה בעצם מסך מפני חשש אחר, מפני מועקה אחרת, או חזרה אחרת: חשש מפני תעתוע הכוח, האחר, של "הכוח האחר", הכוח המסוים שמפעיל סגנון הפרוזה של יהודית הנדל, שהמפגש איתה הוא תמיד גורלי. יתר על כן, חששתי לקרוא מחדש בספר הזה דווקא עכשיו, בזמן הזה. אם לפני כשש עשרה שנה (סלחו־נא לי על תורת המספרים המפורטת מדי שתלווה את המסה הזו) היה בחזרה אל הספר מעין אישור של העבר, זיהוי של מה שכבר זיהיתי, הפעם לֻווה החשש באיזו התנגדות עלומה. ברוח הציטוט שהנדל מביאה מצֽבי מאירוביץ בפתח ספרה: "לעבוד – זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במילים,״ הרגשתי שעליי לקבל על עצמי את מרותו ואת רצונו של הספר שלה בעת שהייאוש הוא לחם חוק ואנו כולנו קמים "אל תוך הפחד הפשוט של היום ושל הסוף." 

יהודית הנדל כתבה את הכוח האחר בין השנים 1976 ל־1983, טקסט שהוא גם ממואר חלוצי, ממואר טרם־זמנו על חייה עם הצייר צבי מאירוביץ. ואולם זהו ממואר המפר כל הבטחה של אמפיריות. למעשה הקורפוס של הנדל (קובצי סיפורים כמו כסף קטן, המקום הריק, או הרומן הר הטועים) "גילה" את ז'אנר הממואר עם כתיבת־החיים של הספר הכוח האחר, ומייד פילס לעצמו דרך שונה, ניסיונית, הפונה אל התיאור הפנומנולוגי בכיוון הפוך לאקטואלי ולמוחשי. ברוח וירג'יניה וולף, ה"אני" של יהודית הנדל הוא תנאי לכתיבה, אבל גם האיוּם הגדול ביותר הרובץ עליה, ולכן אנחנו נחשפים תמיד לפָּנים ההפוכים – הן של מאירוביץ הן של עצמנו: "לוקח בד ליד. לוקח אחר. הופך לצד השני. מביט בצד השני. ומחייך. כאדם הרואה את פניו ההפוכים של עצמו." 

יש בספר הזה אינטימיות מוחלטת. זו אינה אינטימיות הנובעת משחזור מדוקדק של פרטים מחייו של מאירוביץ. אולי ההפך. זו אינטימיות לא כנועה, שאינה מובחנת מדיסקרטיות גמורה, אינטימיות הקשורה בכך שהנדל חולקת דברים שאיש אינו מדבר עליהם ובשפה שאיש אינו מדבר בה. נדיר שמישהו, צייר או סופר, מאפשר לנו להיות כה קרוב לתהליך היצירה שלו, "ארבעים שנה ליד אותו שולחן", בבית, בין האטליה למרפסת ולסלון, או ברחוב, בבית הקפה. האינטימיות המוחלטת מתגלמת בעצם הכתיבה של הנדל, בגרסה המיוחדת שלה לתרגום בין־סמיוטי, כלומר באופן שבו הספרות בולעת לתוך עצם התחביר שלה את הציור של מאירוביץ ומעניקה לחומרי הגלם הציוריים – צבע, בד, אדמה, רוח, אוויר – שפה מדיטטיבית של מופשט לירי. "הוא מרח בדים. השמיד בדים. עבד בעמידה. הסיע את הכַּן בלי הרף. קדימה. אחורה. הצידה. מבקש שהאור יהיה אפור ככל האפשר. ואז, אפרוריותו של האדום, או הסגול, בתוך הבד, והוא, בהתלהבות: בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים לבנים. בשנה הבאה אני אעשה תערוכה כולה נופים אדומים. בשנה הבאה אני אציג רק את 'המרובעות' הוא לא עשה תערוכה אף פעם." הציור הוא עבור הנדל המצע הראשיתי, נקודת הכבידה האונטולוגית שמכוננת את תנאי הראייה. "ובחיבור הבלתי אפשרי בין רגעי ההווה ורגעי העבר עמדה התמונה, חזקה כמו עצם עובדת הקיום, ויותר חזקה." כתיבת הציור או הדעת הציורית, הלא מושגית, מבטלת למעשה כל מרחק אובייקטואלי בין כתיבה וציור, ומקרבת את המילוליות אל השתיקה כאילו המילה עצמה אצרה בתוכה חלל השייך בעצם לשתיקת הציור. ועם זאת, אם בשתיקה הזאת נעוץ חוסר אונים שבאֵבל קדום, הרי שניכרת בה גם ידיעת הכוח. יהודית הנדל יודעת משהו, והיא יודעת שהיא יודעת, לא רק כשהיא שותקת או מהסה אנשים. משפטיה צפופים והרים בסתירות ובהשתנות המרסקות אותם בצרימה כמו נשימה חטופה עד חנק. אין משפט או רעיון שאינו נהפך על פיו באופן בלתי צפוי. הקטיעה היא חלק מהמשפט, והיא גם הרושם הכבד שהוא מותיר, חיכוך מר, שלעולם אינו מחליק בגרון, עם שיחה שהמספרת שזורה בה ותפוסה בה והופכת בה שוב ושוב מכל צדדיה, "ומה שהוא אמר, מה שאני אמרתי, אדם כאבן השדה." התנועה הכפולה של חזרה וֽוַריאציות, עבודת העידון הבלתי פוסקת, התמורות של הרף עין, פורשׂות זמן נרטיבי לא־ליניארי, כמו מאירוביץ, ה"תולש את הרגע האחד הבודד מתוך הזמן הרץ" ומתמקד ב"פנומן העצמי שלו, של הבד". ועדיין, המאבק שלה בסיפור העלילה הליניארי הוא מאבק סגפני. הנדל אינה בונה גשר על פי תהום. היא מנכיחה שוב ושוב את הריק בין המילים ובתוכן. היא אינה מחפשת את המילה המדויקת אלא חגה במהירות סביב היעדר המילה, מרפרפת רפרוף קל בלי להקיף ובלי למצות. כפרפרזה על שאלה שהציגה הלית ישורון לס' יזהר, אצל הנדל יש "מינימום" עלילה ו"מקסימום" ציור בשל אינקורפורציה מלנכולית של הציור בתוך הכתיבה, ציור בתור גוף אחר הנשמר כאחר. הממואר נוסח הנדל אינו ייצוג מימטי המבוסס על קונבנציה ספרותית. הוא יותר בבחינת אינפוזיה של ממשות, שיש לה איכות קרביים של חזרה בדיוק מפני שאי אפשר לדבר על הדברים בשפת הייצוג. "כחולות באמת היו רק ידיו, כחול דק, שקוף, מתחת לעור, וכשהסתובב אלי היו לו פני טובע." 

הנדל מודעת ליסוד הסרבני, אפילו הפולמוסי של סגנונה. לשון הכתיבה היא תמיד מצד "הכוח האחר", לעולם לא שכפול של הכוח הקיים. קשה לקרוא את הנדל, והלוא היא נקראת מעט מדי, והיא מניחה את הדברים לאמיתם כבר אז, כמעט בפשטות: "צריך פה תמיד למהר. תמיד האסונות פה אורבים בפתח, ההיסטוריה פה במיוחד ארוכה אבל החיים במיוחד קצרים, וההקשרים הסבוכים, בין הסיבות לתוצאות, של אנשים מאוד רבים שלא מכירים את טעמו של היופי השָקט והצדק והאושר אינם מנת חלקם – ודאי כתובים פה על הקיר. וכידוע, באופן מקביל, מה שיוצר אי דיוקים, שום דבר לא דומה לשום דבר אבל מסופר באותן מילים." 

בקיץ, לפני שפרצה המלחמה, חזרתי ליהודית הנדל של הר הטועים, ספר שכתבה שש עשרה שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הספר מתאר ביקור בבית העלמין הצבאי של קריית שאול יום קודם לערב יום הכיפורים, והוא כתוב כל־כולו לאור הפואטיקה שנבראה בהכוח האחר, באותו חופש החותר תחת העלילה מתוך התמסרות מוחלטת לאֵבל. כמה קשה לקרוא את יהודית הנדל, חשבתי באותה שעה, בדיוק בשל האיכות הזאת, הנסיינות הלא־ייצוגית השולחת ידיים ללב הדברים. להבדיל מהכוח האחר, האינקורפורציה של המת בהר הטועים לובשת גוון פוליטי. מלחמת הקיום הדוממת של ההורים השכולים, המדירים את רגליהם מהטקסים הרשמיים של המדינה, מתגלמת בהיעשות האנושי לצומח: פרישׁה מפעילות אזרחית אל חֶברה מדומיינת בגן בית הקברות המבוססת על שפה ועל אקס־טריטוריה (או "הטרוטופיה") משותפת.    

בדיוק כמו בהכוח האחר, משך האבל אינו מעמעם במאום את הדחיפות. "מזמן איבדתי את התאריך," כותבת הנדל על מאירוביץ. הרבה פסקאות בהכוח האחר מתחילות במילה "היום" ללא תאריך. היום הוא כל יום, שנים על שנים, ללא אופק של רפואה שלמה. הזמן הוא תמיד, כבר, "כמו טעות בזמן". "אינני יודעת איך אני קוראת לו היום, ומתקשה בהקשר לזמן. עבר אינני יכולה. הווה – זה מוזר. ואנשים מביטים בי בפליאה. לא נמצא הזמן המתאים. השפה לא המציאה אותו. רק הכאב יודע אותו." ה"טעות בזמן" היא המלנכוליה הרודפנית המשתלטת על כל יצירתה של הנדל. ה"מעולם" ו"לעולם" מנטרלים את שאלת המקור, ה־arche, וכל חקירה ארכאולוגית או הרמנויטית לפשר. "הרי זה הוא שאמר לי תמיד: במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים." "מתחיל ישר מתוך האמצע, הדיבור כמו התמונות, כאילו יודע מראש שאין להגיע אל ההתחלה ומה שקיים באמת הוא רק המחזוריות המייאשת של האמצע – חסרים לו תמיד הדפים הראשונים, והכל אצלו, מן האמצע, כבר גם גומר את עצמו." 

ואולם החשש מלקבל עליי אחרי ארבעים שנה את "המרות" ואת "הרצון" של "הכוח האחר" נעוץ, אולי יותר מכול, במה שהנדל נוגעת בו בכתיבתה המעגלית, בשימוש התכוף בפועל "לחזור" ובחזרות הנמשכות, השרויים במגע בלתי אמצעי עם מראות השתייה של המקום הזה. סגנונה המאופק, התמציתי של הנדל, ה"יותר מדי", שמתבטא לא בהעצמה אלא דווקא בצמצום, קרֵב יותר מכל סגנון אחר שאני מכירה בפרוזה עברית אל הפטליות של חיים על קצה; יום לא יום, לילה לא לילה, חיים עם איש שדמותו הולכת ומתמעטת מחיינו, ניצול השואה המגלם במלוא מובן המילה את מאבקו על הישרדות ומנסה מדי יום ביומו להיחלץ ממותו, מן המקומות שמהם קרע או נעקר, מן הכוח הפולשני של העבר. אלימות העבר צפה ומופיעה בכל עת, "והכל קשור עם הכול שהיה לפני זמן רב." את קרוסנו, העיר שעזב, מאירוביץ מצייר, לראשונה בחייו, מקץ ארבעים שנה, ב־1970, "חוזר לשם כמו שחוזרים הביתה, הראש חם והעיניים שרופות אחרי שנשתבש הכול." כפיית החזרה מגרדת בפצע המגורה, "הצהוב, מהבהב, כאילו כל רגע פורצת שם איזו שריפה." "יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים." בדיוקן העצמי הוא מכניס "את ראשו למטה במשטח החום־אדמה. […] מנצח, מכניס את מותו אל חייו.״; "ועל אלתר שמתי בזלת והוא שוכב מתחת לבזלת." 

הנדל נשארת עדה למאבק, תמיד מבחוץ ("[תמיד קצת פוחדת ממנו]", היא כותבת, בסוגריים), "זו מציאות שלא קל לחיות איתה, קשה לחיות אחריה." אלתר ולוניה, איציק מאנגר, אורי צבי גרינברג, כל הגברים המייבבים, העיניים האדומות, חיוורון הביעותים, כולם מוּנעים על ידי "הכוח האחר" שהיא גם מכנה "הכוח החלש" שסודו שב ומופעל עליה בעודה נותרת מודרת מברית הניצולים. ארבעים שנה אחרי צאתו של הכוח האחר, דווקא לנוכח הסטת המבט של הנדל הכי פנימה והכי החוצה, וחתירתה העיקשת אחר אמת פנומנולוגית מהותית ולא סיפורית או היסטורית, ניכרת הידיעה העמוקה, הנועזת, את ה־DNA של הפרט ושל הקולקטיב החרוט כאן בדרך כה חשופה עד כי אי אפשר שלא לחוש את עוצמות הדעת הטרופה, הארץ המתהפכת מאז ומעולם, הצל הגוהר על הפרויקט הזה ודן אותו לאבדון. הפרוזה של הנדל, היוצרת קרבה בתוך זרות וזרות בתוך קרבה, הולכת ומתהדקת סביב נקודת המוצא הזאת בכיוון הפוך לַהקלה המעסה החבויה בתנועה הדיאלקטית. את העדות הזאת יכלה לכתוב רק מי שחיתה "עם אדם מת"  וכמוהו, "ה'מה שאיננו'" היה בשבילה "דבר מאוד קיים.״

"ואני אומרת לעצמי שכל קיום הוא חסר בושה." 

.

מיכל בן־נפתלי, סופרת, מסאית ומתרגמת. מלמדת במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון, "האנרכיסטיות" (2023), ראה אור בהוצאת פרדס. רשימות נוספות מפרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של ״המוסך״.

.

יהודית הנדל, הכוח האחר, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1984.

.

מסה עטיפה

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: דיוקן החוקר הצעיר כמרגל: יותם פופליקר מביט בחוקר הצעיר הגולה מהאקדמיה ורואה בו מרגל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | הודעות מארץ רחוקה

שירים בפרוזה מאת אמיר מנשהוף

832 629 Blog

אמיר מנשהוף, צוצלות, עט על נייר, 9X13 ס"מ, 2023

הודעות מארץ רחוקה

אמיר מנשהוף

.

28.4.24

מילים בעברית, בהירות, אני שומע אותן ומכיר כל אות, חדה. אך משמעותן מטושטשת, עצומת ממדים. דבר לא ידוע, לא מובן. כל הגה מסתיר חצי יבשת. הזמנים תְּפוחים, מתנגשים זה בזה בשקט רחוק.

.

13.5.24

המלחמה מרקדת, מתמוססת בְּרגע, לובשת שקיפויות. השמש יצתה ונתכנסה ויצתה שוב. איננו רואים את המלחמה. אין רגע שאיננה תופסת בציפורני עננים דקות.

.

18.5.24

המאורעות האילמים מצאו אותה חצי משותקת, מרוכזת בטמטום אחר, משל עצמה. דברים שונים מתפוררים במקביל, ורק הנתלים בסמלים מוצאים ביניהם קשר. שכחות רבות יכולות להתקיים בו בעת, ואפשר לא לדעת הרבה דברים באותה עונה. שקופים, והיא פוחתת, מרחפים, והיא פוחתת.

.

20.5.24

איש לא קם, לא הבוקר. לא מהמיטות ולא מהבתים, לא אל הרחובות ולא אל הכבישים. אי אפשר לקום ואיש לא קם. כולם שוכבים, כולם נמים מאוד.

.

22.5.24

היש דבר עצוב יותר מהחיים אותם אנחנו חיים. בבוקר הטוב הזה, הקל והפשוט, היש דבר נעצב יותר. היש דבר נעכר יותר, מרגע שפגשתי הבוקר, במקרה, נתונים בשמש, את החבר שחיוכו הוכבד, שהוכרעה בינתו הטובה, שפניו כפופים מעט יותר.

.

22.5.24

ברעש, בהדר כבוש, במטרה ידועה ובמבט עייף. שני בתים הורסים ברחובות האלה, שני בתים שכנים ממוטטים בשביל לבנות. לא יבנו. אחד מהם לא ייבנה מחדש. אחד מהם רק מתפרק.

.

30.5.24

ככל שעובר הזמן אנחנו יודעים פחות ופחות. הקיץ מתגבר ואנחנו פחות מדברים, מקיימים בערינו סוג חדש של נופש, מתפתחים לכדי משהו פחות אנושי. נוח יותר להיות עצמים במצב העניינים הזה, ככה קל יותר לשאת אותנו בידיהם של מלאכי התולָדות המחשים, שבעבודת יומם ובלילה – מגביהים אותנו מעל הנהרות האפלים – בקיאים הם מאוד במלאכת השתיקה: לא לומר על זה דבר.

.

1.6.24

השנים נדמות לנו כשקר. הרי הכול יכול להתרחש ממש עכשיו. ההווה אינו נדרש לעבר והוא עיוור לו, עבה ובלתי מנוצח. ואין זה גל גדול העולה ממישור הימים, לא רעש הצומח מן השקט. רק יום קיץ צונן בו כל הדברים דהויים, איטיים. פעולת המלאכים נעשית בקלות, באין מפריע. אין איש שואל ללב חברו, אין איש מתגונן בכובעים או במילים. כלל לא.

.

6.6.24

בשורות המלחמה הגיעו לכאן היום, שינו דבר באצבְּעות כפות רגליי.

.

7.6.24

מהבהבת ברפיון, משתוקקת לחדול, כמעט ואינך עוד. מתמוטטת או צומחת ועולה – זה היינו הך, את רצה כה וכה.

.

7.6.24

כשהופעת לראשונה בחיינו, היה זה כמו מצמוץ ראשון בבוקר, כמעט צפוי. זכרנו אותך מבלי שזיהינו דבר. נרקַמת בדברים כאילו ריקים, חלולים הם חיכו לך. ואנחנו – שתוקים, דומים מאוד לאותם עצמים שסביבנו.

.

9.6.24

הסתחררנו במרירות הזו החדשה. בבקרים נזכרנו בחדשות הלילה, אז אפשר היה להריח את התחושה. דיברנו על זה במילים רחוקות מִדיוק, סיפרנו סיפור עתיק שכבר סופר, חסר שמות, חסר פנים. לא ידענו לומר זה לזה את מה שקרה לנו, ולכולנו קרה דבר דומה. שכחתי יותר ויותר. והשכחה היא הבהירה שבמקרי הזמן הזה.

.

16.6.24

בַּפֶּה טעם רך ואליפטי, מעין איבר נייד, מועתק, אצל כולם בפה עכשיו. בוקר כבד של יום ראשון, כל השבוע עומד עליו לאט, על רגל אחת. מתבוננים בי כל הפנים עם הדבר הזה בפה. בוקר טוב, אני עונה.

.

16.6.24

ככה מתפוררים דברים, זה לצד זה, באדישות אלגנטית, לא באים זה לזה בדרישות, לא מפריעים להתמעט. כל דבר בדרכו, בשריפה או בצער, באובדן או בכחש, בקול פשוט או בשתיקה גמורה. ככה נדבקים אל העבר, מותכים בתוכו, מבלי לשוב לְעולם.

.

19.6.24

רגע פילוסופי היום מול הסבך והנוף המתקרא פתוח. עכשיו בוודאי אין לזכור מה חשבתי שם, וגם ברגע עצמו לא הייתה לי הנחת לזכור. אין ריקות רבה מזו, אין עוד חוסר ידיעה שמתגמש ככה.

.

22.6.24

בתו של יפתח נקראת יפתח, ויפתח נקרא על שם בתו. הורס ונהרס יחדיו מאוד.

.

23.6.24

ראשי אנשים ריקים, אתם תילחמו לנו. ראש ריקים מזה וראש ריקים מזה יתלחמו יחדיו. והרי לנו ילד בן זכרים, בן אנשי חיל. והוא לעתידנו, יצפון בקרביו את כוחו הפלאי, התזזיתי, ולבסוף גם המביך והעלוב ביותר, של לא לדעת על זה כלום.

.

25.6.24

עתיקה תל אביב ועתיק הכביש הכחול. עתיק החוף על מתקניו העצלים. עתיקה עונת הרחצה, עתיק הקיוסק. הדרך, הישובים והשדות, כאילו צצו זה עתה ובה בעת מתיישנים מאוד בשמש. עתיקים ההולכים ועיניהם דקות. כל מה שבאינטרנט עתיק. עתיקים מבצעי שבוע הספר. המים בעציצים. אלה הם דברים עתיקים מאוד. וזה מה שמקנה להם את כל הכוח להיהרס, להתפרק מחדש, כבאותה נבואה, שאותה מזמזמים הם חרש ברגע זה ממש.

.

אמיר מנשהוף הוא משורר. מורה בבית הספר לאמנויות המילה ובתיכון הניסויי בירושלים. עורך שותף ומייסד של כתב העת עירובין ומוציא לאור של פנזין השירה נֶפֶץ. עד כה פרסם שלושה ספרי שירה: "רעש רעש רעש רעש" (פלונית, 2011), "קום" (מקום לשירה, 2016) ו"הודעות מארץ רחוקה: אוקטובר-דצמבר 2023" (נצח, 2024). השירים המתפרסמים כאן ממשיכים את ספרו האחרון. 

.

» במדור קצרים בגיליון קודם של המוסך: קטעים מתוך הספר "פרקי תהילה" מאת עומר ולדמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2024 | היו שניים בלי תפקיד

"אל תלך לאינטרנט ותחפש תשובה, אל תחפש איך לעצור את גלגל השיניים הזה מלטחון את זרע הספק הזה, תן לו לטחון. הקרב את השלווה. אל תעצום עיניים. אל תחזור לנשימה." קטע מתוך ספרה של תמר רפאל

832 629 Blog

אן בן אור, Composé Passé, שמן על בד, 140X70 ס"מ, 2018

מתוך ספרה של תמר רפאל "היו שניים בלי תפקיד" (חלק שני: "טובים ורעים" פרק 7)

.

אחרי הפגישה הבהולה שלו עם דנה החליט יפתח שעלינו להזמין אותה לארוחת ערב. "היא מאוד מחבבת אותך," התריס בפניי. הוא הושיט לי את הטלפון המקצועי שלו ואמר, "הנה, תראי," כדי להראות לי שכתבה את שמי ליד ציור של לב כחול.

כשהגיע המועד, הוא לבש את הסינר שדפי קנתה לו ביום שבו צבי קליין צונתר, בתור בדיחה פרטית שמעולם לא הוסברה לי, ואז הניח למרכיבים להתגבש בסיר, פשט את הסינר, עזב אותו מגולגל על השיש והלך לבדו להתרועע בבתי הקפה ובגנים.

היה לי זמן למלא, אבל כל מה שרציתי לעשות היה רחוק ממני. כמו ברבים מן הימים, חזרתי ועלעלתי בספרים שכבר קראתי, בלי שום סדר או שיטה, ובסוף, כרגיל, מצאתי את עצמי חוזרת אל אותם העמודים מתוך ספר של סופרת אמריקאית שהתאבדה בחצות המאה שעברה. העמודים מתארים את הגיבורה לקראת התמוטטות עצבים. היא צריכה לכתוב עבודה על ספר שכתוב בשפת סתרים שבורה המדמה חלימה, אבל אינה מצליחה לקרוא אותו.

זה מכבר אמר לי יפתח שאני לא מצליחה לקרוא כי אני מחפשת את עצמי בכל מילה ולא מוצאת, כי אני מצפה מכל דבר כתוב להיות מדריך עזרה עצמית, והוא צדק, וזה הלך והסתבך. כבר סבלתי כל כך מהקושי לקרוא שהוא הפך לנושא שהעסיק אותי בפני עצמו, והעמודים האלה שבהם הגיבורה המובסת מרוב שאיפות אינה מצליחה לעכל את התוהו ובוהו הלשוני, שאמור להיות מופתי ובעל משמעות, הפכו מין אות, מין תזכורת, שבכל זאת, קיים איזה רצף ביני ובין משהו, איזושהי אפשרות לשייכות: אני שייכת למסורת מפוארת של נשים שלא מצליחות לקרוא. בזכות העמודים האלה יכולתי לקום ממושבי כאילו משהו נפתר ולבצע פעולות פשוטות.

עם הכוח הזה ירדתי במדרגות ויצאתי החוצה והתהלכתי בין החנויות ברחוב, וכשהשמש החלה להנמיך נכנסתי הביתה בלי אוויר אחרי כל הקומות, עם זר פרחים שהתכוונתי להניח בתוך האגרטל היחיד שהיה ברשותנו. רק אז נזכרתי שהאגרטל איננו. רסיסיו היו עדיין במקום כלשהו בעולם, או לפחות אבק רסיסיו, אבל כחפץ אחד, מלוכד, בר שימוש, הוא לא היה עוד. יפתח שבר אותו בטעות והתחייב לקנות חדש בעצמו, להפתיע אותי עם אגרטל יפה יותר וטוב יותר, והזכיר לי שלא חיבבתי את האגרטל הזה בהתחלה, מה שנכון. תמיד הייתי חשדנית כלפי כלים מהזכוכית הכחולה הזאת, שמופיעים לפעמים בהמוניהם בבתים של אנשים, כקבוצה. כולם נראים שייכים לאותו גזע של כלים, אבל זה לא שיוך רשמי. לא ברור מתי ואיך נוצר הגזע, ואי אפשר לקרוא על זה בשום מקום. לכאורה זה אוסף אקראי.

הנחתי את שקיות המצרכים על הרצפה ליד המקרר ואת הפרחים שכובים על השולחן וחזרתי לחנות הפרחים כדי לקנות אגרטל חדש, זהה בדיוק לזה שנשבר. בזמן שהמוכרת כיסתה את כרטיס האשראי שלי בנייר חשבוניות דק כדי להתגבר על בעיה בפס המגנטי ואז ניסתה את פעולת הגיהוץ שוב ושוב, סיפרתי לה בהיסח דעת: היה לנו אגרטל כזה ממש, והוא נשבר, והחבר שלי אמר שיקנה אחד אחר, אבל הוא לא קנה, ועכשיו קניתי את הפרחים האלה לכבוד שבת ואין לי במה לשים אותם. כך אמרתי, "לכבוד שבת", כי לא יכולתי לומר "לכבוד דנה".

בשעה היעודה הייתי מוכנה לחלוטין. אפילו היין כבר נשם. הסתתרתי מפני יפתח, כדי שלא ישאל אותי על מה אני חושבת או במה אני בוהה או מדוע אני מוכנה כל כך, וישבתי על המיטה המכוסה. לרגע ניסיתי לעקוב אחר נשימותיי, אבל לא יכולתי. חשתי שאיני לבד, שמישהו אורב לי.

שלחתי עין בין הדלת למשקוף. הוא לא עמד שם. פסעתי על בהונותיי אל דלת הכניסה, ומבעד לעינית ראיתי אותה, רזה משזכרתי, זקופה כדחליל, מסתכלת בשעון יד זהוב, ממתינה שהמחוג יכה כדי לנקוש.

"היא כאן", לחשתי.

"אז תפתחי", יפתח חיקה את נעימת הלחישה שלי.

"אבל היא לא דפקה בדלת".

הוא קם לפתוח לה בעצמו, ואז הכה המחוג, ואז צלצל הפעמון.

היינו שניים במבואה והיא הייתה אחת. היא הייתה מיובשת. לראשונה טיפסה במעלה המדרגות המרובות שלא יכלה לחזות מראש. אנחנו ההווה והיא העבר, חשבתי. את זה אסור לשכוח. כלפי זה צריך להיות רגישים. אפילו העתיד המקצועי שלה היה השאריות של ההווה המקצועי של יפתח.

אולי בשל כך, בשל משהו מזה, היא השפילה מבט כששאלנו אותה, בעת ובעונה אחת, מה שלומה.

"מי חייב למי חטיף," היא אמרה.

לא הבנו את הבדיחה.

"כי דיברתם ביחד".

"אה," אמרנו.

"אני בסדר," היא אמרה והנהנה. "מילאתי היום טפסים, קניתי עציץ," כאילו היינו קציני המבחן שלה. העיניים שלה תבעו מהעיניים שלי מפגש ואחר כך עברו ליפתח.

"כל הכבוד," אמרתי, והיא הסתכלה על השקיות שבשתי ידיה והניפה אותן קצת. "לא אמרתם אם קינוח או יין, אז הבאתי גם וגם".

יפתח הכניס את הגלידה למקפיא והזמין את דנה לסייר בבית באופן חופשי. היא התעכבה ליד החלון בחדר השינה והתפעלה מהנוף, אף שהיה שקוע לחלוטין בחשכה.

"יש לך ראייה טובה במיוחד," אמרתי.

"האמת שאין בן אדם עם ראייה דפוקה יותר משלי," היא אמרה. "אני עם עדשות, כי תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת איך נראים משקפיים במספר שלי. אבל אני לא צריכה לראות פיזית את הנוף בשביל להבין מה אתם רואים כשאתם קמים בבוקר. זה המערב, זה הגודל של החלון, זאת קומה רביעית, ברחובות הבאים יש בנייה נמוכה. לפי כל היגיון, שיחקתם אותה".

לא הרבה קול שימש אותה כדי להתפעל כמעט מכל נגיסה בארוחת ערב, והיא גם לא העוותה פנים, אלא לחשה את ההתפעלות לעצמה, כאילו הכינה את גופה לקראת פעולת עיכול מורכבת שאינו מורגל בה, הורתה לו לייצר חומרי פירוק תואמים. תוך כדי כך, היא ענתה על שאלותיו של יפתח בנוגע להתאקלמותה בעיר: העיר השתנתה. כל החברות שלה מהתיכון עסוקות מכדי להיפגש. הדירה שלה גדולה אבל החדר שלה קטן. יש לה שותפה עם שם מוזר שנועלת אותה בחוץ, כלומר משאירה את המפתח בפנים. בארבע בבוקר היא צריכה לעמוד ולדפוק על הדלת ולראות את חן–לי פותחת לה בהילוך אטי של כדורי שינה. השותף השני משאיר לכלוך דביק בכל מקום. היא יודעת שזה נשמע נורא, אבל היא יכולה לשאת את זה בינתיים. אולי היא עוד תצליח לחנך אותם. יש לה השפעה כזו על הסביבה כשהיא רוצה.

לפעמים היה גם תורה של דנה לשאול שאלות את יפתח, אבל לא ביחס של אחד לאחד. בשום אופן לא כמו בפינג פונג, אולי כמו בביליארד. אם מישהו טוב בזה הוא יכול לשחק כמעט לבד.

ידעתי שיגיע הרגע שבו השיחה תיעשה מקצועית. התכוננתי אליו. ידעתי שברגע הזה אתכווץ והפתרון יהיה להמשיך להתכווץ, עד כדי אי נראות, ואז להסתלק לחדר השינה ושם להתאיין. הם יגידו זה לזה כל מיני דברים, אבל מה שאשמע יהיה רק: אתה כשיר להתפרנס, אני כשירה להתפרנס, אתה מבוגר, אני מבוגרת; לשנינו יש תארים מתקדמים; לשנינו יכולת מיטבית לניהול זמן; שנינו יודעים באילו מדינות גובלות אילו מדינות, וחשוב מזה, באילו מדינות הן לא גובלות; שנינו יודעים למנות את כל המדינות שמושל בהן כעת הצד שלנו בפוליטיקה העולמית; לשנינו יש מה לתרום לסדר החברתי שאליו אנחנו מתנגדים; שנינו מתנגדים גם בזמנים שבהם לא אופנתי להתנגד; שנינו ידענו להתנגד כבר בגיל צעיר; ידענו את מה שצריך בשביל לרצות להתנגד, ידענו את זה בגיל צעיר, וידענו עוד דברים, כי הלא צריך לדעת משהו ולדעת שיודעים אותו בשביל להתנגד מכל הלב.

בעודי מתכווצת, דנה השיבה לשאלות של יפתח על הוריה, ובעוד היא משיבה, אני הקדמתי קנה לוושט ועשיתי כמיטב יכולתי לא לירוק מים על השולחן. יפתח טפח לי קצרות על הגב, כאילו הייתי אדם זר, ודנה הגישה לי פיסת חלה בין ציפורניה הארוכות, שהבהיקו כשיש.

"לחם זה לעצם," אמרתי תוך כדי שיעול.

היא ניגנה הברת שאלה שפתית–אפית ריקה בניגון אמריקאי, ויותר השיחה לא חזרה לעצמה. דמויות ההורים של דנה נשארו תלויות באוויר, ואני, שחזרתי לנשום, גמרתי אומר להביא עליי את אשר יגורתי.

"אז את יורשת את צבי קליין," אמרתי, והקפדתי לומר את זה בקול נלהב.

"כך מסתמן," היא אמרה.

אמרתי שזה טירוף מוטרף.

"מאיזו בחינה?"

"סתם," ניסיתי לשמוע מה זה עושה לאוויר, אם צליל החדר משתנה כשמניחים למשהו להיות סתום, הבטתי עמוקות אל תוך היין ולא על אף אחד מהם, ואז נכנעתי לאהבת המשמעות. "אחד," אמרתי, "זה שהוא לא יהיה יותר בחיים של יפתח".

יפתח המהם במחאה, כאילו מעולם לא נאמרה לידו גוזמה. "לא הייתי אומר לא–יהיה–יותר–בחיים. יש קשרים שאי אפשר לנתק".

"בסדר," אמרתי. "והדבר השני הוא שלצביקה יהיו רק יועצות ואפס יועצים".

"האמת שכן," אמר יפתח והעמיד פנים שזה נוחת עליו בהפתעה.

"האמת שזה לא רק יפה, זה גם חסר תקדים. פאן פאקט: עוד לא היה חבר בבית הנבחרים, כלומר, גבר, שהיו לו בזמן נתון אך ורק יועצות, נשים, יועצות ממין נקבה. שליטה נשית מוחלטת בלשכה של נבחר ציבור שאינו אישה ־ זה מסר שחשוב לנו להעביר".

"טוב לדעת," אמרה דנה. "אבל עד כמה זה באמת מעניין את הציבור? אני שואלת בתור אדם מן השורה שהתעניין בפוליטיקה מבחוץ עד לפני שתי דקות. אני אישית לא מכירה שום טריוויה כזאת על יועצים. אז להניח שלמישהו אכפת? זה נראה לי קצת, איך לומר, נרקיסיסטי".

הסתכלתי על שניהם לסירוגין ותהיתי עד כמה הכירו אחד את השני בזמנו ואיך היא יכולה להטיח בפניו את המילה הזאת.

"לא שהאמירה שלך נרקיסיסטית," היא אמרה. "התכוונתי, שזה יהיה נרקיסיסטי מצדי, מצדי, זאת אומרת, לחשוב שיש איזושהי חשיבות חיצונית לכניסה שלי לתפקיד".

"תקשיבי," אמר יפתח. הוא שינה תנוחה ושינה את הקול כדי לנתק כל קשר עם האדם שהיה לפני עשרים שניות, שאולי כן ואולי לא הואשם האשמה שממנה הוא מנסה לברוח כל חייו בסרבו שוב ושוב לאור הזרקורים, למצלמות. "זו תקופה רגישה עכשיו במפלגה. ההתאחדויות השאירו את כולם בהלם, ויש תחושה חזקה שמה שיבוא עכשיו אחריהם זה גל של פירוקים. כל אחד צריך לשמור לעצמו על התחת עוד יותר מתמיד, גם ברמת היועצים".

"אני מבינה".

"והיועצות".

"אני מבינה".

דנה כבר לא אכלה. היא ישבה לא נינוחה כאילו אדם בלתי נראה התיישב בחיקה והקשיבה ליפתח שהמשיך.

"יש הרבה מלחמות פנימיות, שזולגות החוצה לרשתות, מעגלים של בוחרים מאוכזבים שמפתחים אובססיה והופכים את זה לתחביב להיכנס לתחתונים של הנבחרים שלהם. אז כשאני אומר להעביר מסר, זה לא אומר שער במוסף. תרצי או לא, ובאמת, זה הדבר האחרון שאני מרוצה ממנו, אבל אנחנו בתקופה של מיקרו. על מיקרו–תוקפנות שמעת מן

הסתם".

"מן הסתם".

"אז ככה מיקרו–כל–דבר. ואני מדבר עכשיו ברמת המיקרו. זה אומר ציוץ פה ציוץ שם בתוך המעגלים הרלוונטיים. ואלה מעגלים של רפש מרופש, שלא תביני לא נכון. אבל הם יודעים להדהד. שלוש יועצות לגבר הכי חזק במפלגה זה משהו שבהחלט מכניס לפרופורציה חלק מהיומרות של אריאלה רוט–מליח".

"אז אנחנו לא אוהבים את יושבת הראש?" היא שאלה.

"זה לא קשור לאהבה," אמר יפתח.

"ברור שלא".

זה באמת לא היה.

"תקשיבי. חשוב שתדעי לאן את נכנסת. זה מקום מבולבל מאוד".

"כמוני".

היא צחקה צחוק פרוע לרגע אחד עד שהבחינה שהיא צוחקת לבד.

"לא, לא, לא. אני מכיר אותך. את יודעת מה זה מה. את יודעת מה זה בולשיט, ואת יודעת מי מלא בו".

"הבחירות הרומנטיות האחרונות שלי מעידות אחרת".

"אז מזל שבית הנבחרים הוא לא אתר היכרויות. יש אנשים שפשוט כדאי לשמור מרחק מהם. זה הכול".

"טוב, תן שמות".

"כל הסביבה של אריאלה רוט–מליח, בראש ובראשונה. כולה נחשים וכלבים. מהלשכה ועד הפעילים ־ נחשים וכלבים אחד אחד. אבל בראש ובראשונה מ"פ, מספר שלושים ברשימה, מספר אחת בלשכה של אריאלה".

"מה זה מ"פ?" היא לא שאלה אם היא ראש לנחשים או לכלבים. זה מה שאני הייתי שואלת.

הוא הסביר את ההסבר: שם פרטי שמתחיל באות מ"ם, שם משפחה שמתחיל באות פ"א, והחוצפה לקרוא לעצמה, או לתת לאנשים לקרוא לה, זה לא משנה מי התחיל, בכינוי המטומטם מלכת הפנסים ־ "נכון, שמעת נכון, מלכת הפנסים" ־ אחרי המאבק שהיא הובילה מול העירייה להקמת רשת תאורה חדשה בדרום העיר.

"אה, מלכת הפנסים," אמרה דנה. "אני זוכרת את המאבק הזה ואותה. מאבק מוצלח. חשבתי שהיא בחורה מרשימה".

אספתי את הכלים ולא שאלתי בקול רם כיצד עדיין לא כיסו את החומר הזה ביניהם, על מה דיברו בפגישתם הבהולה אם לא על זה, בשביל מה בדיוק הלכתי ברגל מהמרפאה כשבגופי שאריות עובר.

"עזבי," הוא אמר. "אין פה טובים ורעים. אני סומך על שיקול הדעת שלך. אני רק מבקש ממך לזכור שעד לפני חמש שנים הבחורה הזאת רצתה לגרש את כל הפליטים מהארץ. היא מכחישה את זה, אבל יש צילומי מסך. אם תא הנשים באוניברסיטה לא היה מתאמץ להטמיע אותה במפלגה והופך את המאבק של הפנסים למה שהוא היה, ואני לא מתווכח אתך על ההצלחה שלו, בפועל אחד המאבקים המוצלחים, אין שאלה, אבל אם לא תא הנשים, היא הייתה הופכת למפלצת של גזענות וככה גם המאבק שלה היה נראה. היא הייתה מקימה רשימה משלה לעירייה, לא עוברת את אחוז החסימה ונעלמת לגמרי מהשטח או מקסימום נשארת להפגין כמו הזויה עם כל ההזויים. חשוב לזכור שהכנופייה הגזענית של דרום העיר חיזרה אחריה לא פחות מתא הנשים".

"סורי", אמרה דנה, "אני לא מזלזלת במה שאתה אומר, אבל נשמע לי, בדיוק מהדברים שלך, שיש לה שיקול דעת בריא ושהיא הלכה לכיוון הנכון דווקא נגד כל הסיכויים".

"מה פתאום. איזה שיקול דעת? שום שיקול דעת. לגזענים לא היה מספיק מה להציע לה ברגע שהגיע תא הנשים. הן קיבלו אז כספים להקים את חוט שני".

"מה זה?"

"עמותה. עוד עמותה. פתחו עמותה, היו ג'ובים. זה היה שיקול כלכלי צר. את זוכרת שחברי מועצה לא מתפרנסים מזה, כן? זה תפקיד התנדבותי".

"זה מזעזע", היא אמרה.

"מה מזה?"

"שזה תפקיד התנדבותי. אין שום יוזמה לשנות את זה?"

"לא, אין. זה בריטי. בקיצור, בן אדם כמוה לא יכול לשבת במועצה ולהתבלט שם כמו שבן אדם כמו אריאלה יכול. בשביל שיכירו את השם שלך מהמועצה את צריכה זמן וכסף. אז היה עדיף לה חוט שני, לעבוד שם בדוברות. רק שהיא לא התקדמה להנהלה. מלכת הפנסים מלכת הפנסים, אבל חכי בתור. ואז בום, אריאלה מציעה לה תפקיד בלשכה. קצת יותר מעניין מלכתוב שטויות בעמוד של עמותה קיקיונית ולהתחנן לאייטם של מאה מילה בעיתון, לא? וזהו, זה כל הסיפור. הייתה ונשארה סתגלנית חסרת סבלנות עם עומק של זבוב. תאורת הרחוב הייתה המאבק המטריאלי האחרון שהיה לה איזשהו חלק בו, שיהיה לך ברור. מאז היא מתעסקת רק במי אמר מה. וחוץ מזה, הדבר הזה שגורם לבן אדם לרצות לשלוח אוכלוסייה אל מותה, ויש צילומי מסך שמוכיחים שהיא רצתה, לא נעלם לשום מקום. מול אנשים שמחלקים את העולם לאויבים ולבני בריתם צריך לשמור מרחק, ובשום אופן לא להפוך לא לזה ולא לזה. זו דעתי על כל פנים".

"לא להפוך למה?" שאלה דנה.

"לאויבים או לבני ברית", אמרתי בשקט, כשגבי אליהם ובידי סמרטוט, מספיגה בו מים עכורים מהשיש וסוחטת אותם אל הכיור ושוב מנסה לעמוד בקצב של ניצן ברחוב הסואן החשוך, בלילה שבו ההורים שלה הרשו לה לחזור לעיר והיא דרשה שאלווה אותה מבר לבר, ממועדון למועדון, ובדרכים נתלתה על כתפי כמו ציפור ואמרה, "העיר הזאת מלאה באויבים, אבל את אתי, ובך אף אחד לא רוצה לפגוע, אז את תהיי השכפ"ץ שלי. שכפ"ץ. את יודעת מה ראשי התיבות האלה אומרים בכלל? או שזה נקרא הלחם בסיסים?" ואני אמרתי שזה לא חשוב, שראשי תיבות זה סוג של הלחם בסיסים, וזה אומר שכבת פיצוץ.

השארתי חלק מהצלחות בכיור והסתגרתי בחדר הרחצה שלנו. הספקתי לחטוף את הטלפון והאוזניות מחדר השינה בלי שיפתח או האורחת יבחינו ולחצתי לאורכו של הנגן.

"אל תלך לאינטרנט ותחפש תשובה, אל תחפש איך לעצור את גלגל השיניים הזה מלטחון את זרע הספק הזה", אמרה ניצן למראיינת. "תן לו לטחון. הקרב את השלווה. אל תעצום עיניים. אל תחזור לנשימה. נכון שאתה לא בעתיד, נכון שאתה לא בעבר, נכון שאתה לא על סדר היום של אף אחד, וזה לטוב, וזה לרע, אבל אתה לא צריך לזכור את זה עכשיו".

כשיצאתי מחדר הרחצה, דנה נשכבה על השטיח הלבן באמצע הסלון. "בא לי לבלוע את העיר," היא אמרה, וגופה צנח כמו עלה עבה, כאילו מעולם לא רקדה, כאילו מעולם לא דיוושה בלי ידיים על הכידון לאורך הרחוב הסואן שהוביל מבית המפלגה אל מבנה אחר, שנהרס כבר, שבו התקיימו חוגי האמנות וביניהם חוג המחול. "בא לי לעבור מבר לבר, ממועדון למועדון," היא אמרה, "אבל אני כל כך עייפה. מאוד מעייף להיות תושבת חוזרת".

מהגרון שלה בקע צחוק שהרעיד את ערמת הבגדים הקשיחה שכיסתה עליה. יפתח ואני ישבנו כאורחים בסלוננו השחור והבטנו בה מלמעלה בזהירות שלא להיראות שיפוטיים.

"סליחה, זה לא מתוך שכרות," היא אמרה. "זה כוח המשיכה של הדבר הצמרירי המטורף הזה. לא ברור לי איך אתם לא מנהלים את חייכם בשכיבה עליו".

היא התמתחה וגם השמיעה קול של מתמתחת, ואז פרפרה עם הידיים והרגליים, כמו ילדים בשלג, אבל השערות הלבנות המלאכותיות של השטיח לא יצרו צורה של מלאך. ראיתי פיסת עור שקופה נגלית בינות לשכבות הבד. הבטן שלה הייתה חלקה כמו בטן של ילד, ואף על פי שהטבור התחבא מתחת לכותנה, יכולתי לנחש איך הוא נראה.

הסתכלתי על יפתח, לבדוק אם גם הוא מביט לשם, אם אנחנו במרוץ אל הטבור שהוא כבר ראה ואני אולי מנחשת אותו נכון יותר ממה שהוא זוכר, אבל מבטו תעה בחלל.

שתיתי עוד יין. הימרתי על שיווי המשקל. כבר יכולתי לראות את כף היד שלי נפרדת מהזרוע והולכת לפניי כדי לסכוך מעל שלולית הבטן הקטנה של דנה.

"אני לא אקום מכאן בחיים," היא אמרה. "אני חלק מהרכוש שלכם עכשיו. אני פשוט לא אקום בחיים". אבל היא כמובן התרוממה מיד, מתחה את זרועותיה אחורה וסובבה את מפרקי הכתפיים סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות.

"אוי, זה," אמר יפתח. הוא עיווה את פניו והסיט אותם הצידה כשנשמע קול התפוקקות העצמות בכתפיים, בסיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות בכיוון ההפוך.

"נכון, זה מגעיל אותו", אמרה דנה ופנתה אליי וגלגלה עיניים. הכול סבב בה במעגלים. כתפיים, אישונים. הכנתי את עצמי לגל נוסף, איבר אחר. גלגול שלם על השטיח, אחורה או קדימה, או פירואטים באוויר.

"לא מגעיל," אמר יפתח. "רק קצת מצמרר".

אחר כך היא הייתה מוכרחה לנער את הידיים שלה, עד שנראו כמו העיפרון בקסם עם העיפרון, מרוככות מרוב תנועה, ואז צנחה שוב על הגב.

"כמה ספרים", היא אמרה. עיניה צללו אל תוך הגולגולת שלה כשהסתכלה על המדפים שמאחוריה. היא התהפכה על הבטן כדי להעניק להם את הסקירה שכל אורח מעניק להם בשלב זה או אחר, ואז שמטה את המצח אל תוך השטיח, והתעטשה, כי בעיר הזאת קשה לשמור שהשטיחים לא יאגרו אבק.

"רציתי להניע מהלך של שאילת ספר," אמרה. "אבל אין בעצם טעם. אני כל הזמן שוכחת שהבטלה תכף נגמרת. לא ייאמן שבזבזתי את כולה על טלוויזיה וסמים קלים".

"את יכולה לקחת ספר קצר," אמרתי. "ספר קצרצר אפילו".

"פנטסטי", אמרה דנה.

"פנטסטי", אמר יפתח ונעמד מול המדפים.

"לא", אמרה דנה. "אני רוצה שאלינור תבחר לי. היא הנפש הספרותית בבית, לא?"

"הנפש הספרותית שלא זוכרת שום דבר מהספרים שהיא קראה," אמרתי.

"נשמע מאוד יעיל. היית יכולה לקרוא רק ספר אחד תמיד, להתחיל אותו כל פעם מחדש, כי לא היית זוכרת".

"זה רעיון לא רע", אמרתי. "או שבסוף הייתי זוכרת אותו פשוט".

"ווין–ווין סיטיואיישן".

לרגע באמת הרגשתי שהגינו תוכנית טובה. בינתיים יפתח זרק ספרים קצרים על השטיח.

"תפסיק עם זה מיד," אמרתי, אבל הוא לא הפסיק.

"זהו. נשארו פה רק ספרים ארוכים", אמר יפתח.

"וחשובים", אמרה דנה.

"שאני זוכרת מהם כל מילה", אמרתי.

"כל מילה", אמרו שניהם.

"של סופרים שהתאבדו", אמרתי.

"לא סתם התאבדות", אמר יפתח. "התאבדות מזעזעת".

לרגע דנה חיפשה אחר ההיגיון ואז מצאה. "לא סתם אונס", היא אמרה. "אונס אכזרי".

צחקנו שלושתנו, קרובים מאוד על השטיח. יפתח הניח יד על הירך שלי. דנה הסתכלה על היד שלו שהונחה על הירך שלי ואז הסתכלה עליו ואז עליי.

"שאלה אחרונה לפני שאני זוחלת מכאן הביתה על הגחון," היא אמרה. "כי זה מתבקש. למה אין לכם חיית מחמד? הדירה הזאת מושלמת לחיית מחמד. אני שוקלת להעמיד את עצמי לתפקיד".

"אלינור אלרגית", אמר יפתח.

"מסכנונת", היא אמרה.

אחר כך, בעמידת שש, היא פשפשה בערמת הספרים הקצרים על השטיח. הסתכלתי עליה. דמיינתי אותה מסתובבת אצלנו כך באופן קבוע, מכשכשת בעצם הזנב. לבסוף היא נעמדה ובידיה איך לזכור את הדברים אחרת, נובלה מאת סופרת צעירה שניסתה להתאבד אבל ניצלה. ליוויתי אותה אל הדלת. התחבקנו שם. "הביתה על גחוני,", היא אמרה, ומבעד לעינית השגחתי בדמותה, יורדת במדרגות על שתי רגליים.

כבר היה מאוחר. נכנסתי לחדר הרחצה, וכשיצאתי ראיתי את יפתח שוכב על הספה עם המחשב בחיקו ובוהה בתמונה מוגדלת של דנה. "מה זה", שאלתי אותו, ובלי להתיק את עיניו מהמסך הוא אמר לי "בואי, בואי," וכרך את זרועו סביב מותניי בזמן שהתכופפתי והסתכלתי על התמונה. בהגדלה הזאת היה קשה להבחין בין העור ובין האיפור שכיסה על העור ובין תווי המסך עצמם, אבל יפתח התבונן וחיפש שם משהו, התבונן כמו מגלה ארצות מעידן התגליות שלפתע נפלה לידיו מפה חדשה רגע לפני הרמת העוגן. התקרבתי אל המסך ויחד שייטנו בין צורות הנוף בפניה של דנה, אגמי הלחיים שלה, הביצות מתחת לעיניים, נפתול הסנטר, רכס האף. מעת לעת יפתח הקטין בחזרה את המסך כדי לבחון מחדש חלקה שנעשתה מעניינת בתוך ההקשר. הוא היה לא רגוע, ואז עצר. דנה חייכה אלינו במאה וחמישים אחוזים על רקע לבן, בזווית נהדרת, עם הסנטר קצת מורם. היה אפשר להשתכנע שהתמונה הזאת צולמה על ידי צלם מקצועי אלמלא הייתה מתפרקת כך לסיבים ותלוליות איפור כשהוגדלה. יפתח היה חסר סבלנות, ואילו אני התחלתי לנמנם על כתפו, עד שניע לא צפוי שלו הניע גם אותי, והוא שאל "השתלות גבות ־ יש דבר כזה?"

אמרתי "ברור", אף שלא הייתי בטוחה בכלל.

הוא לחץ "אחורה". אחורה מהפנים של דנה ברגע אחד מוגדר אל דנה בכלל, עמוק אל תוך האישיות שהקרינה החוצה, ולא רק בתמונות אלא גם במילים, בקישורים לכתבות ארוכות בנושאים חשובים, בשירים, ומשם בחזרה אל כל מה שצולם. הוא דפדף במצבור התמונות שלה.

"הנה", אמר. "זה קצת אחרי שנפרדנו", ונקב בשמות האנשים שהופיעו על הצג. הוא פיהק, אבל אילו אמרתי, "בוא אל המיטה, פיהקת", היה אומר שלא פיהק. שמות האנשים התנגנו על שפתיו והוא נסחף אחר המנגינה. היו בהם מי שלא נראו יותר בעיר הזאת. היו בהם מי שהתפרסמו מאוד. אחת שפניה נראו במהדורת החדשות המרכזית ערב ערב. הוא הסתכל בתמונה שבה זרועה הייתה כרוכה סביב צווארה של דנה ואמר את שמה בהטעמה שגויה להכעיס. כל בתי העסק שהצליח לזהות פינות שלהם בפינות התמונות נסגרו כבר מזמן. הוא סוכך בכף ידו על סביבת לבו מרוב געגועים לבית הקפה שבחצרו התכוננו חברויות ומיזמים, שבו גם אנחנו חלפנו זה על פני זה הרבה לפני שהכרנו והוא דיבר בקול רם והיה בטוח שאני מצותתת ולכן הניח שאני יודעת עליו יותר ממה שבאמת ידעתי.

הגבות של דנה, שהיו עתה, במציאות, בסלוננו השחור, עבות למדי ושחורות גם הן, היו באלבומי התמונות דקות ובהירות. הן נמרטו למוות. זאת הייתה המסקנה. להתקרחות כזאת לא מגיעים ממריטה אופנתית מדודה.

יפתח מחא כף וצחק צחוק קצר של ניצחון. "זהו זה", הוא אמר. "כל הערב לא הבנתי מה כל כך מוזר לי בה. זה העניין. הכול מתחיל מהגבות. היא פשוט פירקה את עצמה".

כל הלילה, בין ערות לשינה, ראיתי בעיני רוחי את דנה, עשויה כולה משערות קטנות, מושכת אותן החוצה בזו אחר זו, עד כדי קריסה, כמו פורמת בגד מצמר. היא דבקה בי. דבקו בי פניה, עם גבות, בלי גבות, עם גבות מזויפות, מחוטטים, מכוסי אבקות, באורות ובצבעים שונים, מתמזגים עם דמויות שונות. רציתי לסלק אותה מעליי אבל לא יכולתי.

למחרת, כשקמתי, יפתח לא היה בבית. הסלון היה מסודר, בלי זכר לאירוח. התיישבתי ליד שולחן העבודה ופתחתי מסמך חדש במחשב, לכתוב בו דברים חדשים. חשבתי שאוכל לומר ליפתח: זה מה שקרה לך, וזה מה שקרה לדנה, וזה מה שקרה לשניכם ביחד, ולכן אתה מתעסק בגבות שלה במקום לישון. חשבתי שאוכל לומר זאת גם לעצמי. וככל שגבר זמזום שמה של דנה ברקע חיינו, גדלו השאלות שהייתי צריכה לענות עליהן, ועניתי עליהן בכתב.

.

תמר רפאל, היו שניים בלי תפקיד, הוצאת פרדס, סדרת "הדשא הגדול" בעריכת נוית בראל, 2024.

מודל עטיפה

.

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: "וכל השיחות היו נכנסות": סיפור מתוך ספרו החדש של רמי מארק רום, "לעקור לכם את העיניים"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן