מפגשים מהסוג השלישי
יוסי מנדלוביץ
.
המפגש עם בעל החיים הוא רגע מוכר היטב, מסיפורי המקרא והמיתולוגיה ועד כיפה אדומה והזאב. סטיבן גרינבלט מציין כי בתרבות המערבית המפגש עם הנחש שמביא את אדם וחווה לאכול את פרי עץ הדעת הוא הרגע שבו נפרדה האנושות מהטבע ויצרה את התרבות. הרגע הזה מתואר גם בשני טקסטים קצרים שפורסמו לאחרונה בבמות שונות של ספרות עכשווית: הסיפור הקצר "גוזלה" מאת יעל לאוקומוביץ, שפורסם בבמה זו (בגיליון ינואר 2024), והמסה "נפילת לווייתן" מאת רבּקה גיגס, שראתה אור בגיליון "חיים אילמים" של כתב העת גרנטה מהסתיו האחרון (בתרגום מאנגלית של נגה רש). שני הטקסטים מתארים מפגש של דמות אנושית עם בעל חיים, גוזל צוצלת בסיפור ולווייתן צעיר במסה. נראה שארבעת הדמויות דומות זו לזו – נדמה שכולן צעירות, בשלבים הראשונים, המהוססים, של חייהן. כולן גם נואשות וחסרות ישע. ארבע דמויות אומללות, כל אחת מסיבותיה שלה, כל אחת בדרכה.
בסיפור "גוזלה" המסגרת הכללית מטושטשת כמו פניהם של האנשים המדממים המצולמים על שער העיתון. יש מלחמה. יש מסתור בדירות נטושות. יש שיחות טלפון רפאיות מבתי כלא וישנם "הם" כלשהם, שמשחררים ציפורים למטרות ריגול ומעקב. אבל ישנם גם שליחת מכתבים ודוורים וכתובות וספרי אמנות של פאול קלה בתיבות דואר. העולם לא הסתיים כמו שקורה בהדרך של קורמאק מקארתי (מודן, 2009. מאנגלית: אמיר צוקרמן), או חזר למעין קדמות בראשיתית שלאחר חורבן כמו בהדוב של אסף שור (הקיבוץ המאוחד, 2023), אלא השתבש, התפורר והתקלף כמו עורה היבש של הגיבורה נוּר, וכל שנותר הוא לשרוט בו שריטות קטנות, צורבות. גם בעולם שמתארת רבקה גיגס במסתה משהו השתבש. זהו העולם שלנו, המוכר לנו היטב, אך אי־שם לווייתן צעיר עלה על החוף. החפת לווייתנים היא תופעה מוכרת אך מסתורית. רוב ההשערות תולות את הסיבות לכך בפעילות בני האדם; מרעשי סונאר שמשבשים את מערכת הניווט הטבעית של הלווייתנים ועד זיהומים ומחלות בשל זיהום סביבתי. גיגס מתארת את שלושת הימים שבהם גסס הלווייתן, אך מבחינה עלילתית המסה מתחילה ומסתיימת בשורה הראשונה: "לפני כמה שנים עזרתי לדחוף לווייתן גדול־סנפיר שנסחף אל החוף בחזרה אל הים, רק כדי לראות אותו חוזר ופוקע תחת משקלו על החול". כמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש אנחנו יודעים מלכתחילה כיצד הסיפור מסתיים. השאלה אינה אם יצליחו להציל את הלווייתן. הסוף ידוע. וכמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש, יותר מאשר על הקורבן היחיד, הסיפור הוא על הכפר כולו.
בעבור התושבים הלווייתן הוא חריגה מהיום־יום: "הלווייתן עורר השתאות, התרחבות של הרגיל." גם הגוזלים של נור מרחיבים את הרגיל. הם מושכים אותה אל החלון, אל מחוץ לגבולות הדירה, בניסיון להבין מה מתרחש בקן הצוצלות: "הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת." ההתעכבות על בניית הקן מצביעה על משקע נוסף: הפער בין דור ההורים לדור הילדים משקף פער בציפיות בנוגע לבית, אכזבה וביקורת על דור ההורים, אבל גם הימנעות מטפילת אשמה, בבחינת אנחנו לא היינו עושים אחרת, טוב יותר. ייתכן שהקשר ההורי הזיק גם ללווייתן אצל גיגס: "אולי הוא חולה, אולי אימו לא האכילה אותו כמו שצריך כשהיה גור."
בעיני נור הקן המרושל מבשר רעות לסיכויי ההישרדות של הגוזלים: "הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב." בשביל נור הישרדות היא מרכיב זהותי. עבורה, השמות החד־הברתיים של אחיה ושלה אינם מרכז של זהות, של אישיות, אלא לחצן מצוקה ואמצעי הישרדות: "כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה." הצוצלות הבוגרות התרשלו בבניית הקן, ההורים התרשלו בבניית העולם. ואילו גיגס כותבת: "הטבע, כמו שאומרים, יעשה את שלו. זה היה ביטוי שהאמנו בו. חזרנו עליו." האמונה שהטבע עושה את שלו עומדת בבסיסם של רעיונות אקולוגיים רבים של שימור, גם של לווייתנים: "יש טענה, טענה שקשורה בשימור, לא להחזיר לים לווייתן שנוכש ממנו." אך מה עושים כאשר הטבע מתרשל? כאשר הוא לא עושה את מה שמצופה ממנו, "את שלו", בתהליך איטי ומתמשך, לא נותר ברקע, ממתין כמו העץ הנדיב, כשנרצה לאכול ממנו, להשתמש בו או לנוח עליו. הוא מתרשל, עולה על החוף, עובר את הגבול, ואי אפשר להחזיר אותו.
החיות בסיפורים עוברות גבולות רבים: "כשדיברנו על לווייתנים, סיפרנו בעיקר כיצד למדנו להשאיר אותם בים, להפסיק לקחת אותם מהטבע. זה היה סיפור מניח את הדעת לספר באוסטרליה, סיפור על יכולתנו האנושית לנדיבות וליראת כבוד, ובה בעת על חוסנם של מינים אחרים." זהו סיפור על הגבול בין האדם לטבע. בין הפנים לחוץ. אבל הגבולות נפרצו בתוך הלווייתן: "בבוקר חלק מהלווייתן שלא אמור היה להיות מחוצה לו היה מחוצה לו." אחיה של נור שולח לה מכתב ומספר על עכברי שדה משונים שמצאו מקלט במכוניתו, וניזונו מחלקי הפלסטיק והמתכת: "העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים."
בעיניה של נור גם הצוצלות הן יצורים משונים, מין ציפור־יונק, ציפורים ששותות חלב: "גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב." גם לווייתנים הם דגים משונים: יונקים. לווייתנים גם שותים חלב, ו"אימהות הלווייתנים מניקות את גוריהן", עובדה שמפתיעה את הנוכחים בחוף. הלווייתן גם הוא יצור חייזרי, הפוך מאיתנו: כשבני אדם מדמיינים מוות הם מדמיינים את חום הגוף נעלם, "אובדן הדרגתי של אש". ככל שהלווייתן מתקרב למותו, החום הפנימי שלו הולך וגובר "אף על פי שהתברר שקשה לדמיין זאת".
גם נור מדמיינת את העכברים כיצורים משונים – שעברו שינוי – מוטנטים: "[נור] הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות." בגופם של העכברים הדמיוניים עוברת הפסולת בתורשה. גם בגופם של הלווייתנים הממשיים נאצרת פסולת – המבנה האנטומי שלהם גורם להם לספוג רעלנים ומתכות כבדות בגופם: "גוף הלווייתן הוא זכוכית מגדלת לכימיקלים האגרוכימיים הערמומיים האלו, כי לווייתנאים חיים זמן רב וצוברים משא רעיל מהטרף שלהם. הכמויות מצטברות במשך עונות רבות, והופכות בעלי חיים מסוימים לרעילים הרבה יותר מהסביבה שלהם … עם זאת, ההשפעה על אנשים שאכלו לווייתנים קטלנית הרבה יותר."
גם נור חושבת על מתכות, גופים וגבולות: "[נור] חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו." המתכת בתירס, התירס באדם. הגבולות הפיזיים, הביולוגיים, האנטומיים שהרגיעו אותנו, שבטחנו בהם, התערערו. הגבולות שהאמנו בהם פרוצים כלא היו. אולי אין זה מפתיע שתנועות פוליטיות פופוליסטיות מבטיחות לבוחריהן חומות וגדרות, גבולות נצחיים ובלתי חדירים בעולם נקבובי ומתפורר. אנחנו רגילים למצוא נחמה וביטחון בעולם של גבולות ומעברים, של פנים וחוץ. אבל, כמו שכותבת מרגרט אטווד, "הפיצול לכאורה בין האדם לטבע אינו אמיתי: פנים הגוף שלנו מחובר לעולם החיצוני, גם לגוף יש אקולוגיה, ומה שנכנס לתוכו – דרך הפה, האף או העור – משפיע עליו עמוקות" (שאלות בוערות, כנרת זמורה דביר, 2023. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. עמ' 190). המצב כנראה חמור יותר: מה אם אין עוד טבע שאפשר לשים גבול בינו לבינינו, פשוט משום שלא נותר עוד מקום שאין בו טביעת רגל אנושית? גיגס מנסחת זאת כך: "מה אם אנחנו עוקרים את הטבע מהלווייתן? אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, של העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם?" אם האדם נמצא בכל מקום, בבחינת לית אתר פנוי מניה, היכן עובר הגבול בינו לבין הטבע?
ייתכן שהגבול שהכי מוכר לנו, ולכן אנחנו לא ממהרים להבחין בו, הוא הדבר שעליו אנחנו עומדים, הקרקע היציבה שמתחת לרגלינו. זו הסיבה שכאשר מתרחש אירוע דרמטי מאוד אנחנו מכנים זאת "רעידת אדמה", או אומרים ש"הקרקע נשמטה מתחת לרגלינו". ההיסטוריון דיפש צ'קרברטי טוען כי "כל מחשבותינו היומיומיות" נובעות מההנחה שאנו עומדים על קרקע יציבה ובלתי מעורערת. אולי זו הסיבה שנור נזכרת בשלב זה בחידה על "איש אחד [ש]נמצא בדרך לשדה". היחס בין המתכת, שבמקום להיות מחוץ לגוף נמצאת בתוך הגוף, כמו הפסולת שנאגרת בגוף הלווייתן, מעוררת תחושה של דיסאוריינטציה ובלבול: מה שצריך להיות בחוץ נמצא בפנים. מה שצריך להיות בפנים נמצא בחוץ. המחשבה על אדם שנמצא בדרך לשדה היא מחשבה יציבה ונינוחה: כל מרכיבי הסיפור מוכרים (כרונוטופים): אדם, דרך, שדה. אבל זו כרוניקה של מוות ידוע מראש – כאשר האדם יגיע לשדה, הוא ימות. פתרון החידה טמון בשינוי תפיסת היחסים בין הגוף לקרקע. לכן, עם פתרון החידה, אנו מוצאים את עצמנו נופלים עם האיש הצולל אל מותו בדרך לשדה. אם נרחיב מעט את הדימוי בעזרת תורת היחסות הכללית, ניזכר שהאיש, משוחרר מכובד משקלו, חש שהוא מרחף באוויר כציפור, ושהאדמה היא שמאיצה לעברו. זוהי נפילת הלווייתן, שנופל אל האדמה בכובד משקלו העצום. גם תחת הלווייתן נשמטת הקרקע, אף שנראה כאילו גם הלווייתן וגם האדמה אינם זזים כלל. לכן נדמה שרגע המפגש שנמצא במוקד שני הטקסטים הוא רגע של הכרה, אך זו הכרה בדיסאוריינטציה. לא ורטיגו, אלא התובנה שאני חווה ורטיגו. הרושם שנוצר הוא פרדוקסלי: הכרה צלולה וחדה שאנחנו נמצאים במצב עכור חושים ומבלבל. תחושת נפילה בעוד שעומדים על קרקע מוצקה, והתחושה נעשית ממשית יותר, מוצקה יותר, מהקרקע.
הסיפור הקצר מסתיים ברגע של מגע בין נור לגוזל: "נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון." רבקה גיגס מספרת על רגע דומה: "הנחתי יד אחת על עורו של הלווייתן לזמן קצר והרגשתי פעימת לב רחוקה". בכרוניקה של נפילה ידועה מראש, ייתכן שאין זה אלא אותו ניסיון נואש לתפוס ולהיתפס, להיאחז במשהו כשנופלים, בזמן שאנחנו מנסים להבין מדוע אנחנו נופלים, מי התרשל, מה השתבש, כיצד נוכל לתקן; האם נוכל לתקן לפני שנפגע בקרקע, בזמן שזו רק הולכת ונשמטת.
.
יוסי מנדלוביץ הוא תלמיד לתואר שלישי בתוכנית לדוקטורנטים מצטיינים בביה"ס מנדל באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית עכשווית.
.
» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: טליה סיידל כהן על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
