חיפשתי מולדת אחרת: על "תנחומים לאמי"
אורי שגב
.
הסיפור "מכתב קטן לאמא" מאת יצחק בשביס זינגר (מכתב קטן לאמא, פרדס, 2022. מיידיש: בלהה רובינשטיין) עוקב אחר קורותיו של היהודי סם מצגר, אשר זונח את עיר הולדתו ואת קרוביו ומהגר לאמריקה. אלא שזכרהּ של אימו איננו מרפה ממנו. תחושת האשמה המבעבעת מתחת לפני השטח של חייו החדשים זוכה להישמע לראשונה בחזיון הלילה שלו, אז עולה לפניו זכר אימו שהודחק. ברחובות ניו יורק מושמע שוב ושוב הלהיט בן הזמן ״מכתב קטן לאמא״, ובו המילים טורדות המנוחה ״אל תאחר לכתוב מכתב קטן לאמא״. נעימת השיר רודפת את מצגר ללא הרף, עד שהוא מחליט, תשוש ונפחד, לעזוב את ניו יורק. עם תום הסיפור שב מצגר לעיר. במפגש מיסטי, שאופיו כמעט ארוטי, מתאחדים האם ובנה האובד. כשהם צמודים בחיבוק הם מרחפים יחדיו במעבר שמוביל חזרה אל העיירה האירופית.
בנימין, גיבור הרומן החדש של אסף רוט תנחומים לאמי, דווקא כותב מכתבים לאימו. את סיפור ההגירה שלו הוא מעלה על הכתב בפריז, וממען אותו אליה. ״אני צריך שלא תפסיקי לקרוא, אמא״, הוא כותב לה. ״שלא יינתק הקו, שלא תיקטע התשדורת״ (עמ׳ 129).
תנחומים לאמי מעמיד מציאות ישראלית הרת אסון וחסרת נחמה. כבר עם פתיחת הרומן מתגלה הבנאליות של האלימות הקשורה בקיום הלאומי. האח רובי, בכיר ילדי המשפחה, נופל חלל במהלך שירותו הצבאי לאחר שנקלע לפיגוע דקירה. ״עמדנו מסביב לקבר במעגל – אדווה בודדה ושותקת – והיה משהו יומיומי במעמד הזה," כותב רוט, "יומיומי באופן מבהיל. לא היה בו שום מתח״ (עמ׳ 9). המרחב הלאומי שמציע רוט מתפורר, משיל מעליו את המיתוסים המכוננים שלו, וקורס אל תוך הוויה של ספק, של תלישות ושל ביקורת עצמית. רובי – שהוא כראובן, בכיר האחים בביתו של יעקב המקראי – מותיר עם מותו את ההתרחשות העלילתית בידי בן הזקונים בנימין. לעומת ההקרבה של דור הבכורים, אשר לא מוצגת עוד כמות גיבורים, פועל דור הצעירים כדי להימלט מגורל אחיו. רוט מבקש אפוא לספר את סיפורו של אחרון הבנים.
עולמו הפנימי הסוער של בנימין הצעיר, אשר שואב את מקורותיו מסצנות קלאסיות של המיתוס היווני, לוכד את דמיונו של הקורא. לאורך העלילה נזכרות, בהקשרים שונים, דמויותיהם של אודיסאוס, הרקולס, אכילס ואדיפוס. אלה משמשות לבנימין דגמים הרואיים מסוג אחר, שאיננו יהודי דווקא: ״התחלתי לרקום לי חלום מטושטש. לפסוח על שתי הסעיפים. לבגוד ביהדות. לצלול אל מקורות אחרים, פנטסטיים, של אגדות שקוראים להן מיתוסים, של גיבורים שקוראים להם אכילס והרקולס, של מסעות שקוראים להם אודיסאות״ (עמ׳ 44). הקריאה בעלילות הגיבורים היוונים מעודדת את בנימין לצאת למסע משלו, כדי לברוא מולדת חדשה מחוץ לישראל ולגבש זהות בשלה ועצמאית.
אלא שחוויית ההגירה של בנימין, כפי שמתברר במהלך קריאת הרומן, נתונה בסבך של ניגודים. כדי להתרחק מן ההתרחשות המקומית בישראל הוא שוקד על לימודי הצרפתית – שפת אימו הנשכחת. במובן זה משרטט הרומן של רוט מודל מסקרן של יחסים בין־דוריים סותרניים או אף משובשים. אב המשפחה, המייצג את רוחה של הלאומיות, ביקש להכחיד את הצרפתית כדי למנוע את העברתה הלאה אל הדור הבא. בנימין נדרש אפוא ללמוד בכוחות עצמו את שפת האם מחדש, ופונה אל האם במכתביו כאל מי שזהותה המקורית נמחקה וטושטשה עם העלייה ארצה. ״מה מהתנועות הללו היו שלך עוד אז, ומה מהן סיגלת רק מאוחר יותר? מה ממך נשאר עוד מהימים שבהם עוד לא הייתי, שעוד לא היינו אנחנו?״ הוא תוהה באחד ממכתביו אליה. ״מה מהן ייבאת אִתך, ומה השארת מאחור?״ (עמ׳ 25).
חוטים סמויים וגלויים מקשרים בין האם לבנה ברומן תנחומים לאמי. שורשיה של ההזדהות עם האם נטועים כבר בילדותו המוקדמת של בנימין, אז התרפק עליה התרפקות כמעט ארוטית. היחסים שמקיימים השניים הם יחסים של השתקפות הדדית, שהופכים לעיתים ליחסים סימביוטיים של התמזגות טוטלית. ״׳ממש כאן׳, עכשיו את שולחת את ידך אליי, חושפת את הבטן שלי מתחת לגופייה הלבנה, נוגעת במרכז הגוף שלי. ׳מכאן היית קשור אליי, אתה יודע? מכאן היינו מחוברים׳״, אומרת האם לבנימין (עמ׳ 147). תחושות הזרות והתלישות במרחב הלאומי הופכות את האם ואת בנה, בקשר המופלא והמטלטל שהם רוקמים יחד, לשותפי גורל. ״את מכירה את התחושה הזאת, אמא?״ שואל אותה בנימין באחד ממכתביו, ״את החיקוי המודע, המתיש, של הנוהג המקומי, של הדיבור, של התנועות, שכל הזמן מלווה אותו תחושה חריפה של זיוף״ (עמ׳ 19).
אובדן הטריטוריה הישראלית מסמן עבור בנימין את אובדן הקשר הגופני עם האם. ההגירה לפריז, אשר מתפרשת כלידה רוחנית, גוזרת על השניים היפרדות. במקום זאת זוכה בנימין בגופניות אחרת, מינית. בפריז הוא רוקם יחסים מזדמנים עם צעירים, אך אלה אינם מביאים אותו לכלל סיפוק ואינם מספקים לו בית. בד בבד הולכת ופוחתת נוכחותו של הגוף ביחסי הבן והאם, ואילו המילה משמשת תחליף למגעה ולמבטה. המילה היא דרך ההתקשרות הבלעדית עם האם שנותרה בארץ, אלא שבה בעת היא מדובבת ומנכיחה את הקריעה ואת ההיפרדות מעליה. המכתב של בנימין, אם לשאול מדבריו של פרנץ קפקא, משמש סכין אשר ״מתהפכת וננעצת גם לאחור״ (מכתב אל פליצה באואר מ־9 בספטמבר 1912. קטעים מן המכתב מופיעים בספרו של גלילי שחר הפצע של קפקא, כרמל, 2008). כך כותב גם בנימין לאימו: ״מה יש לי להציע לך אם לא תנחומים, אם לא מילים – עדות דהה לקיומי הרחק ממך״ (עמ׳ 7).
תנחומים לאמי איננו רומן אפיסטולרי קלאסי: את הרומן מרכיבים מכתביו של בנימין בלבד, הנושאים אופי של מונולוג ארוך. את צלמה המשוער של האם, הנמענת של מעשה הכתיבה, הוא בורא במילותיו. הקריאה איננה מאפשרת להכריע אם יועדו המכתבים מראש להישלח לאם ואם בנימין מצפה לתשובה ואם הגיעו המכתבים ליעדם. בשלב מוקדם של הקריאה מתפוגגת אפוא הציפיה לדיאלוג, ובנימין נותר בבדידותו המונולוגית. אולי, כפי שמציע קפקא באחד ממכתביו למילנה יסנסקה (מכתב מ־30-29 באוגוסט 1920, בתוך מכתבים אל מילנה, כרמל, 2014. מגרמנית: יונתן ניראד), סגור גם בנימין בתוך עצמו, ונאחז רק באותו חלק של האם שבו הוא מסוגל להיאחז: ״הטעות מוכיחה עד כמה אני חושב רק על עצמי, עד כמה אני סגור בתוך עצמי ונאחז רק באותו חלק ממך שאני יכול להיאחז בו, ויותר מכול הייתי רוצה לרוץ אתו לאי־שם במדבר כדי שאיש לא ייקח אותו ממני״ (עמ׳ 204).
בניגוד לאחיו, המתואר כדמות אופיינית של צבר, מתקשה בנימין לשוות לדמותו סממנים שידגישו את שייכותו למרחב הישראלי. חלקיו האמצעיים של הרומן מגוללים את סיפור התבגרותו של בנימין בישראל, ובייחוד במרחבי העיר תל אביב, תוך שהם מדגישים את רושמה העז של עקירותו. אלא שאינני משוכנעת שזהו חלקו הפורה ביותר של הרומן. התא המשפחתי, ובייחוד הקשר האינטימי עם האם, הוא זירת התרחשותה הבלעדית של היצירה. הפנייה אל מחוץ לתחומיו גורעת מערכו של העולם הסיפורי הגרעיני שמעמיד רוט, ואילו הנפשות הפועלות בארץ מתוארות ממילא באורח נוסחתי שאיננו ממריא אל מעבר לגבולות הסטראוטיפ.
בקיץ האחרון ראה אור גיליון חדש (25) מבית כתב העת הו! לשירה שכותרתו ״דיאספורה״. משקלם הסגולי של כותבי הדיאספורה, טען אז העורך דורי מנור, משמעותי מאי פעם. בעודו מתהלך במרחבים מבטיחי הבדידות של פריז, מצטרף גם בנימין של תנחומים לאמי לסוגה דיאספורית זו. התשוקה להימלט מן המרחב הישראלי מזכה את הרומן של רוט בהמולה מרוממת ומרעננת של עיר אירופית גדולה, אחרת. לצד זאת הרומן מעורר שאלות באשר להיתכנותה של ההגירה. אחרי ככלות הכול בנימין איננו מצליח לברוא לו מולדת חדשה מחוץ לישראל. עם סיום הרומן מתנפצת אשליית ההגירה. כאשר בנימין, הקרוע בסערת נפש, חוזר לבסוף הביתה מתוארת השיבה כנוסטוס שנכשל: ״אבל אני התעקשתי להתבצר באודיסאה שלי, במה שאולי דמיינתי שהוא האודיסאה שלי״, הוא כותב. ״ועכשיו אני חוזר הביתה, אבל הבית ריק״ (עמ׳ 145).
הלילה התהפכתי על משכבי. אחרי שהעברתי זמן ארוך בחלומות מבהילים, הקצתי לבסוף טרודה בשעה ארבע וחצי בבוקר. אין זאת כי המלחמה טורדת את מנוחתנו גם בחלומות הלילה. לפני השינה עלה בדעתי כי מישהו נוסע עכשיו לפריז, וכי מישהו אחר מסדר לו בוודאי בשעה זו את המסמכים לקבלת דרכון זר.
.
אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. יצירות וביקורות פרי עטה ראו אור בכתבי העת הליקון, משיב הרוח ופנס.
.
אסף רוט, תנחומים לאמי, הקיבוץ המאוחד, 2024.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: דפנה לוי קוראת ברומן ״הילד של לגיון הזרים״ מאת לאה איני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
