הדסה רובין | שיר ערש                                             

מיידיש: מינה ועוזי פריידקין

.

                                                               להַנְקה מקרקוב

פָּחוֹת מִדַּי עֲרִיסוֹת נִעֲנַעְנוּ –

הֶחָלָב בֶּחָזֶה, מְאֻבָּן כַּקֶּרַח.

אֲנִי כָּאן לְבַד.

אִישׁ אוֹתִי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ.

מְנַעֲנַעַת עֲרִיסָה בִּלְתִּי נִרְאֵית,

בַּעֲרִיסוֹת כְּחֻלּוֹת מְנַעֲנַעַת עֲצָמוֹת.

.

נוּמוּ.

נוּמוּ. עוֹלֶה מִכֶּם רֵיחַ שָׂדוֹת,

רֵיחַ שֶׁלֶג – מֵחִתּוּלֵי רוּחַ.

מִזְדַּקֵּן הַזְּמַן הַחוֹלֵף עַל פְּנֵיכֶם,

אַתֶּם בַּיַּלְדוּת לָעַד נוֹתָרִים.

.

נוּמוּ.

נוּמוּ. גְּדוֹלָה מְאוֹד הִיא הָעֲרִיסָה.

נוּמוּ. יִנְקוּ עַד תֹּם אֶת דָּמִי, אֶת שִׁירִי –

נִקְרָשׁ הֶחָלָב בֶּחָזֶה,

בְּלֶהָבוֹת שְׁחֹרוֹת נִשְׂרָף לְאֵפֶר.

יָכֹלְתִּי לְהַרְעִיל בּוֹ                                  

אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁיַּהֲפֹךְ לִשְׁמָמָה.

.

נוּמוּ.

רֵיק הַמָּקוֹם אַחֲרֵיכֶם                                           

וְאֵינוֹ חָסוּם בִּפְנֵי רֹעַ חָדָשׁ.                                     

מְלַקֶּטֶת אֲנִי כְּאֵב – פְּרִי קוֹצִים 

וּמִן הַשִּׂנְאָה לֹא אֶגָּאֵל.

.

נוּמוּ, מֻתָּשִׁים מִמִּשְׂחַק בַּלָּהוֹת                                  

נוּמוּ.

נוּמוּ.

נוּמוּ.

נוּמוּ.

.

———————————–

.

כֶּתֶם יָרֵחַ – מַצְהִיב כִּטְלַאי 

נוֹפֵל חֲרִישִׁי לְתוֹךְ עֲרִיסָה כְּחֻלָּה.

.

1957

.

הדסה רובין | מִין סְתָיו כָּזֶה

מיידיש: ישראלה בקר

.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

עָלֶה אָדוֹם מֵרֶקֶת דָּם.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו

שֶׁל אַהֲבָה וְשֶל בְּגִידָה.

.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

עִם יֵין־אָבִיב וּמְרִירוּת,

דְבַר־מָה נוֹצָר, וּדְבַר־מָה מֵת

בְּזִיו מַרְהִיב, הִצְטַמְרְרוּת.

.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

רִשְׁרוּשׁ שַׁלֶכֶת עַז כְּרַעַם.

מִין סְתָיו כָּזֶה, כָּזֶה מִין סְתָיו,

יָכוֹל לָשֵׂאת הַלֵּב אַךְ פַּעַם.

.

הדסה רובין (2003-1912), משוררת יידית ופעילת תרבות, נולדה בעיירה יאמפול, ליד קרמניץ, בחבל ווהלין שבמערב אוקראינה. בנעוריה הייתה פעילה בתנועה הקומוניסטית ואף ישבה בכלא פעמים אחדות בשל כך. בשנות ה־30 חייתה בווילנה, ושם הצטרפה לחבורה הספרותית "יונג ווילנע". במלחמת העולם השנייה שהתה בברית המועצות, ובשובה לפולין לאחר המלחמה נהפכה לדמות בולטת בחיי התרבות היהודיים שם. בשנים 1959-1956 נמנתה עם חברי מערכת הירחון הספרותי "ייִדישע שריפֿטן". בשנת 1960 עלתה לישראל. בארץ התפרסמו שיריה בקביעות בכתב העת "די גאָלדענע קייט" שערך אברהם סוצקבר.

.

מינה פריידקין היא מילונאית, עורכת ומתרגמת.

עוזי פריידקין הוא מילונאי, עורך ומתרגם. משמש כעורך הראשי של מילון "רב־מילים". בין היתר תרגם מפולנית את "בגן הזיכרון" מאת יואנה אולצ'אק־רוניק (שוקן, 2012). תרגומי שירה משותפים שלהם מפולנית, גרמנית, צרפתית ויידיש התפרסמו בכתבי עת ספרותיים שונים. תרגומיהם לשירים מאת תדֵיאוּש רוּזֶ'ביץ' פורסמו בגיליון 66 של המוסך.

ישראלה בקר היא בלשנית וכימאית. שירה של הדסה רובין "מין סתיו כזה" לקוח מתוך קובץ השירים "טריט אין דער נאַכט" שיצא לאור ב-1957 בוורשה.

.

דוד ספַרְד | הניצוץ האחרון  

מיידיש: מינה ועוזי פריידקין

.

הֵרַמְתָּ 

אֶת פָּרֹכֶת הַלַּיְלָה.

אֱמוּנָתִי

שֶׁשָּׁמְרָה אֶת הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן –

רְצוּחָה בַּשַּׁעַר.                              

וְצִפּוֹרֵי הַשִּׁיר                               

שֶׁל חֲלוֹמוֹתַי

גֹּרְשׁוּ לְלֹא רַחֵם 

מֵעֲנָפִים פּוֹרְחִים 

אֶל אֲפֵלַת תְּהוֹמוֹת

הַיָּם הַמֵּת שֶׁל הַצַּעַר

לִשְׁתִיקַת תָּמִיד.

.

כְּבַעַל־תְּפִלָּה בּוֹדֵד                           

נוֹתָר רַק                        

זִכְרוֹנִי הַמַּכֶּה עַל חֵטְא                                         

וּמְעַלְעֵל לְלֹא תַּכְלִית  

בַּשָּׁנִים שֶׁתְּפִלָּתָן כְּבָר נֶאֶמְרָה עַד תֹּם

עַל כָּל מָה שֶׁהָיָה בָּהֶן

וְאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד                     

לִמְצֹא שָׁם

אֲפִלּוּ אֶת עַצְמוֹ.

                                                                      ורשה, מרץ [1972] 1968

.

דוד ספַרְד (1981-1903), משורר יידי, היה דמות מרכזית בקהילה היהודית ובמוסדות התרבות שלה בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה. נולד בעיירה טְריסק שבחבל ווהלין.  במהלך מלחמת העולם השנייה שהה בברית המועצות. ב־1946 שב לפולין, ולאחר מכן שימש מנהל ועורך ראשי של הוצאת הספרים "ייִדיש־בוך" ועורך הירחון הספרותי "ייִדישע שריפֿטן". בעקבות הקמפיין האנטישמי בפולין בשנת 1968, שבמסגרתו נסגרו הוצאת הספרים והירחון שבניהולו, עזב ספרד את פולין יחד עם משפחתו והשתקע בישראל. השיר "הניצוץ האחרון" נכתב בוורשה במרץ 1968 ופורסם בישראל ב־1972.

.

איציק מאנגר | בלדה פאוויה 10

מיידיש: בני מר

.

הִנֵּה בַּת הַשּׁוֹעֵר מֵרְחוֹב פַּאוְיָה עֶשֶׂר:

הִיא שׁוֹלַחַת עַכְשָׁו, בַּחֲלוֹם כַּמּוּבָן,

לָרוֹעֶה הֶעָצוּב בִּכְפָרָהּ אֶת הַמֶּסֶר:

"זוֹ אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי אָז עֵץ דֻּבְדְּבָן

בִּכְפָרֵנוּ; רָעַדְתִּי, עִם בּוֹא הַפְּרִיחָה – 

הֲתִזְכֹּר? – לִצְלִילֵי שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁלְּךָ".

הָרוֹעֶה לֹא עוֹנֶה וְרוֹצֶה לַעֲבֹר,

אֲבָל דַּוְקָא בִּכְיָהּ הַדַּקִּיק מְעַכְּבוֹ.

"אַל תֵּלֵךְ, אֲהוּבִי, וְגַם אַל תִּתְקָרֵב,

כִּי אָבִי בֶּחָצֵר, רַק לְךָ הוּא אוֹרֵב.

הוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁכָּל לַיְלָה תָּבוֹא

אַף עַל פִּי שֶׁנָּעַל כָּאן הַכֹּל מִסְּבִיבוֹ".

מְחַיֵּךְ הָרוֹעֶה, חִיּוּכוֹ שׁוּב נוֹפֵל

כְּמוֹ כּוֹכָב מֵעַל יַעַר־נוֹבֶמְבֶּר אָפֵל.

הוּא יוֹשֵׁב לְיָדָהּ שָׁם לְיַד הַמִּטָּה,

אֶת שְׂעַר הַזָּהָב מְלַטֵּף וְאוֹתָהּ:

"אַתְּ כָּל כָּךְ אֲהוּבָה, וַאֲנִי כֹּה אוֹהֵב,

שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב מִזָּהָב הוּא זוֹהֵב.

וּמֵאָז שֶׁעָזַבְתְּ אֶת הַכְּפָר – הַלֵּילוֹת

אֲרֻכִּים, הַיְּמָמוֹת כֹּה תְּפֵלוֹת.

אַךְ רוּחוֹת־עֲרָבָה, הָרָזוֹת וּצְנוּמוֹת, 

מְבִיאוֹת אֶת הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ בַּצַּמּוֹת.

וְאִמִּי הַזְּקֵנָה מְבַכָּה כָּאן בְּאֵבֶל

אֶת מַר גּוֹרָלֵךְ שָׁם בְּלֵב עִיר־הָאֶבֶן".

—

כְּשֶׁרָאִיתִי עַל חֶבֶל שִׂמְלָה שֶׁלָּבְשָׁה

כַּפְרִיָּה – מִתְנוֹפֶפֶת בְּצַר וּבוּשָׁה – 

אָז כָּתַבְתִּי מִיָּד אֶת הַשִּׁיר – אִם אֶפְשָׁר,

בְּנִגּוּן בְּיָרִיד שֶׁאוּלַי הוּא יוּשַׁר;

וְאִם שִׁיר טוֹב יוֹתֵר יֵשׁ לָכֶם – אַדְּרַבָּה –

בְּיָמִים עֲצוּבִים כְּמוֹ עַכְשָׁו, טוֹב שֶׁבָּא.

.

שירו של איציק מאנגר (1969-1901) "בלדה פאוויה 10" נכלל בספר "דעמערונג אין שפּיגל" (דמדומים בראי, ורשה, 1937). פאוויה היה אחד הרחובות הידועים בוורשה היהודית. השיר בתרגומו של בני מר יופיע בספר "מורה דרך לוורשה היהודית 1938" שיראה אור בקרוב.

.

בני מר הוא מתרגם מיידיש ומחבר הספרים "סמוצ'ה", "המועדים" ואחרים.

.

» במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: שיר מאת ברטולט ברכט בתרגומו של שמעון זנדבנק

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

על אודות הזמן שבו כל מי שיוצא להרוג חושב שהוא משרת את אלוהים

מתוך ספרה של סבטלנה אלכסייביץ' "זמן מיד שנייה"

.

אולגה ו' – מודדת קרקע, בת 24

היה בוקר. כרעתי על הברכיים… כרעתי והתחננתי: "אלוהים! אני מוכנה עכשיו! אני רוצה למות עכשיו!" אפילו שהיה בוקר… והיום רק התחיל…

היה בי רצון עז… למות! אז הלכתי לים. התיישבתי על החול. ניסיתי לשכנע את עצמי שאין מה לפחוד מהמוות. מוות הוא חופש… הגלים נשברו על החוף… הלילה ירד ועוד בוקר עלה. בפעם הראשונה לא הגעתי להחלטה. התהלכתי אנה ואנה. הקשבתי לקול שלי: "אלוהים, אני אוהבת אותך! אלוהים…" שרה ברה בזִיה בְּזוי… זה באבחזית… כל-כך הרבה צבעים, צלילים… ואני רציתי למות.

אני רוסייה. נולדתי באבחזיה וחייתי שם הרבה שנים. בעיר הבירה סּוחּומי. חייתי שם עד גיל עשרים ושתיים. עד שנת 1992… עד שפרצה המלחמה. "אם המים יבערו, איך תכבה אותם?" – זה ביטוי אבחזי. ביטוי שמתייחס למלחמה… אנשים נסעו באותם האוטובוסים, למדו באותם בתי ספר, קראו אותם ספרים, חיו במדינה אחת ולמדו כולם אותה שפה – רוסית. ועכשיו הם רוצחים זה את זה: שכן את שכנו, בן כיתה את בן כיתתו. אח רוצח את אחותו! נלחמים ממש כאן, ליד הבית… כמה זמן עבר? לפני שנה… שנתיים… חיו כולם כמו אחים, כולם היו חברי קומסומול וחברי מפלגה. בבית הספר כתבתי חיבורים: "אחים לנצח…", "בברית לא מופרת…" להרוג בן אדם! זו לא גבורה וזה אפילו לא פשע… זו פשוט זוועה! אני ראיתי… אי־ אפשר להבין את זה… אני לא מבינה… אספר לך על אבחזיה… אהבתי אותה מאוד… (שותקת). גם עכשיו אני אוהבת אותה, לא משנה מה… אוהבת… בכל בית אבחזי תלוי פגיון על הקיר. כשנולד בן, קרובי המשפחה מביאים לו במתנה פגיון וזהב. ובסמוך לפגיון תלויה על הקיר קרן יין. אבחזים שותים יין מקרן של חיה, כמו מכוס, אסור להניח את הקרן על השולחן לפני שמרוקנים אותה. אבחזים מאמינים שהשעות שבילית בחברת אורחים סביב השולחן מיתֹוספות לתקופת חייו של אדם, כי בזמן הזה הוא שתה יין ושמח. ואיך מחשבים את הזמן שבו אדם רוצח? יורה בחברו… איך? עכשיו אני מרבה לחשוב על מוות.

(עוברת ללחש.) בפעם השנייה… לא ויתרתי… ננעלתי בחדר האמבטיה… שברתי את כל הציפורניים, פצעתי את עצמי עד זוב דם. שרטתי, נעצתי את האצבעות בקיר, בחמר, בגיר אבל ברגע האחרון שוב נאחזתי בחיים. והחבל נקרע… בסופו של דבר אני חיה, אני יכולה לגעת בעצמי. רק על דבר אחד… אני לא יכולה להפסיק לחשוב… על מוות.

אבא שלי מת כשהייתי בת שש־עשרה. מאז אני שונאת לוויות… את המוזיקה הזאת… אני לא מבינה למה אנשים משחקים בהצגה הזאת? אני ישבתי ליד הארון וכבר אז הבנתי שזה לא אבא שלי, אבא שלי לא נמצא כאן. זה היה גוף קר וזר. קליפה. במשך כל תקופת האבל – תשעה ימים [1] – חלמתי חלום… מישהו קרא לי… כל הזמן קרא לי לבוא אליו… ואני לא הבנתי לאן ללכת. למי לגשת? התחלתי לחשוב על קרוביי… רבים מהם לא ראיתי ולא הכרתי מימיי, הם מתו לפני שנולדתי. אבל אז פתאום ראיתי את סבתי… סבתא שלי מתה ממש מזמן, אפילו תמונה שלה לא נשארה אבל אני זיהיתי אותה בחלום. הכול שונה שם אצלם… הם קיימים ולא קיימים, אין להם דבר שיגן עליהם, עלינו הגוף מגן והם לא מוגנים בכלל. אחר־כך ראיתי את אבא שלי… אבא שלי עדיין היה שמח, ארצי, מוּכר כל־כך. וכל יתר האנשים שם היו כמו… כמו… נדמָה לי שהכרתי אותם ואחר־כך שכחתי. מוות זו התחלה… התחלה של משהו… אנחנו פשוט לא יודעים של מה… אני חושבת וחושבת. הייתי רוצה להימלט מהשבי הזה, לברוח. ולאחרונה… רקדתי בבוקר מול מראה: אני יפה, אני צעירה! אני אוכל לשמוח! אני אוכל לאהוב!

הראשון היה בחור רוסי יפה תואר… היה לו יופי נדיר! אבחזים קוראים לגברים כאלה "גבר הרבעה". כיסו אותו במעט עפר. הוא נעל נעלי ספורט ולבש מדי צבא. למחרת מישהו הוריד ממנו את נעלי הספורט. הוא שכב הרוג… ומה הלאה, מה קורה הלאה? בתוך האדמה… מתחת לרגליים שלנו… לסוליות… שם למטה או בשמיים… מה קורה שם בשמיים? וקיץ סביב והים הומה. והציקדות מזמזמות. אימא שלחה אותי למכולת. והוא נרצח. ומשאיות נוסעות ברחבי העיר, ומחלקות תתי־מקלע כמו לחם. ראיתי פליטים, הצביעו עליהם ואמרו שהם פליטים ואני נזכרתי במילה הנשכחת. זכרתי אותה מספרים. הפליטים היו רבים: הם באו במכוניות, על טרקטורים, ברגל. (שותקת.) אולי נדבר על משהו אחר? על קולנוע, למשל… אני אוהבת קולנוע אבל אני מעדיפה סרטים מערביים. למה? כי שום דבר בהם לא מזכיר את חיינו. שם אני יכולה להמציא לי כל דבר… לפנטז… ללבוש פנים אחרות כי הפנים שלי נמאסו עליי. הגוף שלי… אפילו הידיים… אני לא מסתפקת בגוף שלי, הוא מגביל אותי מדי. הגוף שלי נשאר כמו שהיה, תמיד אותו גוף, ואני שונה, אני משתנה… אני מקשיבה למילים שלי וחושבת שלא ייתכן שאמרתי אותן, כי אני לא מכירה מילים כאלה וכי אני טיפשה שאוהבת לאכול לחמניות בחמאה… כי עדיין לא אהבתי. לא ילדתי ילד. אבל אני אומרת אותן… לא יודעת למה… איך הן נכנסו לתוכי? בחור נוסף… גרוזיני צעיר… הוא שכב בפארק. היה שם חול במקום אחד והוא שכב על החול. שכב והביט למעלה… ואף אחד לא פינה אותו, לא אספו אותו זמן רב. ראיתי אותו… אני מבינה שאני חייבת לרוץ… אני חייבת… ולאן ארוץ? רצתי לכנסייה… היא הייתה ריקה. אני כרעתי על הברכיים והתפללתי בשביל כולם. אז עוד לא ידעתי להתפלל, לא למדתי לדבר אִתו… (מפשפשת בתיק.) איפה הכדורים שלי… אסור לי! אסור לי להתרגש… אחרי כל זה חליתי ולקחו אותי לפסיכיאטר. אני הולכת ברחוב… ופתאום בא לי לצעוק…

איפה הייתי רוצה לחיות? הייתי רוצה לחיות בילדות… שם הייתי עם אימא שלי כמו בתוך קן. גאל… גאל, אדוניי, את התם והעיוור! בבית הספר אהבתי ספרי מלחמה. וסרטים על מלחמה. דמיינתי לי שזה יפה. זוהר… חיים מרתקים… אפילו הצטערתי שאני בת ולא בן: אם תפרוץ מלחמה, לא ייקחו אותי להילחם. היום אני לא קוראת ספרי מלחמה. גם את הטובים ביותר… ספרי מלחמה… הם משקרים לנו. במציאות המלחמה היא טינופת ואימה. אני כבר לא בטוחה אם אפשר לכתוב על זה. אני לא מדברת על לכתוב את האמת אלא לכתוב בכלל. לדבר על זה… איך נוכל להיות מאושרים אחר־ כך? אני לא יודעת… אני מבולבלת… אימא שלי מחבקת אותי: "מה את קוראת, ילדה?" "'הם נלחמו למען המולדת' של שולוחוב. זה על מלחמה…" "למה את קוראת את הספרים האלה? הם לא מספרים על החיים, בתי. החיים הם משהו אחר…" אימא שלי אהבה ספרים על אהבה… אימא שלי! אני אפילו לא יודעת אם היא בחיים… (שותקת.) בהתחלה חשבתי שאני לא יכולה… שאני לא יכולה לחיות בסוחומי… ובעצם, אני לא יכולה לחיות בכלל. גם ספרים על אהבה לא עוזרים לי. ויש אהבה, אני יודעת שיש אהבה. אני יודעת… (מחייכת בפעם הראשונה.)

אביב, שנת 1992… השכנים שלנו – וָחְטׇנְג וּגּונָאלָה: הוא גרוזיני והיא אבחזית. הם מכרו את ביתם, מכרו את תכולתו והתכוננו לעזוב. באנו להיפרד: "תהיה מלחמה. סעו לרוסיה, אם יש לכם שם מישהו." אנחנו לא האמנו. גרוזינים נהגו לצחוק על אבחזים ואבחזים לא אהבו גרוזינים. כן… הו! (צוחקת.) "האם גרוזיני יכול לטוס לחלל?" "לא." "למה?" "כי כל הגרוזינים ימותו מגאווה וכל האבחזים ימותו מקנאה." "למה הגרוזינים נמוכים כל־כך?" "הגרוזינים לא נמוכים, פשוט ההרים האבחזים גבוהים מאוד." לעגו זה לזה אבל חיו זה לצד זה. גידלו כרמים… הכינו יין… ייננּות היא בגדר פולחן אצל האבחזים. לכל אחד סוד מקצועי משלו… חלף חודש מאי… יוני… החלה עונת הרחצה… גרגירי היער הראשונים הבשילו… מה פתאום מלחמה! אימא ואני לא חושבות על שום מלחמה – מוזגות לפתן לצנצנות, מבשלות ריבה. מדי שבת היינו נוסעות לשוק. השוק האבחזי! הריחות… והצלילים… ריח של חביות יין ולחם תירס, וגבינת כבשים, וערמונים קלויים. ריח עדין של שזיפים וטבק, עלי טבק דחוסים. מחרוזות של גבינות תלויות… הגבינה האהובה עליי – מצֹונִי… צועקים לקונים באבחזית, בגרוזינית, ברוסית. בכל השפות: "הי, מותק! לא רוצה, אל תיקח – אבל לפחות תטעם!" מחודש יוני הפסיקו למכור לחם בעיר. בשבת אימא שלי החליטה לקנות קמח… אנחנו נוסעות באוטובוס, לידינו מתיישבת אישה שהכרנו עם בנה. הילד שיחק ופתאום התחיל לבכות, הוא בכה חזק כל־כך, כאילו מישהו הפחיד אותו. פתאום היא שואלת אותנו: "יורים? אתן שומעות? יורים?" שאלה מטורפת! האוטובוס הגיע לשוק, ראינו המון אנשים רצים לקראתנו אחוזי אימה. נוצות תרנגולות מתעופפות… ארנבות מתרוצצות בין הרגליים… ברווזים… את בעלי החיים לא מזכירים אף פעם. את הסבל שלהם… ואני זוכרת חתולה פצועה. וזעקות של תרנגול שרסיס תקוע לו מתחת לכנף… אני לא נורמלית, נכון? אני חושבת על המוות יותר מדי… זה כל מה שמעסיק אותי עכשיו… והצעקות! הצעקות… לא צעקה של אדם בודד, המון צועק. ואנשים חמושים בלי מדים אבל עם תתי־מקלע ביד רודפים אחר הנשים, חוטפים את תיקי היד ואת חפצי הערך: "תני לי את זה… תורידי את זה…" "אלה עבריינים?" אימא שלי לוחשת. ירדנו מהאוטובוס וראינו חיילים רוסים. "מה זה?" שאלה אותם אימא שלי. "את לא רואה?" ענה לה סגן אחד. "זאת מלחמה." אימא שלי היא פחדנית גדולה, היא איבדה את ההכרה. אני גררתי אותה לתוך חצר פנימית. מאחת הדירות הוציאו לנו קנקן מים… שמענו פיצוצים… קולות נפץ… "גברת! גברת! את רוצה קמח?" עומד מולנו בחור צעיר ומחזיק בידו שק קמח, הוא לובש חלוק תכלת, מאלה שלובשים הסבלים, אבל הוא לבן כולו, מכוסה בקמח. אני התחלתי לצחוק ואימא שלי אמרה: "בואי ניקח. אולי זאת באמת מלחמה." קנינו אצלו קמח. נתנו לו את הכסף. ואז הבנו שקנינו סחורה גנובה. קנינו מבוזז.

.

[1] על פי האמונה האורתודוקסית, ביום ה־9 הנשמה עוזבת את גופו של הנפטר, עוברת תהליך של טיהור ועדיין עומדת בקשר עם אהובים עד שהיא עולה לגן עדן ביום ה־40.

.

סבטלנה אלכסייביץ', זמן מייד שנייה, הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2023. מרוסית: פולינה ברוקמן.

.

.

» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך ספרה של תמר רפאל "היו שניים בלי תפקיד"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן